מסכת יומא דף נ״ז עמוד א׳

השתא ברי ודאי טמאים אתון ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה:

וכי דבר הלמד בהיקש כגון פר שלמד במתנות פנים אחת למעלה מן השעיר בהיקש והשעיר שבע למטה בהיקש מן הפר חוזרין ומלמדין מתנות שבפנים על מתנות הפרוכת בהיקש דוכן יעשה לאהל מועד וקיימא לן במסכת זבחים (דף מט:) דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש:

הימנו ודבר אחר היקש הראשון לאו היקש הוא שהרי בין בפר בין בשעיר כתיב מעלה ומטה ולא הוצרכו ללמוד זה מזה אלא את המנין הלכך כל חד וחד מעצמו למד מקצת ודבר אחר מסייעו במקצת ואין זה למד בהיקש והיכי דמי היקיש שאין חוזר ומלמד בהו כגון אם לא נאמר למטה בשעיר כלל או למעלה בפר לא נאמר כלל ולמדו הבהמות זו מזו בהיקש היינו היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש:

הניחא למאן דאמר וכו' פלוגתא בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נז.):

מקומות הוא דגמרי מהדדי אין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש הראשון למדו בהמות זו מזו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש השני לא הוקש שום דבר לאחת מן הבהמות ללמוד ממנה מה שלמדה בהיקש מחברתה אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקודש והקודש לא למד כלום מתחלה בהיקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר במתנות הקודש:

ואי בעית אימא חוץ מפנים בחד זימנא גמר אי נמי סבירא לן דפנים בהיקש למד יכול לחזור וללמוד על ההיכל בבת אחת מה שכתוב בו בפירוש כגון אחת למעלה בשעיר ושבע למטה בפר ועמהם אף מה שלמד בהיקש והיכי דמי היקש שאינו למד מן ההיקש כגון אם לא הוצרך היכל ללמוד מן לפניי ולפנים אלא מה שלמד בהיקש אבל השתא דהוצרך ללמוד ממנו את המפורש בו למד הכל בבת אחת:

אני ראיתיה ברומי במסכת מעילה (דף יז:) גבי בן תלמיון נעשה נס לר' אלעזר ברבי יוסי שריפא את בת מלך רומי שנכנס שד בגופה ששמו בן תלמיון והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה ולא היה חפץ אלא ליטול משם איגרות שכתבו גזירות שגזרו על ישראל ומצאם וקרעם ושם ראה כלי בית המקדש באוצר:

כסדרן מלמעלה למטה כמצליף:

הימנו ודבר אחר לא הוי היקש להאי שינויא קשה הא דקאמרינן לעיל בברייתא לא יאמר למטה בשעיר וכו' דא"כ לא הוה יליף אלא מהיקשא דפר דהשתא לא הוי הימנו ודבר אחר וי"ל דברייתא דלעיל סבירא לה דהימנו ודבר אחר הוי היקש וקל להבין:

חוץ מפנים בדבר אחד גמר פי' רש"י איידי דניתן היקש לידרש בדברים המפורשין בפנים כגון למטה בפר ומעלה בשעיר נלמוד בבת אחת אף הלמד בהיקש עמו ותימה הוא לומר כן דהא יותרת הכבד ושתי הכליות דגמרינן שעירי ע"ז מפר העלם ופר העלם גמר מפר כהן משיח חשיב היקש מהיקש בזבחים פרק ב"ש (זבחים דף מא.) אע"ג דגמרינן שעירי ע"ז מפר העלם לענין הזאות דכתיבן בגופיה וכן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נה.) דלא גמרינן זבחי שלמי צבור שהן קדשי קדשים ובעי צפון מדאיתקש לחטאת ואע"ג דנפקא לן מהיקישא שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה דכתיב בחטאת (ויקרא ו) בגופיה וכן אשם לא יליף התם צפון מדאיתקיש לחטאת אע"ג דגמרינן נמי מההוא היקשא סמיכה דכתיב בגופיה דחטאת מיהו כל זה נ"ל לתרץ דלא דמו להא דהכא דהכא כל ההזאות חשיב חד עניינא וכיון דגלי מקצת בגופיה גמרינן נמי בחד זימנא אפילו מאי דיליף בהיקש אבל הנך לאו חד עניינא נינהו ור"י פי' דמאחת למעלה דכתב בשעיר יליף מבחוץ בין בפר בין בשעיר ומשבע למטה דפר יליף בחוץ בין בפר בין בשעיר דהכי משמע ליה וכן יעשה באהל מועד בשתי הבהמות כמו שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים וכן כאשר עשה בפר בפנים למטה יעשה לשתי הבהמות באהל מועד ולא נהירא לריצב"א לשון בחד זימנא גמר דהכי הוה ליה למימר פר בחוץ למעלה משעיר גמר ושעיר בחוץ למטה מפר גמר ונראה לו פי' רש"י ולא דמי לכל הנך שהביא ר"י דהכא כיון דכתיב וכן יעשה באהל מועד מסתמא קאי אהזאות דכתיב בגופייהו דהיינו אחת למעלה דשעיר ושבע למטה דפר שהרי לא היה עושה לפני ולפנים אלא הזאות ואהא כתב וכן יעשה וא"כ צריכין אנו ללמוד בחד זימנא גם מה שלמדנו בהיקש שאם לא כן אז לא הייתי מקיים וכן יעשה דמשמע לגמרי יעשה באהל מועד כמו לפני ולפנים וקרובים תירוץ זה ותירוץ שכתבתי אני למעלה להיות שוין:

אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טפי דמים מפר העלם דבר הקשה ריב"א והא בבית ראשון לא הוו פרוכת ובבית שני דהוו פרוכת לא היו מקריבין פר העלם דבר כדתנן בפ"ק דמגילה (דף ט:) אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דכהן משיח מקריבו ולא מרובה בגדים ותירץ דבבית ראשון הוה ובפרוכת דבבי איירי ור"י תירץ דבבית שני הוה וההיא דמגילה איירי בהוראת כהן משיח לעצמו דקיימא לן הוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור דמייתי פר אם טעה ועשה כהוראת עצמו ודוקא משיח דכתיב ואם הכהן המשיח אבל מרובה בגדים הרי הוא כשאר יחיד ומייתי כשבה או שעירה אבל פר העלם דבר של צבור אפילו כהן הדיוט מצי לאקרוביה כדאיתא בת"כ וכן מוכח דבבית שני איירי דאי בבית ראשון נימא של פר כהן משיח אלא ע"כ בבית שני איירי ולהכי לא קאמר נמי של פר כהן משיח דכהן משיח בבית שני לא הוה דיאשיהו גנז שמן המשחה [לעיל (יומא נב:)]:

כלה דם הפר ואח"כ כלה דם השעיר לא ידענא מאי איצטריך לאיתויי האי קרא תיפוק ליה מדכתיב מתנות דם הפר ברישא וכתיב חוקה ושמא י"ל דלהכי אייתי האי קרא דאי מדכתיב חוקה ה"א מחוקה לא ילפינן אלא היכא דשינה הסדר של מעשה שלם כגון אם הקדים כל עבודת שעיר דבחד מקום מקמי מתנות דפר אבל כי האי גוונא שאינו מקדים אלא אחת ממתנות דשעיר מקמי שבע מתנות דפר לא מעכב להכי מייתי מדכתיב וכלה התורה אמרה כלה דם הפר לגמרי ואח"כ כלה דם השעיר והוי כמו שינה הכתוב עליו לעכב:

ואקשינן וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש כלומר הפר והשעיר תרווייהו גמרי מהדדי אחת למעלה ושבע למטה מבית לפרכת בהיקש דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר גמרינן שיהיו עשיותיהן שוות היאך חוזרים ומלמדים בהיקש מדכתיב וכן יעשה לאהל מועד להזות אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר וכן מדם השעיר באהל מועד כנגד הפרכת והא קי"ל בין לרבינא בין לרבא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש וזה מפורש בשחיטת קדשים פרק איזהו מקומן כו' בתחילתו בענין שחיטת קדשים בצפון וכך סוגיא דשמעתא במקומה. נאמר בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. ונאמר בחטאת ושחט את החטאת במקום העולה דכתיב זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' הנה גמרה החטאת שחיטה בצפון בהיקש מן העולה. וכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה. ואמרינן למה לי לאקושי לחטאת ולעולה. ואמר רבינא צריכא דאי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה הו"א חטאת מהיכן גמר מעולה. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בהיקש. וליקשיה לעולה א"ל אי אקשיה לעולה הו"א דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. ואמאי לא אקשיה לחטאת משום דניחא ליה לאקושיה לעיקר ולא לטפל. כיון דאיכא למימר הכי להכי אקשיה לחטאת ולעולה דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. רבא אמר דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש מהכא. כאשר יורם משור זבח השלמים כו' ואסיקנא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש אי מדרבא אי מדרבינא. ופרקינן אינו זה חוזר ומלמד בהיקש ממנו ודבר אחר הוא. כלומר זה שאתה למד ממנו דבר א' אינו אותו הדבר שלמד הוא בהיקש אלא זולתו הוא וכי האי גוונא לא הוי היקש. הניחא לר' עקיבא [זבחים נז] דסבר כי האי גוונא הוי היקש שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו'. וא' הקיש הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים מה חזה ושוק של שלמים לב' ימים ולילה אף הבכור לב' ימים ולילה. ובא ריה"ג להקישו לחזה ושוק של תורה ליום ולילה. ולא מצא ר' עקיבא להשיבו אלא כתיב ובשרם יהיה שאין ת"ל יהיה מה ת"ל יהיה הוסיף הכתוב הויה אחרת לבכור כלומר יום אחד. מכלל דתרוויהו סבירא להו דבכה"ג הוי היקש ובא ר' ישמעאל וא' עקיבא טעיתה. שלמים למדו ממעשר בהמה לענין (חמורה) ואמרת בתמיה וכי הלמד בהיקש וחוזר ומלמד בהיקש זה דבר אחד הוא. הא אין עליך לדון אלא בהיקשא כלשון הראשון ולא מרבויי הכתובים. ואמרי' התם במאי פליגי בהימנו ודבר אחר. ר' ישמעאל סבר לא הוי היקש ור' עקיבה וריה"ג סברי הוי היקש.

בשלמא למ"ד לא הוי היקש [היינו] דכתיב וכן יעשה לאהל מועד שהקיש הכתוב דם שעיר לדם הפר ולא חזר ולמד מדם השעיר אותו הדבר שלמדו מדם הפר אלא ההזאות שכתובים בגופן בפירוש והימנו ודבר אחד הוא זה. כשם שמזה לפני ולפנים מדם הפר ומדם השעיר כך עושה ומזה בהיכל אלא למ"ד הוי היקש מאי איכא למימר. ופרקינן מקום ממקום גמר כלומר ההיכל גמר מקדש הקדשים כך כתיב וכפר על הקדש זה קדש הקדשים וכן יעשה לאהל מועד זה ההיכל. ולא גמר הזאות הזאות אלא כשם שלפנים כך וכך הזאות כך בהיכל.

איבעית אימא חוץ ופנים בחד זמנא גמר.

כלומר אמר רחמנא כפרה בפנים מדם הפר ומדם השעיר וכפרה בהיכל. וכתיב אח"כ ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר גמרי מהדדי כי בכל מקום עשייתן שוה.

הוי המנו וד״א ולא הוי הקישא פרש״י ז״ל דמאי דיליף פר משעיר בפנים לאו הקש הוא שהרי בכל א׳ מהם כתיב הזאה למעלה ולמטה ומנין בעלמא הוא שלמדין זה מזה וכל דבר שהעקר ממנו ודבר אחר מפרטיו למד בהקש אינו חשוב היקש ואלו לא נאמר הזאה בשעיר למטה כלל והי׳ למד אותה מך הפר בהקש זהו הקש שאינו חוזר ומלמד. ותימה א״כ היכי פרכי׳ לעיל שלא יאמר בפר למעלה כלל דגמר מלמעלה דשעיר דהא אלו לא יאמר למעלה כלל לא הי׳ חוזר ומלמד לחוץ. וי״ל דלעיל סמכינן אאיד׳ שינויי דבסמוך דמקומות הוא דגמרי א״נ דחוץ ופנים כחדא זימנא גמר.

הניחא למ״ד דלא הוי היקשא כו׳ פלוגתא היא בפ׳ איזהו מקומן.

מקומות הוא דגמרי אהדדי פרש״י ז״ל אין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש הראשון למדו הבהמות זו מזו ובהיקש השני לא היקש שום דבר מבהמה לבהמה אלא המקומות הוקשו זו לזו.

חוץ מבפנים בחד זימנא גמר פרש״י ז״ל א״נ סבי׳ לן דפנים בהיקש למד יכול לחזור וללמד על ההיכל בהיקש לפי שבפנים כתוב דבר מפורש שאין בו הקש והחוץ צריך ללמוד מפנים אותו דבר המפורש ג״כ וכיון שכן בעוד שלמד חוץ מפנים מה שמפורש בו יכול ללמוד ממנו בבת אחת אפי׳ מה שבא לפנים בהקש. ור״ח ז״ל פי׳ אין כאן אלא היקש אחד דהיינו מאי דיליף פר משעיר ושעיר מפר ובין בחוץ ובין בפנים ילפי׳ בחד זימנא מהדדי דחוץ ופנים כחדא מילתא הוא מכיון דכתיב בהדיא וכן יעשה באהל מועד וזה פי׳ נכון ומסייעי לי׳ גירסת רוב הספרים דגרסי חוץ ופנים בחדא זימנא גמר. ולמאן דגריס חוץ מפנים הכי פי׳ כי באותה שעה שלמדין פר משעיר ושעיר מפר מבפנים יליף חוץ מבפנים ביחד:

אני ראיתי׳ ברומי והי׳ עלי׳ כמה טפי דמים ותמי׳ מילתא וכי לרבנן ר׳ אליעזר בר״י שקורי משקר וי״ל דסברי רבנן דדילמא שלא במתכוין נפלו בפרוכת כדאמרי׳ לקמן ואם נגעו נגעו ור״א סבר שאלו לא הי׳ במתכוין לא הי׳ נוגעים כולם ועוד דכהנים זריזין הן כן תירצו בתוספ'.

שלא כסידרן פי׳ שלא היו כסידרן של יה״כ א׳ למעלה וז׳ למטה ולמ״ד שהיו נוגעין בפרוכת הא ודאי הוו ח׳ למעלה בקצה זה וז׳ למטה בקצה האחר.

נתערבו לו דמים פי׳ דם של פר בדם של שעיר. ומיירי כשנתערבו לאח׳ גמר מתנות דלפני לפנים דאי אמרת קודם לכן הי׳ נשחט השעיר קודם מתן הפר לפנים ואיכא מ״ד לקמן בפרקי׳ שעיר ששחטו קודם מתן של פר לא עשה ולא כלום.

משום דדיירי בארעא דחשוכה אמרי שמעתתא דחשיכן פי׳ הר״ם במז״ל בתשו׳ שאלה דר ירמ׳ לטעמי׳ דאמ׳ במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא״י. ור׳ זירא נמי בעי דלשתכח לי׳ טעמיה דבבלאי משום דלא נהירן לי׳ בתר דשמע טעמא דמערבאי דמנהגא דעלמא דמדכר איש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבא ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא בהשוכר את הפועלים. ואמר׳ נמי בפרק אלו טריפות ערקו רבה ורב יוסף ור׳ זירא אמר להו ערוקאי שהי׳ בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר׳ זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה ואמרינן בפרק המנחות והנסכים והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כ״ש לשמדות שיש בו סכנת נפשות וזהו טעמן של ר׳ זירא ור׳ ירמי'. אבל אח״כ נתגברה התורה בבבל כ״ש בימי רב אשי דאמרי׳ מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ע״כ דברי רבנו ז״ל וחיים הם למוצאיהם.

דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בקדשים שכך למדוה בס' קדשים זבחים מ"ט א' ממה שנאמר בעולה ושחט (את העולה) [אותו] על ירך המזבח צפונה וכתיב בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט (את) החטאת והרי שבחטאת למד בהיקש שטעון צפון וכתי' באשם במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ולמה הוצרך שהרי כתי' כחטאת כאשם אלא הואיל וחטאת עצמו למד מהיקש אין האשם חוזר ולמד הימנו והוצרך ללמוד מעולה שמא תאמר אחר שכן מאחר ששבע מתנות שבשעיר לפני לפנים לא נכתבו בהדיא אלא שלמדנום מן הפר היאך אנו חוזרין ללמוד הזאות שבחוץ בשעיר להיותן שבע בהיקש חוץ מפנים ממה שכתו' וכן יעשה לאהל מועד תדע שאלו לא נכתבה עיקר הזאה לפנים בשעיר והוצרכנו ללמדה מן הפר זכית מן הדין אבל זה כבר נכתבה בו עיקר הזאה ולא הוצרכת ללמוד מן הפר אלא המנין והרי זה הימנו ודבר אחר כלומר שהוא למד קצת הענין מעצמו וקצתו מאחר ואינו היקש גמור לעכב שלא לחזור וללמד ואף לדעת האומר בזבחים בפרק איזהו מקומן נ"ז א' שהוא היקש יש בזה טעם אחר שאין אנו למדין מתנות שעיר שבהיכל ממתנות שעיר שבפנים שהרי בהדיא כתי' שצריך ליתן מתנות פר ושעיר בחוץ כבפנים ואין הענין הרמוז בפסוק של וכן יעשה אלא שכמו שנעשה בפנים יעשה בחוץ ונמצא הראשון היקש מבהמה לבהמה והשני היקש ממקום למקום או שמא אין [למדין] הזאת דם שעיר שבהיכל מהזאת דם שעיר שבפנים אלא כשלמדנו שעיר מפר לשבע הזאות בין בחוץ בין בפנים למדנוה כאחת מדכתיב וכן יעשה:

פר העלם דבר ושעירי ע"ז טעונים שבע הזאות על הפרכת שלפני הדביר וארבע הזאות על ארבע קרנות של מזבח הזהב וכשמזה על הפרכת עומד מרחוק ומזה בזריקה כמו שיתבאר למטה ומתוך כך אינו יכול לכוין הזאותיה בשורה אחת אבל בשל יום הכפורים עומד בקרוב לפרכת כמו שיתבאר למטה גם כן ונותן ומתנותיו מכוונות בשורה אחת:

כהן גדול שנתערבו לו דם הפר ודם השעיר ר"ל אחר שהזה בפנים שהרי השעיר לא נשחט עד שהזה מן הפר בפנים וכשנשחט השעיר מזה מן השעיר בפנים קודם שיניח את המזרק שקיבל בו דם השעיר ואי אפשר לטעות או להתערב הדמים בהזאות אלו אלא אחר שהזה מדם הפר בפנים ויצא לו והניחו על כן הזהב ושחט את השעיר והזה ממנו בפנים ויצא לו ליטול דם הפר להזות על הפרוכת נתערבו הדמים זה בזה אין אומרים שיתן בפרוכת אחת למעלה ושבע למטה לשם פר ושעיר ויעלו לו לשניהם הואיל ויש שם משני הדמים שאלו כן נמצאת מקדים הזאה עליונה של שעיר קודם שבע הזאות התחתונות שבפר והתורה אמרה וכלה מכפר כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר אלא נותן אחת למעלה (ואחת) [ושבע] למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:

נתערבו לו במתנות אחרונות ר"ל שהתחיל והזה הזאה עליונה בדם הפר וכשרצה להזות את התחתונות נתערבו הדמים אין אומרין יתן שבע למטה לשם פר ושעיר כדי שיהו כל הזאות שבפר קודמות לשל שעיר ואחת למעלה לשם שעיר לבד שאם כן נמצאת מקדים הזאות תחתונות של שעיר לעליונה שלו והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ למטה אלא נותן שבע לשל פר ואח"כ חוזר ונותן אחת למעלה (ואחת) [ושבע] למטה לשם שעיר וכל שכבר התחיל בשבע של פר ולא הספיק להשלימן עד שנתערבו משלים אותן השבע לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:

בד"ה הימנו ודבר כו' דא"כ לא הוה יליף אלא מהיקשא דפר כו' כצ"ל:

בד"ה חוץ מבפנים כו' בפרק איזהו מקומן דלא גמרינן זבחי שלמי צבור שהן קדשי קדשים ובעי צפון מדאתקשו לחטאת ואע"ג דנפקא לן מהיקשא שאין נאכלין כו' כמו שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים וכן כאשר כו' למעלה משעיר גמר ושעיר בחוץ למטה מפר גמר כו' בחד זימנא גם מה שלמדנו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אני ראיתיה ברומי ושם ראה כלי בית המקדש. באבות דר"נ פ' מ"א מכתשת של בית אבטינס שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחים ברומי:

תוס' ד"ה חוץ וכו' שאם לא כן אז לא הייתי מקיים עיין לעיל דף נא ע"א תוס' ד"ה דוחה: