מסכת גיטין דף י״ח עמוד ב׳

שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן:

קלא אית ליה למילתא שהשכנים והשכנות שומעין תגר וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט את ריבם הכל מרגישים:

אמר ר' יוחנן שנים נתכוין לחתום בו לשם עדים:

וכולם לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אלא א"כ חותמין בו כולן:

כולם משום עדים נתכוון להחתימם:

ושנים חותמין וקשיא לתרוייהו דאמרי כולם צריכים לחתום:

אלא דאמר כולכם דלא שוויא גיטא עד דחתימי כולהו:

מאי בינייהו בין משום תנאי בין משום עדים כולם צריכים לחתום דה"נ תנן בסיפא דההיא כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין:

חיישינן שמא פייס ואין להקשות בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדיין לא נחתם וכי מתפייס נמי ליכא קלא וכן כי אמר לעשרה חתומו וחתום בי תרי ביומיה דבסמוך רגיל להתפייס כיון דלא חתמו כל הצריכים לחתום וכי מפייס נמי ליכא קלא אבל כשכבר חתמו כל העדים בגט ומזומן לינתן אין רגיל להתפייס וכשחוזר ומתפייס הכל מרגישין אבל קשה דבפ' כל הגט (לקמן גיטין דף כט:) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין פריך עלה וניחוש שמא פייס וכן אההיא אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ובקונט' פי' שם דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא אבל מהמשליש גט לאשתו קשה וגם לר' יוחנן דהכא ונראה לר"ת דבהמשליש שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה מגרש ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוין ולא להתפייס אבל בהנך דלקמן שהולך משם ואינו אצלה בעיר מסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וקובע זמן חיישינן שמא יבא בתוך כך ויתפייס וכי יתפייס נמי ליכא קלא כיון שאינו מגרשה בשביל קטטה אפי' רבי יוחנן מודה התם:

שמא פייס פירש בקונטרס שמא נתייחד עמה והוי גט ישן ואין נראה לר"ת דהא בסוף פרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עו:) קאמר ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו ועוד דלמה ליה למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כיון דאם בא בלא שום ייחוד בטל הגט ואומר ר"ת דשמא פייס דהכא וריש פרק כל הגט (לקמן גיטין דף כט:) רוצה לומר שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא ומיירי הכא כשאמר להם לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו אבל אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו בטל הגט קודם הא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש השולח (לקמן גיטין דף לב:) דחוזר ומגרש בו ומיהו אההיא דאם לא באתי אינו רוצה לומר שמא פייס ובטל את הגט בדיבור דכיון דאמר מעכשיו אם לא באתי ולא בא הוי גט מעכשיו אע"ג דבטלו אח"כ אלא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט ואין מזכיר הפיוס אלא משום שע"י שנתפייס חוזר לו ובא ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי שאפילו באתי אם היא תאמר שלא באתי יהא גט ועל פי' הקונטרס קשה דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אצלה אנן חיישינן ולא מהימנינן ליה ומיהו גם על פי' ר"ת קשה אההיא דכל זמן שאעבור נגד פניך ל' יום דמשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי מ"מ ניחוש שמא בטל את הגט דכיון דלא אמר מעכשיו ואין הגט חל עד שיעבור מנגד פניה ל' יום ואם בתוך כך בטלו לא הוי גט ונראה לר"י דלא חיישינן לשמא פייס אלא חיישינן משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז שבטל את הגט והשתא משני שפיר באומר נאמנת כו' דכיון שהאמינה עליו שוב לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא והשתא משני שפיר גם לפי' הקונטרס וכן משמע התם מתוך פירושו דלא הוי אלא לעז שהזכיר בדברי המקשה ערעורו של בעל:

ואינך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כולן כדאמרינן בפ' קמא (לעיל גיטין י:) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה:

אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דאע"ג דאמרי' (מכות דף ו.) דשיילינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הכא לא שייל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים:

אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וא"ת מאי שנא מגט מקושר דאמר לקמן בסוף הזורק (גיטין דף פב.) אי בעי חתים קרוב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף וי"ל דשאני גט מקושר דעדיו שלשה ושנים מהן הכשרין חתומין עליו לשם עדות הלכך לא אתי לאיחלופי אבל הכא שאין צריך כי אם שנים משום עדות יאמרו דשנים הראשונים ודאי הם לשם עדות ואתי לאיחלופי אבל קשה דאמר חזקיה מלאוהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפ' המגרש (לקמן גיטין פז:) דמילתיה דחזקיה גבי מילוי שני שיטין שהרחיק מן הכתב איתמר ואומר ר"ת כיון דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה סברי שהראשונים הם עיקר עדות לפי שחתמו הראשונים לפני כל העדים אבל התם בשאר שטרות כשרואים שקרובים חתומין תחילה יאמרו אותם שמצאו תחילה החתימו תחילה או אחרי כן חתמו למילוי ואור"ת דאפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחילה אבל באמצע וסוף כשר דכיון דלא הוי בתחילה לא אתי לאיחלופי והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש גט פשוט (ב"ב דף קסב:) היו לו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר כך היא הגירסא בתוספתא אומר ר"ת דנקט שנים הראשונים לרבותא דאע"פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכ"ש אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ואין נראה לר"י דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דלמא אתי לקיומיה בשנים קרובים או בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דלעולם לא מקיים עד שיכירו כל החתימות שבשטר ואע"ג דבגט מקושר מקיימינן מכל תלתא דאית ביה התם משום דאטרחוה רבנן להחתים על כל קשר לא אטרחוה לקיים כולם אבל הכא דכמה דבעי מחתים בעי קיום בכולהו דהא אמרינן בגט פשוט לא שנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפי' הרחיק שיטה אחת פסול ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבדי ומשני כל כי ה"ג אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין ואי הוה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי וחזר בו ר"ת ומפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כו' דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי לכך תתקיים העדות בשאר אבל נמצא מן האמצעיים או מן האחרונים קרוב או פסול עדותו בטלה דודאי לשם עדות חתמו והכי קאמר בגט פשוט (ב"ב דף קסג:) כל כי האי גוונא אין מקיימים מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מקיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים של מטה ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכולי עלמא וא"ת למאן דאמר משום עדים דדעת בעל השטר להחתים משום עדים והם חותמים לפי דעתו אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למיחזי אתיתו כו' ואמר רבינו תם דשאני שטר דעדים החתומים נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד:

ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא. שהשכנים והשכנות שומעים תיגרה וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט ריבם הכל מרגישין. ותמיהא לי דהא גט ישן לא הוי אלא כשראוהו שנתייחד עמה, הא סתמא לא חיישינן שמא נתייחד ונתיישן הגט, וכדתנן (לקמן גיטין עט, ב) איזה גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לו דאלמא דוקא בשנתייחד הא סתמא לא, ועוד דלכאורה הא דאמרינן מכאן ועד עשרה ימים לא מכשר, הכי קאמר לא מכשר אלא מודה להו לרבנן בהא ומסתמא מטעמייהו דרבנן מודה להו דהיינו משום פירות דאתיא למיטרף לקוחות שלא כדין בגט זה, ואי משום גט ישן כיון שנתגרשה בו נתגרשה ותנשא לכתחלה וטורפת היא לקוחות מזמן כתיבה או מזמן חתימתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועוד הקשה עליו רבינו תם ז"ל (כאן בתוס' ד"ה שמא) דפייס לא משמע פייס ובא עליה מדאמרינן בשילהי מי שאחזו (גיטין עו, ב) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו, ועוד דלמה ליה למיפרך התם שמא פייס ובא עליה דאפילו לא בא עליה מכיון שבא בטל תנאו ואפילו לאחר שלשים [יום] לא תנשא. ופירש רבינו תם ז"ל דהכא הכי קאמר שמא פייס כלומר נתפייס ובטל הגט, ואמר לו רבי יוחנן אם איתא דנתפייס ושקטה מריבה שביניהן קלא אית ליה, ובפרק כל הגט (גיטין כט, ב) גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואמרינן התם דחיישינן שמא פייס, הכי נמי קאמר שמא נתפייס ובטל הגט. ומיהו בההיא דבפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) דאם לא באתי אי אפשר לפרש שמא נתפייס ובטל הגט, שהרי אין בידו לבטלו דהתם על מנת שאעבור מנגד פניך גרסינן וכדמוכח בתניא כותיה דרבי יוחנן כדבעינן למיכתב קמן (בד"ה תניא) בסייעתא דשמיא וקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (לקמן גיטין עד, א) וכיון שאמר לה מעכשיו שוב אין יכול לבטלו. אלא הכי פירושא שמא נתפייס ומתוך פיוסו חזר ובא ונתבטל הגט על ידי ביאתו והיכי קתני ולאחר לא תנשא עד שלשים יום והא אפילו לאחר שלשים יום שלא ראינוהו שבא יש לחוש שמא נתפייס ובא בסתר ונתבטל תנאו ומשום דעיקר ביטולו תלוי בפיוסו שנתפייס ובא נקט שמא פייס, ומיהו התם איכא נוסחאי דלא גרסי על מנת אלא כל זמן שאעבור מנגד פניך ולאותה גירסא היה איפשר לנו לפרש שם שמא נתפייס ובטל הוא את הגט, ואפילו לגירסת הספרים דגרסי על מנת יש לפרשה שמא פייסה ובטלו שניהם את הגט כמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ואם תאמר ולפי פירושו של רבינו תם ז"ל מאי קאמר הכא שמא פייס וביטל הגט, מכל מקום הרי חזר והחתימו בעדים ונתנו לה לאחר עשרה ימים, וכיון שכן יכול הוא לגרש בו, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש פרק השולח (גיטין לב, ב) שחוזר ומגרש בו, ודלא כרב ששת דאמר דכיון שביטלו אינו חוזר ומגרש בו. ותירץ ר"י זצ"ל דהתם בשלא ביטל את הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים שבריש האומר בקידושין (נט, ב) נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה אלמא משמע דמשום דלא בטליה מתורת גט אלא מתורת שליחות הוא דחוזר ומגרש בו הא בטליה בטיל ואינו חוזר ומגרש בו, אלא מיהו לקמן בפרק השולח (שם) גרסינן נהי דבטליה מתורת שליחות גט מי בטיל ואף על גב דמבטל ליה בפירוש משום דלגבי גט גופיה הוי כמו דיבור ומעשה ואין דיבור מבטל מעשה. ובתוספות העלו את הענין בקושי, דהכא לאו בשהחתימו הוא לאחר עשרה ימים אלא שהוא ציוה לעדים עכשיו לחתמו מכאן ועד עשרה ימים אי נמי שנשתהו העדים עד עשרה ימים הילכך חיישינן שמא פייס ובטלו והעדים הם שחתמוהו ונתנוהו שלא מדעתו ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי, דאיפשר לומר כן דלימא ריש לקיש סתם אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואנן ניקום ונימא ואם נתנו לה הוא כסתמא דמילתא יהא גט ודאי כל כי האי גוונא צריך לאודועי, ועוד דלקמן גבי ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אקשינן עליה והאמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואם איתא דריש לקיש לא אמר אלא במצוה לעדים והן עכבוהו ונתנוהו לה שלא מדעתו היכי אקשינן עליה להדיא והאמר ריש לקיש דילמא עובדא כי הוה בשנתנוהו לה מדעת הבעל דסתמא דמילתא הכי הוה עובדא אלא אם כן תדחה דמעשה שהיה בשנתנוהו לה שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשה וזה דחוק. ונ"ל לפרש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכי טרפה מזמן הכתיבה כדין טרפה אבל מכאן ועד עשרה ימים מודה להו לרבנן דפסול דחיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה דכל זמן שלא נחתם בין שצוה שלא לחתמו עד עשרה ימים או שידע הוא שלא נחתם עדיין קרוב שימלך בלבו ומבטלו וכיון שכן אף על פי שחזר והחתימו או שחתמוהו הם ונתנוהו לה פסול דחיישינן שמא בטלו וכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה, ואף כשתמצא לומר דחוזר ומגרש בו מכל מקום פירות מיהא אינו מפסיד מחמת גט זה כיון שבטלו, ואם נפשך לומר כיון שגירשה בו ומשעת כתיבתו זכתה היא בפירותיה כי בטלו מאי הוי דכיון שזכתה זכתה. לא היא, דלא אמרו שאין לבעל פירות אלא בשכתב לגרש וגרש ולא נתפייס בין כתיבה לנתינה אבל כשנתפייס בינתיים לא. והגע עצמך בשכתב לגרש ונמלך וקרע הגט ונתפייס שלא לגרש, אם אחר שנתפייס חזר וגרשה כלום הפסיד פירות משעת כתיבת גט ראשון והא נמי להא דמי, ודרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דווקא ביומו כלומר כתבו בו ביום ובטלו בו ביום דליכא משום פירות. עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור הכא נמי כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו, ודרב נחמן בחתום ולפיכך אף על פי שביטלו אינו מבוטל לכולי עלמא ואפילו לרבי יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר, ואמר ליה רבי יוחנן אם איתא דפייס וביטל קלא אית לה למילתא. והשתא לא תיקשי לן לריש לקיש דאמר חוששין שמא פייס וביטל הגט אמאי לא חיישינן נמי בגיטין הבאים ממדינת הים, דכיון שהחתימו ומסרו לשליח אין דרכו לבטלו, ואי משום פירות הא אמרינן דהנהו קלא אית ליה אבל כאן שלא נחתם עדיין בין שצוה הוא שלא חתמו בין שנתעכבו העדים מלחתמו מעצמן, נמלך הוא ומבטלו, ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן להכי דאם איתא דפייס קלא אית להו. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואסיקנא התם אי לאו דארוסה הויא פסלינן ליה משום דחיישינן שמא פייס והתם הא החתימו ומסרו לשליח, איכא למימר דהתם שאני שהקפיד שלא למסרו לה עד תלתין יומין הילכך רגלים לדבר שעדיין רוצה לתת ריוח לדבר שמא יתפייס ויבטלנו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר דאם איתא דפייס קלא אית לה הכא דאיכא רגלים לדבר חיישינן שמא פייס ולא נשמע קולו, ועוד דממרחק אין פיוסו נשמע אלא במי שהוא בעיר שעל ידי השקט הקטטה הכל מרגישין. והא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופרכינן עלה וליחוש שמא פייס, התם נמי כיון שהתנה עמה וגלה דעתו שאינו מגרש מדעתו ורוצה הוא באריכות הזמן כדי שיתבטל הגט, משום הכי חיישינן לה שמא נתפייס וחזר ובא ונתבטל הגט בקיום תנאו, ומיהו אם האמינה לומר שלא בא אין חוששין שמא בא דכיון שהאמינה עליו אם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לביאתו ודאי לא נתפייס ולא בא. אי נמי התם הכי קאמר שמא פייסה מעיקרא ובטלו שניהן התנאי כשהיה הולך ובא, ואפילו איכא סהדי דמסהדי עליה שהיה עמם לבסוף כל שלשים יום במדינת הים אינה מגורשת שהרי נתבטל התנאי מדעת שניהם וכיון שכן אמאי מגורשת ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה ולא נתרצתה לבטל התנאי. ואי קשיא לך המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלש חדשים דמשנתנו לה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא פייס אף על פי שהקפיד באריכות הזמן, התם ליכא רגלים לדבר שיקפיד על אריכות הזמן כדי לפייס ולבטלו דאיכא למיתלי דשלשה חדשים אלו שאמר משום דיודע הוא שאין מועיל לה הגט כלום עד שלש חדשים משום הבחנה וכיון שאין הפרש בין נתינתו עכשיו לנתינתו מכאן ועד שלשה חדשים מעכבו משום דפעמים שאדם בוש מאשתו ומעכבו כל מה שיכול לעכבו והיינו נמי דמשלישו על ידי שליש ולא נתנו לה בתנאי שלא תתגרש בו אלא מכאן ועד שלשה חדשים. ומיהו אכתי קשיא לי הא דתנן בפרק השולח (גיטין לב, א) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא תיגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן, ואמאי לא חיישינן דילמא בטליה כיון דרגלים לדבר דהא מהדר עליה מעיקרא לבטולי ועוד דהתם משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה דאי לא מאי קאמר תיגלי מילתא למפרע דבטוליה בטליה דהא איהו אמר דלא בטליה אנן אמרינן תיגלי מילתא דבטליה אלא ודאי בשערער עסקינן ואפילו הכי לא חיישינן ומנסבינן לה. וכן נמי עובדא דגידול בר רעילאי (לקמן גיטין לד, א) דשדר גיטא לדביתהו ואמרה ליה זיל השתא ופתח איהו ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא, אמאי התם נמי ליחוש שמא כיון שנתפייס בטל הגט בפירוש, ומיהו בהא איכא למימר דגידול גופיה מודה דלא בטליה בפירוש אלא ברוך הטוב והמטיב בלחוד הוא דקאמר וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא ולא ביטול מפורש ומשום הכי אמר אביי דלא מילתא היא, וכי אמרינן ליחוש שמא פייס שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל אם לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ואף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול דכיון דמעיקרא פסלינן ליה משום ערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה, דומיא דגיטין הבאין ממדינת הים דלא פסלינן לה כי לא אמר להו בפ"נ אלא משום ערעורו של בעל ואפילו הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער, אבל כשהבעל לפנינו ומגלה דעתו שרוצה בביטולו ואינו מבטלו כעובדא דגידול בר רעילאי תו לא חיישינן לשמא ביטל מדשמעינן ליה דאמר הכי ולא בטליה בפירוש, והיינו דכי אמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דלא חיישינן דכיון דהימנה תו לא אתי ומערער. ומההוא (לד, א) דאמר חזו דאתאי ליכא לאקשויי, דהתם הא איכא ידים מוכיחות דלא ביטלו דהא איהו לקיומי תנאיה בעי ולא לבטוליה גיטיה בעי. וסמך לדבר מצאתי בפירושי רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) שמא פייס כשהוא בא אצלה וכו' ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי עד כאן. והאי נמי (לד, א) דאמר להו רב יהודה לסהדי אתיבו קירא באודניכו לא קשיא לי, דרב יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר (לג, א) בטלו אינו מבוטל כמו שפירשתי במקומו בסייעתא דשמיא. ומכל מקום ההיא דריש השולח קשיא, דמשמע דבעל עצמו מערער דבטליה מעיקרא ואפילו הכי לא חיישינן ליה, ושמא נאמר דהתם כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דאם כן תרתי למה לי לבטולי דלאו באפיה דשליח והדר לאהדורי ומרהט בתריה לבטולי הא ודאי מדרהיט בתריה דשליח שמע מינה דמעיקרא לא בטליה, וצריך עיון. ובתוספות ראיתי שהאריכו בפירוקי קושיות אלו ולא נתישבו לי הענינים וזה לשונם: חיישינן שמא פייס, אין להקשות על זה מגיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי שעדיין לא נחתם, אבל קשה מההיא דלקמן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה עד תלתין יומין וכו' ופריך עלה וליחוש שמא פייס ומשני דארוסה הות, וכן אההיא (עו, ב) דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וכן אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ומוקמינן הנך תרתי באומר נאמנת עלי שלא באתי, ופירש בקונטרס בפרק כל הגט (שם) דאין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא, ואכתי קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים ולא פריך עלה וליחוש שמא פייס ושמא יש לחלק שם משום דנקטו שלשה חדשים התלויים בהבחנה ולא קבע הזמן כדי לפייס. עד כאן לשונם. וזה הענין כדרך פירושו של רש"י ז"ל שפירש שמא פייס ובא עליה, אבל כבר כתבנו למעלה שזה קשה ואינו אלא שמא פייס וביטל, ואם כן אפילו כי לא עקר נפשיה מאי הוי דילמא בדוכתיה עבד בית דין ובטליה וכדתנן (לב, א) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, ואפילו לאחר שהתקין רשב"ג שלא יהו עושין כן מפני תקנת ממזרים הא קיימא לן כרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל וכן פסק רבא כותיה לקמן בפרק השולח. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהיינו טעמא דלא חיישינן בהמשליש שמא פייס דכיון שהוא בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה שביניהם מגרשה ואין מתכוין לטובתה שלא תהא עגונה הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין אלא לצערה ולא להתפייס דלא שכיח דמפייס אחר שנכתב הגט ונחתם מתוך איבה, ואפילו לריש לקיש דחייש הכא שמא פייס קודם חתימה רגיל להתפייס יותר, ועוד דאיכא רגלים לדבר שאינו רוצה לסיים את הגט ולחותמו עד עשרה ימים, ואפילו אמר לעדים לחתום לאלתר אם ירצו והם לא חתמוהו עד עשרה ימים לא מפרסמא מילתא כל כך ולא איתרע קטטייהו כמו היכא דכבר חתמו העדים בגט מחמת הקטטה ומזומן יותר לינתן וכשחוזרין ומתפייסין מרגישין הכל כשישקוט ריבם אבל כל זמן שלא חתמו לית ליה קלא למילתא כל כך וחייש ריש לקיש טפי שמא פייס. ובהנך דלקמן שאינו אצלה תדיר בעיר סתמא לטובתה מתכוין שלא תשב כעגונה ולכך קובע זמן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס ואי מפייס נמי לית ליה קלא למילתא, ואפילו רבי יוחנן דהכא מודה התם דמסתמא רבא דכל הגט כרבי יוחנן סבירא ליה ומשמע התם דבנשואה הוה חיישינן שמא פייס. וגם זה אינו מתחוור, דאכתי קשה גיטין הבאין ממדינת הים דלטובתה מתכוין ניחוש שמא פייס וביטל במקומו.

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים. ואסיקנא כגון דאמר להו כולכם כתובו ואיכא בינייהו כגון דחתמי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עוד עשרת ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול דהוה ליה מוקדם, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תרי משום עדים ואינך משום תנאי ומקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט, וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, ואף על גב דריב"ל קאי כותיה דריש לקיש כדאמרינן בסמוך והאמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ומשני בההיא כרשב"ל סבירא ליה אפילו הכי מדאמרינן תנאי הוא להדיא כרבי יוחנן שמע מינה כותיה עבדינן. אבל הבה"ג כתב דברי ריב"ל דאמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ולא כתב חלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, משמע דסבירא ליה דדוקא בשעת הדחק כלומר שנשאת בו וכרבי שמעון דמתניתין דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה הא לאו הכי פסול וכרשב"ל דאמר כולן משום עדים.

ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשאר שטרות דעלמא. כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא. תימה דהכא משמע דשטר שחתמו עליו ארבעה או חמשה עדים ושנים הראשונים או אחד מהן קרוב או פסול שאין מקיימין את השטר מן השאר, ובבבא בתרא (קסב, ב) תניא הרחיק את העדים מן השטר שני שיטין פסול פחות מיכן כשר, היו ארבעה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין מתקיים העדות בשאר, ואמרינן התם מסייע ליה לחזקי' דאמר חזקי' מלאוהו בקרובים כשר, ובתוספתא דמכלתין תניא בפרק בתרא (פ"ז, ה"י) גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה עדים הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים, ותירץ ר"י ז"ל דבתחלה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים כל עיקר דהשתא איכא משום איחלופי דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואתי לאיחלופי ולאכשורי קרובים או פסולין לעדות דעלמא, אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אף על פי שחתמו הקרובים אחר כך למעלה לית בה כלום ובכי הא לא אמרינן דהוו העליונים עיקר העדות דודאי ידעו דלמילוי אויר החתימום או לכבוד בעלמא והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים עדות בשאר, וכן היה סבור תחלה רבינו תם ז"ל והא דקתני בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין רבותא קאמר דאפילו הראשונים דנראין כעיקר העדות אפילו הכי תתקיים עדות בשאר. ומיהו קשה, דלפי פירוש זה ארבעה או חמשה החתומין על השטר אין העדות קיימת עד שיתקיימו כלן דדילמא מקצתן קרובים או פסולין ולמילויי חתמו או לכבוד בעלמא ולא ידעינן אי בתחלה או באמצע או בסוף, וכי תימא דלהכי לא חיישינן הא כיון דלא קביע להו מקום צריכין אנו למיחש או שלא נכשיר להחתים עליו לעולם קרוב או פסול גזרה שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשילהי הזורק (גיטין פא, ב) גבי גט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר, ואי אפשר לומר כן שאין העדות מתקיימת עד שיתקיימו כלן מדאמרינן בגט פשוט (ב"ב קסג, א) גבי הרחיק העדים מן השטר שטה אחת כשר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו שטה אחת פסול, ואקשינן בין העדים לכתב נמי דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי כלומר ומקיימו מן העדים שלמטה, ומשני קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, אלמא משמע מדקא מקשה ואזיל ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא שנים מהן סגי ומדפרקינן נמי כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבכי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה לבדן הא בעלמא מקיימין מן השנים האחרונים לבדן, על כן חזר בו רבינו תם ז"ל ואמר דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולין לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין דמשמע דוקא הראשונים, וכן הוא גירסת ר"ח זצ"ל, וכן דעת הרב בה"ג דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא, והילכך כל שעדיו חמשה וארבעה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים כדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע הא בעלמא הוי איפכא, והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים כמו שכתבנו.

מי שאמר לעשרה בני אדם כתבו ותנו גט לאשתי ולא אמר להם כלכם אין צריך שיחתמו כלם אלא אחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר להם כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום עמהם ונמצא שאם מת אחד מהם קודם חתימה בטל הכל ומכל מקום נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן שנים משום עדים ואידך משום תנאי כלומר כונתו היתה שהשנים יהו חותמין משום עדים והשאר לא היתה כונתו בחתימתם אלא דרך תנאי כדי לביישה ולדעת זה אם חתמו שנים ביום הכתיבה והשאר מכאן ועד עשרה ימים אין כאן משום מוקדם שהרי אותם שבאו בתורת עדות חתמו בו ביום ומשום בת אחותו ליכא דהא יהבוה נהלה בחתימת השנים אי נמי לא יהבו לה דכל דמחתים עשרה קלא אית לה אי נמי בכל גט שנכתב ונחתם כראוי אין בו משום בת אחותו בשהיית הבעל שכל שהיית הבעל דבר שאינו מצוי הוא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולא עוד אלא דהאי דמפרשי לה בנתנו לה יש מפרשים שאפי' לר' יוחנן פסול ובעינן שיחתמו כלם קודם נתינה ואי לאו הכי פסול ואע"ג דבשאר תנאים מהני אף לאחר נתינה שאני הכא הואיל והתנאי בענין כתיבה וחתימה כי היכי דכתיבה וחתימה בעינן קודם נתינה הכי נמי תנאי הבא עליה וזה חדוש גדול אין ראוי לסמוך עליו ומכל מקום למדת מדבריהם שאם נתן גט לאשתו ולא החתים בו עדים והחזירתהו להחתימו והחתים בו עדים שאין אותה חתימה כלום ומכל מקום בצרפת עשו בה מעשה להכשיר וכן אם חתמו כלם אף ביום אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם כשרה אף בשחתמו במעמד אחד ותתקיים עדות בשאר שהרי שנים לבד משום עדות והאחרים בתורת תנאי והרי זה כמי שאומר כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי על מנת שיחתום בו אביה שחותם לקיים התנאי ואין בכך כלום ולריש לקיש כלם משום עדים וכשחתמו שנים בו ביום הרי הוא כאלו לא חתמו וכשחתמו לעשרה ימים נמצא הגט מוקדם ופסול וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה שכלם להעיד באו הואיל ובמעמד אחד חתמו ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה כמו שהתבאר במקומו והלכה כר' יוחנן ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם חתימת השמנה הוו קדושין דכי אקיים תנאה איגרשה לה למפרע אלא שלא תנשא עד שיתקיים התנאי וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומגדולי תלמידיהם פוסקים כריש לקיש מדאמרינן לקמן דר' יהושע בן לוי סבירא ליה כותיה ואין הדברים נראין:

מכיון שביארנו ששנים משום עדים ואינך משום תנאי אם אותם השנים שחתמו תחלה הם קרובים או פסולים ואחר כך חתמו השאר יש בענין זה ערער ונחלקו בה בסוגיא זו אמרי לה כשר דהא מכל מקום תנאה הוא ומקבלין את הכשרים בעדות והשאר בתנאי והרי זה כמשלים התנאי קודם החתימה ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמר הרואה דקמאי ודאי לאסהודי אתו ויאמרו שקרוב כשר לעדות זו היא גרסת גדולי הרבנים ופירושם ולמדת שהם גורסים ואי חתים בתחלה קרוב או פסול ר"ל קודם האחרים ולדעתם מאן דאמר פסול פסול אף בדיעבד ויש לדון בה שהרי אף בשאר שטרות מכשירין כן בדין האמור במלאהו בקרובים ואומרים על התחתונים רווחא למאן דקשישי מניהו שבקי ובהדיא אמרו היו ארבעה וחמשה חתומים על השטר ונמצאו ראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותירצו בה שבזו הואיל ואין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה מסתמא במעמד אחד חתמו ואע"פ שאף בגט אשה אמרו בתוספתא גט שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הרי אמרו עליה בתלמוד המערב אתיא כמאן דמר עדים חותמין זה בלא זה ומכל מקום יש גורסין ולמחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כלומר שמותר לכתחלה להחתים בו קרוב או פסול ואמרי לה לכתחלה לא ומילאהו בקרובים כשר דוקא בדיעבד ומשום דלא זייפי לאקיומי בקרובים דקרובים מידע ידעי ואע"פ שבגט קרח אמרו לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב אבל תרי לא דלמא אתי לקיומיה בקרובים וחד כשר דוקא אתמר בגט קרח דלא סגיא דלא חתימי ביה תלת וכן בכלכם אפי' כמה שהרי כלם כשנים הם אבל שאר שטרות כיון דלא צריכי למחתם ואין דרך בני אדם לרבות בעדים בגט פשוט ודאי אמרי כי דינא מאי דקמא ומגליא מילתא דקרובים ננהו ולמלאות ריוח חתמו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר בכל כותבין בדיו ובסם בסיקרא בקומוס ובקנקתוס ובכל דבר שהוא רושם אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא פי' לר"ם דיו אלמדד סיקרא אלמגרה קומוס אלזוג קנקנתוס אלקקות והוא מין הזוג:

אמר המאירי בכל כותבין את הגט בדיו והוא דיו של עפצים ובסם והוא הנקרא בלשון לעז אוור פימינט ובסיקרא והוא צבע אדום הנקרא מיני ובקומוס והוא הנקרא רדינא וקנקנתוס ופרשו בגמרא חרתא דאושכפי והוא הנקרא אירמינט ויש אומרים וידרשיל ובכל דבר שהוא מתקיים ופרשו בגמרא לאתויי מי טריא ואפסא ומי טיריא פירושו מים שנתבשלו בו פרי שהוא כמין עפצים ויש מפרשים בו מים הנוטפים מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים ומקבלים שם אדמימות ואפצא פירושו מים שנישורו בהם עפצים בלא בשול שאם בבשול הרי הוא דיו ויש מפרשים אפצא אף בשנתבשלו בו כל זמן שלא נתערב בו שרף ודיו הוא בשול עפצים במים ועירוב שרף בתוכו ואין מכאן ראיה לאחרוני הרבנים שהיו אומרים שדיו של עפצים פסול בספר תורה מדאמרי' עלה עד שתהא כתובה אשורית בספר ובדיו וכאן אמרו דיו דיותא וחזרו ואמרו ובכל דבר המתקיים לאתויי אפצא אלמא אפצא לאו דיו הוא ולדבריהם אין דיו אלא העשוי מקליפי האילנות ואין זה הכרח שאף דיו סתם דיו של עפצים הוא אם דוקא בבשול אם דוקא בעירוב שרף על הדרך שכתבנו ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש עד שיהא בו כקורטא מכל מקום כשהוא מתבשל הרבה נעשה ממנו קורט ומאחר שנתרבו שני אלו ר"ל מי טיריא ואפצא ממשנתנו כותבין בו את הגט לכתחלה וכן במי מילין ופירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים אבל מה שאמרו בגמרא כתבו באבר ובשחור ר"ל פחם ובשיחור ר"ל ניאל כשר דוקא דיעבד ואף בדיעבד באבר מיהא דוקא במיא דאברא ר"ל מים ששרו שחיקת האבר אבל באבר עצמו אינו כלום ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה חיישינן כו' דמימר אמר הבעל השליח קדמני כו' עכ"ל גם לפירושם לקמן דשמא פייס היינו שמא ביטל מ"מ כיון דלא קבע לו זמן לגט נימא דגם במקומו לא ביטל הגט מהאי טעמא דמימר אמר השליח קדמני להביא גט לידה קודם ביטולו וק"ל:

בא"ד אבל מהמשליש גט לאשתו קשה כו' ונראה לרבינו תם דבהמשליש שהוא עמה בעיר כו' עכ"ל לפי זה מתוך קושיא זו הוי מצי לדחות פרש"י לעיל במשליש שהלך לדרכו ולא הל"ל נמי דלרבותא נקט המשליש אלא דוקא המשליש שהוא עמה בעיר כו' כמו שכתבו התוספות הכא דאל"ה חיישינן שמא פייס ויש ליישב דה"ק לעיל דלא ה"ל למנקט המשליש ובקבע לו זמן ג' חדשים אלא בשולח ולא קבע זמן דבנתנו לו מותרת לינשא מיד כשמואל אלא דנקט המשליש לרבותא כו' ודו"ק:

בד"ה שמא פייס כו' ועל פ"ה קשה דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת כו' אנן חיישינן ולא מהימנינן לה כו' עכ"ל ר"ל דלפירוש רבינו תם כיון שתלה התנאי באמירתה גם אם יבא אם היא תאמר שלא בא יהיה גט ניחא גם אם לא מהימנינן לה שלא בא אבל לפ"ה אם לא מהימנינן לה אע"ג שמכח התנאי לא יבטל הגט כיון דתלה באמירתה שלא בא מכל מקום משום גט ישן יפסול הגט כיון שלא מהימנינן לה וק"ל:

בד"ה אמרי לה פסול כו' ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף כו' עכ"ל ומאן דפוסל הכא אפילו בתחלה משום איחלופי טפי מבשאר שטרות יש ליישב גם להאי פירושא כמ"ש לעיל דאע"ג דהשתא עדים שלמטה הם עיקר מ"מ כיון שבגט אין העדים חותמין זה בלא זה יטעו לומר שהראשונים הם עיקר עדות כו' וברא"ש פרק גט פשוט תירץ בע"א ע"ש ומהני טעמי אפילו למאן דפוסל הכא בגט אין לפסול אלא בתחלה או בסוף אבל באמצע (ד) כשר וכ"כ הרא"ש פרק גט פשוט דלכך נקט הכא תחלה למעוטי אמצע אבל בסוף כ"ש הוא דפסול אף בשאר שטרות ובזה יתיישב דלא צריכין אנו לדחוקי כמ"ש מהרש"ל דהאי דקאמר הכא אי חתם בתחלה קרוב כו' ה"ק א"ד כשר והוי שפיר א"ב קרוב או פסול וא"ד פסול וליכא בינייהו כו' עכ"ל אלא דאיך שיהיה איכא בינייהו אמצעי דלמאן דאמר משום תנאי אע"ג דפוסל אף בתחלה בגט משום אחלופי באמצע מכשיר וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר למאן דאמר משום עדים כו' אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי כו' דעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה כו' עכ"ל וז"ל התוס' בפרק גט פשוט דבשטר אין צריך לחקור אמאי חתימי דעדים החתומים כו' כאילו נחקר שלמילוי או לתנאי חתמו עכ"ל בשאר שטרות דלא ידעינן למאי חתמו תרצו כך אבל לעיל בידעינן דאמר כלכם ולדעתו חתמו לא ניחא להו לתרץ הכי אלא דפליגי באומדין דעתן של הבעלים ודו"ק:

ד"ה חיישינן שמא פייס כו' וכן כי אמר לעשרה חתמו וחתים ביה תרי וכו'. הוצרכו לכתוב כן משום דלקמן בסמוך אההוא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום ביה תרי בההוא יומא וכו' עד כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק פריך והאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר וכו' ש"מ דכי אמר לעשרה חתמו וחתמו בי תרי ביומי' וכו' שייך גמי לומר שמא פייס כמו גבי מכאן וער עשרה יומין:

תוספות בד"ה חיישינן שמא פייס ואין להקשות כו' דהכא הוא דחיישי' טפי כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בדיבור הסמוך דהחששא הוא שמא ביטל הגט משא"כ לפירש"י ז"ל דהחששא שמא בא עליה והוי גט ישן נראה שאין צורך לפרש כהאי טעמא שכתבו התוס' כאן אלא דבלא"ה לא שייכא האי חששא דגט ישן אלא היכא דאיכא רגלים לדבר דבלא"ה לא חיישינן לגט ישן כיון דבגט ישן גופא קיימא לן אם נתגרשה תנשא לכתחילה לקמן דף ע"ט וא"כ מהיכי תיתי ניחוש להחמיר בדלא ידעינן בודאי שהוא גט ישן אלא דוקא היכא דאיכא רגלים לדבר יש לחוש לכתחילה שמא יבא הבעל ויערער שנתגרשה בגט ישן ויהא מקום לערער כיון דאיכא רגלים לדבר והיינו כגוונא דהכא שאין רגילות לאחר זמן החתימה מהכתיבה כ"כ א"כ יש מקום לומר שמא פייס והוי גט ישן משא"כ בשולח גט ממדינת הים ליכא רגלים לדבר כלל וכן במשליש דמשמע שהשליש ע"י איזה תנאי כדמשמע לשון משליש א"כ ליכא רגלים לדבר ובזה נתיישב מה דקשיא להו לתוס' על שיטת רש"י ז"ל בדיבור הסמוך מההיא דאומר נאמנת עלי שלא פייסתי דלפמ"ש א"ש כיון דבאמת בגט ישן גופא לא מיפסל הגט אם כבר נתגרשה אלא דהחששא שמא פייס היינו מחמת עירעור ולעז בעלמא וא"כ כשאומר נאמנת עלי ודאי לא יערער דהא ליכא רגלים לדבר אדרבא הוא העיד על עצמו שלא יפייס ונתיישב ג"כ ההיא דשדר גט לדביתהו ואמר אל תיתבוה ניהלה עד תלתין יומין דהתם נמי איכא רגלים לדבר דאל"כ למה לא ציוה למסרו מיד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכמעט שמצאתי ככל הדברים האלה בלשון הר"ן ז"ל ועיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה שמא פייס כו' ומיירי הכא כשאמר להם לחתום כו' אבל אם אחר עשרה ימים כו' הא קי"ל כרב נחמן כו' עכ"ל. בחידושי הרשב"א ז"ל כתב בזה דלעולם כשציוה להם אחר עשרה ימים ואפ"ה לא תיקשי מדרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דאכתי חיישינן משום פירות דכיון שביטל הגט ממילא זכה הבעל בפירות אף לר' שמעון ונמצא אם תטרוף מיום הכתיבה יפסידו הלקוחות שלא כדין והא דאמר ר"נ חוזר ומגרש בו היינו אם ביטל ביום הכתיבה שחזר ומגרש באותו יום עצמו ע"ש באריכות אבל זה דוחק לפרש מילתא דר"נ באותו יום עצמו דהא אמתני' דשולח גט לאשתו קאי אמנם לא ידעתי מי הכריחו לרשב"א ז"ל לפרש כן דאף לפי שיטתו לא שייך לומר חששא דשמא פייס משום פירות אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי אליבא דר"ש שסובר משעה שנתן עיניו לגרשה וחייש לחששא דפירות משא"כ לקמן במילתא דרב נחמן דאיירי אליבא דהילכתא לא שייך חששא דפירות דהא קי"ל כר' יוחנן דאין לאשה פירות אלא משעת נתינה וא"כ לא שייך כלל חששא דפירות ובההיא דפ' כל הגט דמקשה הש"ס וניחוש שמא פייס התם לא צריכינן כלל לחששא דפירות אלא שמא ביטל הגט ופסול לגמרי שהרי אין הבעל לפנינו שיצוה לחזור ולגרשה נמצא דלפ"ז עולה כל הסוגיי' כהוגן לפי שיטת הרשב"א ז"ל ובחנם נדחק בזה אגב חורפיה ושיטפיה ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל עוד בדרך אחר באריכות ודו"ק:

גמרא ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים נראה דאע"ג דאנן לא קי"ל כלל כר"ש ואפי' בשעת הדחק לשיטת רוב הפוסקים אפ"ה נפקא מינה בפלוגתא דר"י ור' אף אליבא דרבנן בגט הבא ממ"ה לפי מה שכתבתי שהפוסקים הכשירו בגט מוקדם כה"ג דקלא אית ליה וא"כ לריש לקיש לא מיתכשר גט מוקדם אף בבא ממ"ה אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה אבל מכאן ועד עשרה ימים פסול משום שמא פייס ולר' יוחנן כשר בכל ענין. מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דחששא דפיוס בשמעתין אינו אלא משום פירות א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל לר' יוחנן אליבא דרבנן דכיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה תו ליכא למיחש שמא פייס לענין חששא דפירות ודו"ק:

שם בגמרא היכי דמי אילימא דלא אמר כולכם כו' משמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דהיכא דלא אמר כולכם לא שייך כלל האי מילתא דנמצא אחד קרוב או פסול דכיון שאין צריכין לחתום כולם אם כן אמרינן דמסתמא לא נתכוון הבעל אלא על הכשירים לבד ויש לדקדק מזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ו שכתב שם בס"ק ט"ז דאפילו היכא דאמר לחבורת אנשים שיחתמו שנים מהם ונמצא ביניהם א' שהוא קרוב או פסול נתבטל' כל העדות וכן יש לדקדק במאי דאמרינן בסמוך דלמאן דאמר משום תנאי כשר אפילו בדא"ל כולכם ולפי שיטת הסמ"ע והש"ך הו"ל למיפסל דנהי דכולם משום תנאי מכל מקום כיון שלא פרט השנים שיחתמו משום עדים הו"ל כהזמין בערבובי' דפסול לדידהו כיון דאפשר דלקרובים נמי נתכוון ואף שיש לדחוק וליישב מכל מקום נראה לי עוד ראיה מההיא דמקרי ינוקא ובריה דלקמן דף ס"ו דמשמע דלענין חתימת הגט איירי ע"כ דברי הסמ"ע והש"ך צ"ע ועיין בסמוך:

שם אי חתם בתחלה קרוב או פסול כו' הרי"ף ז"ל גרס מיחתם לכתחלה קרוב או פסול כו'. ופירשו המפרשים דאע"ג דלמ"ד תנאי אמרינן דכשר בדיעבד מ"מ לענין אי שרי להחתים לכתחילה קרוב בדא"ל כולכם פליגי תרי לישני ולפי פירושו נתיישבו קושיות התו' ואין לדקדק א"כ היאך שייך לישנא דאמרי לה פסול דל' פסול משמע דיעבד יש לומר כיון שהוא הטיל תנאי שיחתמו כולם בגט זה א"כ כיון שאין אנו מתירין לכתחילה להחתים הקרובים א"כ אף הרחוקים אינן רשאים להחתים אם לא שיבטל הבעל התנאי א"כ א"ש דקתני פסול ויש עוד שיטות רבות בסוגיא זו עיין בתוס' פרק גט פשוט ובב"י א"ע סי' ק"כ) ובש"ך ח"מ סי' מ"ה האריך מאד ויש לי לדקדק על דבריו ואין כאן מקומו להאריך:

שם אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ופירש"י ויכשירו קרוב בכל השטרות. לכאורה נראה שהרגיש בקושיית התוספות דבשטרות נמי כשר כשחתמו למילוי לכך פירש"י ז"ל דעיקר החששא דאתו לאכשורי קרוב לגמרי בשטרות אף דרך עדות גמור אלא דלפ"ז קשה אמאי נקיט שטרות דמשום גיטין גופא הוי לן למיפסל שיכשירו קרוב לגמרי ונראה משום דעיקר החשש הוא דאתו למימר דלא פסלינן קרוב או פסול אלא כשמעיד בע"פ לפני ב"ד ולא בעדות שבשטר מש"ה נקיט לשון שטרות ולעולם דה"ה לגיטין. ועוד יש לפרש בד"א ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל דאף כשחתמו הקרובים לשם עדות לא שייך למיפסל בגיטין אם יש שני עדים כשירים אלא משום גזירה דשטרות דבשטרות ודאי פסול כה"ג משא"כ בגיטין גופא ליכא למיפסל כיון דע"מ עיקר אבל קשיא שהרי הרמב"ם ז"ל גופא פסק בפ"א מהל' גיטין דאף למ"ד ע"מ כרתי מודה דכשר נמי בעידי חתימה לחוד ועוד קשה כיון שנתכוונו הפסולים לשם עדות פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים א"כ אף בדאיכא ע"מ ליפסל דהו"ל מזוייף מתוכו. והנלע"ד בזה ע"פ מה שכבר כתבתי בזה בריש מכילתין גבי ג' גיטין פסולין דאף למ"ד ע"ח כרתי אפ"ה אין עיקר העדות תלוי בחתימת העדים ולאו עלייהו קאי דבר דבר שהרי העדים גופייהו אינן יודעים אם נתגרשה אלא שע"י חתימת העדים ידוע לנו שמיד הבעל בא ליד האשה וכיון שאנו רואין הגט ביד האשה אנן סהדי שנתגרשה ומשתריא שפיר משום דבר שבערוה דראיה דידן בגוף הגט חשיב כהעדאת עידי מסירה וא"כ היכא דליכא עדות גמור בחתימת העדים לא שייך למיפסל משום הקישא דשלשה לשנים. ותדע דהכי הוא דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה א"א לומר דעידי חתימה עדות גמור הוא שהרי הוא סובר כל עדות בכתב כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ועוד דאי ס"ד דעדות גמור הוא ליבעי זמן מדאורייתא כמ"ד ע"ח כרתי משום דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה אע"כ כדכתיבנא שאין כאן עדות גמור אלא כעין גילוי מילתא שנכתב הגט בציווי הבעל ולא גרע מכתב ידו שאין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר מכל זה מבואר דאין כאן דין עדות גמור בע"ח אלא דלר"מ בעינן מדאורייתא שיהא מוכח מתוך הגט עצמו שנכתב בציווי הבעל ודריש לה מוכתב ולר"א כשר אף בעידי מסירה דעלייהו קאי דבר דבר אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מיתכשר נמי בע"ח משום דאנן סהדי שמיד הבעל בא לה וחשיב כע"מ אבל מ"מ אין כאן עדות גמור וכן מוכח מנוסח הגט שהרי אין העדים כותבין שנעשה בפניהם שום דבר כמו בשאר עדות והא דאמרינן בריש פ"ק דעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו לענין דלא חשיד איניש לזייף חתימתן וא"צ קיום מדאורייתא כמו שהארכתי שם נמצא דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלא שייך לפסול בגט שחתומים בו כשירים וקרובים משום דלא שייך הקישא דשלשה לשנים אלא היכא דבעינן עדות גמור כגון דיני נפשות ודיני ממונות היכא דלא מיתברר מילתא אלא בעדות גמור ובשאר שטרות אע"ג דלהרמב"ם ז"ל עיקר מילתא דשטרות דרבנן כמו שכתבתי בריש מכילתין גבי עדים החתומים כמי שנחקרה כו' מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כיון שאין השטר מתקיים כלל בלא חתימת עדים כגון בשטרי מקנה או הודאה דהוי עדות גמור וכן בשטר חוב עיקר השיעבוד עפ"י העדאת עדים א"כ הוי עדות גמור' ומיפסל בהצטרפות פסולים לכשירים ומש"ה גזרו בגיטין אטו שטרות כן נ"ל נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל. וממילא דמצינן לפרש כן כוונת רש"י ז"ל כאן שהרי רש"י ז"ל נמי סובר כן לפי מה שכתבתי בדף ט' במה שכתב רש"י ז"ל דהא דפסילי חתימת ערכאות מדאורייתא היינו משום דוכתב ונתן והני לאו בני נתינה נינהו ולא פשיטא ליה לפרש דפסולים משום דגוים לאו בני עדות נינהו אע"כ כמו שכתבתי שם משום דעידי חתימה בגט לאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא ולא איברא סהדי אלא לשיקרא והני ערכאות נמי חזקה דלא משקרי וא"כ יש לפרש כאן כוונתו על דרך הרמב"ם ז"ל וכמ"ש אלא דקשיא לי לפי שיטה זו א"כ מאי שנא דנקיט הש"ס הכא האי גזירה דאתי לאחלופי בשטרות דלעיל נמי דקאמר ריש לקיש כולהו משום עדים נמי הוי בעי לפרושי דהיינו משום גזירה דאתי לאחלופי בשטרות ויש ליישבו ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמרי לה פסול כו' ואומר ר"ת דאפילו מאן דפסיל כו' עיין בזה בתוספות פרק גט פשוט ובלשון הרא"ש בשמעתין שהאריכו לפרש דהא דפסול בתחלה היינו דוקא כשחתמו הראשונים בפועל קודם שחתמו האחרונים אחריהם אבל כשחתמו האחרונים והניחו מקום לראשונים כל שכן דכשר ועיין בזה בב"י א"ע ובש"ך ח"מ סימן מ"ה שהחזיק בסברא זו ע"ש:

בד"ה וחזר בו ר"ת כו' דדוקא נקיט כו' עכ"ל ונראה לכאורה דהשתא להאי לישנא דאמרי לה פסול הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא איכא בינייהו שנמצא א' קרוב או פסול דהא אף למאן דאמר משום תנאי אמרינן הכא דפסול אפילו בראשונים וכל שכן באחרונים ועיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה אבל הבית יוסף בא"ע סימן ק"כ) כתב דאפילו למאן דאמר פסול נמי איכא בינייהו דלמאן דאמר משום תנאי אם חזר והוציא את הפסול מהתנאי מיתכשר הגט באינך משא"כ אי הוי משום עדים פסול' כל העדות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצריך להזמין מחדש ע"ש:

גמרא דחתום בי תרי מנייהו ביומא כו' תמוה לי מאד דמה נ"מ לר"י אם תנאי או עדים הא ב"כ וב"כ הוי מוקדם כיון דהנתינה נתאחר מן החתימה. ואף דלר"ל ניחא כיון דלא ס"ל משום ב"א רק משום פירי וס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה, א"כ אם כולם משום תנאי ליכא מוקדם דכדין תטרף משעת זמן הגט כיון דהעדים חתמו ביומא, ואם משום עדים תטרוף שלא כדין. אבל מ"מ לר"י דמכשיר משום דס"ל דמשום תנאי א"כ מ"מ לפסול כיון דהנתינה נתאחר. ולהנ"י דס"ל בפ"ק דבב"מ כיון דאמרי' לא מקדים אף אי איתרמי דהקדים לא פסול כיון דל"ש לא גזרי' בי' ואינו פסול רק דנתאחר הכתיבה מן החתימה ניחא, אבל להרא"ש דפסול קשה כנ"ל. ולדעת הב"ש דהא דמהני להרא"ש במוקדם ע"י שליח היינו בנתאחר הנתינה אבל בנתאחר החתימה דהוי כאלו מעידים בשקר על זמן הכתיבה לא מהני שליח. א"כ ניחא די"ל דנ"מ הכא למסור ע"י שליח אבל לדעת שאר האחרונים דגם במוקדם ממש מהני ע"י שליח קשה כנ"ל. וזהו צלע"ג לדעתי הקלושה והנמוכה למאד וה' יאיר עיני: