מסכת יומא דף פ״ו עמוד ב׳

לא תעשה שבתורה לא יוכל בעלה הראשון וגו':

כי כשלת בעונך עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה:

עליהם (חיו) [הוא] יחיה על כל מה שעשה ואף על העבירות:

מתפייס הימנו מקבל הימנו פיוסים:

ונשלמה פרים שפתינו במקום פרים:

נדבה מקובלת ברצון יותר מחובה:

ארפא משובתם מן היחיד:

שבא דבר עבירה לידו שנכשל בה כבר:

גדולה תשובה שאפילו הגיע חטאתו עד כסא הכבוד התשובה מכפרת שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה והוא המגרש אשתו ונישאת לאחר כו' ואסיקנא לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. כלומר אין זה הדין בצבור אלא ביחיד.

גדולה תשובה שמקרבת הגאולה ועונותיו נעשין לו כזכיות ומארכת ימיו שנאמר ובשוב רשע מדרכו וחיה.

תניא אדם מקניט חבירו ספק מתפייס לו ספק אין מתפייס לו אבל הקב"ה ודאי מתפייס לו אפילו בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן שנאמר ונשלמה פרים שפתינו.

היכי דמי בעל תשובה אמר רב כל שבא לידו עבירה פעם א' וב' וניצל הימנה. מחוי ר' יהודה באותו מקום באותה אשה או כיוצא בה ובאותה פרק.

בעבירות שבין אדם להקב"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה בין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצלח וי"א כאן בחטא מפורסם וכאן בחטא שאינו מפורסם.

תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו אם ישוב רביעית אין מוחלין לו שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ולא תימא בצבור אלא אפילו ביחיד שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. עבירות שבין אדם למקום אם יתודה עליהן יוה"כ זה אינו צריך עוד להתודות עליהן ואם חוזר ומתודה עליהן עליו הכתוב אומר כסיל שונה באולתו. ר' אליעזר אומר הרי הוא משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד אלא מהו מקיים כסיל שונה באולתו כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ונעשית לו כהיתר.

וצריך לפרוט את החטא שנאמר ויעשו להם אלהי זהב ר"ע אומר א"צ שנאמר כסוי חטאה. אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כו':

ב' פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ואם אין מחני נא מספרך וגו' ודוד אמר [אל] יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משל לב' נשים שקלקלו כו':

ומן המדרגות הגדולות שבה מי שבא דבר עבירה בידו על הצד שכבר חטא בה באותו מקום ר"ל שאין סבת המקום גורמת לו להתבייש ובאותה אשה ר"ל שאינו מפקפק שלא תשמע לו ובאותו הפרק ר"ל שהוא עדיין בתוקף יצרו ועקר בחרותו ונמצא שאין לתשובתו שום סבה אלא יראת שמים גמורה:

עבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסמן לבני אדם אלא שיתודה עליהם בינו לבין עצמו ועל זה נאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אבל שבינו לבין חבירו צריך לפרסמם שהרי צריך הוא לרצות את חבירו ועל זה נאמר מכסה פשעיו לא יצליח:

עבירות שהתודה עליהם יום הכפרים זה לא יתודה עליהם יום הכפורים אחר ומ"מ אם עשה כן אין קפידא בכך והרי כתוב כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד ולא נאמר כסיל שונה באולתו אלא על העובר עבירה ושונה בה וצריך לפרוט את החטא שמתודה עליו ומ"מ יש פוסקים שאין צריך לפרוט וכן הדברים נראין שהלכה כר' עקיבא מחברו ואף הרבה גאונים נהגו שלא להזכיר שום פרט אלא אבל חטאנו עוינו והרשענו פשענו ומרינו וסרנו ממצותיך וכו' וכמו שביארנו כל זה בחיבור התשובה בהלכות יום הכפורים שבו:

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת מפני שקלקלה ואחת מפני שאכלה פגי שביעית אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שתיהן לוקות על ענין אחד ומה הוא עון של אכילת פגי שביעית מפני שאינן מבושלות ואכילתם הפסד וכתוב לאכלה ולא להפסד:

החנפים והם הרשעים המראים עצמם כצדיקים מצוה לפרסמם מפני חילול השם שמא ילמדו בני אדם ממעשיהם ושהם רשעים מוחלטים גמורים כל שהם שבים בתשובה גמורה הרי הם בכלל הצדיקים ותשובתם מעכבת פורענות אף לאחר גזר דין שלות רשעים סופה תקלה מפני שבתוך שלותם מהרהרים בעבירות ובאים לידי מעשה והרשות מקברת בעליה שיאמר וימת יוסף ואח"כ וכל אחיו ערום נכנס לה וערום יוצא הימנה ולואי שתהא יציאה בלא חטא כביאה:

בפרש"י בד"ה א' קלקלה זנתה והתרו בה למלקות כו' עכ"ל ר"ל שלא התרו בה על הזנות רק על הלאו דהיינו למלקות דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה וק"ל:

גמ' יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין ח"א פ"ד כתב פירוש חלקם בברית האלה להיות ערבים זה לזה הוא הנמחל בזכותו עכ"ל:

גמרא למה הדבר דומה לשתי נשים שלקו בב"ד (אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית).

האי לקו רצה לומר מכת מרדות, תדע דהא פגי שביעית הוה רק לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה. ורש"י ז"ל נראה דמפרש מלקות ארבעים, דכתב אחת קלקלה זנתה והתרו בה למלקות, ואי במכות מרדות ללא צורך כתב דמיירי בהתראה וקשה.

ודע דזנתה דכתב רש"י ר"ל אם חייבי לאוין או חייבי כריתות דמתקריא זונה, דאי באשת איש חייבת מיתה, ואי דלא התרו בה למיתה כ"א למלקות (ומהרש"א מפרש כן) מ"מ הא קיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. הקשה הרי"ף וכי בשביל שדוחה לא תעשה לית לן למימר עד ולא עד בכלל? עוד מקשים מאי רבותא דתשובה, והלא כל עשה דוחה לא תעשה? ונראה לי דמצינו בעל תשובה בהרהור דוקא נקרא צדיק כמו שאמרו בגמרא (קידושין מט:) המקדש על מנת שהוא צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה באותה שעה, אף על גב דידעינן ביה דהוה רשע גמור, וכתבתי בדרשותי בס"ד הטעם, בכל מצוה בעינן מעשה ממש, ותשובה יועיל בה הרהור להיות צדיק גמור כדהכא, והיינו כי התשובה היא בבינה, והכונה היא בבינה, לכן פועלת בה הכונה בלבד. וזהו ענין מחלוקת רבי יוחנן ורבי לוי דרבי לוי סבירא ליה 'מַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' שהוא סוד בינה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' כי תשובה בכונת הלב בלבד יש בה כח לעלות למקום הבינה ששם הכונה שבלב, כי בינה היא ליבא, ורבי יוחנן סבירא ליה אין כח בתשובה שהיא בכונה בלבד לעלות עד הבינה, ולהכי מקשי מן רבי יוחנן עצמו דסבירא ליה גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה, וקשה מאי רבותא דתשובה והלא כל מצוות עשה דוחה לא תעשה? אלא ודאי דאיירי בתשובה של הרהור בלבד דגם זו דוחה לא תעשה, והיינו טעמא דיש לה כח לעלות לבינה, ואם כן איך יאמר עד ולא עד בכלל, שאינה מגעת עד כסא הכבוד. והנה למאן דאמר דוחה לא תעשה, נראה לי לכך התשובה נקראת ' דֶּלֶת ' שהוא ראשי תיבות ד וחה ל א ת עשה.

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה גְּאֻלָּה לָעוֹלָם נראה לי בס"ד בתשובה יהיה יחוד השם שרמוז באות אל"ף שהוא צורת וא"ו ושני יודין ואם תשים א' באותיות 'גּוֹלָה' יהיה צירוף 'גְּאוּלָּה' ומאן דאמר שלמד זה מפסוק (ישעיה נו, א) ' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא ' היינו דריש מִשְׁפָּט וּצְדָקָה במקום אחד על התשובה שהיא מתקבלת על עון ראשון בתורת מִשְׁפָּט, דהיינו בדין, יען כי התשובה מצוות עשה היא ואם לא יחטא איך יקיים מצוה זו? ברם סגי בחדא ולכן בעון שני ואילך אין לו תירוץ ותשובתו תתקבל בתורת צְדָקָה, נמצא אומרו 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה' קאי על תשובה שיש בה סוג מִשְׁפָּט על עון ראשון וּצְדָקָה מעון שני ואילך וקאמר קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא.

כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' אֶחָד [13] מספר אַהֲבָה [13] חוֹטֶא לשון חסרון שחסר אהבה הנה זה מְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי באהבה נהפכים עונות לְזָכִיּוֹת.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד היינו רבותיה דהמקריב קרבן בבית המקדש אינו בונה מזבח וגם אינו מקריב בידו אלא הכהן מקריב על מזבח הבנוי בבית המקדש, אך כאן כאלו בנה המזבח וכאלו הוא מקריב בידו את הקרבן כי שפתיו שמתודה בהם עושה אותם מזבח.

הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה נראה לי בס"ד הכונה כי תשובה המעלייא היא המהפכת זְּדוֹנוֹת לְזָכִיּוֹת, נמצא האדם נעשה בעל והתשובה אשה שמוליד ממנה זכיות חדשות כדרך האיש שמוליד מאשתו בנים כן הזכיות נקראים בנים כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ' (בראשית ו' ט) תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, מה שאין כן תשובה הגרועה עושה הזדונות שגגות, אם כן אינה מולדת בנים שיהיה האדם נחשב בעל שלה. ולזה אמר הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה? 'בַּעַל' דייקא שעושה תשובה שמהפכת זדונות לזכיות, שאז הוא נקרא לגבי דידיה בסוג בַּעַל. או יובן הכונה הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה? ששבחוהו חז"ל (ברכות לד:) באומרם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד דאז התשובה תתייחס אליו שנקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה'.

מַחְוִי רַב יְהוּדָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק. יש להקשות הוה ליה למימר 'אָמַר רַב יְהוּדָה' ומאי לשון 'מַחְוִי'? ונראה לי דשאלה זו שנשאלה בבית המדרש לא השיב להם רב יהודה לשון זה 'בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק' אלא אחוי על בעל תשובה אחד שהיה בדורם או קודם דורם שאמר כגון תשובה של פלוני, ורבנן ידעי דתשובה של אותו אדם היתה באותו מקום באותה אשה באותו פרק. אי נמי רב יהודא השיב בפירוש דברים אלו אך אחוי באצבעו על חיצון ואמצע ופנימי להודיע להם הטעם שצריך להיות בשלשה חלוקות אלו מקום ואשה ופרק כדי לדחות כח הטומאה הדבק בו מחלק חיצון ואמצע ופנימי שבו. והנה לדברי רב יהודה דבעינן אותו מקום ואותה אשה ואותו פרק בזה מובן הטעם דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם' דצריך להאריך יָמָיו עד שיתגלגל ויזדמן לפניו אותו מקום ואותה אשה ואותו פרק. ואכתוב כאן מעשה נפלאה לקיים דברי חז"ל והוא תלמיד אחד בחור היה שקדן בתורה וירא שמים ולומד בישיבה לפני רב אחד גדול בחכמה ומעשים, וזה הבחור לא היה פוסק לימודו יום אחד, אך נזדמן יום אחד שידע התלמיד שהרב לא יבא יום זה לישיבה, על כן הלך התלמיד בבוקר חוץ לעיר לטייל ונכנס לפרדס אחד גדול ומפואר מאד לטייל שם ובאמצע הפרדס היה באר מים גדול ורחב עשר אמות על י' אמות ועומקו עשרים אמה ומוקף סביביו אילנות יפים והדורים ומיני בשמים ועל שפתו מתוקן אצטבא מקום רחב מושב בני אדם לישב שם לרחוץ ולהתענג. והתלמיד היה יפה תואר ויפה מראה ואחר שישב שם על האצטבא אשר על שפת הבאר לנוח נזדמנה לו אשה זונה גויה שגם היא היתה יפה הרבה שהיתה מטיילת בתוך הפרדס וראתה אותו מבין האילנות וחשקה בו ותגש איליו ותעשה לפניו געגועין של פתוי עד שהכניסה בו יצר הרע ושכב עמה על אותה אצטבא אשר על שפת הבאר ההוא, ואחר שעשה מעשה תכף ומיד נתחרט חרטה גדולה ויקום בבהלה ויחזור לביתו ולא אכל כלום כל היום וכל הלילה והיה בוכה ומתאבל על המעשה אשר עשה ויועץ בלבו מה לעשות תיקון והוא היה חכם ופתח ספרי הקודש שמדברים בתיקון עונות, וימצא שם סדר תיקון על סך ימים של תעניות ועוד סיגופים, אך הוא לא נשתככה דעתו בכל אופנים וסדרים של תיקון שמצא בספרים! וסוף דבר הסכים בדעתו רק בזאת יושלם תיקון שלו, והוא שילך למחר בבוקר במקום אשר שכב שם עם הזונה ויקרא תחילה קריאת שמע ואחר כך ישליך עצמו לתוך הבאר העמוק ההוא וימות שם כי הנופל שם ואין אדם רואהו אי אפשר שיוכל לעלות, ואמר בדעתו רק בזאת יכופר עונו ויושלם תיקון נפשו, ונשתככה דעתו בזה האופן והיה מצפה לאור היום לילך שם ולעשות דבר זה בנפשו בשמחה רבה וברצון לב, וכן עשה הלך אחר תפלת שחרית בבוקר בשמחה וזריזות לאותו פרדס, ועמד על האצטבא אשר על שפת הבאר ששם שכב עם הזונה אתמול לעת כזאת, והתחיל לקרא קריאת שמע בשמחה כדי שישליך עצמו אחר קריאת שמע, והנה נזדמן שאותה הזונה של אתמול באה גם כן אותו היום לאותו פרדס ותרא אותו והוא בסוף קריאת שמע אשר הגיע הרגע להפיל עצמו באה הזונה וחבקתו מאחוריו ותנשקהו ותאמר לו לבי הרגיש שאתה עתה בפרדס הזה ורצתי ובאתי לכאן להתעלס עמך כיום אתמול! וזה התלמיד נבהל על הדבר הזה ויצטער מאד על אשר נזדמנה זו לפניו, ולא נעשית מחשבתו אשר חשב כי עתה לא יוכל להפיל עצמו שאם יפול תצעק הזונה וירדו אומנים השטים במים ויוציאוהו תכף לכן הוכרח לצאת מן הפרדס ויניח זה ליום מחר שיקדים לבא בחשך בעלות השחר, והזונה עודנה מחבקתו ויאמר לה תעזבי אותי עתה כי לא אוכל לעשות דבר עתה שאני נחפז לילך לביתי בשביל עסק נחוץ שיש לי, ותשבע בחיי אביה הנבל שלא תעזבהו עד שישכב עמה כיום אתמול ובראותו כי העיזה פניה ואינה מתפייסת בדברים והתחילה לעשות לו מיני שעשוע למשוך לבו לדבר זימה נשמט ממנה בחזקה ורץ וברח ולא רצה לשכב עמה להיות אצלה ויצא מן הפרדס ולא הלך לביתו ולא אכל כלום אלא בא לישיבה ויסכים בדעתו למחר יעשה מה שחשב מחמת שיקדים לבא לפרדס קודם זריחת השמש ורק נצטער הרבה מאד על אשר נתאחר הדבר הזה ליום מחר, ומה דבני ובני עבר שתי שעות מעת שהתחיל ראש הישיבה ללמוד עם התלמידים באותו היום. והנה אחר שהתחיל הרב בלימוד עם התלמידים בעודו יושב והגמרא בידו נתנמנם וראה בחלום שהוא היה עומד בארמון אחד גבוה מאד, וירא מרחוק את התלמיד ההוא עומד בבקעה אחת סמוך לבור אחד, והנה יצא נחש אחד מן הבור אורכו ד' אמות ורחבו אמה ויש לו שלשה ראשים, והנחש ההוא בא לקראת התלמיד לבלעו ונבהל התלמיד ממנו והרב רואה מן הארמון שהתלמיד ההוא הוציא סכין מחיקו להרוג עצמו קודם שיקרב הנחש לבלעו, וירא כאשר בא לתחוב הסכין בבטנו נשמטה הסכין מידו וחזרה לאחור ותבא בראש הגדול של אותו הנחש ותהרגהו ויצא ממנו דם כנחל שוטף ויתפלא הרב על המראה איך הסכין נשמטה מאיליה מיד התלמיד ונזרקה בראש הנחש ותהרגהו, והתפלא עוד איך הסכין היתה קטנה ואין בה שיעור להרוג נחש גדול כזה, וראה שהתלמיד אחר כן נשא עיניו לשמים להודות ולהלל להשם יתברך על הנס הזה, וכל זה היה רואה הרב מרחוק בעומדו בארמון ואחר כך הקיץ הרב והנה חלום הוא! ויתפלא הרב על החלום ולא ידע מה לפרש בו, אך הבין שהתלמיד היה עומד בצרה גדולה ועשה לו הקב"ה נס וניצול, ויקרא הרב למשרת ויאמר לו שילך לבית התלמיד לשאל עליו למה לא בא היום לישיבה, והנה המשרת יוצא והתלמיד בא ונכנס לחדר רבו ששם הישיבה וראה הרב עמוד דק של אור זקוף למעלה מראש התלמיד וכל התלמידים לא ראו זאת, ואחר שישב התלמיד במקומו שאלו הרב היכן היית עד עתה ביום זה ויאמר הלכתי לטייל בפרדס פלוני, אמר לו מה היום מיומים ומימיך לא בטלת קביעות לימוד הישיבה כדי לטייל על כן גוזר אני עליך שתגיד לי מה שקרה לך, כי חלום טוב חלמתי עתה בשבילך ולא אגיד לך אלא עד שאתה תגיד לי מה שקרה לך ולא תכחד ממני מאומה! והתחיל התלמיד לבכות, ויאמר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, כי אתמול אשר אתה לא באת בו לישיבה הלכתי לטייל בפרדס פלוני וכך וכך קרה לי, ובלילה הסכמתי לעשות תיקון לעצמי כך וכך והלכתי היום בבוקר לאותו פרדס לעשות וכך וכך קרה לי, ולא יכולתי לעשות מה שגמרתי בלבי, והנחתי דבר זה עד למחר, כי לא תנוח דעתי בתיקון שלי אלא רק באופן זה דוקא ואני הגדתי לאדוני הכל, על כן תמהר להגיד לי החלום הטוב כאשר הבטחתני. ויקם הרב וישקהו על ראשו, ויאמר לו לא תבכה עוד ולא תעשה רעה בעצמך כאשר אתה חושב כי כבר 'סָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר' (ישעיה ו, ז) שנשלם התיקון שלך ביום זה יען כך וכך ראיתי עתה בחלומי, ופירוש החלום הוא מובן כי אותה המחשבה אשר חשבת להמית עצמך בשביל תיקון נפשך עלתה לרצון לפני הקב"ה, אך הקב"ה אינו חפץ במיתת האדם, ולכך זכות התורה שאתה לומד וזכות אותה המחשבה שהסכמת בדעתך למסור עצמך למיתה בשביל תיקון נפשך הגינה שנשלם תיקון שלך באופן זה הנעשה היום, כי מן השמים נגזר על השטן לעורר לב אותה זונה שתבא גם היא היום הזה בבוקר לאותו פרדס והיצר הרע שהוא נחש הקדמוני אשר פיתה אותך אתמול והכשילך באותה זונה חזר ונכנס בה בזה היום ובאה להכשילך עוד הפעם, וזהו הנחש שראיתי בחלומי, ואתה ברוך ה' נלחמת היום הזה עם יצר הרע הוא הנחש 'בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק' ולא יכול לך אלא אף על פי שחבקה ונשקה אותך ועשתה דברים המושכים לזימה אתה נתגברת ונשמטת מידה וברחת ממנה ועזבת אותה ואז אותה המחשבה אשר חשבת למסור עצמך למיתה בשביל תיקון נפשך נהפכה אל האויב שהרגה את הנחש הוא היצר הרע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וזה הכח של המחשבה שלך הוא הסכין אשר ראיתי בחלומי שנשמטה מידך ונזרקה בראש הנחש והרגתו ועתה כבר מת אותו המשחית הנעשה מביאה אסורה של אתמול ונהפכה לך העבירה ההיא לזכות, ומי יודע כמה וכמה מתוקן לך בגן עדן בעבור הדבר הזה! והעד על זאת הוא העמוד של אור אשר ראיתי עתה זקוף למעלה מראשך ומן השמים הפילו על עיני עתה חבלי שינה ותנומה שלא בעיתם כדי להראות לי החלום הזה להגיד לך שלא תעשה עוד נזק בעצמך כ סָר עֲו‍ֹנֶךָ ונשלם תיקון נפשך אשריך ואשרי חלקיך! וישמח התלמיד בדברי הרב והאמין בעצמו שנתקן עונו ונתרצה לפני המקום ב"ה עד כאן. ומזו המעשה יבין האדם כמה גדולים דברי חכמים דְמַחְוִי רַב יְהוּדָה הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה אֲמִתִּי? בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק וכאשר היה אצל התלמיד הנזכר.

עָבַר אָדָם עֲבֵרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה, מוֹחֲלִין לוֹ פירוש מוֹחֲלִין לוֹ היסורין שלא יענש ביסורין אבל צריך לעשות תשובה לתקן הפגם והקלקול. ונראה לי שזה נרמז באותיות ' גבר ' שהוא ג ' בר רוצה לומר עד פעם ג' הוא בר ונקי מן היסורין שמוחלין לו ובודאי שכל זה נעשה במידת החסד שהוא שם אֵל, וזהו שנאמר (איוב לג, כט) 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' רוצה לומר פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ דוקא וזה החסד של שלש נרמז עִם גָּבֶר כלומר עם אותיות 'גבר' שהוא ג' בר כאמור. ומה שאמר רְבִיעִית אֵין מוֹחֲלִין לוֹ נראה לי בס"ד הטעם כי בכל פעם נעשה מחיצה ומסך רע בצדדין של האדם להיות לו כמצודה ובשלשה פעמים נעשה שלשה דפנות למצודה הרעה שפועלת הדין ועדיין דופן רביעי פתוח שיוכל לצאת משם אך בפעם רביעית נשלם דופן הד' גם כן של המצודה ואין לו מקום לברוח ולצאת מן מצודת הפרענות. ובשם המקובלים ז"ל כתבו בעבירה ראשונה פוגם באות א' דשם אֱלֹקִים ובשניה בלמ"ד ובשלישית בה"א וברביעית ביו"ד הרי נעשה פגם באותיות 'אֱלֹהַי' ולכן כתיב (עמוס א, ג) 'וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ' עד כאן דבריהם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (דברים לא, יז) 'עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה'. ונראה הטעם שהפגם הוא באותיות הנזכר על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששם אֱלֹקִים מתפשט באדם בחצוניותו ורק אותיות 'אֱלֹהַי' דשם אֱלֹקִים הם כנגד אברים שלמים שבו אבל אות מ"ם היא כנגד עטרת אבר הברית עיין שם ודוק.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל קשה למה נקיט 'כֶּסֶף' והלא הם 'זָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל' (הושע ב, י)? ונראה לי מה שאמר כֶּסֶף וְזָהָב כונתו על שם קדוש שהוא כס " ה בפ " ז והוא אותיות כֶּסֶף זָהָב ששם זה מועיל לעושר ולהצלחה וכונתו לומר בשביל הארת שם קדוש של אותיות כֶּסֶף וְזָהָב שהשפעת להם ממנו עושר רב והצלחה גדולה.