מסכת יומא דף מ׳ עמוד א׳

אלא להך לישנא דאמרת אליבא דרבי יהודה פליגי ואמר רבי ינאי מעכבא וכל שכן לרבי נחמיה הא מני לא רבי יהודה ולא רבי נחמיה:

תני מצוה להניח ואם לא הניח כשר ובהא כולי עלמא מודו דבנתינה לא תנא בה קרא אלא חדא זימנא הוא דכתיב ונתן אהרן וגו' אבל בעלייה תנא בה קרא דכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו וגו' וכתיב והשעיר אשר עלה:

ולהתודות על שעיר המשתלח כדכתיב והתודה עליו וגו':

אילימא לא הניח בההוא הוא דקאמר רבי שמעון כשר אבל עלייתו מתוך קלפי אית ליה לרבי שמעון דמעכבא:

והתניא מת אחד מהן לאחר הגרלה דאי אפשר עוד להגריל אלא אם כן יביא שנים אחרים וילך אחד לאיבוד כדאמרי' בפ' שני שעירי (לקמן יומא דף סב.): מביא אחד מן השוק תחת זה שמת ויהא חבירו של זה העומד ואין צריך להגריל:

רבי שמעון לא ידע כו' לעולם לא הגריל דקאמר תנא קמא כשר לא הניח הוא ודקשיא לך היכי קאמר ר"ש עלה לא הגריל כשר אי הגרלה זו היינו הנחה משמע דאי לא העלה פסול לרבי שמעון לא תקשי דלא הגריל דקאמר ר' שמעון לא הגריל ממש קאמר ולא הוה ידע דלא הגריל דקאמר ת"ק אהנחה הוא דקאי והכי קאמר להו ר' שמעון לרבנן אי לא הגריל כשר דקאמריתו היינו בעלייה דהוא הגרלה ממש פליגנא עלייכו בחדא בלא התודה:

ואי הגרלה דקאמריתו היינו הנחה אבל עלייה לדידכו מעכבא פליגנא בתרתי דלדידי הגרלה לא מעכבא כלל והוידוי מעכב ולקמן מפרש טעמא דתרוייהו בוידוי:

פר מעכב את השעיר אם הקדים אחת מן העבודות של שעיר המאוחרות לשל פר ועשאה קודם לפר הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר וסדר עבודותיהן כך היא בפרשה בתחילה מתודה על הפר וידוי ראשון ואח"כ מגריל על השעיר ואחר כך מתודה על הפר וידוי שני ושחטו ומכניס כף ומחתה ונותן את הקטורת על האש (וגו') ונותן מדם הפר על הכפורת ואחר כך שוחט את השעיר ונותן ממנו על הכפורת ואחר כך נותן מדם הפר על הפרוכת ואחר כך מדם השעיר ואחר כך מערב דמים ונותן על מזבח הפנימי:

תני מצוה להניח ה"נ הוה מצי לשנויי הא מני רבי שמעון היא דאמר הגרלה לא מעכבא ואח"כ מצאתי ברייתא זו שנויה בתוספתא [פ"ג] וסמוך לה שנויה פלוגתא דבסמוך דרבי יהודה ורבי שמעון יעמד חי וכו' ומסיק דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר וכו' ומדסיפא ר"ש רישא לאו רבי שמעון:

הא דקאמר תני מצוה להניח אינו מגיה הברייתא אלא פרושי קא מפרש מאי לא הגריל לא הניח הגורל:

רבי שמעון לא ידע ואם תאמר לימא דשפיר ידע ולא הגריל דרבי שמעון היינו עלה כי היכי דמפרשי נמי השתא ללא הגריל דידיה עלה אע"ג דלא הגריל דרבנן מספקא ליה אי הוי הניח או עלה וי"ל אי רבי שמעון פשיטא ליה דלא הגריל דרבנן היינו לא הניח א"כ הוה ליה למימר איהו לא עלה הגורל אבל השתא ניחא משום דמספקא ליה דילמא רבנן אמרי לא עלה וקרו ליה לא הגריל נקט נמי לא הגריל:

ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי כו' פרש"י דאוידוי קאי ואמר שיש לגרוס אותו לעיל קודם ת"ש פר מעכב את השעיר ול"נ כגירסת הספרים וקאי אהגרלה ומשום דקאמר אי בעית אימא ר"ש דאמר הגרלה לא מעכבא ואי בעית אימא רבי יהודה נהי דבסידרא לא מעכבא הגרלה מעכבא היכא דלא עלה הגורל כלל כו' ואזדו לטעמייהו דכי היכי דפליג ר' יהודה ארבי שמעון היכא דלא עלה הגורל מעולם הכא נמי פליג היכא דעלה הגורל ומת המשתלח קודם מתן דמים דשעיר הפנימי דסבירא ליה לרבי יהודה ישפך הדם ויביא שנים אחרים ויגריל עליהם בתחילה דתניא יעמד חי עד מתי יהא זקוק לחיות עד מתן דמים של חבירו ולכפר עליו דקרא הוי פירוש עד שיכפרו בחבירו ור' שמעון סבר אין צריך ולכפר עליו אשעיר המשתלח קאי וה"ק והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי עד שיכפר עליו בוידוי ואם מת קודם וידוי מביא אחר בלא הגרלה ואם מת אחר וידוי אין צריך להביא אחר אף ע"פ שלא שילחו עדיין דשילוח אינו מעכב ואם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דמי חבירו יזרק הדם של חבירו ומביא שעיר אחר בלא הגרלה ומתודה עליו ולא יגריל אפילו למצוה דאין הגרלה אלא בשנים כדכתיב על שני השעירים ואם היה מביא שנים היה צריך לשפוך הדם או לאבד את השני. (עמו) שיעלה עליו הגורל לשם וכמו שפירש' דלרבי יהודה כשמת המשתלח צריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם בתחילה הכי תנן לקמן בפרק שני שעירי (יומא ד' סב.) ומסיים עלה והשני ירעה עד שיסתאב רבי יהודה אומר תמות ועוד א"ר יהודה מת המשתלח ישפך הדם ובת"כ נמי איכא בהדיא מת אחד מהם משהגריל יביא שנים אחרים ויגריל דברי רבי יהודה ומהאי קרא נפקא לן לרבי יהודה דמיד בתר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון גרסינן התם לשלח אותו שאם נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם והאי מילתא אתאן לרבי יהודה דרבי שמעון סבירא ליה מת אחד מהן מביא חבירו בלא הגרלה אלא ודאי רבי יהודה היא ודריש יעמד חי כדי לכפר בו כיון שאם מת המשתלח לא יוכל לכפר עוד בחבירו אלא ישפך הדם ודריש נמי לכפר עליו לשלח אותו שאם רוצה לשלח אותו אינו יכול לשלחו אלא אם כן כפר בחבירו אבל אם נשפך הדם ימות המשתלח וכיון דלר' יהודה מיעכבי אהדדי וצריך להביא שנים אחרים כל היכא דקרינן ביה ולקחו שני השעירים קרי ביה נמי ונתן על שני השעירים גורלות אבל לר' שמעון דדריש עד שעת כפרת דברים דאינן תלויין זה בזה אלא שעיר המשתלח תלוי במעשה שבגופו ואם נשפך הדם לא ימות המשתלח אלא יתודה עליו כיון שהוא חי מביא אחר שלא בהגרלה דלא קרינן ביה ולקח את שני השעירים לא קרינן ביה נמי ונתן על שני השעירים גורלות וא"ת אם כן תיקשי מכאן למ"ד אליבא דר' יהודה דהגרלה לא מעכבא וי"ל דאיכא למימר הא דישפך הדם כשמת המשתלח לאו היינו משום הגרלה אלא משום דבעינן ולקח את שני השעירים שיהו ניקחין כאחת א"נ כיון דהוקבעו כבר כאחת אם מת אחד מהן גם השני ידחה הלכך צריך להביא אחרים וכיון דלא סגי דלא מייתי אחריני מגריל עליהם למצוה ולר' שמעון למצוה נמי לא כיון דסבירא ליה דאינו מביא אלא אחד אין שייך בו הגרלה:

ודאי לא תימא מצוה להגריל דמשמע עליית גורל מתוך קלפי אלא אימא מצוה להניח ואם לא הניח כשר: ת"ש מצוא להגריל ולהתודות לא הגריל ולא התודה כשר. [רש"א לא הגריל כשר] לא התודה פסול האי דקתני ר' שמעון לא הגריל מהו אם תאמר לא הניח הוא כמו שהעמדת הברייתא האחרת מכלל דר' שמעון הנחה לא בעי הגרלה בעי והתניא בהדיא מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה.

דברי ר' שמעון ודחי ר' ינאי הכי לעולם הגרלה זו הנחה היא.

ור' שמעון לא ידע האי הגרלה דתנו רבנן מאי היא והכי קאמר להו אי האי דקאמריתו מצוה להגריל הנחה (זו) היא וזו היא מצוה אבל עליית הגורל מעכבת פליגנא עלייכו בתרתי שהגרלה אינה מעכבת ואם לא התודה פסול ואי הגרלה עליית גורל קאמריתו שהיא מצוה בהא מודינא לכו דהגרלה אע"פ שאינה מעכבת מצוה מיהא איתא ופליגנא עלייכו בהתודה שאם לא התודה פסול ת"ש פר מעכב את השעיר.

ושעיר אינו מעכב את הפר כו' סדר עבודת יוה"כ מתודה בפרו ומגריל ונותן הגורלות על השעירים ומתודה שמה בעדו ובעד ביתו בפרו ושוחטו ונותן הדם למי שממרס בו וחותה בגחלים וחופן הקטורת ומכניס ומקטיר וחוזר ולוקח דם הפר ממי שממרס בו ומכניס ומזה על הכפורת ולפני הכפורת ויוצא ושוחט השעיר ומכניס דם השעיר ומזה כאשר הזה מדם הפר וחוזר ונוטל דם הפר ומזה ממנו אחת למעלה וז' (למטה) פעמים בהיכל על פני הפרוכת ויוצא ונותנו למי שממרס בו ונוטל דם השעיר ומזה ממנו כאשר הזה מדם הפר ויוצא ומערה דם הפר לתוך דם השעיר ומזה על המזבח פי' כמתנות שבפנים בשלמא פר מעכב לשעיר שאם הקדים הזאת השעיר להזאת הפר לא עשה כלום משום דמתנות שבפנים הן ולדברי הכל מתנות של בפנים מעכבי אלא שעיר אינו מעכב לפר מאי ניהו שאם (ניהו) הקדים הזאות של פר בהיכל קודם הזאות השעיר לפני ולפנים חוקה כתיבה ובעינן הדברים ככתבן אלא דאי אקדים מתנות של פר בפנים קודם שיגריל בשעיר מה שעשה עשוי ומדכסידרן [של] ההגרלה אינה מעכבת מכלל שאינה עבודה ואע"פ שלא יגריל כלל כשר. קשיא לר' ינאי ודחי ואמר הא ר' יהודה היא וכגון שהקדים דם הפר במזבח קודם מתנות של שעיר בהיכל וכיון דעבודת חוץ מקדש הקדשים היא אע"ג שהיא בבגדי לבן לר' יהודה לא מעכבה ואקשי' והא מתנות של בפנים קתני ופריק אלא לעולם הגרלה היא והא מני ר"ש היא קסבר הגרלה אינה מעכבת כלל עמדה כי לר"ש הגרלה לא מעכבא כלל אבל לר"י כסידרן לא מעכבא כלומר ההגרלה אינה מעכבת שחיטת הפר אלא אם שחט מה שעשה עשוי ויגריל ולעולם בעי הגרלה על ב' השעירים ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי עד מתי יהא זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר' יהודה דייק מדקתני של חבירו מכלל שהיה לו חבר בהגרלה ונתברר שזה לה' וזה לעזאזל.

אלא למאן דאמר מעכבא הא מני וא״ת ואמאי לא אוקי כרבי שמעון דאמר לקמן במתניתא דהגרלה לא מעכבא וכדמתרצי לקמ׳ בשמעתין וי״ל דהשתא לא הוה ידע לה תלמודא לההיא דרבי שמעון ועוד דטפי ניחא ליה לאוקמוה ככולי עלמא כל היכא דאפשר מלאוקומה כר׳ שמעון לחודיה:

תני מצוה להניח פי׳ דהגרלה דקתני גמר הגרלה בעי למימר דהיינו נתינה:

מביא חבירו שלא בהגרלה פי׳ דסבי׳ ליה הגרלה לא מעכבא ומצוה הא עבדא בהגרלה ראשונה:

לא הוה ידע מאי אמרי רבנן פירוש לא ידע ליש׳ דהגרלה דאמרי רבנן אי הגרלה ממש הוא או גמר הגרלה דהיינו נתינה ואמר להו אם לא הגריל כשר דאפי׳ הגרלה לא מעכבא ואי הגרלה הנחה קאמריתו פי׳ אבל בהגרלה סבירא לכו דמעכבא פליגנא עלייכו בתרתי בהגרלה ובוידוי.

ת״ש פר מעכב את השעיר וכו׳ דאי אקדמיה לשעיר מקמי פר פי׳ בהזאות שבפנים לא עשה כלום דפר הוה ליה לאקדומי וחוקה כתיב ביה לדברי הכל.

אילמא דאקדים מתנות דפר בהיכל על הפרוכת מקמי מתנות דשעיר בפנים על הכפורת אמאי לא מעכב. הא חוקה כתיב בהו. פי׳ והא לפי סדר הפרשה של שעיר היה לו להקדים. וא״ת מ״מ מתנות פר בהיכל דבר הנעשה בחוץ חשיב כדאיתא לקמן ולרבי יהודה מאי איכא למימר. ועוד דהא במתנות שבפנים קתני. י״ל דאפילו הכי כיון דמתנות שעיר בפנים שהיה לו להקדים הם דבר שבפנים חקה דפנים חשיב דהא מ״מ עשה הפסקה בין עבודת שבפנים שלא היה לו להפסיק ושינה סדר עבודת פנים. וא״ת וכיון דבהא שעיר מעכב את הפר אמאי לא קתני לה כדקתני פר מעכב את השעיר. י״ל דעיקר רבותיה אינו אלא לאשמועינן דאפילו בעבודה שבפנים משכחת לה דבר שאינו מעכב ולא משכחת לה אלא בשעיר שאינו מעכב את הפר. דאע״ג דאשכחן לקמן בסמוך שהפר אינו מעככ את השעיר בעבודת שבהיכל הנהו עבודת חוץ נינהו:

ומדסדרן לא מעכב הגרלה לא מיעכבא פי׳ דקס״ד דאלו היתה הגרלה דבר חשוב לעכב כשאינו עושה אותה כלל דין הוא שתעכב גם כן כיון שמשנה בה בעבודת פנים ואע״ג דהיא גופה נעשית בחוץ וכדפריש׳ לעיל לענין מתנות שבהיכל עם מתנות שבפנים אבל אי סבי׳ לן דהגרלה אינה מעכבא בעצמה הא ודאי לא חשיבא לעכב כסדרן. היינו דלא אוקי׳ מתניתי׳ בדעבד מתנות מקמי נתינה וכיון דנתינה לא מעכבא כסדרן לא מעכבא דההיא פשי׳ דלא תעכב דהא נתינה לאו עבודה היא לכולי עלמא אבל בהגרלה אשמעי׳ רבותא דהגרלה לא מעכבא.

ורבי יהודה היא וכו׳ ובדין הוא דמצי לאקשויי דא״כ דכותה נמי פר אינו מעכב את השעיר אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דהא מתנות שבפנים קתני דמותיב ליה מגופה דברייתא:

מאחר שביארנו שהגרלה מעכבת שני שעירי יום הכפרים שמת אחד מהם אם עד שלא הוגרל מת יקח זוג לנשאר ויגריל ואם משהוגרל מת יביא שנים ויגריל עליהם ויזווג העולה במקום המת עם המוגרל הראשון שנשאר קיים ואם של שם מת יאמר הרי זה לד' במקומו ואם של עזאזל מת יאמר הרי זה לעזאזל במקומו והמוגרל השני שאינו צריך לו ירעה עד שיומם וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואינו הולך למיתה שאין חטאת צבור למיתה:

שלש וארבעים הזאות היה כה"ג עושה ביוהכ"פ מדם הפר והשעיר והוא שאחר שהתודה על עצמו ודוי ראשון על הפר והגריל על השעירים וחזר לו אצל פרו להתודות ודוי שני עליו ועל שבטו הוא שוחט את הפר ומכניס כף ומחתה ונותן הקטרת על האש ומזה מדמו של פר שמונה הזאות בקדש הקדשים בין בדי הארון קרוב לכפורת ואע"פ שנאמר בו שבע פעמים מפי השמועה למדו בזו שבע לבד מן הראשונה ואח"כ שוחט את השעיר ומזה מדמו גם כן שמנה הזאות במקום שהזה מדם הפר ואח"כ היה מזה מדם הפר בהיכל על הפרוכת שמנה הזאות ואחריו מדם השעיר כן ואח"כ מערב שני הדמים ומזה ארבעה הזאות על ארבע קרנות של מזבח הזהב שבהיכל ואח"כ שבע הזאות מדם המעורב על אמצעו של מזבח ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון ואח"כ הולך אצל שעיר המשתלח ומתודה על כל ישראל ומשלחו ומוציא אימורי הפר והשעיר לישרף כמו שיתבאר ענין זה כולו על הסדר שנה בסדר זה כגון ששחט את השעיר קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום וכן בשאר הדברים כל שהקדים את הראוי לאחר או איחר את הראוי להקדים אלא שבקצתם יש קצת תקון כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת ששעיר עזאזל שנאמר עליו יעמד חי לפני ד' לכפר עליו צריך שיעמוד חי עד שעת וידוי הנאמר עליו לשם כל ישראל ומה שנאמר בו לכפר עליו אין הענין לכפר עליו בכפרת דמים ר"ל בכפרת דמי הפר [והשעיר] ר"ל שלא יהא צריך לעמוד חי אלא עד שיזה מדמו של חבירו אלא בכפרת גופו והוא וידוי דברים שהרי כפרת דמים אין בו וכל שמת קודם לכך צריך להביא אחר אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו אבל משהתודה עליו אם מת אין נזקקין ויש פוסקים שכל שמת עד שנדחה לעזאזל צריך להביא אחר כמו שיתבאר בפרק ששי ס"ו א':

גמ' הגרלה מיהא מעכבא ואזדו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה תני מצוה כו' הניח כשר ובהא כ"ע כו' הד"א ובד"ה ואי הגרלה כו' טעמא דתרוייהו בוידוי הס"ד ובד"ה ומדסדרא לא כו' לא מעכבא למ"ד אפי' לר' יהודה מעכבא וכ"ש לר' נחמיה הא מני הס"ד ואח"כ מה"ד דאקדים כו' והיה לו לאחרו עד גמר מתנות הפרוכת הס"ד כצ"ל: