מסכת גיטין דף י״ז עמוד א׳

חברא פרסאי:

שקלה לשרגא שיש לפרסיים יום איד שאין מדליקין אור באותו יום אלא בבית ע"ז שלהן:

אמר רבה בר בר חנה:

רחמנא או בטולך או החביאנו בצילך או הגלונו בצל בני עשו שהן מכבדין אותנו:

הבין דרכה של תורה ולומדיה היכן היא ראויה להתיישב:

גזירות שגוזרין שמד שלא יתעסקו בתורה ולא יקיימו מצות:

והגלה אותן לבבל בחורבן הבית:

הא מקמי דניתו חברי לבבל בימי כשדים נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר:

הא מקמי דאתו חברי לבבל פי' בקונט' חברי היינו פרסיים ומקמי דאתו חברי לבבל היינו בימי כשדים נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר ובתר דאתו היינו כשכבש כורש את המלכות ומלך בבבל וקשה לר"ת דעל כרחך חברים לאו היינו פרסיים דאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עב.) הראני פרסיים דומין לחיילות של בית דוד הראני חברים דומין למלאכי חבלה ועוד דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג:) משמע דבימי ר' יוחנן אתו חברי לבבל דאמרו ליה לר' יוחנן אתו חברי לבבל שגא נפל ואומר ר"י דחברים הם אומה אחת שבאה בימי רבי יוחנן וכשבאה לבבל הרשיעה את הפרסיים שהיו בבבל ואתקלקלו טפי מארומאי וא"ת למאי דפי' בקונט' דמימי כורש באו פרסיים לבבל ובהגוזל בתרא (ב"ק קיז.) אמרינן דאמר ליה רב לרב כהנא עד האידנא הוה מלכותא דיוונאי דלא קפדי אשפיכות דמים השתא פרסיים נינהו וקפדי אשפיכות דמים משמע דבימי רב אתו פרסיים לבבל ואומר ר"י דהתם הכי פירושא עד האידנא הוה מלכותא דיוונאי שמושלים של בבל היו מיוונים ועכשיו המושלים הם פרסיים אבל לעולם פרסיים היו שם מימות כורש:

אחד אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא אפי' ליכא מעיד על הכתיבה כשר ולא נקט אחד אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתני אחד:

אמר ליה ר' אסי אלא מעתה רישא דקתני קושיא דרבי אסי אינה אלא במאי פליגי כדפרישי' לעיל אלא שלא חש להאריך:

נכתב ביום ונחתם בלילה פסול לרבי יוחנן משום שמא יחפה על בת אחותו ולריש לקיש משום פירי דסבורין הדיינים שביום הכתיבה נחתם ותטרוף האשה מלקוחות שלא כדין פירות שמשעת כתיבה עד שעת חתימה:

ור"ש מכשיר דלית ליה שמא יחפה כדאמר בגמרא ומשום פירי נמי ליכא דקסבר משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות דהיינו משעת כתיבה וא"ת וניחוש שמא נכתב בלילה והקדימו הבעל והאשה וכתבו זמן של יום לעשות קנוניא על הלקוחות ואע"פ שבא לגרשה כדחיישינן בסוף פ"ק דב"מ (דף יט:) גבי שובר וי"ל דלעולם אין חותמין העדים כשרואין הזמן מוקדם אא"כ יודעים שביום הזמן נכתב:

מפני מה תיקנו זמן בגיטין לא מצי למימר דתקינו זמן כדי שתוכל להוציא האשה מן הבעל מזונות שלוותה ואכלה קודם זמן הכתוב בגט שלא יוכל לומר לה גירשתיך מקודם לכן דבלאו הכי נאמנת אשה על כך מיגו דאי בעי תטמין את גיטה ולא ידעו שהיא גרושה ולא תראנו עד שתרצה להנשא ואם יביא הבעל עדי מסירה אז לא תפסיד האשה שידעו העדים מתי נמסר אע"ג דבעל שאומר גירשתי את אשתי נאמן היינו דווקא מכאן ולהבא כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלד:) ואפילו מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן כשאשתו מכחישתו ועוד דמשום מזונות לא היו צריכין לתקן זמן כמו שאפרש על רבי יוחנן בסמוך דאפילו אין בו זמן יכולה האשה לבקש עדי מסירה שיעידו בפני ב"ד או עדים שהיום נתגרשה ויכתבו לה שטר אחר (ומיהו שמא לא יתרצו עדי מסירה לבא עמה לב"ד או לומר לעדים ויכתבו לה שטר אחר שמאותו יום נתגרשה ואדרבה ע"י הזמן פעמים היא תפסיד מזונות שלא כדין כשלא גרשה בשעת הכתיבה) וא"ת וגט שיחרור למה תיקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו בלא זמן נמי יוכל לבא לב"ד ויכתבו לו שמאותו יום נשתחרר ואפי' למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו אינו זוכה במעשה ידיו מיום הכתיבה כיון שאין בו זמן ואין מוכיח מתוכו מתי נכתב כמו. בשני שטרות היוצאין ביום אחד דאפילו לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו זה שמסר לו תחילה קנה דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כח:) משמע דאביי סבר כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולרבי אלעזר על כרחך זה שמסר לו תחילה קנה כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד:) והיינו משום דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמוכח מתוכו והוא הדין הכא באין בו זמן כלל ואומר ר"י דתקנו זמן דאי לא הוי ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שיחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד אבל הכא הבעל מוחזק ולא האשה:

משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא אשת איש:

ריש לקיש אמר משום פירות כדי שתדע האשה מתי נכתב ונחתם ולא תפסיד פירות עד שעת נתינה וא"ת גט מאוחר יפסל מהאי טעמא ובפ' גט פשוט (ב"ב קס.) מוכח דכשר דאמר גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואז יהיה מאוחר דמקושר אמרי' התם. מלך שנה מונין לו שתים ועכשיו ימנו מזמן הכתוב בו כדין פשוט שלא ידעו דתחילתו מקושר היה ואומר ר"י דבמאוחר אין הבעל מפסיד פירות משעת חתימה אלא משעת הזמן דאין ראוי לגרש בו אפילו נתנו לה לאלתר ואין הגירושין חלים עד הזמן אבל נכתב ביום לרבי שמעון ראוי לגרש בו מיד אע"פ שלא נחתם ע"י עדי מסירה דר"ש סבר כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי כדאמרינן בפ"ק (לעיל גיטין ט:) ולרבנן אע"ג דראוי לגרש בו כיון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות אבל כשעסוקים באותו ענין דיש קול וראוי לגרש בו מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה כדאמר לקמן וקשה לר"י דאמרי' לקמן (גיטין דף יח:) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתים בו בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה יומי דר"ל אמר כולם משום עדים ופסול ואמאי והרי יש לו קול והרי ראוי לגרש בו דאם היה רוצה הבעל לא היה מקפיד על העשרה ויפסיד פירות משחתמו ב' הראשונים ויהא כשר לגרש בו וי"ל כל זמן שהבעל מקפיד ולא חתמו כולם אין קול עד שיחתמו כולם או שיהו עסוקין לחתום:

אמר ר' אמי אמר ר"י לא שאנו אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה וכו' אבל מתחת ידי עידי חתימה פסול אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו. וטעמא משום דבעינן לשמה. וקשיא לי, אמאי לא אקשינן ליה ומי אמר רבי יוחנן הכי והא (לעיל גיטין ה, ב) איפליגו בה רבי יוחנן וריב"ל. לפי שאין בקיאין לשמה רבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו וכדאקשינן נמי בפירקין דלעיל בפלוגתא דבפני כמה נותנו לה (שם). וי"ל דאיפשר דההוא עובדא דאתא לקמיה דריב"ל דמיניה מסתעינן דריב"ל הוא דאמר משום שאין בקיאין לשמה, ורבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו עדיין לא נעשה אותו מעשה, ואי נמי דלאו כולי עלמא ידעי עובדא דאתא לקמיה דריב"ל אלא מחלוקתם הוזכרה בבית המדרש ולא איסתיים קמייהו מאן אמר משום לשמה ומאן אמר משום מצויין לקיימו. ועדיין צריכא עיוני דר' אמי ור' אסי תלמידי דרבי יוחנן היו ואינהו הוי בקיאי בעובדי דהוו אתו לקמיה, והנכון שנאמר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ותדע דהא ללישנא בתרא דלעיל ר' שמואל בר יהודא משמיה דרבי יוחנן אוקי מתניתין בגט יוצא מתחת ידי שניהם וההיא אוקמתא אתיא כרבה ודלא כרבא, וללישנא קמא אתיא מתניתין כרב אלמא לישני בעלמא נינהו אליבא דרבי יוחנן והכי נמי דכותה היא, וקושטא דמילתא הכין הוא דרבי יוחנן כרבא וכדאסיקנא לעיל בפרק קמא וכדאסיקנא הכא נמי יתד הוא שלא תמוט.

ריש לקיש אמר משום פירות כלומר, כדי שלא תפסיד האשה פירות נכסי מלוג שלה משעת כתיבה עד שעת נתינה דפעמים שלא יתננו לה בשעת כתיבתו והיא לא תדע מתי נכתב ולא תגבה אותן אלא משעת נתינה ואילך, ומדינא הוה לה משעת כתיבה דקסבר דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. והקשו בתוספות אם כן לריש לקיש גט מאוחר ליפסל דהא מפסדא בפירות משעת כתיבתו עד שעת זמן הכתוב בתוכו, וגט מאוחר ודאי כשר כדקתני בתוספותא חולין (פ"א הי"ג) כשר בגט פסול בפרוזבול, כשר בפרוזבול פסול בגט, גט מאוחר כשר, ובפרוזבול פסול, ואמרינן נמי בגט פשוט (ב"ב קס, א) מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט וכשפושטו הרי נעשה מאוחר דבפשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים (שם קסד, ב). ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דבמאוחר אין הבעל מפסיד פירות מן הדין עד זמנו של גט לפי שאינו ראוי לגרש בו מעתה שאף על פי שנתנו בידה אינה מתגרשת בו עד זמנו של גט. ואם תאמר אם כן לר"ש דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי והלא אינו ראוי לגרש בו עדיין כיון שלא נחתם ואם כן יש לו לבעל פירות עד שעה שיהא ראוי לגרש בו דהיינו משעת חתימתו ואילך והוה ליה מוקדם, וכן נמי לרבנן דאמרי לקמן (גיטין יח, א) דאי עסוקין באותו ענין כשר אף על פי שלא נחתם עד הלילה כיון דמשעת כתיבתו יש לו קול והא לא זכתה היא בפירות עד שעת חתימה שהוא ראוי לגרש בו, י"ל דמהשתא ראוי לגרש בו אם ירצה בעידי מסירה דקיימא לן כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומיהו בשאין עסוקין באותו ענין לא מכשרי רבנן דרבנן תרתי בעו ראוי לגרש בו ויש לו קול והילכך בשאין עסוקים באותו ענין כיון שאין לו קול פסול ובגט מאוחר אף על פי שיש לו קול אינו ראוי לגרש בו מעתה. ומיהו אכתי קשה מהא דאמרינן לקמן (גיטין יח, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים אמר ריש לקיש כלם משום עדים והוה ליה מוקדם ופסול ואף על פי שיש לו קול בחתימת שנים החתומין בו וראוי נמי לגרש בו אם ירצה הבעל שלא להקפיד על העשרה, ועלה בידם הענין בקושי. והראב"ד ז"ל כתב דמאוחר כשר לגרש בו מעתה אלא שיש לבעל פירות עד אותו זמן הכתוב בגט דלכך אחרו, ולפי פירושו קושיין איתרצא ליה. אלא שקשה לי עיקר דינו דתנן בבבא בתרא (קלו, א) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואקשינן עלה בגמרא ומאי שנא מהא דתנן (לקמן גיטין עב, א) הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר ליה גופה מהיום ופירות לאחר מיתה, ואם איתא גט נמי נימא גופא מהיום ופירות נכסיה לאחר מיתה. אלא [די"ל] שלא מצינן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי (ב"ב פ"ח, ה"ח) ונימא גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה ופריקו לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואפילו תאמר שלא אמרו בירושלמי אלא במעשה ידיה בלחוד לפי שהוא דבר הנעשה בגופה והוה ליה כמשייר לעצמו בגופה הא במשייר לעצמו פירות נכסיה לא שהרי לא שייר בגופה לעצמו כלום וזהו ששאלו בפרק המגרש (גיטין פה, א) חוץ ממזונותיך חוץ מתרומותיך חוץ מהפרת נדריך מהו לפי שהוא אינו משיירן לעצמו אלא שלא יהא הרשות מתרוקן לה אבל במשייר מעשה ידיה לעצמו הוא שאמרו כן בירושלמי לפי שהוא משייר בגופה ומשייר לעצמו, ובכותב לה מעכשיו ולאחר שלשים יום לכשתמצא לומר שנקיים כל הלשון ונאמר מקצת מעכשיו ומקצת לאחר שלשים יום סתמא דמילתא לעצמו הוא משייר ובדבר שהוא מגופה הוא משייר דהיינו מעשה ידיה אבל לא מזונותיה אף על פי שהוא בגופה ואף לכשתמצא לומר שהוא יכול לשייר הואיל ואין השיור לזכות עצמו ולא פירות נכסיה לפי שאינן מגופה ולפיכך שנינו גט ואינו גט לפי שאין אנו יכולין לקיים השיור בשום ענין, מכל מקום עדיין קשה לי דאפילו בגט מאוחר נאמר כן דמאי שנא מאוחר לדברי הרב ז"ל מכותב מעכשיו ולאחר שלשים יום. ונראה דעיקר קושייתם אינה דגט מאוחר אף כשתמצא לומר שהוא ראוי לגרש בו מעתה כסברתו של הראב"ד ז"ל מכל מקום אין ראוי לפוסלו משום פירות דהא ידעה וקא מחלה כשאר גיטי ממון מאוחרין דעלמא דמכשרינן משום דידע וסבר וקביל, ותמה על עצמך שאין בו זמן משום פירות אמאי פסול דהא לא חששו אלא להפסד לקוחות אבל להפסד בעלי דבר עצמו לא חששו, אלא שיש לומר דהכא כיון שבידו לגרשה בעל כרחה והיא אינה יכולה לברר לעולם מתוך הגט מאיזה זמן נכתב שתזכה היא בפירותיה דין הוא שנפסול את הגט בכך שהרי אי אפשר לה בלא בית דין ואם לא תמצא בית דין הרי היא מפסדת ולא שייך למימר בכי הא ידעה וקא מחלה כטעמא דשטרי חוב המאוחרין (שביעית פ"ו מ"ה) דמכשרינן מהאי טעמא, אבל מכל מקום במאוחר הרי אינה מפסדת פירות כלל דפירי דמשעת הגט הרי נתברר מתוך הגט ואינה צריכה לטרוח אחר בית דין להראות זמן גיטה ואי משום פירי דמשעת נתינה ועד זמן הכתוב בגט הרי היא יכולה שתלך לבית דין ותראה להן את גיטה והם כותבין לה דמשעת זמן פלוני נמסר גיטה לידה ותלך ותטרוף לקוחות מעתה ואם לאו היא תחוש לעצמה ולמה נפסול את הגט בכך, ואפילו לא תמצא בית דין לשעתה דבר מועט הוא ולא פסלינן ליה בכך, ועוד דאפילו לשבוע דקמיה ומשבוע דבתריה [מכשרינן] כדאמרינן לקמן (בע"ב) כנ"ל.

רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן זנות לא שכיחא. כלומר, זנות כזה דבעדים והתראה לא שכיחא, ואי נמי שתהא בת אחותו אבל ודאי לזנות בעלמא ושבסתר שכיחא ועבדינן לה תקנתא וכדתנן (ריש כתובות ב, א) בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה טוען טענת בתולים משכים לבית דין אלמא בכי הא עבדינן תקנתא, אלא פירושא כדכתיבנא.

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר ביום ונחתם בלילה פסול ר' שמעון מכשיר כל גיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים אמר הר"ם ידוע שהיום הולך אחר הלילה ולזה אם כתבו ביום יחתמו בלילה היא עדות בטל לפי שהשתנה בו הזמן ור' שמעון מכשיר לפי שאין אצלו לזמן בזה המקום תועלת רב לפי שהעקר תקנן זמן בגיטין אמנם הוא משום בת אחותו אי תזנה תחתיו והיא אשת איש ויכתוב הגט בבלתי זמן ויתננו לה ותאמר לעדים שהעידו לה הזנות שכבר היתה גרושה בזה הזמן והרי הגט בידה ואין בין יום והלילה יתחדש בדומה לזה ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי נכתב ביום ונחתם [ביום בלילה ונחתם] בלילה אפי' מתחלת הלילה לסוף הלילה או אפילו בלילה ונחתם ביום ר"ל אפי' נכתב בתחלת הלילה ונחתם בסוף היום כשר שהרי מכל מקום יום אחד הוא ואין כאן קדימה אבל אם נכתב ביום ונחתם בלילה אפי' מסוף היום לתחלת הלילה הסמוך לה ואפי' היו עסוקים באותו ענין פסול מדין מוקדם שהרי חתמו עכשו מה שנכתב היום הקודם להם ואע"פ שכל שנכתב ונחתם ביום אחד אע"פ שלא נתנו אלא לזמן מרובה אין בו דין קדימה משעת כתיבה וחתימה לשעת נתינה כמי שיתבאר למטה כל שהכתיבה קודמת לחתימה מיהא יש בה דין קדימה ובגמרא יתבאר לאיזה צרך הוקבע זמן לגיטין ליפסל מדין קדימה:

ר' שמעון מכשיר שכל הגיטין ר"ל שאר שטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולים חוץ מגיטי נשים מפני ששאר שטרות כגון שטרי חוב ומכר עומדים לגוביינא ויבא לטרוף בכוח קדימתו שלא כדין ובשטרי מתנה שמא לוה ורוצה להקדים מתנותיו אבל גט אין בקדימתו פסידא שאם משום גבוי כתובתה הרי מזמן הכתובה היא גובה ומכל מקום אין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים ויש שואלים אף בשטרי חוב ומכר מה ענין לפסול בנכתב ביום ונחתם בלילה שהרי אין טורפין מה שנמכר ביום שנכתב השטר שהרי אין ברירה אם קודם המקח נכתב או אחר המקח נכתב ומאחר שאינו טורף אלא במה שנמכר אחר אותו יום שנכתב בו השטר הרי אינו טורף אלא מיום החתימה ואין זה כלום שמכל מקום אין לו לטרוף מיום החתימה אלא מיום שלאחריה ונמצא טורף מיום החתימה שלא כדין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה הא מקמי כו' דע"כ חברים לאו היינו פרסיים כו' עכ"ל אגופא דתלמודא דפריך מפרסאי אחברי ל"ק להו והא חברי לאו היינו פרסיים דודאי המושלים היו פרסיים אבל לפרש"י נראה דאומה אחת היה שבאו כולם בימי כורש וק"ל:

בד"ה אמר ליה רבי אסי כו' קושיא דרבי אסי אינה אלא במאי פליגי כדפי' לעיל כו' עכ"ל הכא יש לפרש כן אבל לקמן דפריך ליה רבי אסי נמי אלא מעתה רישא כו' ליכא לפרושי הכי דקושיא דרבי אסי היינו במאי פליגי כמו לעיל בב' לשונות דהא רבי אסי גופיה הוה ניחא ליה מעיקרא דפליגי באחלופי כמו ללישנא קמא דלעיל אלא דמתמה על שדבריו לקמן סותרין ומיהו ק"ק דמעיקרא זימנין דאשכחיה דקאמר אפילו גט יוצא כו' ה"ל לתמוה עליו מיד שדבריו אלו סותרין דבריו דלעיל שאמר ל"ש אלא שהגט כו' ודו"ק:

בד"ה נכתב ביום כו' לר"י משום שמא יחפה כו' ותטרוף האשה מלקוחות כו' עכ"ל עיקר פלוגתייהו בגט שאין בו זמן כלל לר"י משום שמא יחפה ולר"ל משום הפסד פירי דאשה הוצרכו לפרש הכא בהקדים זמן דבכה"ג פליגי לר"י משום שמא יחפה ולר"ל משום הפסד פירי דלקוחות וק"ל:

בד"ה מפני מה תיקנו כו' דבלאו הכי נאמנת אשה על כך מגו דאי בעי תטמין כו' עכ"ל וליכא למימר (ב) נמי משום הפסד דבעל תקנו זמן שלא תוכל להוציא ממנו מזונות שאחר זמן הכתוב בגט דהא בכתוב בו נמי זמן כיון שהגט בידה תוכל להטמין גיטה וק"ל:

בא"ד ומיהו שמא לא יתרצו עדי מסירה לבא כו' עכ"ל ר"ל דמההיא דר"י בסמוך כפי שפירשו התוספות לקמן ליכא ראיה כלל לדהכא דלקמן גבי פירי בלא זמן נמי תביא גיטה שבידה לב"ד או לעדים ויכתבו לה כו' משא"כ הכא לגבי מזונות דלא סגי לה כשתביא גיטה לב"ד או לעדים אלא שצריכה להביא עדי מסירה ושמא לא יתרצו לבא ולקמן גבי גט שחרור שכתבו דבלא זמן נמי יוכל לבא לב"ד ויכתבנו לו כו' ההיא ודאי דמיא ממש לדר"י דבסמוך דבגט לחוד בלא עדי מסירה יוכל לבא לב"ד ויכתבנו לו כו' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין לי ודו"ק:

בא"ד ואדרבה על ידי הזמן פעמים היא תפסיד כו' עכ"ל קאי אדלעיל שכתבו דהזמן לא יועיל לה לענין מזונות ואדרבה על ידי הזמן כו' וק"ל:

בד"ה ר"ל אמר משום פירות כו' ולא תפסיד פירות עד שעת נתינה כו' עכ"ל דלא ניחא להו כנראה מפירוש רש"י דבלא זמן תפסיד אף לאחר שעת נתינה דזה אינו לפי שיטתם שכתבו בסמוך לר"י שתביא גיטה לב"ד ויכתבו לה שעת הנתינה אלא שלא תפסיד עד שעת נתינה ועיין בר"ן וק"ל:

בא"ד ואם תאמר גט מאוחר יפסל מה"ט כו' מפני שיכול לעשותו פשוט כו' עכ"ל ר"ל דמשעת חתימה דתפסיד עד שעת הזמן וכ"ה בחידושי הרשב"א וצריך לומר דמסתמא אינו נותן לה הגט עד שעת הזמן אבל אם היה נותן לה משעת החתימה לא הוה ק"מ דתביא גיטה לב"ד ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה כדלקמן לר"י דבהא לא פליגי אבל לשון הרא"ש בזה שהאשה תפסיד פירות שמזמן נתינת הגט עד זמן הכתוב בו כו' הוא קשה דהא לא תפסיד כיון שתוכל לבא לב"ד ביום הנתינה גם לפירוש חדושי הרשב"א ק"ק דמאי הביאו ראיה מגט מקושר דהתם שעת החתימה (א) והנתינה שוים אלא שהזמן מאוחר ותוכל לבא לב"ד עם גיטה שמאותו יום נתגרשה וי"ל דודאי כיון דמקושר נתן בידה ויום החתימה והזמן גם הנתינה הכל היה ביום א' ודאי לא תביא את הגט לב"ד בשעה שנתגרשה דמה היה לה לחוש לבא לב"ד כיון שהכל היה בזמן א' במקושר אבל הבעל יפסיד אותה לומר שגט פשוט הוא והיא עשאתו מקושר ולא ניתן לה גם לא נחתם רק ביום זמנו ודו"ק:

ע"א גמ' א"ר יוחנן ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשו כשנים על זה וכשנים על זה. אין לדקדק א"כ במציעתא נמי דשנים אומרים בפנינו נכתב ואחר אומר בפני נחתם אמאי לא אמרינן נמי כשהגט יוצא מתחת ידי עד החתימה דנעשה כשנים על זה ושנים על זה דחתם כיון דעל החתימה אין כאן אלא אחר אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וק"ל:

שם ריש לקיש אמר משום פירי וכו' דברי רש"י מגומגמים וכבר התעורר לזה הר"ן ז"ל ועיקר הדברים שריש לקיש ס"ל דאין לבעל פירות מיד בשעת כתיבה ומזמן הכתוב בו הפירות הן לאשה אע"ג שלא ניתן עד לאחר זמן ואם לא תיקנו זמן בגט היה הבעל אוכל ומוכר הפירות משעת הכתיבה עד שעת הנתינה שלא כדין אבל השתא היא תטרוף הפירות משעת זמן הכתוב בו ור' יוחנן סבר יש לבעל פירות עד שעת הנתינה ובדין ימכור בין הכתיבה והנתינה ומיום הנתינה ואילך הלא הגט שבידה מוכיח שכבר נתגרשה ותוכל לטרוף לקוחות ע"י הגט שבידה ולפי זה מ"ש רש"י בד"ה עד שעת כו' הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתי למיטרף בעי לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה דברי מותר הן אלא שיש ליישב דברי רש"י שהוצרך לכתוב כן כדי שלא תקשה הא אצטריך לתקן זמן בגטין כדי שנדע זמן הנתינה שלפעמים לא תוכל לטרוף מיד אחר נתינת הגט ותצטרך לטרוף לאחר זמן למפרע משעת הנתינה ולכך כתב רש"י דזמן כתיבת חגט לא מהני מידי לענין זה אפי' למטרף משעת הנתינה משום דכי אתיא למטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה:

גמרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת עידי הכתיבה דהו"ל כשנים על זה וכו'. וקשיא לי על זה דהא ע"כ בהאי לישנא סובר ר' יוחנן טעמא דאין בקיאין לשמה מדקאמר שנים שהביאו צריכין לומר א"כ כשיוצא מתחת עד הכתיבה אמאי כשר דנהי דהו"ל כשנים על זה כו' אפ"ה הא בעינן בעדות דבר שלם ולא חצי דבר והכא חצי דבר הוא דכתיבה בלא חתימה או חתימה בלא כתיבה לאו מידי הוא וכמו שכתב הטור א"ע סוף סי' קמ"ב בשם הרמ"ה ז"ל דכשיוצא מתחת עד א' והשני מעיד שנמסר בפניו צריך למסור הגט לאשה בפני שניהם דאל"כ הו"ל חצי דבר דמסירת הבעל לשליח חצי דבר הוא וכן מסירת השליח להאשה וה"נ נראה דגרע טפי ובשלמא על התוספות שכתבו לעיל דאפילו א' מעיד בפ"נ וא' מעיד בפנ"ח מהני לענין לשמה לא תיקשי דהו"ל חצי דבר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בפרק מרובה דלא מיקרי חצי דבר אלא כשכל א' יכול לראות כל הענין בפעם א' כגון באחד בגבה ואחד בכריסה וכיוצא וא"כ י"ל בכה"ג שעד הכתיבה לא היה בשעת החתימה וכן להיפך לא מיקרי חצי דבר משא"כ להרמ"ה ז"ל דע"כ לא ס"ל בהא כשיטת התוספות דא"כ בנדון דידיה נמי לא מיקרי חצי דבר שמסירת הבעל היה במדינת הים ומסירה להאשה בא"י וע"כ דכשיטת הרי"ף ז"ל ס"ל בענין חצי דבר וא"כ תיקשי ליה סוגיא דשמעתין ובשלמא לענין קיום חותמיו לא מיקרי חצי דבר כיון שעל קיום השטר הן מעידין הו"ל דבר שלם משא"כ לענין לשמה דעל גוף הגט מעידין הו"ל חצי דבר וליכא למימר דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר כיון דמדאורייתא גיטא מעליא הוא דרוב ספרי דדייני גמירי וכ"ש דלאחר שלמדו הוא ולחומרא בעלמא חיישינן לא מיקרי חצי דבר דא"כ בנדון הרמ"ה ז"ל נמי ע"מ ושליח ליד האשה מדאורייתא דבר שלם הוא דהא מדאורייתא עדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד דמי וממילא נתקיים השליחות אע"כ כיון דמדרבנן בעי עדות מיקרי חצי דבר והכא נמי דכוותיה ואולי יש לחלק וצ"ע ודו"ק:

שם זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר אפי' יוצא מתחת עידי החתימה כשר כך הגירסא בכל הספרים מתחת עידי החתימה משמע דביוצא מתחת עד אחד מעידי החתימה פסול וכן כתב הטור להדיא סוף סימן קמ"ב וכבר האריכו כל מפרשיו בזה מ"ט דפסול הא נתקיים זה הגט בחותמיו ואין צריך שום דבר. מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל י"ל דלכתחילה לא מהני קיום חותמיו אלא בדיעבד וזה שלא כתב הטור פסול אלא כתב ולא ינתן עד שיהא אחר עמו דהיינו לכתחילה אלא דא"א לומר כן שהרי"ף והרא"ש ז"ל והטור גופא ברמזים בריש מכילתין כתבו כולם דעל ידי קיום חותמיו א"צ כלל לומר בפ"נ ומשמע דאפילו לכתחלה ואם כן דברי הטור צריך עיון:

תוספות בד"ה אחד אומר כו' לרבא אפי' ליכא מעיד על הכתיבה כשר כו' עכ"ל. גם זה לשיטת הפוסקים דקיום חותמיו מהני לכתחילה משא"כ לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל בריש הסוגיא אתי שפיר דלא סגי לכתחילה אלא כשא' מעיד על הכתיבה דהיינו השליח דאל"כ לא נעשה הכתיבה כתיקון חכמים וכמ"ש באריכות ע"ש:

בד"ה ור"ש מכשיר כו' וא"ת וניחוש שמא נכתב בלילה והקדימו כו' עכ"ל פירוש דנהי דבכל שטרות דעלמא לא חיישינן שמא הקדימו הזמן בכוונה דמילתא דפשיטא היא דהעדים אינן חשודים בכך לחתום כשרואין שהזמן מוקדם משא"כ הכא כיון דר"ש מכשיר בכה"ג אף לכתחלה והיינו משום דלא חשיב מוקדם א"כ קשיא להו שפיר דאכתי ניחוש שמא הקדימו בכוונה דסברי העדים שעפ"י הדין יש להם לחתום ועל זה תירצו שפיר דלא חתמי בכה"ג:

גמרא איתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין לכאורה נראה דסוגיין דוקא למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי משא"כ לר"מ כיון דס"ל דע"ח כרתי והן עיקר העדות משום דעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ לפ"ז נראה דמדין תורה צריך שיכתוב זמן כדי שיהא עדות שיכול להזימה דאל"כ לא מיקרי עדות מדאורייתא ועוד דמדאורייתא בעינן דרישה וחקירה ואף אם נאמר דכמי שנחקרה דמי מכל מקום עיקר החקירה בענין הזמן הוא וא"כ צריך לכתוב אליבא דר"מ אבל כבר כתבתי בריש מכילתין דהסכמת הפוסקים דבעדות שבשטר לא שייך כלל דין הזמה אע"כ דאפילו הכי כשר לר' מאיר מגזירת הכתוב כיון דדריש וכתב היינו וחתם או משום כיון דעכשיו אינן באין העדים אלא להתיר את האיסור אע"ג דאפשר דלבסוף אתי לידי דיני נפשות לא איכפת לן בזה אף על גב דעדות שאי אתה יכול להזימם ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך דין הזמה בכה"ג ועדיין צ"ע ואם כן סוגיא דשמעתין אליבא דכ"ע כן נ"ל ועיין עוד לקמן בחידושינו פ' השולח דף ל"ו ודו"ק:

רש"י בד"ה מפני מה כו' כיון דלאו שטרא דגוביינא הוא עכ"ל ואף דאיכא מאן דס"ל דגובה עיקר כתובתה ע"י הגט לחוד מ"מ אין צורך לכתוב הזמן דהגט אינו אלא לראיה שנתגרשה ואז גובה עפ"י תנאי ב"ד מיום הנשואין אף ממשעבדי וק"ל:

תוספות בד"ה מ"מ כו' וא"ת בגט שיחרור למה תיקנו זמן כו' ואפילו למ"ד עידיו בחתומיו כו' כיון שאין בו זמן ואין מוכח מתוכו כו' עכ"ל. נראה כוונתם שכתבו כן בין לר' יוחנן בין לר"ל דלר"י כיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ה"ה דמכ"ש שמעשה ידי העבד הן לרבו עד שעת הנתינה דאפילו גופו קנוי לרב ומעשה ידיו לרב מדאורייתא משא"כ פירות האשה מדרבנן וע"ז כתבו דאף למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו והיינו כמאן דסבר דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות דלפ"ז יש איזה סברא לומר דבהא מודה רבי יוחנן דמשעת החתימה זכה העבד במעשה ידיו משא"כ בפירות האשה לא זכתה עד שעת נתינה דהתם לא שייך לומר עידיו בחתומיו זכין דגט האשה ודאי חוב הוא לה לכך כתבו דאפ"ה מעיקר הדין כיון שלא נכתב זמן בהשיחרור אינו מוכח מתוכו ומש"ה לא זכה העבד במעשה ידיו מעיקר הדין עד שעת נתינה ואם כן למה תיקנו זמן להפסיד לרבו מזונות דמשעת חתימה עד שעת נתינה שלא כדין וכן לר"ל נהי דסובר דבאשה אין לבעל פירות משעת החתימה ואילך אע"ג דמעיקר הדין אין לה אי לאו דתקנו זמן שהרי אין מוכח מתוכו וכ"ש דלא שייך עידיו בחתומיו זכין באשה. מיהו י"ל כיון דכל עיקרא דמילתא דפירות האשה לבעלה הוא מדרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו דמשעת חתימת הגט הפקיעו תקנתן והיינו כמ"ש התוס' בסמוך דמשעת חתימת הגט שראוי לגרש בו א"כ גמר בדעתו לגרשה ושוב אין לו פירות וממילא הוא לאשה ומש"ה תיקנו זמן כדי שיהא מוכח מתוכו משא"כ מעשה ידי עבד דמדאורייתא הן לרב לאו בגמר דעתו תליא מילתא כיון דגופו קנוי א"כ למה תקנו זמן להפקיע זכות הרב שלא כדין ונראה עוד דסברת התוספות דכיון שאין מוכח מתיכו מסתמא לא היה דעתו להקנות אלא משבא ליד העבד והיינו טעמא נמי בשני שטרות היוצאין ביום אחד זהו מה שנלע"ד בכוונתן ודו"ק:

גמרא רבי יוחנן אמר משום בת אחותו ופירש"י שמא תזנה ויחפה עליה הבעל ויכתוב גט בלא זמן כו' ובירושלמי מייתי עובדא באחד שעשה כן לחפות על בת אחותו אחר שזינתה לכך תקנו זמן מכל זה נראה בפשיטות דכשאין גט יוצא מתחת ידה קטלינן לה אף ע"ג דאמרה גרושה אני והיינו משום דלא מהימנא דהא דאמר רב המנונא האשה שאמרה גרשתני נאמנת וקי"ל כוותיה היינו בפני הבעל דוקא אבל שלא בפניו לא והכא כיון שזינתה קודם שאמרה בפניו אזלא לה חזקה דרב המנונא ותו לא מהימנא. אבל אכתי יש לדקדק דהא כמה אמוראי סברי דההיא דרב המנונא אפילו שלא בפניו ועוד דאף למ"ד דדוקא בפניו אפ"ה אמרינן בפ"ב דכתובות אמתניתין דהאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דקתני סיפא ואם משנשאת באו עדים לא תצא ואיכא דמתני לה ארישא כמ"ש התוס' שם דנהי דשלא בפניו לא אמר רב המנונא היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי' שלא בפניו וקצת פוסקים כתבו כן וא"כ דוחק לומר דכל הני סוגיות אתיין דלא כר' יוחנן דהא לפ"ז לא שייך חששא דבת אחותו דבלא"ה לא קטלינן לה היכא שיכולה לומר גרושה אני ויש ליישב דבלא"ה הא קי"ל דאין האשה נהרגת אא"כ התרו בה וקיבלה התראה ואמרה אף ע"פ כן דבעינן התירה עצמה למיתה וא"כ כי אמרה בשעת התראה ע"מ כן ולא אמרה גרושה אני תו לא מהימנא דודאי כי קיבלה התראה מעיקרא קושטא קאמרה משא"כ כשהגט יוצא מתחת ידה ע"כ צ"ל דאף כשהתירה עצמה למיתה אפ"ה נאמנת לומר אח"כ גרושה אני כיון שגיטה מוכיח עליה ומצינו למימר דמה שקיבלה התראה ואמרה ע"מ כן אחוכי הוא דקמחייכא בהו דאגיטה קא סמכה כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

גמ' מפני מה תקנו זמן בגיטין עיין בב"ב קעב ע"ב תוד"ה עדי:

תוס' ד"ה ריש לקיש וכו' ובפ' גט פשוט עיין לקמן דף פ ע"א תד"ה כי יתביתו:

במתני' נכתב ביום כו' ע' מהר"ם שיף שהקשה אמאי לא תני רבותא טפי נכתב ביום וניתן בלילה לר"י דסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ונלענ"ד דלק"מ דבשלמא עכשיו דתני פסול באיחור החתימה שייך פסול ואזהרה לעדים מלחתום באם יראו שהזמן מוקדם, אבל באיחור הנתינה, על מי יצוה התנא במתני' דמה יעשה הא הבעל ודאי לא ישגיח וימסור לה בצנעא: באופן אחר י"ל דאף דשייך ג"כ אזהרה לעדים לבל יתנו הגט לבעל עד שידעו בבירור שיתנו לה תיכף דבנחתם ביום וניתן בלילה מה רצו חז"ל לקבוע פסול דבזה ישאר לא מקדים אינש כו' סברא טובה דדוקא בנחתם בלילה אמרי' דפעמים אירע שיקדים, דסברת לא מקדים הפי' דלא עביד אינש דליפוק עליו קלא שגירש אשתו ועדיין אינו ברור אתו. וזהו דעדים מפקי לקלא. אבל בעדים אינם חתומים לא איכפת ליה ולכך פסלו חכז"ל רק בנכתב ביום ולא בנחתם ביום רק שניתן בלילה דבזה ישאר סברת לא מקדים סברא טובה:

תד"ה נכתב ביום, דפירשו הטעם לר"י פסול משום שמא יחפה ולא ניחא להו לפרש ג"כ הטעם משום פירות דסובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. ולכך פסלוהו דתטרף משעת כתיבה. אלא דבאמת דזהו מוכח מדבריהם לקמן ד"ה עד שעת נתינה דמשום הרווחת פירות ודאי ימסור לה גט בפני ע"מ דאינו חשוד לקלקלה. דכמו כן תירצו על קושי' אחרת האיך כותבין גט לאיש. ותירץ דע"מ מפקי לקלא. אבל משום חיפוי אם אירע שתזנה ימסור לה הגט בצנעא לפי' המהר"ם שיף לקמן בדבריהם, ולפי' המהרש"א באמת ימסור לה בפני ע"מ אלא דלא מהני קול דע"מ רק לענין פירות אלא דלפירושו ק' קצת דלכאורה כונתו דבהפקעת קול דע"מ אינו ברור כ"כ יום המסירה רק דהמסירה אינו ביום החתימה, ובזה לענין פירות הלקוחות שהם מוחזקים יאמרו אייתי ראי' אבל לענין חיפוי אף דהעדים יפקיעו קול דאינו ביום החתימה מ"מ תאמר דהמסירה היתה קודם זנות שלה. וא"ת אמאי פסול לנכתב ביום משום חיפוי הא הע"מ יפקיעו לקלא דהמסירה אינו ביום החתימה דבשלמא אם יש זמן ריוח בין כתיבה למסירה תוכל לומר הן אמת שלא נמסר ביום הכתיבה אבל נמסר איזה ימים שלאחריו, והיה קודם הזנות, אבל בנחתם בלילה אם נשמע דהמסירה אינו ביום החתימה ממילא זנתה באיסור. אלא דבאמת נראה מהמהרש"א דכונתו דבהפקעת קול דע"מ אין הקול ברור כ"כ דאין הכל יודעים אותו בבירור אלא בלקוחות באם יחקרו אחרי ע"מ יודעו להם, וא"כ לענין חיפוי אנן לא נדע ותנצל ממיתה:

תד"ה מפני מה, לא מצי למימר דתקנו זמן כו' מגו דאי בעי לכאורה קשה דהוי מגו להוציא, אלא באמת נראה דדוקא בכל שארי מגו אמרי' דלהוציא ל"א מגו דהיכא דבטענה דמצי לטעון היה מחדש הטענה באופן אחר דהיינו כההוא דגחין ולחיש כו' דנמצא עתה לפי טענתו עכשיו בלא הטענה דמצי לטעון הוא מחוייב דמודה ששטר זה מזוייף אלא דנאמן דשטרא כו' בזה אמרי' דאנן אינו מאמינים לו לטעון טענה אחרת זולת טענה ראשונה במגו להוציא כיון דבלא המגו מחוייב בודאי דהא מודה על עצמו דמזוייף, אבל הכא גבי מזונות דמביאה גט שא"ב זמן ואומרת דהיתה אשתו עד עכשיו בזה אף בלא המגו דתטמין יכול להיות דכניס דבריה דהגט אינו מורה דבא לידה מכבר. אלא דאפ"ה אינה נאמנת לטעון עכשיו בא לידה להוציא ממנו מזונות מטעם ספק. אבל עכ"פ לא נוכל לחלוט דבא לידה מקודם כיון שהגט אינו מורה דבא לידה מקודם לכך היא נאמנת לטעון דבא לידה עכשיו במגו דאי בעי תטמין. ובהכי מתיישבים דברו המהרי"א דהקשה אמאי לא תקנו זמן משום פסידא דהבעל. ותי' דלא הועילו דמ"מ תטמין את גיטה ותוכל להוציא ממנו מזונות מקודם, וקשה אמאי לא נקט המהרש"א כדברי תוס' דתהוי נאמנת לומר דהגט בא לידה זמן רב אחר החתימה במגו דאי בעי תטמין. אלא דלפי דברינו הנ"ל ניחא דזה הוי שפיר מגו להוציא דבזה בלא מגו דתטמין אנו אומרים בבירור דטוענת שקר דהגט מורה דנמסר לה מכבר מיום הזמן דחזקה ביום שנחתם נמסר ואינו מאמינים לה שנתאחר הנתינה במגו דתטמין דהוי מגו להוציא ככל מגו להוציא דל"א:

בא"ד וא"ת בגט שחרור למה תקנו זמן כו' ותי' כו' ע"ש. ואין להקשות הא משום חשש טרפה ימסר לו בע"מ ויפקיעו קול אימת נמסר לו השחרור. ז"א דבא"ב זמן אינם מוציאים קול דלא חזו ריעותא כלל כד מוכח בסוגיין, אבל קשה אמאי פסלו חכז"ל נכתב ביום ונחתם בלילה גבי שחרור הא ל"ש חששא דידהו דיפקיע עצמו מרבו ב' דהא מוכח מדבריהם לקמן ד"ה עש"נ דמשום חשש טרפה ודאי ימסור לה בפני ע"מ. וכדלעיל בדבריהם ד"ה נכתב ביום. ויש ליישב דבאמת סברת תוס' לקמן עש"נ דמשום חשש טרפה אינו חשוד לקלקלה וימסור לה הגט כדין. אבל גבי שחרור אם ניחוש דמכר להעבד ויתן לו שחרור להפקיע עצמו מרבו ב' ושחרור זה אינו דין שחרור כלל דאינו ברשותו עוד לשחרר אלא דנותן לו השחרור להפקיע עצמו מרבו בזה ל"ש דאינו מקלקלה דשחרור הזה ממילא אין לו דין שחרור אף אם ימסרהו לו בפני ע"מ וזה בודאי לא ימסור אותו בפני ע"מ:

תד"ה ריש לקיש, וא"ת גט מאוחר כו' ע' פ"י שהביא בשם הראב"ד דבמאוחר מגורשת עכשיו. והקשה עליו דישאר קושי' תוס' לענין חיפוי, דודאי לשיטת תוס' ל"ק אמאי לא הקשו קושייתם אליבא דר"י. די"ל דבחיפוי פסיקא להו דאינה מגורשת אלא משעת הזמן, אבל לענין פירות סברי דמשעת נתינה מפסיד פירות, ואהא תי' דאפי' פירות כיון דאינו ראוי לגרש בו אלא משעת הזמן אינו מפסיד פירות אלא משעת הזמן. אבל לשיטת הראב"ד יקשה אליבא דר"י. ונ"ל ליישב דהנה התוס' לעיל ד"ה משום בת אחותו הקשו דנימא דמוקמי' בחזקת א"א ותי' דהוי גרושה לפנינו. ע' פ"י שהאריך ליישב דבריהם כי קשי' להולמם, דבאמת לא מצינו דנימא חזקה דהשתא בלא צירף חזקה עמה. ותי' דתוספות ס"ל כשיטת הרשב"א דהיכא דלא נוכל לומר דבזו הרגע אתחדש ריעותא אתרע חזקה קמייתא וישאר חזקה דהשתא כגון הכא גבי גט שא"ב זמן דלא נוכל לומר דמהשתא איגרשה דהרי לא ראינו ולא שמענו שום גירושין אתרע חזקה דא"א וישאר חזקה דהשתא. לזה נוכל לומר דהראב"ד ס"ל כהך תי' דהרי גרושה לפנינו, א"כ גבי מאוחר שפיר תהרג אם תביא לפנינו גט מאוחר דנימא אוקי אחזקת א"א ולא בא הגט לידה עד עתה שבאת לפנינו. דבשלמא גבי גט שא"ב זמן ליכא חזקת א"א כתי' תוס' דהרי גרושה לפנינו דמהשתא ודאי מגורשת אלא דהספק אם בא הגט לידה כבר בזה אמרי' דהרי גרושה לפנינו וחזקה דהשתא סברא טובה היא ולא תהרג דודאי כבר בא הגט לידה קודם. אבל גבי מאוחר מה אמרת דהיא תטעון לב"ד כיון שאתם ראיתם שהזמן מאוחר והגט בידי מקודם תאמינו לי שהגט כבר בא לידי מקודם בזה נימא דישאר חזקת א"א ואין אנו מחזיקי' אותה כמגורשת עד עתה ול"ש חזקה דהשתא דהרי גרושה לפנינו דדלמא עתה נמי אינה מגורשת, דדלמא התנה עמה לבל תהיה מגורשת עד שעת הזמן, דבשלמא בכל גט דעלמא לא אתיליד ריעותא ומסתמא כשהגט בידה מעתה מגורשת, אבל גבי מאוחר דחזינן דאתיליד ריעותא ויוכל להיות שהתנה עמה לבל תהיה מגורשת עד שעת הזמן ושפיר קיים חזקת א"א ותהרג [עיין בישועות יעקב שתירץ ג"כ כנ"ל ודוק]:

רַחֲמָנָא, אוֹ בְּטוּלָךְ, אוֹ בְּטוּלָא דְּבַר עֵשָׂו אף על גב דגזרות הרומיים קשות מאד וכמו שאמרו יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵרַת רוֹמִיִּים, נראה לי בס"ד אצל החכמים חברי שהם פרסיים קשים יותר משום דשר של פרס בקש מהקדוש ברוך הוא שיכתוב לו רבנן בכרגא ונכתב לו (יומא עז.) אך יש אומרים שלא נחתמה ויש אומרים דנחתמה ואחר כך נמחקה, ולכן שליטת פרס מגעת על תלמידי חכמים ורק רופפת היא בידם מה שאין כן שליטת עשו על חכמים יש לה ביטול כי כלל גדול בידינו כש'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז, כב) ולכן מאחר שהם חכמים חוששים מן החברים שהם פרס יותר מן הרומיים מה שאין כן ישראל אותם המון העם שאין עוסקים בתורה המבטלת שליטת עשו חוששים מן הרומיים יותר.

מִפְּנֵי מָה תִּקְנוּ זְמַן בְּגִטִּין כתבו התוספות ואם תאמר גט שחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשי ידיו בלא זמן נמי יכול לבא לבית דין ויכתבו לו שמאותו היום נשתחרר וכו' עיין שם. כד הוינא טליא היינו לומדים מסכת גיטין ונתקשה בזה מורי הרב ז"ל האי מעשי ידיו היכי דמי אי מעשי ידיו דקודם שחרור הם לאדון ואם מעשי ידיו דלאחר שחרור היאך יכול האדון ליקח אותם ממנו והלא העבד מוחזק בהם והמוציא מחבירו עליו הראיה וכל זמן שלא הביא האדון ראיה אינו יכול ליקחם ממנו? ואין לומר דחיישינן שמא יתפוס דמשום הכי לא היה להם לתקן זמן דעבד הוא דאפסיד אנפשיה שהיה לו ליזהר שלא יתפוס האדון דבשלמא גבי נכסי מלוג תקנו זמן בשביל פירות מפני דמעיקרא היתה ברשות הבעל וחיישינן דעד שלא תשיג יד האשה ליקח את נכסי מלוג שלה אחר גירושין שמיט ואכיל פירותיהן ומשום הכי תקנו זמן בגיטין אבל גבי עבד ליכא למימר הכי דהא מעשי ידיו בעת שנשתחרר לא היו עדיין בעולם ואחר שחרור היה לו לחוש לעצמו להזהר. דהא מצינו דאפילו על פירות נכסי מלוג פליג הרמב"ן ז"ל בחדושיו שכתב על רש"י וזה לשונו ואין פירוש זה מחוור דמשעת גירושין ואילך אין לחוש דהאשה היא מפסדת עצמה אם לא הוציאה נכסי מלוג מידו בשעת גירושין עד כאן לשונו, הרי דסלקא דעתו דאין לתקן זמן בשביל דאחר גירושין משום דאיהי הפסידה עצמה, ואף על גב דהתוספות כתבו שתביא גיטה לבית דין ויכתבו לה שטר משום פירות דאחר נתינה מכל מקום ודאי גבי עבד יודו לסברת הרמב"ן ז"ל משום דגבי עבד ליכא טעמא למתלי ביה מה שאין כן בנכסי מלוג דאשה איכא טעמא כמו שכתבנו. ואמר דקושיא זו היא חזקה אצלו ולא מצא מי שנרגש בזה וטרח ולא מצא לה תירוץ. ואמרתי לו דגם גבי עבד משכחת לה טעמא דלא היה אפשר לו להזהר כגון שהעבד היה מושכר שכיר חודש או שכיר שנה קודם השחרור ואף על גב דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אין משתלמת אלא לבסוף וכמו כתבו התוספות בקדושין (קידושין מח.) בדבור המתחיל דכולי עלמא עיין שם, ואחר שחרור כמה ימים ילך אצל בעל הבית ויגבה לו מעט מן הדמים ויקח אותם ממנו במזומן ויעשה קנוניה עמו כדי להפסיד העבד או ילך האדון לבית דין קודם תשלום הזמן ביום אחד ויעשה דמי השכירות עיכוב ביד בעל הבית שיטעון היום שחררתי והשכירות של ימים שעברו שלי הם וכיון דהעבד לא היה מוחזק בידו במעות הרי המעות כדבר המונח ביד שליש דדינו כדין ממון המוטל בספק דיחלוקו ונמצא לקה העבד שלא כדת ומה בידו לעשות להזהר בזה מאחר שהיה מושכר מקודם השחרור ואין השכירות משתלמת אלא לבסוף, ומשום הכי כתבו התוספות דאכתי יוכל העבד להביא גיטו לבית דין ויכתבו לו דמאותו יום נשתחרר והרי אם יזדמן לו דבר כזה בידו לתקן לעצמו ולהזהר שלא יפסיד. ואחר שתרצתי לו בס"ד תירוץ זה והוטב בעיניו אמר דנתקשה לו קושיא אחרת בדברי התוספות ז"ל ביבמות (יבמות לא:) בדבור המתחיל והא עבדא, דכתבו ונראה דאשטר שחרור קאי דתקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וכו' יעוין שם, ודבריהם אינם מובנים דאיך כתבו דהזמן בא להתירו בבת ישראל והלא גט השחרור בידו ואפילו בלא זמן יתנו לו בת ישראל על ידי הגט שבידו והכי משכחת לה שבגט בלא זמן לא היה מותר בבת ישראל ועל ידי הזמן הותר? ואמר שחיפש במפרשים על מסכת יבמות ולא ראה שפירשו בזה כלום ודבריהם נפלאים בעיניו מאד עד כאן דבריו. ואנא עבדא תרצתי לו בס"ד דשפיר משכחת לה דהוצרך הזמן להתירו בבת ישראל והוא כגון שזה העבד היה רבו במדינה רחוקה ולא היה הוא עמו ורבו רוצה לשחררו ואי אפשר לבא אצלו לכן רבו כתב במקומו גט שחרור וזיכה אותו לעבד על ידי אחר דקיימא לן בסימן רס"ז (שולחן ערוך יורה דעה רסז, עו) האומר לאחר זכה בגט זה לעבדי יצא לחירות מיד שזכה בו השליח אף על פי שלא הגיע הגט ליד העבד דגט שחרור זכות הוא לעבד דמתירו בבת חורין וזכין לאדם שלא בפניו וכמו שכתוב בשולחן ערוך ובלבוש סימן רס"ז סעיף ע"ו יעוין שם. והעבד ידע שרבו רוצה לכתוב לו גט שחרור ולזכותו לו על ידי אחר במדינת רבו ונזדמן דרבו שחררו על ידי גט באחד באייר ונזדמן דאותו העבד נתן קדושין לבת ישראל בשנים לחודש אייר דאז הוא בן חורין והרי היא אשתו ובא ישראל אחד ונתן לאותה אשה קדושין בשלשה באייר דמן הדין אין תופסין בה קדושיו והאשה לא נשאת לא לזה ולא לזה ואחר חודש או שני חודשים הגיע הגט ליד העבד והביאו לבית דין כדי להתיר לו לישא אותה שקידש ואם יש בו זמן מתירים לו אותה אשה דהשחרור היה באחד לחודש והוא קידש בשנים לחודש וקדושי שני אינם כלום אבל אם אין זמן בגט ואנחנו מסופקים דלא ידעינן דהשחרור היה קודם קידושין או אחר קדושין אין מתירין לו לישא אותה וגם לשני אין מתירין נמצא הזמן מתירו בבת ישראל בכהן גדול או כיוצא בה ולכן כתבו בתחלת דבריהם לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל והוכשר הדבר בעיניו ונחה דעתו.