מסכת יומא דף מ׳ עמוד ב׳

יעמד חי על כרחך ללמדנו שאם מת אתה צריך להביא אחר דאי לא למאי אתא אם תאמר שלא ישלחנו עד לאחר מתן דמים ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו חי למה לי אלא שאם מת צריך להביא אחר:

ועד מתי הזקיקו להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו דכתיב לכפר עד שיכפר בדמו של חבירו אבל משעת מתן דמים ואילך אע"פ שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וגו' (ויקרא טז) וסמך אהרן וגו' אם מת אין צריך אחר אלמא וידוי לא מיעכב:

רבי שמעון אומר כו' כדפריש טעמא לקמן ואני שמעתי ואזדו לטעמייהו בהגרלה מיעכבא ולא מיעכבא ואי אפשר להעמידה:

וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש הוא מתן דמים והקריב את השעיר החי עד כאן צריך להיות חי:

עלה בשמאל גורל שם:

אל תתנו מקום לצדוקים תלמידים החולקים על התורה לרדות ולמשול בהן לקפח אתכם בדברים שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל:

הא לאו הכי מהדרינן של עזאזל שם:

כיון שעלה מתוך קלפי ויודע איזו לשם ואיזו לעזאזל שוב אינו צריך להיות מונח עליו ואפילו למצוה אבל עלייה והנחה מצוה (היא) מיהא איכא:

כיון דקבעתיה שמאל כו' ולא בעי לאוקמא ר"ע כרבי שמעון כיון דר' יהודה ור' נחמיה נמי היו תלמידיו כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:):

ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת וכו' וא"ת ניהדר ונילף בעלמא מהכא שיקדש הגורל מק"ו ומה במקום שלא קדש השם קדש הגורל במקום שקדש השם א"ד שיקדש הגורל וי"ל דכי היכי דדרשינן מועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת כל שכן דנדרוש ועשהו חטאת לזה ולא לאחר תדע דבפ"ק דקדושין (דף טו:) אמרינן גבי עבד עברי הנמכר לנכרי שיהא. נגאל בשש מק"ו ומה מי שאין נגאל באלה פי' בקרובים כגון עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיהא נגאל בשש ומשני ת"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ופריך ואי ס"ד יליף שכיר שכיר אמאי אינו נגאל באלה נילף שכיר שכיר ומשני שאני התם דאמר קרא יגאלנו לזה ולא לאחר אלמא אף על גב דפשיטא ליה דדרשינן מיעוטא דיגאלנו לזה ולא לאחר ולהכי לא ילפינן נמכר לישראל בק"ו מנמכר לנכרי אפילו הכי הוה יליף נמכר לנכרי ליגאל בשש בק"ו ולא קא ממעט ליה מיגאלנו ולמידרש דודו ובן דודו או משאר בשרו יגאלנו ולא בדבר אחר אבל תימה מאי שנא דהכא ממעטינן תרוייהו מועשהו דהכא לא מקדש השם ובעלמא לא מקדש הגורל והתם לא ממעט מיגאלנו אלא דבעלמא לא מהני גאולת קרובים אבל דהכא אינו נגאל בשש יליף לה מקרא אחרינא מואם לא יגאל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ושמא יש לומר דשאני הכא דכיון דכתיב ועשהו חטאת וכתב נמי חוקה אתא ועשהו דכתיב בגורל לגלויי אחוקה דקאי נמי אהגרלה דאע"ג דלרבי יהודה חוקה לא קיימא אהגרלה ועשהו מגלי לן דחוקה נמי קאי אהגרלה א"נ משום דתנא ביה קרא תרי זימני אשר עלה אשר עלה ובהא נמי ניחא מאי דק"ל דמסיק תיובתא למ"ד הגרלה לא מעכבא אבל למ"ד מעכבא ניחא ואמאי לדידיה נמי תיקשי דהכא יליף עיכובא מועשהו ואיהו יליף ליה לעיל מדתנא ביה קרא ולמאי דפרישית ניחא דאי לאו ועשהו דמשמע מיעוטא אע"ג דתנא ביה קרא הוה דרשינן ק"ו לומר דהגרלה לא מעכבא כיון דלא תנא ביה קרא בלשון צווי להכי איצטריך ועשהו ואי לא תנא ביה קרא לא הוה דרשינן ועשהו אלא למעוטי דלא מהני הגרלה בעלמא כי ההוא דיגאלנו כדפירש' להכי איצטריך דתנא ביה קרא מיהו בלאו הכי מצי למימר דלא פריך למ"ד מעכבא דאיכא למימר טעמיה מהכא והא דקאמר טעמא לעיל משום דתנא ביה קרא אין זה מדבריו אלא בעל הגמרא קא מפרש לטעמא הכי למאי דלא ידע אכתי ברייתא דועשהו וכי האי גוונא יש בפ"ג דשבועות (דף כה.) גבי פלוגתא דרב ושמואל בשבועה שזרק פלוני צרור לים:

מה במקום שלא קידש הגורל כו' הקשה מורי הר"ר שמואל בר מנחם זצ"ל היכי גמר מהכא והא יום הכפורים דבר שהיה בכלל כל הקרבנות שקידש בהם השם ויצא לידון בדבר החדש בגורל אי אתה יכול להחזירו לכללו ולכולי עלמא איהו לא גמר מכלליה באיזהו מקומן (זבחים מט.) ונראה לי דאפילו יצא לידון בדבר החדש גמרי מהדדי בקל וחומר או במה מצינו אם אין להשיב אבל אם יש להשיב לא גמרינן אבל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כו' כמו הבערה וכיוצא בה גמרינן מיניה אפי' אם יש להשיב אין משיבין כמו על ג"ש והיקש שאין משיבין עליהן תדע דבפרק קמא דיבמות (דף ז.) פריך מאי איצטריך עליה למיסר עריות לייבם מהיכא תיתי דלישתרו דאיצטריך עליה למיסר קא ס"ד תיתי מאשת אח דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא ללמד וכו' ופריך הא לא דמי אלא ליצא לידון בדבר החדש וכו' עד אלא סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח והשתא כיון דאמר כבר דהוה ליה דבר החדש היכי הדר תו קאמר תיתי מאשת אח אלא על כרחך מעיקרא הוה ס"ד למימר דניגמר מאשת אח כמו מדבר שהיה בכלל ויצא ללמד דאפילו איכא פירכא לא פרכינן ופריך והלא דבר החדש הוא ואם כן אי איכא למיפרך לא גמרינן מיניה והדר קאמר ואע"ג דדבר החדש הוא ניגמר מיניה במה מצינו דהא ליכא למיפרך מיניה מידי ולהכי פריך מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי והיינו פירכא וכיון דאיכא למיפרך לא גמרינן מיניה כיון דדבר חדש הוא:

ר' שמעון אומר עד שעת וידוי דברים כלומר עד שיתודה עליו שאפילו לא הוגרל עליו ולא היה לו חבר בגורל כשר.

במאי פליגי כדתניא בכפרת דברים הכתוב מדבר כו' פשוטה היא שאלו את ר' עקיבא עלה הגורל הכתוב בו לה' בשמאל ונתברר העומד בשמאלו כנגדו הוא חטאת לה' ושל ימין לעזאזל כו' ותריצנה הכי מהו שיחזור של שמאל לימין והגורל של שמאל לימין שנמצא הגורל שהוא לה' בימין ויניחהו על [השעיר] שהחזירו לימין.

ואמר להו אל תתנו מקום למינים לרדות כלומר כיון שתעשו כן יאמרו כי עזאזל רשות אחרת היא מיהו אחת גדולה לפיכך הוצרך לכבדו בימין שהיא משובחת והן אינן יודעין כי גזרת הקב"ה הן ואין להן להרהר על זה.

ת"ש ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת פי' אין קריאתך על השעיר שם חטאת בלא גורל קובעהו חטאת אלא הגורל קובעו שנאמר והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת כלומר עליית הגורל לה' הוא עשהו חטאת וזו הברייתא היא שנויה סתמא בתורת כהנים שנקרא ספרא מפני שהוא ויקרא לבדו וקי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק אלו הנחנקים בתחלתו סתם משנה ר"מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם סיפרא ר' יהודה סתם סיפרי ר' שמעו' וקא מפרש דהגרלה מעכבא דקתני הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת והוא לר' יהודה ועלתה בתיובתא למאן דמוקים לרבי יהודה דסבר הגרלה לא מעכבא והוא רבי יוחנן:

דתניא יעמד חי לפני ה׳ לכפר עד מתי זקוק להיות חי כלומר שאם מת יהא חייב להביא אחר תחתיו עד שעת מתן דמו של חברו כו'. וטעמא דפלוגתייהו דלרבי יהודה מוקי׳ כפרה דאמר רחמנא לכפר עליו במתן דמים של חברו משום דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב ולרבי שמעון מוקי׳ לה בוידוי משום דסבירא ליה וידוי מעכב. וא״ת והא לא תליא פלוגתא אלא בהקישא דרבי יהודה יליף מדכתי׳ וכלה מכפר את הקדש ורבי שמעון קאמר בכפרה שבגופו של שעיר הכתוב מדבר. י״ל דהא לא הוי עיקר טעמייהו דהא איכא למימר הכי והכי אלא משום דסבר רבי יהודה וידוי אינו מעכב מפיק קרא מפשטיה דמשמע בכפרה שבגופו. ומוקי לה בכפרת דמים של חברו. ור׳ שמעון משום דסבירא ליה וידוי מעכב מפרש לה בוידוי שבגופו ואע״ג דסתם כפרה מתן דמים היא מוקי לה בכל היכא דאפשר:

מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים וא״ת והא איכא כפרה של וידוי כדכתי׳ וכפר בעדו ובעד ביתו וכדאיתא לעיל בהדיא וי״ל דאין הכי נמי אבל כיון דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב טפי איכא לפרושה בכפרת דמים כרוב כפרו׳ דעלמ וכדכתי'.

אלא לאו לעכב וש״מ הנחה לא מיעכבא הגרלה מיעכבא פי׳ וק׳ למ״ד דאפילו לר׳ נחמיה הגרלה לא מעכבא. ולמ״ד דלרבי יהודה לא מעכבא איכא לאקשויי נמי מיהא משום דסתם ספרא ר׳ יהודה:

ג״ה שיכול והלא דין הוא וה״פ שיכול לומר בהפך והלא דין הוא לומר בהפך ויש כיוצא בזה אבל רשב״ם ז״ל לא גריס והלא דין הוא ואין צורך:

קדש השם פי׳ כדנפקא לן מולקח ועשה כדאית׳ לקמן ודקתני מקום שלא קדש הגורל. פרש״י ז״ל שלא מצינו בשום מקום שקדש הגורל פי׳ דכיון שלא מצינו כן אין לנו לומר שיקדש דמיום הכפורים לא גמרי דהא כתי׳ בה מיעוטא אשר עלה עליו הגורל וכדאי׳ לקמן:

מכיון שביארנו שהגרלה מעכבת וכן שמשעלה הגורל בידו נתקדש אותו השעיר שבצד אותה היד אף קודם הנחה מעתה אם עלה גורל של שם בשל שמאל אינו יכול להחליפו ביד ימינו ליתנו על שעיר שבימינו שהרי אותו שבשמאלו נתקדש לשם משעלה גורל של שם בידו ואם עשה כן אינו כלום אבל אם החליף השעיר שבצד שמאלו לצד ימינו וכן הגורל שביד (ימינו לשמאלו) [שמאלו לימינו] והניח עליו מה שעשה עשוי אלא שאין עושין כן שהמינין חושדין אותנו בכך להיות כל מעשינו נעשים דרך נחש:

זה שביארנו שההנחה אע"פ שאינה מעכבת מ"מ מצוה היא פירושו הנחה לבד ותיכף שהונח יכול להסירו ואין בעכבתו עד שעת שחיטה מצוה כלל:

אע"פ שכתבנו ששעיר של יום הכפורים אין קריאת השם עושתו חטאת אלא הגורל עושהו חטאת בשאר חטאות של כל השנה הפך הדברים ר"ל שקריאת השם עושתו חטאת ולא הגורל ואם הוצרך שתי תורים או שני בני יונה והגריל בהם לעולה ולחטאת אינו כלום ויכול להחליף מזה לזה אא"כ קדשם בקריאת השם וקריאת השם עושתו חטאת בלא גורל על הדרך שנבאר עכשיו:

בד"ה וכן הוא כו' צ"ל חי הס"ד ובד"ה הא לאו כו' של עזאזל לשם ואח"כ מ"ה כיון כו':

בד"ה ואין השם כו' בלא גורל הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה ועשהו חטאת כו' ולהכי לא ילפינן נמכר לישראל בק"ו כו' עכ"ל וממה שאמרו בהדיא שאני התם דאמר קרא יגאלנו לזה ולא לאחר אין ראיה דאימא מג"ש דשכיר שכיר מפיק ליה האי קרא אבל לאו מק"ו ודו"ק:

בד"ה ומה במקום כו' תדע דבפ"ק דיבמות דפריך כו' עכ"ל כצ"ל: