מסכת גיטין דף י״ב עמוד ב׳

להעדפה מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו:

דלשבח עבדיה בגוף בריא:

בפחות פחות משוה פרוטה עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:

ה"נ מסתברא דבמעלה לו מזונות קאמר:

דאי לא עבד מאן פלח ליה שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות:

אי אמרת בשלמא הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:

במעלה לו מזונות קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

והא דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר:

ולימא ליה הקדש עד האידנא כו' לענין עשה עמי ואיני זנך ניחא דלא אמר ליה הקדש הכי אע"ג דרבו מצי אמר ליה משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב:

פחות משוה פרוטה פי' בקונטרס דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה והקשה רבינו יצחק דתנן בהזהב (ב"מ דף נה.) חמש פרוטות הן ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה ואומר ר"י דהכא היינו טעמא שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה:

שבתו ורפואתו לרבו שבתו היינו שבת קטנה וגדולה דהיינו נזק וה"ה צער ובושת לרבו לרבנן דר' יהודה דאמרי בהחובל (ב"ק דף פז.) דיש לעבד בושת ולא נקט להו משום דאין חידוש שהן לרבו אבל בשבתו קמ"ל דאע"ג דשקיל הרב שבת דידיה לא מיחייב במזונותיו דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והא דפריך בסמוך שבתו פשיטא ה"פ פשיטא דשבתו לרבו אף ע"פ שלא יזוננו כיון דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי כו' ולא הוה לי' לר' יוחנן למינקט קוטע יד עבדו של חבירו אלא הוה ליה למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד כו' אם לא בא להשמיענו דבר אחר ומשני דנקט קוטע יד עבדו לאשמעינן חידוש שני דרפואתו לרבו דהיינו צער דסמא חריפא כדמסיק דה"א שיהא לעצמו כמו רפואתו שהיא לעצמו גם כשיסבול צער כדי להרויח שכר רפואתו יהא לעצמו אבל צער קטיעת היד פשיטא דלרבו ולהכי לא תני וכן לבושת. ר"י:

שמע מינה יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דלעיל דלא מצי למימר דפליגי דמר סבר יכול ומ"ס אינו יכול כדפריך לעיל ואי כדאסיקנן לעיל דאמר צא מעשה ידיך במזונותיך ובשני בצורת לא ספיק כו' א"כ לכ"ע אינו יכול וי"ל דאע"ג דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול דבשאר שנים ימצא מרחמים יותר כשיחזור על הפתחים מבשני בצורת:

רפואתו דידיה הוא והא דתנן בפרק החובל (ב"ק פז.) בעבד כנעני שלו פטור מכולן שמא יש לחלק דאע"ג דכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד הוא שחבל בעבדו לא מיחייב אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרת הכא:

שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואם תאמר טפי הוה ליה למנקט לפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל וי"ל דלדבריהם קאמר להו דסברי אדרבה הרי מתירו בבת חורין:

השבתוני על המזונות רבנן שהשיבו לו ומה אם ירצה שלא לזונו רשאי היו סבורין הא דקאמר ר"מ שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה הוי חוב לו לפי שנותן לו הרב מזונות בריוח בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים או משום שיש מצוה באכילת תרומה ומשום הכי מהדרי ליה ומה אם ירצה שלא לזונו וקאמר להו ר"מ השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה שאפילו לא ירצה הרב לזונו יש חובה דמכל מקום מוצא העבד לקנות תרומה בזול יותר מן החולין וגם חולקין לו על הגורן לר"י דאמר (כתובות דף כח:) חולקין תרומה לעבד אע"פ שאין רבו עמו:

וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חובה מה שמקבלו זה כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר אי נמי ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין וטוב לו להיות משוחרר וכן אי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ופסיל ליה. מתרומה ועדיין הוא עבד:

ב' בפחות פחות משוה פרוטה פירש רש"י ז"ל עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה. והקשו עליו [בתוס'] מדקתני בבבא מציעא (נה, א) חמש פרוטות הן, דאם כן ליתני שש פרוטות הן ולימא דאין הקדש חל אפחות משוה פרוטה, ותירצו דנהי דהקדש ודאי חייל אכל שהוא מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה כדתנן התם (ב"מ שם) הנהנה בשוה פרוטה מעל אבל בפחות משוה פרוטה לא מעל, ואף על גב דבעלמא איסור דרבנן מיהא איכא הכא שרי לכתחלה דניחא ליה להקדש דלא לימות עבדיה. והקשה ר"י ז"ל דהא מכל מקום כי אכיל פחות משוה פרוטה זימנא אחרינא מצטרף לפרוטה ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות (טו, ב) צירף את המעילה לזמן מרובה. ותירץ הוא ז"ל דהכא היינו טעמא לפי שלא היה בדעתו של מקדיש שיחול הקדש לפחות משוה פרוטה.

שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה וכן הלכתא. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דאיתא לעיל (בע"א) דהא לא מצי לאוקמי פלוגתייהו ביכול ואינו יכול דהאי או פרנסני או הוציאני לחירות או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה, ועוד מאי שנא שני בצורת דנקט וכדאקשינן לעיל ואי כדאסיקנא לעיל דכולי עלמא אינו יכול והכא במאי עסקינן בדאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק אם כן רבי יוחנן איפליג ארשב"ג ורבנן, וי"ל דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול שאפילו מחזר על הפתחים אינו מוצא.

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, פשיטא וקשיא לי מאי פשיטא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וי"ל דהכי קאמר פשיטא כיון דיכול לומר לעבד עשה ואיני זנך שמטעם זה יהא שבתו לרבו ואי לאשמועינן היא גופה דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך הכי הוה ליה לרבי יוחנן למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דמינה שמעינן דשבתו נמי לרבו.

ומשני רפואתו איצטריכא ליה כלומר משום דבקוטע יד עבדו של חבירו בעי לאשמועינן חדושא דאפילו רפואתו הויא לרבו ואפילו עבדי סמא חריפא נקט לה בקוטע יד עבדו.

הא דאמר רבי מאיר וכי תימרו זריק ליה גיטא ופסיל ליה קשיא לי (ועי' בתוס'), ומה בכך מכל מקום קבלתו של זה חוב הוא לעבד ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי"ל דהכי קאמר וכי תימרו כיון שהרב יכול לפוסלו בענין אחר דזריק ליה גיטא לא קרייה ליה מחייבו שלא בפניו דמה לי על יד זה מה לי בענין אחר. והיינו דקא מהדר להו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, שלא היה לו להזכיר כאן אשת כהן דבאשת כהן לכולי עלמא חוב הוא לה ויכול לחזור בו, אלא דהכי קאמר כמו שאתם מודים לי באשת כהן דחוב הוא לה ואין אומר בזה מה לי על יד זה מה לי בענין אחר אף על פי שאף היא אי בעי זריק לה גיטא ופסיל לה דהשתא מיהא זה מחייב ואין חבין לאדם שלא בפניו. אודו לי נמי בעבד, ואהדרו ליה רבנן במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה, כלומר שאני עבד שהרי יכול לפוסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרורו שלא בפניו.

זה שכתבנו שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה כך כתבוה גדולי הרבנים ויש שואלים בה ממה שאמרו בקדושין דאי אמר פלגא דחיטתא תקדש קדשה ומכל מקום יש מתרצים בה דפלגא דכמה חיטי קאמר אלא שחזרו והקשו ממה שאמרו במסכת מעילה י"ח ב' צירף את המעילה לזמן מרובה ואף זו תירצוה בשחל הקדש על שוה פרוטה יאכל פחות פחות משוה פרוטה ומכל מקום קושיא חזקה להם היאך לא מנאוה במציעא פרק הזהב נ"ה א' במשנת חמש פרוטות הם אלא ודאי כל שהממון בעין הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה אבל כל שמקדיש מעשי ידי עבדו אין פחות מפרוטה מעשי ידיו כלל ויש מתרצים שבכאן לא הקדיש אלא הזכות שיש לו בידים וכשם שאין האדון זוכה במעשה ידיו כל שהם בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לתבעם בדין כך אין הקדש חל עליהם והכל עולה לטעם אחד:

הקוטע יד עבדו של חברו נותן את הנזק לרבו וכן שבתו שמחמת החולי ורפוי הרי הוא של עבד כדי שיתרפא מהם ומכל מקום אם אמדוהו לחמשה ימים ועשו לו רופאים סם חזק ביותר ונתרפא בפחות ממה שאמדו בו הרי מותר של דמי רפוי לאדון ודין בשת אין כאן שאין העבדים בני בשת והצער אף צער המכה לרבו שאין לחלוק בצער דהרי מקצתו הרי הוא בכלל הרפוי בהנחת הסמים ומה שאמרו בתלמוד המערב הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה פירושו מה שיש עליו מן החיוב כדין חמשה דברים ומכל מקום אין בשת בכלל וכן הרפוי דוקא במותר דמיו:

כבר ביארנו שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שאם מפני הפסד מזונות הרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם מפני התרומה ובעבד כהן הרי יכול לכתוב לו גט שחרור ואם תאמר שיברח והדבר ידוע בעבד כהן שברח ובאשתו שמרדה עליו שאוכלים בתרומה אף הוא יכול למכרו בטובת הנאה בכל מקום שהוא כמו שבארנו ולר' מאיר מיהא שאמר חובה הוא לו שאלו בגמרא תינח עבד כהן ומשום מזונות שאע"פ שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מכל מקום יכול לאכול בתרומה במקום אחר אבל עבד ישראל מה חובה היא לו ופרשוה מפני שמפסידו שפחה כנענית ושמא תאמר אם כן היאך תלה ר' מאיר טעמו בחובת תרומה שאינה אלא בעבד כהן והיה לו לתלות בטעם מצד הכנענית ונראין הדברים מפני שר' מאיר היה בא בתחלה מטעם הפסד מזונות והשיבהו שאף בלאו הכי מפסיד להו והוא השיב שאף במזונות יש בהם צד שהוא חובה אצלו ומכל מקום הלכה כחכמים וזכות הוא לעבד ואינו חוזר בו:

וכבר ביארנו מה שבארו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא לחזרה אבל מכל מקום אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו והראיה ממה שאמרו אחר כן במשנתנו תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה וכמו שביארנו במשנה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שתכף שהגיע הגט ליד שליח הוי משוחרר וכמו שאמרו במסכת קדושין כ"ב ב' קונה עצמו בשטר על ידי אחרים וודאי קונה עצמו פירושו שהוא משוחרר לגמרי הואיל והגיע השטר ליד אחרים שיזכו בעבורו ומכל מקום יש לתרץ בה דוקא כשאמר בהדיא זכה בגט זה לפלני עבדי אבל תנו לא נאמר שהוא כזכו אלא לענין שלא יהא הלה יכול לחזור אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין אלמא שהשליח בקבלתו מתירו בבת חורין ואף זו יש לפרשה שבשעה שיגיע הגט לידו עשאתו קבלת השליח מותר בבת חורין אלא שהם מביאים עוד ראיה ממה שאמרו בפרק השולח עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כלומר והוי משוחרר ומכל מקום אפשר לפרשה בשאמר זכה בהדיא אבל תנו אינו כזכו אלא לענין חזרה ואף גדולי המחברים כתבו כן ולשונם בזה הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלני עבדי יצא לחרות אע"פ שלא הגיע הגט לידי שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לפלני אינו יכול לחזור ולא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך אם אמר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמא תאמר לגדולי המפרשים מה יאמרו במשנתנו שאמרה לא יתנו לאחר מיתה תדע שהם אינם גורסים גט זה אלא תנו גט לעבדי ובשעת מיתתו לא הגיע ליד שליח ובשכיב מרע עסיקינן שמצוה ליתנו ואין גט לאחר מיתה:

תוספות בד"ה שבתו ורפואתו כו' וה"ה צער ובושת לרבו לרבנן כו' אבל בשבתו קמ"ל כו' דיכול הרב לומר לעבד כו' עכ"ל לכאורה קשה דא"כ ה"ל להוכיח ש"מ יכול הרב כו' מהך קושיא מדלא קתני צער דקטיעת היד ובושת ע"כ דפשיטא שהן לרבו וקתני שבת משום הך חידושא דיכול לומר לעבד עשה כו' כמו שכתוב בתוספות דהך הוכחה ודאי עדיפא ממאי דפשיט ליה מדקדוקא בעלמא א"ה ניזון מתפרנס מבעי ליה ויש ליישב דאיכא לדחויי הך הוכחה דצער המכה הוה בכלל צער הרפואה דנקט כפרש"י ודבושת ס"ל דאין לעבדים בושת והתוספות לא כתבו כן אלא דאיכא למימר הכי שפיר לפי האמת למאי דקושטא הוא דס"ל יכול הרב כו' ודו"ק:

בד"ה ש"מ יכול כו' ויש לומר דאע"ג דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול כו' עכ"ל וה"ה דלעיל המ"ל לכ"ע יכול הרב כו' אלא בשני בצורת דאין מרחמין כ"כ הוא דפליגי וכר"י אלא דלעיל בעי לדחויי הא דש"מ יכול הרב כו' וק"ל:

בד"ה וכ"ת אי בעי כו' ומה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל י"מ אמאי לא הקשו התוספות על כו' והלא אם ירצה שלא לזונו מה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור ונראה דלק"מ דבשלמא גבי מזונות שהוא ממילא כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה (א) דגבי מזונות אין זה חוב כיון דקודם שחרור נמי רשאי רבו שלא לזונו ואחר השחרור שקבל זה ממנו נמי רשאי רבו לזונו א"כ אין כאן כלל חובה בקבלתו משא"כ בתרומה דקודם השחרור מותר בתרומה ואחר השחרור שקבל זה ממנו אינו רשאי לאכול בתרומה וק"ל. עוד במהרש"ל י"מ אם כן לפי זה דלא חשבינן כו' אם כן גבי אשה אמאי חשבינן לה חובה קבלת הגט מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ ונראה דלק"מ כו' עכ"ל וגם בכאן אין מקום לקושייתו דהא קושטא (ב) הוא דר' מאיר קאמר להו תדע מאשת כהן שמזכיר כמו שכתבו התוספות דע"כ לית לן למימר דאי בעי זריק לה גיטא כו' מטעמא דעריק ואזיל ליה דאל"כ באשה נמי מאי חובה איכא ורבנן במסקנא נמי מודו ליה בהא דאי זריק כו' לאו חובה חשיב ליה אלא בעבד איכא טעמא מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי וכו' ותו לא מידי ודו"ק:

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה והא דקאמר לוה ואוכל אמאי לא קאמר בכה"ג שעושה פחות פחות מש"פ ומוכר ואוכל משום דפחות מש"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה אם לא כשמצרף לש"פ ואז חל הקדש על הפרוטה משא"כ לענין פרעון א"ש ואיירי שעושה מלאכה אצל המלוה עצמו וכי גמר מלאכה בפחות מש"פ נותנו לו בתורת פרעון וזכה בה המלוה כן נ"ל:

שם ה"נ מסתברא דאמר רב המקדיש מעשה ידי עבדו כו' מאן דבעי נפלחיה ע"כ. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דמילתא דרב בהאי מימרא נמי איירי בעבד כנעני דומיא דמימרא דלעיל דאל"כ הוי מצי לאוקמי מימרא דהכא בעבד עברי שיכול להקדיש מעשה ידיו כל זמן שהוא אצלו ומש"ה עושה ואוכל דבע"ע כולי עלמא מודו דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא בפ' אע"פ ובפ' החובל אע"כ דפשיטא לתלמודא דלישנא דרב איירי בעבד כנעני:

תוספות בד"ה ש"מ יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי כו' כדפריך לעיל כו' עכ"ל. פי' דמילתא דרשב"ג ע"כ לא מיתוקמא אלא בדא"ל צא מעשה ידיך דא"א לומר דס"ל יכול דא"כ מ"ש שני בצורת דנקט דכיון דיכול לומר עשה עמי לעולם כשני בצורת הוא כדפרש"י לעיל אע"כ דס"ל אינו יכול ובדא"ל צא כו' ובדלא ספיק וא"כ ממילא לית לן למימר דרבנן דקאמרי הרשות ביד רבו היינו משום דיכול דמסתמא אמילתא דרשב"ג קאי דאיירי בדא"ל צא דווקא הא לאו הכי אינו יכול דמהיכי תיתי נאמר דרשב"ג ורבנן פליגי פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך לגמרי ורשב"ג סובר דאפילו להשלים צריך בדלא ספיק ואין יכול לומר צא כו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ דכ"ע סברי אין יכול כן נ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

גמרא לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי כו' דוקא לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי אבל לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה"ג דאמדוה לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ"ל דנותן כל השבת של חמשה ימים לרבו אע"ג דצער דעבד הוא משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים. ומ"ש התוס' בד"ה רפואתו דידיה הוא עיין מה שכתבתי בזה בפ' החובל:

תוספות בד"ה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דהאי קושיא הוי מצי לאקשויי נמי לעיל לענין מזונות דמאי קאמר אם ירצה שלא לזון רשאי סוף דבר חוב הוא לו זה השיחרור דמפסיד ליה ודאי מזונות מהשתא זהו תורף הקושיא עיין מה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואני לא זכיתי להבין דבריהם שאיני רואה שום קושיא בדברי התוס' דעיקר קושייתם כיון דהשתא משמע לן ברייתא דהכא שהעבד רוצה טפי בעבדות מלהיות משוחרר משום תרומה א"כ מקשו שפיר מאי האי דקאמר אי בעי זריק ליה גיטא דסוף סוף חוב הוא לו זה השיחרור דהא אי משחרר ליה בתר הכי לא מפסיד מידי ומ"מ ניחא ליה ברווחא דביני ביני דשמא לא יזרוק לו ויאכל תרומה משא"כ לעיל לענין מזונות לא שייך כלל להקשות כן כיון דבלא השיחרור נמי אינו צריך לזונו וא"כ אנן סהדי שאינו רוצה להיות עבד בחנם ולמות ברעב למ"ד יכול וכן למ"ד אינו יכול הא לא ספיק וא"כ ודאי השיחרור הוא זכות גמור למאן דאמר יכול וכן למאן דאמר אינו יכול מרויח לענין העדפה להשלים זימנין דלא ספיק ודברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל צריכין עיון:

תוד"ה שביק ליה וכו' ליחוש שמא מכרו ע' בהר"ן קידושין פ"ב דף רכה ע"א:

רְפוּאָתוֹ דִּידֵיהּ הִיא דְּבָעִי לְאִתַּסּוֹיֵי בָּהּ התוספות בדבור המתחיל רפואתו הקשו מן פרק החובל ותירצו דיש לחלק וכו' אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרינן הכא עיין שם. וכד הוינא טליא קרוב לי"ח שנים היינו לומדים מסכת גיטין והקשה מורי הרב ז"ל משמע דהתוספות מקשים מפרק החובל על המקשן דהכא דאמאי קשיא על רבי יוחנן ולא קשיא ליה על המשנה בפרק החובל דבהדיא קתני פטור מכולן? ולפי זה מה תירצו על זו הקושיא בתירוץ שני דאי עביד ליה סמא חריפא דאי ידע לה לזאת הסברה אם כן מאי מקשי על רבי יוחנן? ובעל כרחו צריך לומר דלא ידע לזה התירוץ, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאמאי מקשי על רבי יוחנן יקשה על המשנה דפרק החובל? עד כאן דבריו ונתעצם הרבה בקושיא זו. ואנא עבדא תרצתי לו דלעולם המקשן ידע להאי תירוצא דאי עביד ליה סמא חריפא ולהכי לא קשיא על מתניתין אך על לשון רבי יוחנן לא ניחא ליה לתרץ כן דלשון רפואתו לרבו משמע כל רפואתו וכלל גדול יש בידינו אמורא דרכו לפרש מה שאין כן תנא אין דרכו לפרש כל כך ולכן דברי התנא ניחא ליה לפרש בהכי אבל רבי יוחנן דהוה אמורא שדרכו לפרש לא ניחא לפרש בהכי דהא סתמא קאמר, והמתרץ תירץ דגם דברי רבי יוחנן נדחוק לפרשם בהכי והוטב בעיניו תירוץ זה ונחה דעתו בו. עוד נמי בתוספות בדבור המתחיל שביק ליה וערק הקשו ליחוש שמא מכרו לישראל וכו'. הקשה הגאון מהריב"ל ז"ל דאמאי לא הקשו הכי על הברייתא דקתני עבד כהן שברח וכו' אוכלין בתרומה, ואמאי אוכל בתרומה ליחוש שמא מכרו לישראל? עד כאן דבריו ולא תירץ על זה כלום. ונראה לי בס"ד דאברייתא לא קשא להו משום כיון דרואין העולם שהוא ברח מרבו מחמת השעבוד ודאי לא יקנו אותו דחוששין שגם מהם יברח ולכן מסתמא לא ימצא לו קונים אבל על הגמרא שפיר מקשו דהא אדרבא הוא ברח כדי שלא ישחררנו אם כן שפיר ימצא לו קונים כיון דבזו הבריחה לא עשה עון לרבו אלא אדרבה רבו רצה לשחררו להפסידו מאכילת תרומה והוא לא רצה ומשום הכי חיישינן דילמא מכרו לישראל. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאין להקשות על הברייתא משום דעדיין לא ידענו פירוש הברייתא מפני מה ברח ואם כן הוי כמו ספק ספיקא דהיינו ספק מוכרו ספק אינו מוכרו ואם תמצא לומר מוכרו דלמא ימכרנו לכהן ולא ימכרנו לישראל ויותר קרוב לומר דימכרנו לכהן שלא יפסידו מאכילת תרומה דאיכא מצוה באכילתה ולכן משום הכי יאכל בתרומה אבל על הגמרא שפיר קשיא להו דליכא אלא חד ספק והוא ספק מוכרו ספק אינו מוכרו שבודאי אם ימכרנו לא ימכרנו אלא לישראל דהא חזינן שהוא רוצה לשחררו כדי להפסידו מן אכילת תרומה.