מסכת יומא דף מ״ח עמוד א׳

דבקיה לקומץ בדופניה דמנא קיי"ל במסכת מנחות (דף כו.) שהקומץ טעון מתן כלי וקומץ מתוך כלי זה ומקדשו לתוך כלי אחר ואם לא נתנו בשוליו ונתנו בדופניו ודבקו מהו:

טפופות לשון דבר צף בגובה מעט כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב משנה ו):

נשפך הדם על הרצפה ולא נתקבל בכלי:

מן הכלי כו' משנה היא לעצמה בפרק אחר (דף לב.) ואינן זו בצד זו ושתיהן במסכת זבחים:

מנא הני מילי דבעינן שירד מצואר בהמה לכלי:

מדם הנפש דם קילוח שהנפש יוצאה בו:

גורעין אות מתיבה זו ומוסיפין על תיבה זו ודורשין:

חישב בחפינת קטורת על מנת להקטירה למחר:

בעי רב פפא דבקיה לקומץ בדופניה דמנא וכו' בתר הכי גרס בעי מר בר רב אשי אפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא מאי הנחה בתוכו בעינן והא איכא או דילמא כתיקונו בעינן והא ליכא תיקו וברוב ספרים ליתא לבעיא דמר בר רב אשי אבל בפרק קמא דמנחות (דף יא.) איתא בכל הספרים וכיון דמייתי לכולה מילתא דהתם הכא אגב גררא נראה דגרסינן נמי לבעיא דמר בר רב אשי ותימה לי דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פח.) אמר שמואל כלי שרת אין מקדש אלא בפנים ופר"ח למעוטי חקק מושבו מבחוץ ושמא יש לומר דהוא היה מפרש כאן שהיפך הכלי כי כיתונא ונעשה תוכו ברו וברו תוכו שפיר מקדש ורש"י פי' שם אלא בפנים בעזרה וקשה דהוה ליה למימר בקודש כדתנן התם:

גורעין ומוסיפין ודורשין לא שייך למיפרך סכינא חריפא דמפסקא לקראי כדפריך בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קיא:) דהתם [נמי] נסיב וי"ו דונחלתו ולמ"ד דלשארו ועושה תיבה בפני עצמה. בפ"ב דזבחים (דף כה.) גרס אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר ותימה מדמעטינן דם הסכין כל שכן שעל הרצפה וי"ל דילמא דם הסכין גרע טפי שנתקבל בפסול כדאמרינן במנחה לא בלל כשר ואם בללה חוץ לחומת העזרה איכא למאן דאמר פסולה בפ"ק דמנחות (דף ט.) אי נמי אי לאו טעמא דגורעין ומוסיפין ודורשין ה"א דמדם הפר ודבר אחר אתא למעוטי שעל הרצפה אבל דסכין שפיר דמי הא דלא מיבעיא לן הכא אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין כדקא מיבעיא בפרק שני דזבחים (דף כה:) גבי הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר הפר שהיה כבר דכיון דגלי בחד מינייהו דה"ה קדשים קלים הכי נמי באידך:

או דילמא ככלי שרת דמי ולא פסולה תימה לי תיפשוט מדקא מייתי ליה לפני ולפנים בכף ולא מייתי ליה בחפניו ואמר לעיל משום דלא אפשר ואי ידיו ככלי שרת דמו נעייל בחפניו וננחה למחתה עילויה וכי מטי התם ירפה קצת ידיו זו מזו ויניח לקטורת ליפול על הרצפה והמחתה תשאר עדיין בידיו ולישקלה למחתה ולותבה אארעא והדר יגביה הקטורת מן הקרקע ויתננה על הגחלים כיון דידיו ככלי שרת דמו וצ"ל אפילו את"ל דידיו ככלי שרת דמו ולא מיפסיל אי נפלה אארעא ואספה מכל מקום לאו אורח ארעא לעשות כן לכתחילה בכל שנה ושנה השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו:

מי יליף מלא מלא מהתם פירש"י ומנחה מתפגלת בקמיצה דילפא בהיקשא מזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' דהוקשה לשלמים שמפגלין ומתפגלין ותימה לי והאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש בקדשים ונ"ל לפרש דפשיטא ליה דשייך בה פיגול בהליכתה ובהקטרתה למ"ד במנחה הקטרה מפגלת הקטרה בפרק הקומץ זוטא (מנחות דף יז.) כיון דכל הני עבודות דמו לגמרי לעבודת המנחה ואע"ג דלא איתקש לשלמים הא כתב בתר קרא דוזאת התורה ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם (ויקרא ז) ודרשינן מיניה זה בכור מעשר ופסח וכל מידי דשייך ביה הקרבה והקטרה עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע דמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) דבעינן לשמו ושאל הרב רבי יום טוב הקדוש את ריצב"א מנלן והשיב לו מביום צוותו להקריב את קרבניהם נפקא דאיהו נמי איקרי קרבן כדכתיב (ויקרא יד) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן ודרשינן בפרק בית שמאי (זבחים דף מד:) כל קרבנם (במדבר יח) לרבות לוג שמן של מצורע כ"ש קטורת דאיהי גופה קריבה לאשים וכתב בה לשון הקטרה ולא מיבעיא ליה הכא אלא אי חשיבא חפינה עבודה כמו קמיצה דבקמיצה פשיטא לן דהיא עבודה ומפגלין בה כמו שחיטה בזבח שהשחיטה היא מפרשת חלק גבוה הדם מחלק הדיוט כך קמיצה מפרשת הקומץ מן המותר אבל בחפינה לא שייך למימר הכי דאפילו מה שנשאר במחתה הוא חלק גבוה ובפעם אחרת מקריב אותה אבל מספקא ליה אי גמר מלא מלא וחשיבא כמו קמיצה או לא ופשיט רב שימי בר אשי מדפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה ככל עבודה שהזקיק לה הכתוב ואם כן בחפינה נמי פסלה בה מחשבה:

מדפסיל בה טבול יום פסלה בה לינה תימה האמר בפ"ק דשבועות (דף יא:) נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואפילו הכי לא פסלה בה לינה שהרי היו משהין אותה כל השנה כולה י"ל ההוא פסולה דפסיל בה טבול יום אינו אלא מדרבנן ולהכי לא פסלה בה לינה אבל האי דהכא מדאורייתא כמו שאפרש הקשה רש"י אמאי מייתי מדיוקא מדפסיל בה טבול יום פסל בה לינה לייתי ממתניתין דפ"ב דמעילה (דף י.) דקתני בהדיא הקומץ והלבונה והקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא תירץ וריב"א תירץ דההיא דהתם איכא למימר דאיירי בקטורת דכל השנה דחשיבא קידוש כלי דידה לאיפסולי בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה מדקתני קדשן בכלי אלמא דאיירי בההיא שהיא צריכה כלי כדי לקדשה קידוש גמור אבל קטרת דיוה"כ דלא חשיבא קידוש כלי דידה דמן הדין הוה לן למימר שלא תהא בכלי אלא נעייל בחפניו אלא משום דלא אפשר כדאמר לעיל אימא דלא תיפסל בלינה בקדושת כלי דידה דבההיא ודאי לא איירי התם מדקתני קדשו בכלי דמשמע שנותנין אותה בכלי כדי לקדשה בכלי וההיא דיום הכפורים אינה כן דאדרבה טפי הוה עדיף בלא כלי אלא משום דלא אפשר אבל מהכא מייתי ראיה שפיר דמדקתני קטורת סתמא בכל מיני קטורת איירי אי נמי אומר ר"י דמההיא ליכא למידק מדפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה דדילמא לינה לא פסלה בה אלא מדרבנן ואע"ג דקתני סיפא וחייב עליהן משום נותר וטמא היינו נמי מדרבנן כדתנן בפרק אמרו לו (כריתות דף יב:) אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש חייב אע"פ דפסול גוייה הוי מדרבנן כדאיתא בפרק בתרא דיומא (דף פ:) ולהכי לא הוי מחמרינן כולי האי דליטמא אפילו על ידי צירוף אבל הכא דייק שפיר מדפסל בה טבול יום דאורייתא פסל בה לינה והמחשבה נמי דאורייתא והקשה ריצב"א והא אשכחן צירוף כלי במילתא דרבנן דקתני רישא במס' עדיות (פרק ח מ"א) העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו טימא את כולו אע"ג דאפר חטאת אין לו טומאה דאורייתא ואי משום חיבת הקדש הא לא שייכא בה כשנעשית אפר כדמשמע ס"פ התכלת (מנחות דף נא:) גבי ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה מיהו יכילנא לשנויי דנהי דבטמא גזרו רבנן בטבול יום דקלישה טומאתו לא הוי גזרי' ואדרבה יש ראיה משם מדקתני ברישא גבי אפר חטאת טמא ובסיפא קתני טבול יום ורבינו יצחק בן אברהם מפרש דהכא דייק מדפסיל ביה טבול יום ע"י צירוף ש"מ דצריך לכלי הוא דאי לא צריך לכלי לא היה כלי מצרפו כדאיתא בפרק בתרא דחגיגה (דף כד.) ואע"ג דאמר התם דהוי דרבנן וכגון שצברו על גבי קטבלייא ודאורייתא יש לו תוך דווקא ואתו רבנן וגזור אפי' אין לו תוך היינו דעשו דאין לו תוך כיש לו תוך אבל לא עשו אין לו תוך יותר חשוב מיש לו תוך ולעולם צריך לכלי בעינן וכיון דצריך לכלי פסלה ביה לינה כדאמר בפרק התכלת (מנחות דף נא.) על מחבת בשמן מלמד שטעונה כלי ואי אפיה לה מאתמול איפסלא לה בלינה וכיון דפסלה בה דאורייתא פסלה בה מחשבה ולהכי לא מייתי מההיא דמעילה אע"ג דקתני קדשו בכלי הוה אמינא מדרבנן ואע"ג דכתיב כף אחת לא הוה ילפינן דורות משעה אי נמי משום דלא כתב בלשון ציווי ה"א דאינה טעונה כלי ומיהו (קשה) למאי דאוכחן ממתניתין דמסכת עדיות דטעונה כלי מהתם ילפינן מדכתיב כף אחת ול"נ דלא הוה מצי לאיתויי ממתניתין דמעילה דהוי אמר הא דקתני קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה לא קאי אקטורת אלא אשארא ולהא מילתא לחודה הוא קתני התם קטורת לענין דמועלין בה משהוקדשה ותדע דלא קאי אקטורת דקתני קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום. וקטורת נפסלת בטבול יום מיד שנתנה במכתשת כדאמר בפ"ק דשבועות (ד' יא.) ומיהו הא לאו ראיה היא דשאני התם דנהי דקטורת מיפסלא מעיקרא משנתנה למכתשת מ"מ נקט קדשו בכלי הוכשרו כו' דאפי' בקטורת שייך האי לישנא דבקדושת כלי דמכתשת מיפסלא בטבול יום ובמחוסר כפורים ובקדושת כלי דמחתה מיפסלא בלינה מיהו בלא זה איכא טובא בהש"ס דקאמר אשארא היכא דלא מצי קאי אכל מאי דקתני והא דפריך בפ"ק דשבועות (גם זה שם) אלא מאי קדושת הגוף היא תיפסל בלינה אלמה תנן הקומץ והלבונה והקטורת כו' קדשו בכלי אין לא קדשו לא ממה נפשך דייק שפיר אי אקטורת נמי קאי אם כן משמע לא קדשו בכלי לא מיפסלי בלינה ואי לא קאי אקטורת דבקטורת אפילו קדשו בכלי לא מיפסלא בלינה אף לאחר שקדשו בכלי כל שכן דקשה טפי אמאי לא מיפסלא בלינה כדמפרש הכא בקא סלקא דעתך ולמאי דדייקינן הכא דמיפסלא בלינה בההיא דהוסיף ר"ע אז נימא נמי דההיא דמעילה נמי קיימא אקטורת קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה מיהו לענין טבול יום לאו דווקא קדשו בכלי דאפילו מעיקרא נמי משנתנה למכתשת נפסלת בטבול יום והא דנקט קדשו בכלי ולא נקט אפילו קודם קידוש כלי משום הנך דמיתנן בהדה דלא מיפסלי קודם קידוש כלי:

תניא מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות ולא טפופות.

תנן התם נשפך הדם מבית הצואר של פר על הרצפה ואספו פסול כו' מנ"ל דת"ר ולקח מדם הפר (ומדם) [מדם] הנפש ולא מדם העור כו' ואסיקנא מדם הפר קרי ביה דם מהפר כלומר מדם שכתוב בפסוק קח המ"ם ממנו ונשאר הדם והוסף אותו על הפר שנמצא הפסוק דם מהפר קסבר גורעין המ"ם ומוסיפין אותו על הפר ודורשין אותו דם מהפר. וזהו שאמר רב יהודה השוחט צריך לקבל כל דם הפר מהפר. ואם קבל דם הפר בכלי ונשפך מן הכלי ואספו כשר כי הכלי קדשו כבר.

וזה שמועה מפורשת בשחיטת קדשים פ"ב [ד' כה] נתפזרה הקטורת ממלא חפניו מהו תיקו ומיבעיא לן חישב בחפינת קטרת להקטירם למחר מהו יליף מלא מקומץ מה קומץ פסל בה מחשבה דתנן בתחלת [פ"ב] מנחות הקומץ את המנחה להקטיר קומצה למחר פיגול וחייבין עליו הכא בקטורת נמי פסלה בה מחשבה וכן המחשב בחתיית גחלי המחתה מהו ופשטינן לה מהא דתנן בעדיות פרק ו' הוסיף ר' עקיבא הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל בהו טבול יום פסיל בהו נמי לינה ומדפסלה בהו נמי לינה פסלה בהו נמי מחשבה.

דבקיה לקומץ בדופני דמנא פי׳ דקיימא לן כי לאחר קמיצה יש לו לתת הקומץ בכלי שרת ואם לא נתנו בשוליו של כלי שרת אלא שנתנו בתוך חללו בדופנו ודבקו יפה בענין שהיה עומד שם כלי שיהא הכלי מסומך. והיינו דקאמר דבקיה לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות כלו׳ צפות קצת ודוקא בחפינה דכתיב מלא חפנו אבל בקמיצה דכתי׳ בקומצו אינו אלא מחוק כדאי׳ לעיל וכן פרשו בתוספות:

גורעין ומוסיפין ודורשין פי׳ ודוקא מאותיות שהם בראשי תיבות או בסופן כי הכא וכדכתי׳ בפרק יש נוחלין בס״ד:

נתפזרה קטורת ממלוא חפניו מהו כו' הקשה הר׳ אלחנן ז״ל אמאי לא בעי׳ לה גבי קמיצה. ותירץ ר״י ז״ל דבקמיצה כיון דמדאורייתא בעיא מתן בכלי פשיטא דידו כצואר בהמה דמי אבל גבי חפינה מספקא לן משום דכל היכא דהוה אפשר לא בעינן כף ומשום דלא אפשר הוא שמכניס בכף מי אמרינן סוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה או דילמא כיון שאין כלי מעכב ידו ככלי הוא ולא איפשיטא:

בעי רב פפא חשב בחפינת קטורת מהו פי׳ שחשב בשעת חפינה להקטיר קטורת חוץ למקומו או חון לזמנו. אם הוא נעשה פגול. מי יליף מלא מלא מהתם פי׳ דגבי קמיצה הא קיימ׳ לן שאם חשב בקמיצה פגל דאע״גב דפגול בשלמים כתיב הא רבייה רחמנא דכתיב זאת התורה לעולה לחטאת ולמנחה וגו׳ מה התם מהניא מחשבה הכא נמי מהניא לפגול או לא. וכתבו בתוס׳ דלענין פסול ההקטרה הוא דמיבעי׳ לן אבל כרת ליכא אע״פ שחשב בחוץ לזמנו שיש בו כרת בשלמים. וכדתנן בזבחים אלו דברים שאין חייבין עליהם כרת משום פגול הדם והקומץ וכו׳ אלמא אפילו חשב בקמיצה אין בו כרת ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא״ת אמאי לא פרכינן הכא לרב פפא כדפרכינן לעיל מאי קא מיבעי׳ ליה אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך. י״ל דהא ליתא דלעיל איכא למיפרך הכי משום דתרוייהו כחד טעמא דהוו בגופו של קומץ וחפינה מה שאין כן בזו. ואפילו גמרינן בהני דלעיל ג״ש אפשר דלא אתיא להכי. אי נמי איפכא דשאני הכא דלא הוי אלא גלויי מלתא בעלמא דהא לפני לפנים חמור מקמיצה ודין הוא שיפגל:

שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן פי׳ שהכלי שרת מצרף כל מה שבתוכו להיות הכל גוף אחד והא פסולא דאורייתא היא כל היכא שנתנו בכלי שיש לו תוך גמור כדנפקא לן התם מדכתי׳ כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ודוקא בדבר שהוא צריך כלי שרת דומיא דכף דדבר שאינו צריך כלי שרת אין הכלי מצרפו אלא מדרבנן ואפילו בשצריך לכלי אם אין לו תוך גמור אין צירופו אלא מדרבנן דדומיא דכף אחת בעי׳ וכדאמרי׳ התם פרק חומר בקדש דאוקי׳ בשצברן על גבי טבלה שיש לה לבזבזין ומדרבנן מפני שאין לו תוך גמור ולאפוקי כל שאין לו תוך כלל דאפי׳ מדרבנן אינו מצרף.

קס״ד מדפסל טבול יום פסל נמי בלינה וכיון דלינה פסלה מחשבה נמי פסלה כך הגרס׳ בנוסחי דוקני ומשמע דהכי קאי אמסקנא. וקש׳ א״כ היכי אמרי׳ קס״ד וי״ל דנקט ליה אגב רהטא דאמרי׳ הכי פרק טבול יום גבי פרים הנשרפים דדייקינן הכא דקס״ד מדפסלה לינה פסלא נמי מחשבה ודחי׳ לה דדילמא לינה פסלה מחשבה לא פסלה והוי האי קס״ד כעין זימנין דאמרינן בעלמא סברוה דקאי אמסקנא והא דאמרינן מדפסיל טבול יום פסלה נמי בלינה לומר דכיון דפסיל ליה טבול יום מכלל שנתקדש קדושת הגוף בכלי שרת וכיון שכן דין הוא שיהא נפסל בלינה. והקשו בתוספות והרי קטורת שנפסלו בטבול יום כדאיתא בפ״ק דשבועות ואפילו הכי אינו נפסל בלינה עד שקדשה בכלי כדאיתא בפ״ב דמעילה ותירצו דהתם בשהניחו בכלי שאינו מקטירו בו. דקטורת צורך כל השנה הוא כדאמרינן נמי בשבועות כי כשכותשה לתוכה הוא כותשה לצורך כל השנה וכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן שלא מדעת לכולי עלמא בכי הא שלא הוזקקו לכלן אבל הכא איירי׳ שנותנו בכלי שרת להקטירו מיד. והקשה רש״י ז״ל אדמייתי לה מדיוקא דכיון דפסל טבול יום דמיפסלא בלינה. לייתי לה ממתני׳ דמעילה דקתני בהדיא הקומץ והקטורת ומנחת כהנים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא תירץ רבינו כלום. ור״י ז״ל תירץ דאי מהתם הוה אמינא שאין נפסל בלינה אלא מדרבנן אבל הכא דאיירי בצירוף כלי וקתני שפסל את כולו על כרחיך פסול טבול יום מדאורייתא הוי כל היכא שיש לו תוך וכיון דפסיל טבול יום מדאורייתא פסיל נמי בלינה מדאורייתא. ואע״גב דהתם קתני חייבין עליהם דילמא חייבין מכת מרדות דרבנן וכדאמרי׳ במסכת כריתות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש חייב והיינו חייב מרדות דרבנן דפסוליה לאו דאורי׳ וא״ת אדרבה צירוף כלי דהכא דרבנן דקתני רישא העיד רבי יהושע בן בתירא על אפר חטאת כו׳ ואלו אפר חטאת שאינו צריך כלי אינו אלא מדרבנן וקתני עלה הוסיף רבי עקיבא כו'. י״ל דקתני הוסיף רבי עקיבא דבמה שצריך לכלי איכא צירוף דרבנן אפילו במה שאין לו תוך גמור כגון טבלא וכדאי׳ התם. וריב״א ז״ל תירץ דאי ממתני׳ דמעילה הוה אמי׳ התם בקטורת של כל השנה דבעי כלי שרת מדאורייתא מה שאין כן בשל יום הכפורים דלא בעינן כף אלא משום דלא אפשר הלכך אפשר דכי נמי מקדש לא מפסיל בלינה. להכי מייתי הא דהכא דמיירי בגחלים דיום הכפורים כדאית׳ בירושלמי וה״ה בקטורת דיום הכפורים וכיון דפסל טבול יום מדין צירוף כלי ודאי פסולא דאורייתא הוא. ומדפסיל מדאוריי׳ מיפסיל נמי בלינה מדאורייתא:

הא דאמרינן ומדפסלה לינה מחשבה נמי פסלה לאו כלל דוקא הוא דהא אמרינן בפרק טבול יום דבפרים הנשרפים לינה פסלה מחשבה לא פסלה. וטעמא דמלתא משום דגבי פגול כתיב אם האכול יאכל אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם וכל שאין בו לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אין בו פגול. ותו איכא נמי איברים דפסלה בהו לינה ולא פסלה בהו מחשבה. וטעמא משום שאין פגול אלא בדבר שהוא עיקר כפרה מה שאין כן באיברים שאין כפרה אלא בדם. ותו איכא מנחת כהנים ומנחת נסכים ומנחת כהן משיח דפסלא בהו לינה ולא פסל׳ בהו מחשבה וטעמא משום שאין בהם ד׳ עבודות דהא אינן נקמצות אבל חפינה אית בה ד׳ עבודות חפינה כנגד שחיטה וקבלת הכף והולכה והקטרה כנגד זריקה וכן העלו בתוספו':

דם הקרבן שהיה ראוי לזריקה ונשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו משם ונתנו בכלי כדי שיזרוק אינו כלום ונפסל הזבח שנאמר מדם הפר מהפר יקבלנו אבל אם כבר קבלו בכלי ונשפך מן הכלי לרצפה ואספו כשר נשפך מקצתו מצואר הבהמה לרצפה ונשאר מקצתו וקבלו כשר ובלבד שיהא דם זה שקבלו בכלי שרת מן הצואר דם הנפש ר"ל דם הקילוח אבל אם היה דם התמצית או דם העור אינו כלום ומ"מ כל שלא נשפך צריך לקבל את כולו שנאמר ואת כל דם הפר ישפך:

חפינת הקטרת וקומץ המנחה עבודה גמורה היא וכל מלאכת מחשבת פגול פוסלת בהם ר"ל שאם חשב בחפינתו או בקמיצתו על מנת להקטירו למחר נתפגל אבל חתיית הגחלים אם חשב בהן הדבר ספק הואיל ואינה עיקר מצוה אלא מכשיר של מצוה וגדולי המחברים פסקו שאף החתייה נפסלת במחשבה ויראה לי סעד לדבריהם ממה שנכללו הגחלים עם הקומץ ליפסל בטבול יום על הדרך שנבאר עכשיו אלא שמ"מ בסוגיא זו נשארה בספק ואינו דומה לפיסולין שבטבול יום שאין הטעם אלא שהכלי מצרפן כמו שנבאר אבל ליפסל במחשבה לא:

באחרון של חגיגה ביארנו שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש ליטמא כולו בנגיעת מקצתו אבל לא לתרומה כלומר שאע"פ שאינו הכל אחד אלא חלקים מפורדים כל שנגע טמא או אפי' טבול יום במקצתו נטמא כולו כאלו הכל חלק אחד ודוקא לקדש אבל לתרומה לא ניטמא אלא מקום מגעו והסמוך לו שני והסמוך לחברו שלישי והשאר טהור ומעלה זו אע"פ שכל המעלות מדברי סופרים יש להם רמז מן התורה שנאמר כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת כל מה שבכף הרי הוא ככלי אחד מעתה אפר חטאת או הסלת של מנחות והקטורת והלבונה והגחלים שהיו בכלי אחד ונגע טמא או אפי' טבול יום במקצתם נטמא הכל מדברי סופרים שהרי כל אלו קדושים קדושת הגוף וגחלים אלו בתלמוד המערב שבמס' חגיגה התבאר דוקא בגחלים שחותה ביום הכפורים שנכנס להיכל באותה מחתה עצמה שהוא חותה בה כמו שביארנו בפרק קלפי מ"ד ב' אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינו מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומכניס בשל זהב לא נטמאו כולן במגע מקצתן וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המגיהים כתבוה אף באותה שבכל יום ומפני שהוזקקו לכלים מתחילה ר"ל קודם שעירה אותם וכן אמרוה שם אף בשירי מנחה הואיל והוצרכו לכלי קודם קמיצה והקומץ והקטורת ומנחת כהנים משהוקדשו בכלי הוכשרו בלינה ובמחשבה:

גמ' בעי מר בר רב אשי אפכיה למנא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מה כו' וה"נ מהניא מחשבה כו' והכא ליכא לאקשויי היינו הך כו' תרוייהו בעיי ה"ל חד טעמא כו' כדהתם בקומצו כו' עכ"ל אבל מדברי התוס' נראה דלאו בחד טעמא בעי תרוייהו דלעיל דהך דבין הבינים לאו מטעמא דבקומצו הוא אלא מדכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דממילא עייל כמ"ש לעיל ואפ"ה פריך לעיל היינו הך והכא לא פריך ליה היינו הך ויש לפרש לדברי התוס' דלא פריך היינו הך אלא היכא דבכה"ג נמי מיבעיא ליה הכי גבי קומץ דהיינו בבין הבינים מה שאין כן הכא במחשבה דפשיטא ליה גבי קמיצה וכן נראה מלשון התוס' דלעיל גבי חפן בראשי אצבעותיו שכתבו כיון דכבר איבעיא לן גבי קמיצה מאי הדר תו מיבעיא ליה בחפינה היינו הך כדפריך לעיל כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה בעי רב פפא דבקיה כו' אבל בפ"ק דמנחות איתא בכל כו' דגרסינן נמי לבעיא דמר בר כו' ושמא י"ל דהוא היה מפרש כאן שהיפך כו' דהל"ל בקודש כדתנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה גורעין כו' דהתם נמי נסיב ו' דונחלתו ולמ"ד כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהתם נמי לפי דברי המתרץ נסיב ו' כו' ועושה תיבה בפני עצמה ולא מיקרי מפסקא לקרא וה"נ י"ל הכא כיון דלא מחסר ולא מייתר שום אות בקרא וע"ש בפרשב"ם וק"ל:

בד"ה מי יליף מלא כו' דשייך בה פיגול בהליכתה ובהקטרתה למ"ד במנחה הקטרה מפגלת כו' עכ"ל ר"ל כיון דאשכחן במנחה דהקטרה מפגלת הקטרה כו' דהיינו הקטרת של לבנה דאינו דבר אוכל ה"נ איכא למימר בקטרת של יוה"כ דהכא וק"ל:

בא"ד ואע"ג דלא אתקש לשלמים הא כתיב כו' ודרשינן מיניה זה בכור כו' כ"ש קטורת דאיהו גופיה קריבה כו' עכ"ל הך דבכור ומעשר נמי דהוי בכלל קרבניהם לא מרבינן להו לפיגול אלא מדאתקשו לשלמים בהאי קרא כדאמר בהדיא פ"ק דזבחים אלא דר"ל ואע"ג דלא אתקש לשלמים כו' דאע"ג דלא אתקש קטורת לשלמים בהדיא בקרא כמו מנחה מ"מ הא בתר האי קרא כו' וכיון דקטורת נמי בכלל קריבה הוא איתקש נמי איהו גופיה לשלמים ולא הוי חוזר ומלמד בג"ש ודו"ק:

בד"ה מדפסיל כו' הקשה רש"י כו' בפ' בתרא דיומא ולהכי לא הוה מחמרי כו' אבל הכא דייק כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל אבל הכא דמחמרי רבנן דליטמא אפילו ע"י צירוף דייק שפיר מדפסל בה טבול יום דאורייתא כו' וק"ל:

תוס' ד"ה מדפסיל בה טבול יום וכו' עד ע"ב ואי משום חיבת הקדש הא לא שייכא בה כשנעשית אפר. עיין חגיגה דף כג ע"ב תוס' ד"ה והא דרבנן. ובטורי אבן שם דף כג ע"א ד"ה לא ישא: