מסכת יומא דף מ״א עמוד א׳

סתם סיפרא תורת כהנים רבי יהודה היא הכי קאמר בסנהדרין (דף פו.) והא בתורת כהנים היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב:

אין הקינין מתפרשות איזו לעולה ואיזו לחטאת אלא או בלקיחת בעלים כו' אם כשקנאן אמר זה אני לוקח לעולה ואת זה לחטאת שוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן ואם שינה פסול ואם כשקנאן לא פירש אף על פי שקרא להם שם [לאחר מיכן] אין שם חל עליהם ויכול הכהן לשנותן:

ולקחה ועשה ביולדת כתיב ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן במצורע וגבי זב ועשה הכהן אחד חטאת ואחד עולה אלמא או בשעת לקיחה נקבעין או בשעת עשייתן אבל ביני ביני לא:

והא הכא כו' מדקתני כאן שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם וקא סלקא דעתיה דקידוש השם בשעת קידוש גורל קאמר שאינו לא שעת לקיחה ולא שעת עשייה הכי גרסינן והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה היא וקתני דקבע:

מטמא מקדש הנכנס למקדש טמא והוא בקרבן עולה ויורד עשירות ודלות ודלי דלות האמורה אצל שבועת בטוי ושבועת קול אלה והתם נמי כתיב (ויקרא ה׳:א׳) או נפש כי תגע וגו' ואוקמינן לה בשבועות (דף ז.) בטומאת מקדש וקדשיו שאחר שנטמא נכנס למקדש או אכל קדשים:

והעשיר וצריך להביא בעשירות:

ואחר כך חולק המעות ופירש ואמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו אע"ג שאין קרבן עני עכשיו עליו חובה אלא קרבן עשיר ואין בקרבן עשיר [עולה אלא] חטאת בהמה כשבא לב"ד יאמרו לו ב"ד קרבן עשיר תביא:

מוסיף מביתו עד דמי בהמה ומביא חובתו בהמה מדמים שקרא להם שם חטאת:

סתם סיפרא מני רבי יהודה תימה לר"י בפ"ק דקדושין (ד' יד.) דפריך וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן קל וחומר והא גבי יוה"כ וכו' עד וטעמא דכתיב ועשהו חטאת הא לאו הכי דרשינן קל וחומר והשתא מאי פריך והא סתם סיפרא רבי יהודה ולדידיה חוקה לא קיימא אהגרלה ותירץ רבינו שמשון מקוצי דפריך מדאיצטריך זאת ואחת לקמן בפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) למעוטי דלא קיימא חוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ ש"מ דדרשינן ק"ו אפי' היכא דכתיב חוקה דאי לא תימא הכי לשתוק מיניה מאי אמרת אי לא כתב זאת ואחת הוה אמינא דחוקה קיימא אכל מילי א"כ כיון דהוה קיימא נמי אהגרלה א"כ לשתוק מועשהו אלא ע"כ אי לא כתב ועשהו ה"א אע"ג דחוקה הוה קיימא אכל מילי הגרלה מיהא לא מעכבא מק"ו אלמא אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו אבל קשה על תירוץ זה דאפילו כי קיימא חוקה אכל מילי ולא הוה דרשינן קל וחומר היכא דכתב חוקה לא סגי דלא כתב ועשהו למעוטי בעלמא שלא יקדש הגורל כדפי' לעיל ועוד אפילו קיימא חוקה אכל מילי איצטריך ועשהו לגורל דהגרלה לאו עבודה היא ויכילנא לשנויי דלאו דווקא נקט התם חוקה דעיכובא אחרינא איתא דתנא ביה קרא תרי זימני דהוי כמו חוקה והכי פריך וכל היכא דכתב עיכובא לא דרשינן ק"ו והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וכתיב חוקה דמשמע עיכובא לרבי נחמיה ולרבי יהודה איכא עיכובא אחרינא דתנא ביה קרא וטעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע"פ שהיה ראוי לדרוש אשר עלה אשר עלה לעיכובא אף על גב דלא כתב בלשון צווי ונראה כמו סיפור דברים בעלמא מכל מקום כיון דכתיב חוקה היה סברא לומר דמעכבא מכח חוקה ומכח תרי אשר עלה אלא דאתא קל וחומר ועקר ליה מהאי סברא ואוקמינן חוקה לשאר מילי ואשר עלה ואשר עלה אמרינן סיפור דברים בעלמא הוא הכא נמי גבי יבמה דכתיב ככה לעיכובא נימא קל וחומר דתצא בגט ועיכובא דככה לשאר מילי:

מטמא מקדש וכו' הא דלא נקט שמיעת קול דכתיב ברישא יש לומר מילתא דשכיחא טפי נקט:

ולרבי חגא אמר רבי יאשיה דאמר יצא מאי איכא למימר וכולי עלמא אית להו דרב חסדא דאין הקינין מתפרשות וכו':

ירושלמי הכתיבה שעל הגורלות חקוקים הן:

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן פי' קינין התורים ומבני היונה נקראין קינין. כגון כי יקרא קן צפור לפניך כלומר עופות מהן קרבן שמביאין מן העופות כגון הזב והזבה והיולדת וכיוצא בהן שמביאין תורים ובני יונה. וכתיב בהו אחד לעולה ואחד לחטאת בא רב חסדא לפרש שאינן מתפרשות איזו היא חטאת ואיזו היא עולה אלא או בשעה שלקחום בעליהן אם יפרש זו לחטאת וזו לעולה או אם לקחם סתם הכהן בשעת עשייתן כלומר בשעה שרוצה להקריבם יאמר זה לחטאת וזה לעולה ודייק רב חסדא דכתיב בזב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' וכן בזבה דכתיב וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' הנה לקיחה בבעלים ובכהן כתב ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה כלומר הפרשתם בבעלים בלקיחה אבל בכהן בעשייה כדכתיב קראי ואותיבנן עליה מן השעיר שאינה עת ההגרלה לא שעת לקיחה כי מאתמול הם בלקיחתם ולא שעת עשייה שעדיין נשאר לו אחר ההגרלה שחיטת הפר והקטרה והזאת דם הפר ואחר כך יעשה השעיר ותני בברייתא בכי האי גוונא דמקדש השם כלומר אם יאמר זה חטאת כי קראו שם חטאת נקדש לחטאת אע"פ שאינה לא שעת לקיחה ולא עשייה ותריץ לה רבה הכי ומה שלא קידש הגורל אפילו בשעת לקיחה ובשעת עשייה קידש השם בשעת עשייה וכו':

ת"ש מטמא מקדש עני פי' אדם שנטמא כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה וגו' ונעלם ממנו ונכנס למקדש אם הוא עשיר מביא חטאתו כשבה או שעירה ואם אין ידו משגת מביא ב' תורים או ב' בני יונה ואם היה בשעה שנכנס למקדש והוא טמא עני והקדיש מעות לקינין והוא עני בעניותו והעשיר אח"כ ואמר כשאקנה מהן תורים או בני יונה יהיו אלו המעות (אלו) לחטאת ואלו לעולה ועכשיו רוצה להביא קרבן עשיר כשבה או שעירה מוסיף מעות אחרות משלו על אותן המעות שהפרישן לקנות בהן תור של חטאת וקונה בהן חטאת בהמה אבל דמי עולתו נקדש כבר משעה שהפרישן לקנות בהן תור לעולה קדושת עולה ואין משנין מקדושת עולה לקדושת חטאת וכזו השמועה כולה כמות שהיא בכאן כך היא בסוף מסכת כריתות עולה כולה כליל למזבח והחטאת הדם והחלבים למזבח והבשר לכהנים ואקשינן והא הכא עת שאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי לאו שעת הפרשה היא דהא אחר שהעשיר קתני ואח"כ אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ולא שעת עשייה נמי דהא עכשיו עדיין רוצה לקנות בהמה ולהקריבה וקתני דקבע הואיל ואילו הקדים ועשה עודנו עני כבר נפטר בקבעו ומתמה רב ששת ותסברא כלומר [האיך] אפשר להעמיד ברייתא זו כי אחרי שהעשיר אמר (לו) אלו לחטאתי ואלו לעולתי והא [אמר] ר' אלעזר מטמא מקדש עשיר כו' פי' מטמא מקדש שהיה עני והעשיר והביא קרבן עני לא יצא וכיון דלא יצא היכי קבעו וזה כיון שעדיין לא הפריש והעשיר כיון שהעשיר נתחייב בקרבן עשיר והוא חטאת בהמה כיון שנתחייב בחטאת בהמה אם הביא קינין לא יצא וכיון שאילו הביא קינין לא יצא כן גם אם הפריש קינין והוא עשיר לא נתקדשו ולמה תני כי דמי החטאת נקבעו לקדושת חטאת ודמי העולה נקבעו לקדושת עולה ופרקי' אלא מאי אית לך למימר לתרוצה כר' אלעזר הא מתניתא שכבר אמר מעיקרא כלומר בעודנו עני אמר אילו הקינין שלי שכבר נתקדשו אם הקריבן אחרי שהעשיר אעפ"י שכבר קדשן מקודם לכן לא יצא וכו' כן גם זו הברייתא הכין תירוצא מטמא מקדש והוא עני והפריש מעות לקינין ואמר בשעת הפרשה אלו המעות לחטאתי ואילו לעולתי והעשיר עכשיו מוסיף ומביא חטאתו מדמי חטאתו כו' ולר' חגא דאמר יצא תריץ הכי לא תימא ואח"כ אמר אלא אימא ואח"כ לקח כלומר קנה אחד אם מדמי העולה קנאו ונשארו דמי החטאת מוסיף על אלו המעות וקונה כשבה או שעירה ואם בדמי החטאת קנה זה העוף הנקנה לחטאת אזלא למיתה ובדמי העולה קונה מהן עולה נדבה:

סתם ספרא מני רבי יהודה היא וקתני וכו' והקשה ר״י ז״ל מהא דאמרינן בפ״ק דחולין וכן בפ״ק דקדושין וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן ק״ו והא גורלות דכתיב בהו חקה ואפי׳ הכי הוה דרשינ׳ ק״ו אי לאו דכתב רחמנא ועשהו חטאת דתניא הגורל עושה חטאת כו'. ומייתי׳ הא מתניתא ומאי קושיא לימא ליה דסתם ספרא רבי יהודה דסבירא ליה דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. והגרלה דבר הנעשה בחוץ היא. ותירץ דאע״ג דסתם ספרא רבי יהודה לית לן לאוקומה דפליגי עלה שאר תנאי מסתמא. וכיון דכן אף רבי נחמיה נמי מודה בה כיון דלא פליג עלה ולא נהיר׳ דהא על כרחי׳ פליג עלה ר׳ שמעון דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא וכיון דכן מי יימר לן דלא פליג עלה רבי נחמיה נמי. ועוד תירץ ז״ל דבדין הוא דמצי למימר התם הא מני רבי יהודה היא דלית ליה חקה בהגרלה אלא דניחא ליה טפי לאוקומה אפי׳ כרבי נחמיה דאורחא דתלמודא לתרוצי לדברי הכל כל מאי דאפשר. עוד הקשו בתוספות דבסוגיין ולקמן בפרק הוציאו לו משמע דחוקה עכובא. ואלו התם אמרינן מנין לכהן שלא קדש ידים ורגלים ועבד שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר כפורים ולמה לי ג״ש תיפוק לי דחוקה עכובא. ותירץ הר׳ יהודה ב״ר יקר ז״ל דנהי דחקה עכובא שלא יעלה הקרבן לשם חובה אבל לא הוי משמע דפסול אי לאו דאיכא ג״ש:

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות פירוש כי יוכל לשנותם אחר קריאת שם אלא אם קרא שם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ופירש ר״י ז״ל דקינין לאו דוקא אלא ה״ה לקרבנות בהמה סתומין כגון נזיר שהפריש סתם שתי בהמות לקרבנותיו. ולא פי׳ אי זו לעולה ואי זו לאשם וכן כל כיוצא בזה דגלי רחמנא בקינין וה״ה לכל הקרבנות. והיינו דפרכי׳ בסמוך מההיא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה ובמסכת נזיר פרכי׳ מינה גבי בהמה והא דנקט רב חסדא קינין משום דקראי דלקיחה ועשייה בהכי מיירי.

כך הגרס׳ בכל הספרים ולקח ועשה ופרש״י ז״ל דלקיחה היינו דכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים וגו'. וא״כ תלמוד׳ לא דק הכא למנקט ולקחה ונקט ולקח אגב ועשה: ואורחא דתלמוד׳ בהכי כדכתי׳ לעיל:

ה״ק מקום כו׳ עד אינו דין שקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה והא דלא מייתו ק״ו שיקדש השם אפילו שלא בשעת עשייה או לקיחה. דומיא דגורל הקל משום דסבי׳ ליה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא אשכחן בעלמא קדוש השם אלא בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

מטמא מקדש עני פי׳ שנכנס למקדש בטומאה וחייב קרבן עני שהוא שתי תורים או שני בני יונה. וה״ה דמצי למנקט שבועת ביטוי ודכותה אלא חדא מיניהו נקט ואין חלוק מהם אלא מצורע כדאיתא לקמן. והפריש מעות לקינו פי׳ מעות סתומין והעשיר ואחר כך אמר הרי אלו לחטאת וכו'. פי׳ ואילו קרבן עשיר אינו אלא חטאת בהמה בלבד. וזה שורת הדין שהוא חייב להביא קרבן עשיר כי השתא.

מוסיף ומביא חובתה דהיינו חטאתה מדמי חטאתו ואינו מוסיף על דמי עולתו שאין דמי העולה עושין חטאת: והא הכא דלאו שעת לקיחה ולא שעת עשייה וקתני דקבע. פי׳ דאי לא קבע הרי אין באמירתו כלום ואין כאן דמי עולה ומהדרי׳ ותסבר׳ דהא מתרצתא היא דמותבת מינה והאמר ר׳ אלעזר כו׳ עד וכיון שלא יצא היכא קבע פי׳ הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי שלא אמר כלום:

אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר מעניותו כו' פי׳ רש״י ז״ל דעל כרחך אית לן לשבושי מתנית׳ ולתרוצה שפיר דלא ניתנו אחר כך אלא שאמר כן בעודו עני ואפילו לאחר הפרשה ואחר כך העשיר לדידי נמי מתריצנא לה שאמר כן בשעת הפרשת המעות בעודו עני דהוה ליה כשעת לקיחה אי נמי דהאי דקתני ואחר כך אהפרשה בלחוד קאי ופרכי׳ ולר׳ חגא דאמר יצא מאי איכא למימר פי׳ דליכא למימר דרב חסדא דאמר כר׳ אלעזר דכיון דלר׳ אלעזר הוה מתנית׳ משבשתא ובעיא תירוצא כר׳ חגא אית לן לאוקומה. וא״ת והיכא אתיא כר׳ חגא דהא מדקתני מוסיף ומביא חטאתו וכו'. מכלל דקרבן עשיר הוא חייב וי״ל דמודה ר׳ חגאי לכתחלה ולא אמר אלא שיצא בדיעבד בקרבן עני וא״ת ולר׳ חגאי מאי איריא דקתני שהיה עני בתחלה אפילו היה עשיר מתחלתו נמי כדאמר בהדיא. וי״ל דאין הכי נמי ותנא מילתא דשכיחא (למיטעי בה) נקט דסתמא דמילתא לא היה מפריש קרבן עני אם לא שהיה עני בתחלתו בשעת טומאת מקדש:

קרבנות העוף של תורים ובני יונה הם הנקראים קנים בכל מקום על שם כי יקרא קן צפור לפניך ויש בהם קן סתומה וקן מפורשת ודיניהן חלוקים שהסתומה כל שמתו הבעלים יפלו לנדבה והמפורשת כל שמתו הבעלים חטאת תמות והעולה תקרב נדבה ולעולם אין הקנים מתפרשות ר"ל שאינן נעשות קן מפורשת אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן ר"ל שבשעה שיהיו הבעלים לוקחים אותם אם מן השוק אם מאיזה מקום שיקחם יאמר זו תהא לחטאת וזו לעולה שכל שאמר כן בשעה שלוקחם נעשית קן מפורשת לדין שכתבנו וכן שאי אפשר לו עוד לשנות זו של חטאת לעולה וזו של עולה לחטאת וכן אם לא פירשו הבעלים כן בשעת לקיחה כל שהכהן נוטלם למליקה ואומר זו אני מולק לשם חטאת וזו לשם עולה נעשית מיד קן מפורשת לדין שכתבנו וכן שאי אפשר עוד להחליף אבל כל שלא פירשו בעלים בשעת לקיחה ולא כהן בשעת עשיה אע"פ שאמרו בעלים בין לקיחה לעשיה זו חטאת וזו עולה עדיין היא קן סתומה ורשאין להחליף הוא או (הקן) [הכהן] בשעת עשיה וכן שאם מתו בעלים יפלו המעות לנדבה וטעם הדברים מפני שבמחוייבי קינין כתיב בהן במקומות לקיחה בבעלים ובמקומות עשייה בכהן והוא שביולדת כתיב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת [ובזבה כתיב ועשה הכהן] ונראין הדברים שאין אומרים כן במחוייבי חטאת ועולה של קרבנות בהמה מפני שקרבנות בהמה אין כתיב בהן לשון לקיחה בבעלים ועשייה בכהן ואע"פ שבסוגיא זו [לא] יראה כן מאחר שהקשה לו מקרבנות בהמה אינו כן שמה שהקשו במקום שלא קדש הגורל קדש השם וכו' ואתה סבור לפרש בה דביום הכפורים מיהא אי לאו דכתיב ועשהו חטאת היתה קריאת השם מקדשתו אע"פ שאינו לא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה ויש לדקדק ממנה שבשאר ימות השנה קריאת השם מקדשת שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה ותירץ בה דהכי קאמ' ומה במקום שלא קדש הגורל אף בשעת לקיחה לבעלים ועשייה לכהן [קדש השם] מקום שקידש הגורל אף שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה אינו דין שיקדש השם אף שלא בשעת לקיחה ועשייה או שמא מיהא בשעת לקיחה כגון ערב יום הכפורים או בשעת עשייה כשהוא בא לשחטן עד שאתה מדקדק לפי פי' זה שכל מחוייבי שני מיני קרבן של בהמה לא נתחייבו שלא להחליף אלא בשעת לקיחה או שעת עשייה אינו כן שקרבנות בהמה ודאי הואיל ואין לקיחה ועשיה כתובה בהם קריאת השם מקדשתן ומה שאמר כאן ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם לא על קרבנות בהמה לבד נאמרו אלא אף על הקנין והוא מקשה ממנה על (בעת) [קביעת] הקינין דקאמר דאפי' קנין קריאת השם מהניא בהו ומדקאמר ומה במקום שלא קדש הגורל וכו' משמע שהקנין מתקדשין בקריאת השם על הדרך ששעירי יום הכפורים מתקדשין בגורל ומה שעירים מתקדשין בגורל שלא בשעת לקיחה ועשיה אף הקנין כן ותירץ לו שאף היא פירושה מקום שלא קדש הגורל אף בשעת לקיחה ועשייה קדש את השם בשעת לקיחה והמפרשה בקרבנות בהמה לא פירשה כהוגן ואף ברביעי של נזיר כ"ז א' פשוטה כדברינו כמו שכתבנו שם על כיוצא בה שהלכה היא בנזיר הא בשאר קרבנות בהמה לא:

טמא שנכנס למקדש בטומאה והוא עני שנמצא קרבנו בשתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת שהפריש מעות לקנו אפילו פי' ואמר שלא בשעת לקיחה אלו לחטאתי ואלו לעולתי אם נמלך אח"כ להביא קרבן עשיר מתורת נדבה שהרי עני שהביא קרבן עשיר יצא ותבא עליו ברכה או שהעשיר אח"כ פירושו ונמצא חייב בקרבן חטאת בהמה ואינו חייב בעולה כלל כמו שמבואר במקראות הרי זה מוסיף דמים עליהם ומצרפן להביא מכולם חטאת בהמה שהוא חייב בה ואע"פ שנמצא מערב חטאת ועולה לגוף אחד או מחליף חטאת לעולה או עולה לחטאת אין זה כלום שהרי אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחה או בעשיה כמו שביארנו אבל אם לקח את הקן ופירש בשעת לקיחה ורצה אח"כ להוסיף עליו או שהעשיר ונתחייב בקרבן חטאת של בהמה אינו מצרף כלום אלא חטאת תמות ועולה תקרב נדבה ואין אומרים שיפדה של חטאת ויצטרפו דמיו לחטאת בהמה הואיל ושניהם שם חטאת עליהם שאין פדיון לעוף לא נאמר ופדה בערכך אלא בבהמה הפריש מעות לקנו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ולקח פרידה אחת ופירשה אם לחטאת אם לעולה אם פירשה לעולה תקרב נדבה ודמי חטאת יצטרפו לדמים שבביתו לחטאת בהמה ואם פירשה לחטאת הרי זו תמות ודמי העולה מצטרפין לאותם שבביתו לחטאת בהמה:

לפי דרכך למדת במטמא מקדש שאם הוא עני ומביא קרבן עשיר יצא ואם הוא עשיר ומביא קרבן עני לא יצא ומ"מ צריך שתדע שכל שהוא עשיר והביא קרבן עני לא חל על קרבנותיו שם קדש כלל אפילו לקח ואפי' פירש ואם היה עני בשעת חיוב הקרבן והעשיר בשעת הבאה או בהיפך הכל הולך אחר עכשיו ר"ל שאם היה עני בביאתו למקדש והעשיר עכשיו צריך להביא קרבן עשיר ואם היה (קרבן) עשיר בשעת ביאתו למקדש והעני קודם הקרבתו מביא קרבן עני אפי' הפריש (ממנה) מעות לקרבנותיו והעני לוקח קן ומחלל את המעות עליו ויהנה מהם ובמצורע שנאמר בו גם כן קרבן עולה ויורד שתי תורים או שני בני יונה לדלות אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם ובעשירות שני כבשים אחד אשם ואחד עולה וכבשה לחטאת הכל תלוי בשחיטת האשם אם בשעת שחיטת האשם הוא עשיר משלים קרבנותיו כולם בעשירות ואם עני משלימן בעניות כמו שביארנו במסכת נזיר:

בפרש"י בד"ה אין הקינין כו' שקראו להם שם אחר מיכן אין שם כו' ובד"ה והא הכא כו' ה"ג כו' ובד"ה ואח"כ חולק כו' ואין בקרבן עשיר עולה אלא חטאת בהמה כו' ובד"ה ואין מוסיף כו' מדמי עולתו שאין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה סתם ספרא כו' אבל קשה על תירוץ זה כו' ועוד אפי' אי קיימא חוקה אכל כו' עכ"ל ק"ק דהך קושיא לא יתיישב גם לפירושם דלקמן ודו"ק:

בד"ה ולר' חגא כו' מתפרשות כו' הס"ד ואח"כ מה"ד והאי עולה כו' כצ"ל:

גמרא שכבר אמר מעניותו עיין חולין דף לב ע"ב וצ"ע: