מסכת יומא דף ל׳ עמוד א׳

מצוה לשפשף בידו ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו:

במקומה בנקב פי הטבעת אסור זה לקרות ק"ש:

ידיו בבית הכסא מחיצה מפסקת ובית הכסא לפנים מהמחיצה וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה:

ורב חסדא אמר אסור משום כל עצמותי תאמרנה וגו' (תהילים ל״ה:י׳) טעמא משום כל עצמותי אבל משום זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא מתרוייהו:

במקומה נפיש זוהמא שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה:

הלכה בסעודה כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:

אדם שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות:

והפליג שהה:

מצוה לשפשף תימה אמאי צריך לשפשף והא מסתמא קיימא לן כרבנן דר"א דאסור לאחוז באמה ואמרו ליה רבנן והלא ניצוצות ניתזין על רגליו וכו' אלמא דכשאוחז באמה אין ניצוצות ניתזין על רגליו וי"ל אעפ"כ אי אפשר שלא יהו מעט ניתזין על רגליו דזימנין מישתלי ולאו אדעתיה לאחוז באמה עד לבסוף אי נמי דרבנן מודו לבסוף לדיברי ר"א תדע דבפ' כל היד (נדה דף יג.) פריך אשמואל דאמר ליה לרב יהודה שיננא אחוז באמה והתניא ר"א אומר כל האוחז וכו' וכן בפרק כירה (שבת דף מא.) ואי רבנן פליגי מאי פריך מיהו יש לדחות זה דאפילו רבנן לא שרו אלא שלא יוציא לעז על בניו הא לאו הכי לא וההיא דכירה לאו משום הכי הוה והא דרב יהודה אאיגרא הוה קאי ומשתין למטה וליכא למימר משום ניצוצות אלא משום לכלוך הכותל ומשום האי מילתא לא הוו שרו רבנן מיהו יש להביא ראיה מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אין מי רגלים כלים אלא בישיבה ובעפר תיחוח אפילו בעמידה וכו' אבל אוחז באמה לא קאמר דאע"ג דמסתמא כמו כן כלים ואמרינן נמי בפרק כל היד (נדה דף טז:) ג' שנאתי וכו' וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם ר"א אלא ש"מ דחזרו רבנן והודו לר"א ואע"ג דלא אשכחן בהדיא לא במשנה ולא בברייתא שחזרו יש לומר כן וה"נ אשכחן בפרק כל היד (נדה דף יג:) אמילתא אחריתי דקאמר ר' טרפון תקצץ ידו על טיבורו פי' על שנגע באמתו אמרו לו ישב לו קוץ לא יטלנו משמע דרבנן שרו אפילו בלא קוץ אלא דהוו מקשי ליה אודי לן מיהת בישב לו קוץ ובמתני' דהתם באנשים תיקצץ ומסתמא אתיא נמי כרבנן דאין סברא לאוקומיה כר"ט אלמא דחזרו בהן אע"ג דלא אשכחן לה בהדיא וא"ת וכיון דמצוה לשפשף ויש תקנה לשפשף מאי קא פרכי ליה רבנן לר"א אין לו מקום גבוה ואין לו עפר תיחוח מאי אמר להם מוטב יוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יראה רשע שעה אחת לפני המקום ואמאי לא אמר להו מצוה לשפשף וי"ל אם לא יאחוז באמה כלל אז יהיה רוב ניצוצות ניתזים על רגליו ואפילו אם משפשף יהא ניכר ויוציא לעז על בניו וגם יש לו טורח לשפשפן הכל ומניח:

אין אדם נכנס לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל לאו דוקא לעבודה אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלאו עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכיח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן כמו שאפרש בסמוך:

ומה המשנה בין קדש לקדש כו' תימה לי איכא למפרך מה להתם שכן רוצה לעבוד עבודה אבל טהור הנכנס שלא לעבודה מניין וי"ל דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס כדי לעבוד אלא דמדרבנן גזרו אפילו בנכנס שלא לעבוד גזירה שמא יעבוד וא"ת אכתי ליפרך מה ליום הכפורים כשהוא משנה מקודש לקודש שכן טובל במקום קדוש די"ל דבשאר ימות השנה נמי יטבול במקום קדוש מהאי דינא אבל קשה אם כן כי קאמר בסמוך במאי קא מיפלגי לימא דבהא פליגי דלבן זומא טביל במקום קדוש ולר' יהודה לא ועוד דאכתי איכא למפרך מה ליום הכפורים שהוא חמור שלא הוכשרה עבודת יום בכהן הדיוט אלא בכהן גדול או ליפרך שכן מרובה כפרתו של היום כדפריך בפ"ק דשבועות (דף ט.) אלא צ"ל דבן זומא לא מחשיב להו פירכות דאדרבה אלימי אלים לק"ו ע"י כך ונכניס אותן חומרי בק"ו ונימא הכי ומה המשנה מקודש לקודש אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש ואע"פ שהוא כהן גדול דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך ומחמת שכפרת היום מרובה אפ"ה צריך טבילה המשנה מחול לקודש לא כ"ש והאי דלא טביל במקום קדוש סברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש שיטבול בחול:

כי מטו לילי שבת יקדש השלחן הלחם ויפסל ודחי רבינא כגון שקדם וסילקו קודם ביאת השמש ע"ש וחזר וסידרו בשבת. רב אשי אמר כיון שסידרו כו'. זה הכלל היה במקדש כו' ואוקימנא המטיל מים צריך קידוש ידים משום דמצוה לשפשף הניצוצות הניתזין על רגליו כשמשתין ורגליו משום הניצוצות עצמן ואיסורא נמי איכא מפני שנראה כאילו מי רגלים אינן יוצאין בקילוח אלא בשתיתה ככרות שפכה. לפיכך ניתזות הניצוצות על רגליו ומי שהוא כרות אינו מוליד ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים.

אמר רב פפא צואה במקומה כלומר [במקום] הטנופת בחורי של אדם שיוצאה ממנו אפילו אם אינה נראית אלא כשיושב לעשות צרכיו אסור לקרות ק"ש כנגדה משום דנפיש זוהמא ולא דמיא לצואה על בשרו:

ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל ב' ידיו ונכנס. ה"מ לסעודת אכילה אבל לשתיה נכנס ויושב במקומו ואח"כ נוטל ידיו:

[מתני'] אין אדם נכנס לעבודה אפילו הוא טהור עד שטובל כו' שאלו לבן זומא כיון שהוא טהור טבילה זו למה.

אמר להם ומה כ"ג ביוה"כ שטבל ועשה תמיד של שחר כשיבא לעשות עבודת היום הוא טובל עוד טבילה אחרת מפני שצריך טבילה.

ור' יהודה אומר סרך טבילה זו כלומר מנהג החמירו עליו כדי שישים בלבו ואולי יזכור שיש בידו טומאה ויפרוש.

זאת אומרת מצוה לשפשף פרש״י ז״ל מצוה לשפשף בידים ניצוצות שברגליו שלא יראה ככרות שפכה. והכא מפני ניצוצות ששפשף בידיו צריך קדוש ידים גם כן ומכאן הביא ראיה ר״ת ז״ל שהנכנס להשתין מים קטנים אינו צריך ליטול ידיו אם לא שפשף ואפי׳ לתפלה ודברי תורה דלא עדיפי מכניסה לבית המקדש דלא בעיא קדוש. ואפשר לדחות ראיה זו דדילמא קדוש ידים ורגלים בכיור לא בעי אבל נטילת ידים ונקיות בעי אבל יש להביא ראיה ממה דתניא בסמוך אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס והתם בשנכנס לשתות אוקימנא ואע״ג דבעי לברוכי תחלה וסוף אפילו הכי אינו צריך ליטול אלא ידו אחת ששפשף בה וגם בזו יש לדחות דדילמא התם בשקם מתוך הסעודה אחר שהתחיל לשתות דכי הדר לקבעי׳ הדר ואינו צריך לברך לפניו ובששתה פחות מרביעית שאין ברכה לאחריו אבל זה דוחק גדול ומיהו אע״ג דאקילו בברכות אין מקילין בתפלה וק״ש משום ארחץ בנקיון כפי ואעפ״י שלא שפשף צריך נטילת ידים במים או במידי דמנקי ולענין ברכה כתב ר״ת ז״ל שאפילו שפשף אין צריך לברכה של נטילת ידים וגם אינו מברך אשר יצר אלא על נקבים גדולים ור״י ז״ל היה מברך אשר יצר ונראי׳ דברי ר״ת ז״ל לענין אשר יצר שלא תקנוה אלא לנקבים גדולים כדכתי׳ בפ״ב דברכות אבל לענין ברכת הנטילה כל ששפשף שהוא צריך נטילת ידים לתפלה ודברי תורה לדברי הכל צריך הוא לברך ברכת נטילת ידים דכל שהנטילה חובה חייב לברך עליה. אבל יש אומרים שאין לברך ברכת נטילת ידים אפילו לתורה ולתפילה אלא בשיצא מנקבים גדולים וכן כתבו בשם הר׳ ר׳ מאיר האשכנזי ז״ל וכל שנפנה בנקבים גדולים לתפילה ודברי תורה מברך אשר יצר ועל נטילת ידים אבל שלא לתפלה ודברי תורה דעת רבותי שאינו מברך אלא אשר יצר אבל הנראה לי דכיון שחייב לברך אשר יצר ואסור לברך כן בלא נטילה הרי הנטילה חובה עליו ומברך עליה:

ומאי שנא מיה׳ דאיתמר צואה על בשרו וכו׳ כבר פרשתיה בפרק מי שמתו בסד״י ופרש״י ז״ל דקושיין הכא אפילו מדרב חסדא דהתם הוא משום כל עצמותי תאמרנה אבל משום זוהמא לא פי׳ לפירושו דכיון שעומד ואינה נראית לא חשיב מקום גלוי לדון בו משום כל עצמותי ולא נהיר אלא קושיין מדרב הונא ונוסחי איכא דגרסי ומאי שנא מדרב הונא וכן פי׳ הגאון ורבי׳ אלפאסי ז״ל וגם בתוספות ופסקו כרב הונא חדא דהכא פרכי׳ מיניה לרב פפא ועוד דרב חסדא תלמידיה דרב הונא כדאיתא בפרק אלו מציאות חסדא חסדא את צריכת לן עד ארבעין שנין וכן הסכימו כל הפוסקי׳ ז״ל אלא שרבי׳ חננאל ז״ל פסק כרב חסדא לחומרא.

דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס פי׳ נוטל שתי ידיו ונכנס מפני הסח הדעת שפוסל בנטילת ידים ומיהו אינו צריך לחזור ולברך ברכת הנהנין דכי הדר לקבעיה הדר וכדכתי׳ בפרק ערבי פסחים בס״ד:

לא אמרן אלא לשתות פרש״י ז״ל דקאי אסיפא דדבר עם חבירו והפליג והקשו עליו דהסח הדעת אינו פוסל משום ידיו עסקניות אלא לענין אכילה כי הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ומיהו רש״י ז״ל נשמר מזה ופי׳ דטעון נטילה שמא ימלך לאכול ואם נוטל מבחוץ חושדין אותו שאוכל בלא נטילה ואינו מחוור דכיון דעכשו אין דעתו אלא לשתות אין לנו לחייבו בנטילה משום חשש המלכה ואפילו נכנס למקום שאחרים אוכלין סעודת קבע לפיכך פי׳ בתוספות דארישא קאי שהשתין מים ושפשף בידו שהוא צריך נטילת ידו אחת לכל הפחות וה״ק לא שנו שנוטל מבפני׳ אלא ברישא דמיירי שנכנס לשתות אבל כל שנכנס לאכול כמו בסיפא אינו צריך ליטול מבפנים אלא נוטל שתי ידיו אפילו מבחוץ ונכנס והא דקאמ׳ אבל לאכול נוטל מבחוץ נוטל שתי ידיו קאמ׳ כדפרי׳ ולא הוצרך לפרש. ואע״ג דרישא קיימי׳ שנוטל ידו אחת דהא פשיטא דכל לאכול בעי נטילת שתי ידיו:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול כך הגרסא בפרש״י ז״ל ומיהו פי׳ הוא ז״ל דלעבודה לאו דוקא ונוסחי איכא דלא גרסי לעבודה אבל ר״י ז״ל פי׳ דלעבודה דוקא ומיהו לאו לעבודה ממש דהא קתני אין אדם נכנס ומשמ׳ אפילו ישראל. אלא לצורך עבודה קא׳ כגון לשחיטה או לסמיכה או להזאת עליו דומיא דמצורע דאמרינן בגמרא אמתני׳ דהכא. ולאפוקי ביאה רקנית שאינו טעון טבילה ופשט׳ דסוגיין דלקמן הכי ריהטא אבל בתוספות אמרו שיש סיוע בירושלמי לדברי רש״י ז״ל ונראה שיש לסייע דברי הר״י ז״ל מיהא דתנן במסכת כלים גבי עשר קדושות עזרת נשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבי׳ עליה חטאת. וש״מ דדוקא מחוסר כפורים אינו נכנס שם ביאה ריקנית אבל טהור גמור יכול ליכנס ומיהו רבינו שמשון ז״ל פירש שם דלאו דוקא נקט מחוסר כפורים דאפי׳ טהור גמור נמי אלא דבמחוסר כפורים איכא חיוב חטאת. א״נ דמחוסר כפורים אסור אפילו בטבילה דכל מחוסר כפורים כבר טבל ומתני׳ דהתם אפילו בנכנס סמוך לטבילה. ועוד י״ל לפי דרך רש״י ז״ל דמשום דבגמרא איכא תנא דפליג אמתניתין בטבילה זו דהיינו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה במשנת מדות גבי לשכת המצורעין לא נחית תנא דכלים בפלוגתא וקתני מחוסר כפורי׳ דאיסורא דאורייתא וחייבין עליה כרת ומיהו עיקרא דמלתא כר״י ז״ל משמע לפום סוגיין וכל שכן לנוסחי דגרסי במתני׳ לעבודה. ומסרך ומטיל מים דקתני כולהו לצורך עבודה נינהו:

ומה המשנה מקדש לקדש פי׳ רש״י ז״ל ממקום קדוש למקום קדוש כגון מן העזרה ולפנים והקשו עליו בתוס׳ דא״כ היינו ממקום שענוש כרת למקו׳ שענוש כרת שאף בעזרה ענוש כרת הנכנס שם בטומ׳ וכדפרש״י ז״ל. ותרתי למה לי לכך פר״י ז״ל המשנה מבגדי קדש לבגדי קדש וקשיא לי דהתם ליכא למימר המשנה מבגדי חול לבגדי קדש דהא טבילה דמתני׳ בלא שינוי בגדים לכל הנכנס לעזרה: ואפילו תימא דמיירי בנכנס לעבודה כדפר״י ז״ל דהא איתא בכהן שהיה לבוש בגדי קדש ונכנס או בזר שנכנס לשחוט או לתנופה או להזאת עליו לכך נראה יותר כפרש״י ודקאמרת תרתי למה לי הא לא קשיא דאורחא דתלמודא היא דפתח בקילתא וסיים בחמירתא דאפשר דהוי ממקום קדוש למקום קדוש ולא הוי ממקום חיוב כרת למקום חיוב כרת וא״ת ולבן זומא יהא צריך קדוש ידים ורגלים מהאי ק״ו גופיה. וי״ל דלא דמי דגזרת הכתוב הוא שאין קדוש אלא בכהני׳ ושנכנסין לשרת כדכתי׳ בהדיא בפ׳ קדוש ידים ורגלים ורחצו אהרן ובניו כו׳ וכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת:

ר׳ יהודה אומר סרך טבילה היא זו פי׳ דמדאורייתא אפי׳ כהן הנכנס לעבודה אינו טעון טבילה ולא חייביה רחמנא אלא בקדוש ידים ורגלים:

מי שנמצא על בשרו טנופת של צואה יבשה ושאין לה ריח מותר לו לקרות את שמע ואין דבר מעכבו וכן במי שידו מטונפת מבית הכסא כל שאין בו ריח מצד קטנותה או יבשותה ומ"מ אם היתה במקומה אע"פ שיבשה כל שהיא נראית מעכבתו מלקרות ואפילו לא היתה נראית כשהוא עומד אסור שכל שבמקומה מצד שלא יצאה באויר ולא נתפזר ריחה נפיש זוהמא והרי היא כלחה:

כבר ביארנו במקומו שכל האוכל פת הראויה לברך עלי' המוציא צריך נטילת ידים אפילו בסתם ר"ל שאין ידיו מלוכלכות ושאינו יודע שנטנפו מפני שהידים עסקניות הן אבל האוכל פירות או בשר ודגים ושאר מיני מזונות אין צריך נטילת ידים מן הסתם אא"כ טבולן במשקה ואם שתה יין או שאר משקים י"מ שנוטל ידו אחת אף בסתם ר"ל אותה שאוחז בה את הכוס שמא תגע ידו במשקין וכמו שאמרו בפרק כיצד מברכין מ"ג א' בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וזה שאמרו בסוגיא זו לא אמרן אלא לשתות שהדברים מוכיחים שאף לשתיה צריך נטילת ידים בזו דוקא הם מפרשים אותה במטיל מים והפליג והסיח דעתו ושמא שפשף בשתי ידיו אבל בסתם לא ועקר הדברים שכל לשתיה אף ידו אחת אינו נוטל מן הסתם וזו שבכאן דוקא במטיל מים כמו שביארנו וזו של מסכת ברכות לא נאמרה אלא מפני שאין דרך כבוד לשאול לאורחים אם יש בהם שיודע בעצמו שיהו ידיו מסואבות ומתוך כך מביאין מים לפני כולם ונוטלין כולם יד אחת שלא להתבייש זה מזה:

סעודה שיש בה אורחים ויצא אחד מהם מן הסעודה להטיל ולא הפליג עד שהדברים מראין שלא הסיח דעתו לא הזקיקוהו מן הסתם ליטול כשהוא חוזר לסעודה אלא בידו אחת שמן הסתם לא שפשף אלא ביד אחת ולמדת שאם שפשף בשתי ידיו צריך נטילת שתי ידיו וכן אם נזהר ולא שפשף כלל ולא הכניס ידיו במקום המזוהם כלל שאינו צריך כלום מכח סעודה הואיל וכבר נטל בתחלת הסעודה אבל אם הפליג אפילו לא יצא להטיל מים אלא לדבר עם חבירו מן הסתם הסיח דעתו ולא שימר את ידיו וצריך נטילת ידים וכשהוא נוטל ר"ל זה שיצא לו והפליג והוא הדין לאורח שבא משהסבו האחרים לא יטול מבחוץ ר"ל שלא בפני האחרים שלא יחשדוהו שלא נטל אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל והשמש צריך שיחזר הטפיח והוא הכלי שיוצקין המים ממנו לידים לפני האורחים לשאול להם אם יש בהם מי שצריך נטילה כדי לפרסם אצלם שכולם נטלו ומ"מ זו שאמרו שצריך ליטול במעמד האחרים דוקא בשאינו חוזר לסעודה על דעת אכילה אלא לשתייה ואע"פ שאין השתיה צריכה נטילה לדעתנו כל שידיו מסואבות ודאי צריך אבל כל שחוזר לאכילה נוטל אף שלא בפניהם שאין כאן חשד שהכל יודעין שאין שום אדם מוצא עצמו לאכול בלא נטילה אחר דברים אלו ואין החשד אלא בשתיה שאין הידים נוגעות במשקה אלא בכוס ואם הוא אדם מפורסם ונודע בטבעו שאף לשתיה כן אף לשתיה נוטל מבחוץ ודיו:

כבר ביארנו במשנה שאין אדם נכנס בעזרה אפי' טהור עד שיטבול טבילה זו שאלו בה בסוגייא זו למה היא באה אחר שהוא טהור ולמדוה קצתם מקל וחומר כמו שביארנו במשנה ולא לעשותה מן התורה לגמרי עד שאם עבד בלא טבילה חלל שהרי אף ממקום שבאת ר"ל כהן גדול ביום הכפורים אם עבד בלא טבילות וקידושין שבין עבודה לעבודה ובין בגדים לא חלל ועבודתו כשרה אחר שקידש ידיו ורגליו שחרית אלא ליתן עליה תורת עשה כטבילות וקדושין של יוה"כ שהם בעשה כמה שנאמ' ורחץ במים את בשרו ולבשם ואף זו אינה שהרי קל וחומר זה יש בו תשובה מה ליום הכפורים שכפרתו מרובה אלא אינה אלא מדברי סופרים וסרך טבילה כדי שיהא הנכבס מתעורר בעצמו האיך מזקיקין אותי לטבילה ואני טהור ומתוך כך מתבונן בעצמו וזוכר לפעמים שנטמא ופורש מעבודה עד שיעריב הא אם עבד מ"מ עבודתו כשרה:

טבילות אלו אלו הן שבין עבודה לעבודה לכהן גדול ביום הכפורים עם קדושין שבה הן טהור שלא טבל ונכנס לעזרה ועבד אע"פ שביארנו עליהם שעבודתם כשרה בקדוש ידים ורגלים של שחרית אינו כן אלא כל כהן בין גדול בין הדיוט שעבד ולא קדש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה וכבר ביארנו שאינו צריך לחזור ולקדש אלא באחד מארבעה תנאים והם שישן או שיצא מן המקדש או שהטיל מים אף בבית הכבוד שהיה שם בלשכה אחת או שהסיח דעתו ואף ביצא מן המקדש מיהא אם לא הסיח דעתו מהן אע"פ שצריך לחזור ולקדש אם עבד בלא קדוש עבודתו כשרה הא בשאר הדברים שהזכרנו עבודתו פסולה:

בפרש"י בד"ה ומחזיר הטפיח כו' והשמש מחזירו עליהן כו' ובד"ה לעבודה לאו דוקא הס"ד ואח"כ מ"ה עד שיטבול כו' ובד"ה חוץ מזו כו' כתיב בהן במקום קדוש בענינא כו' ובד"ה סרך טבילה כו' אלא לסרך ולתפוש כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה מצוה לשפשף כו' פרק כיצד מברכין אין כו' כצ"ל:

בד"ה ומה המשנה כו' דיש לומר דבשאר ימות השנה נמי יטבול במקום קדוש כו' עכ"ל ומתני' דקתני וכולן בקודש כו' חוץ מזו בלבד לא אתיא כבן זומא אלא כר' יהודה דלית ליה האי דינא:

גמרא אמר ר' יוחנן וכו' משום דהוה ליה מה"ב סוכה ר"פ לולב הגזול משום דהוה ליה מה"ב וכתב תוס' שם דדוקא ביום ב' שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה ה"ב משמע דבשל תורה כ"ע מודים דחיישינן למה"ב, אך הרמ"ה שהביא ראיה דלא חיישינן למה"ב מסוכה גזולה ע"ש, ממילא מוכח דס"ל דאף בדאורייתא לא חיישינן למה"ב, ובשו"ת שאגת אריה (סי' צח) כתב להוכיח לדינא דעכ"פ בדאורייתא תיישינן למה"ב מסוגיא דר"ה (דף כח ע"ב) אר"י בשופר של עולה וכו' וע"כ הא דר"י בשופר של שלמים, וכן לרבא מקמי דהדר ביה בשופר של עולה לא יצא וע"כ הטעם משום דכי תקע באיסורא תקע הו"ל מה"ב, ואפילו לרבא בתר דהדר ביה, הוא רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכי תקע בהיתרא תקע, אבל היכא דבאיסורא תקע, מהא לא הדר ביה דבודאי לא יצא, וכיון דהכי ס"ל לרבא ור"י קיי"ל הכי דהלכה כבתראי, עכ"ד. והנה בהרמב"ם (רפי"א מהל' שמטה) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנא' והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועיל, אלא תחזור השדה לבעלים ביובל, וכתב במ"ל בשם החינוך להרא"ה שאם מכרה דשניהם לוקים אף ע"פ שלא הועילו במעשיהם והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו עיי"ש. ולענ"ד נראה ליישב, דהנה ביסוד הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה באי עביד אי מהני או לא, לא נזכר מפורש בהרמב"ם הלכה כמי, והנה מדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ו ה"ה) שכתב מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, ויראה לי כשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה וכו' ומזה הוציא הלח"מ שם דברי הה"מ (פ"א מהל' גזילה) דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כרבא עיי"ש, גם בכ"מ (רפ"ג מהלכות מלוה) כתב בדעת הרמב"ם דפסק כרבא. ולענ"ד דהנה בשו"ת שער אפרים (סי' סז דף מב ע"א) הקשה בהרמב"ם (פ"ג מהל' עיוה"כ דין ה) שכ' ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם, דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהו מעורבים ואנן קיי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם עיי"ש. ונראה לענ"ד דלדינא מהראוי דהוי ספיקא דדינא באי עביד אם מהני אם לא, והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (דף עח ע"ב) דלחלק ל"צ קרא דס"ל כר' יונתן וכו', הרי דזה תליא בזה דלמ"ד דחוששים לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק ל"צ קרא, ולרבנן דמתני' ע"כ דס"ל כר' יאשיה עיי"ש, מעתה למה דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק, א"כ ממילא ע"כ דמספקי' אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, ועי' שו"ת מהר"ם לובלין (סי' ס"ה) שתמה מזה דלפ"מ דקיי"ל דאו"ב נוהג בזכרים מספיקא, א"כ מספקא לן אם צריך קרא לחלק, א"כ הי' לנו להצריך בשוחט חיה ועוף כיסוי לכל א' וא' דשמא לחלק ל"צ קרא ואייתר קרא דדמו לומר דצריך כיסוי לכל א' בפ"ע כמבואר בסוגיא דחולין (דף פו ע"ב) עיי"ש, ונדחק לתרץ דדמו אצטריך לדרשא אחרינא, הרי דתפס ג"כ במושל' דקיי"ל דהוי ס' אם צריך קרא לחלק. ומה"ט תמוה לי על פסקא דהש"ע יו"ד (סי' ריז ס"ו בהג"ה) דמי שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות ראובן ושמעון ומת ראובן דיכול להלוות ברשות שמעון לחוד, ומקורו משו"ת הרשב"א שכתב דקיי"ל כר"י דמשמע כל א' בפ"ע עד שיפרט לך יחדו, ותמהני דאיך פסיקא לן דקיי"ל כר' יונתן, הא ממה דקיי"ל או"ב נוהג בזכרים מספק ע"כ דמספקא לן אי כר' יאשי' או כר"י וכו'. וצע"ג, אח"כ מצאתי בספר הנדפס מתדש שמלת בנימין שתמה כן. מעתה ממילא ג"כ הוי ס' אי קיי"ל כאביי דעביד מהני או כרבא דלא מהני דהא תלי זה בזה, דאם או"ב אינו נוהג בזכרים, ממילא קיי"ל כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ממילא הדין דלקח מדם הפר דהיינו ביחד ומייתר הם ע"כ דבעלמא אי עביד מהני, ואם הדין דאו"ב נוהג בזכרים, וממילא הדין כר' יונתן דלחלק ל"צ קר', א"כ אצטריך הם לומר דעולים אינן מבטלין זא"ז, וממילא קיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני, והוא ברור לכאורה. ומעתה פסקי הרמב"ם עולים כהוגן, דמ"ש בהל' בכורות דהמוכר מעשר בהמה אינו לוקה, היינו ג"כ מספיקא דשמא קיי"ל כאביי דלא לקי אלא היכא דאהני מעשיו, ומ"ש בהלכות יוה"כ דמערב דם הפר ודם השעיר, נלע"ד דס"ל דמאי דקאמר ר' יונתן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע, היינו דגם יוצא אם זה בפ"ע וזה בפ"ע. אבל בודאי מודה ר' יונתן דיכול לערבם ג"כ וכקושי' תוס' באמת ביומא (דף נח) דאמאי יהא אסור לערב, הא ס"ל לר"י דמשמע שניהם כא' ומשמע כל א' וא' בפ"ע עיי"ש, או אפשר דר' יונתן דוקא כ"א בפ"ע דס"ל דעולים מבטלים זא"ז מש"ה כיון דהלשון ולקח מדם הפר סובל שניהם כאחד וסובל ג"כ כ"א בפ"ע אמרי' דדוקא כ"א בפ"ע כי היכי דלא לבטל דם השעיר, והא דקאמר הש"ס בתמורה דרבא ס' כר"י היינו לענין זה דולקח דם הפר סובל ג"כ כ"א בפ"ע ולא היו ידעי' דעולים אינם מבטלים, ובאמת היה הדין דאסור לערב דלא יבטל דם השעיר, מש"ה אצטריך קרא דהם לאורויי דעולים אינם מבטלים, וממילא אם ס"ל כר' יונתן הדין נותן דמותר בין לערב בין כ"א בפ"ע, כיון דידוע לן דעולים אינם מבטלים, ממילא מפרשי' הקרא דולקח דם הפר כמו בכ"מ דמשמע שניהם כא ומשמע כ"א בפ"ע, וכיון שכן למה דהעלינו דהוי ספק אם הלכה כרבא או כאביי, יפה פסק הרמב"ם דמערבים לקרנות דהא גם לרבא מותר עכ"פ לערב ממילא הדין דמערבים דיוצא בודאי, משא"כ כשאינו מעורב הוי ספק דשמא קיימא לן כאביי. ולפ"ז מיושב קושי' המ"ל הנ"ל על החינוך, והיינו דמה דפסק הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות דאין מעשיהם מועילים ותחזור השדה, היינו ג"כ מטעם ספק דשמא קיי"ל כרבא, והא דחוזר מספק היינו דהוי ספק איסור כמו דמוכח מהא דקיי"ל האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, אף דהוי רק ס' דשמא זכה בחלקו ממש כמ"ש תוס' בגיטין (ס"פ השולח), אע"כ דמספק צריך להחזיר ביובל, ולפ"ז שפיר פסק החינוך דלוקה, דממנ"פ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, רק דצריך להחזיר מספיקא, משא"כ בההיא דבכורות דבודאי לא מהני מכירתו כדילפינן בש"ס מקרא, ממילא לא לקי דשמא קיי"ל כאביי, ודו"ק. והנה האחרונים הקשו לרבא דס"ל אי עביד לא מהני תיקשי ממתני' דהשוחט בשבת וביוה"כ אמאי שחיטתו כשרה נימא דאי עביד לא מהני, ובאמת לק"מ דרבא לא אמר דאי עביד לא מהני אלא היכא דעי"ז דלא מהני לא נעשה העבירה, אבל בשוחט בשבת דאין העבירה השחיטה דהעבירה הוא רק נטילת נשמה אף ע"י נחירה, ובזה ל"ש לא מהני דהרי מת לפניך, א"כ ממילא השחיטה כשרה, אח"כ ראיתי דגם המהרימ"ט בשו"ת כתב כן. ודימה זה להמקדש חייבי לאוין בביאה דתפסי קדושין דג"כ מה"ט דאין העבירה ע"י תפיסת הקדושין דגם בזנות הוא העבירה. אך מסתפקנא בההיא דתוקע בשופר של עולה אם שייך בזה סברת רבא דאי עביד לא מהני, דאם נימא דלא יצא המצוה, א"כ לא נהנה ולא עשה עבירה, או כיון דאין האיסור דוקא על התקיעה רק שלא ליהנות, ולגבי הנאה דעלמא ל"ש עביד לא מהני דמה שנהנה נהנה, א"כ אף דבהך הנאה דתקיעת מצוה שייך ביה לא מהני, מ"מ הוא בכלל הנאה כיון דאינו איסור בפ"ע משום תקיעה דוקא, באופן דאם היינו אומרים דשייך ביה עביד לא מהני, היה נסתר ראיית השאגת אריה הנ"ל, די"ל דרבא לשיטתיה לא יצא משום אי עביד לא מהני, אח"כ ראיתי שכ"כ הגאון בעצמו בספרו טורי אבן לר"ה די"ל דלא יצא משום אי עביד לא מהני, והוסיף די"ל דאביי מודה ביה דדוקא היכא דרחמנא אסרי' בפירוש. כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר אמימרא דרחמנא מש"ה אי עביד מהני, אבל הכא דלא אסרה התורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהיה יוצא לא עשה איסור כלל ולא עבר אמימרא דרחמנא. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני עיי"ש. אולם לדידי גם לרבא מספקא בכה"ג אם שייך לא מהני וכנ"ל. וראיתי בתוס' ע"ז (דף מב ע"א) ד"ה בדמיהן שכתב הטעם דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן, משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת. ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"ש. ולכאורה מה בכך דאסור לקדש. מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת והיה מזה ראיה לכאורה לסברת טורי אבן הנ"ל דבכה"ג לכ"ע אם עביד לא מהני דעי"כ לא עשה איסור כלל. דאם אינה מקודשת ממילא לא נהנה. וראיתי שהמגיה להמ"ל (פ"ה מהל' אישות) שהקשה לטעמא דהתוס' הנ"ל אמאי אמרינן בגיטין (פ"ב) דכתב גט על איסורי הנאה כשר נימא ג"כ דאינה מגורשת שכן נהנה ע"ש. ולענ"ד לק"מ למ"ש תוס' תמורה (שם) ד"ה מיתבי דבגט ל"ש כלל סברא דאי עביד לא מהני דבכל ענין מתיר דאתקש למיתה ע"ש, א"כ י"ל ה"נ כן, ומה שהקשה התוס' בתמורה בד"ה והשתא דשנינן וכו' דלימא א"ב נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה וכו', ע"כ לאו דוקא גרושין אלא לדוגמא בעלמא נקטו ובאמת נ"מ בכה"ג בנשבע שלא למכור. ולפ"ז היה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בהגהת ש"ע א"ע (סי' לב) בכתב שטר קדושין על א"ה אם מקודשת, דלהפוסקים דס"ל דמקודשת ע"כ דלא ס"ל כסברת תוס' הנ"ל בטעמא דהמקדש בא"ה דלכאורה לטעמא דתוס' אין חילוק בין מקדש בא"ה בתורת כסף או בשטר כתוב על א"ה, א"ו דס"ל לאינך הטעמים שהאריך המ"ל שם, וא"כ סברת הטורי אבן הנ"ל במחלוקת הפוסקים שנוייה. ונלע"ד ראיה מהא דחולין (דף ח ע"א) בשוחט בסכין של ע"ז במסוכנת אסור דהוי מתקן, וכתב הרא"ש שם דבדיעבד מותר דלא מקרי נגמר באיסור שכבר גדלה הבהמה, ולא חסרה אלא שחיטה, ע"ש, ואם נימא כסברת ט"א הנ"ל קשה, דמ"מ נימא דמעשה שחיטתו לא מהני ולא נתכשר לאכילה, וממילא לא נהנה בשחיטתו, דהא ההנאה לא הוי הנטילת נשמה, דזה היה גם בלאו השחיטה שהיתה מתה מאיליה אלא הנאתו הוא הכשרה לאכילה ונימא דלא מהני ולא עבר כלל על איסור הנאה. באופן דהיה מוכרח סברתי הנ"ל דאפי' לרבא כה"ג מהני דהא מסתמא הפוס' הנ"ל דסברי דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת, וגם הרא"ש במסוכנת ס"ל ג"כ דהלכתא כרבא ביע"ל קג"ם. או דהוי ספק אם הלכה כרבא וכנ"ל, אע"כ דבכה"ג גם לרבא מהני, דדוקא היכא שהתורה מזהיר שלא לעשות תמורה, או שלא לתרום מן הרע על היפה שייך לומר דכונת התורה היה שאינו ברשותו להתפיס בתמורה, או בתרומה כה"ג, אבל לענין איסור הנאה כשהזהירה התורה שלא ליהנות בו ל"ש לומר שהקפידה התורה שאין בו כח ליהנות, דמי ימחה בידו שלא ליהנות ולאכלו אלא דעביד איסורא אבל לא ניטל הכח ממנו, מש"ה אף דבהנאה שמקדש בו אשה או שתוקע בו היה שייך לומר דאין בו כח לקדשה בזה או לצאת בזה ידי תקיעה, מ"מ הא בכלל עיקר האזהרה אינו נכלל זה שהתורה נוטל זכות כחו ממנו, וע"כ הטעם דבשופר של עולה לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה: והנה לכאורה נ"ל דתוס' בתמורה בקושייתם דלימא א"ב בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש, נסתר סברת הטורי אבן וגם סברתי הנ"ל, דלס' הט"א הנ"ל לא היו מקשים מידי, דממנ"פ אם כוונת שבועתו היה שלא לשוייה אותה למגורשת, א"כ בכה"ג גם לאביי לא מהני אי עביד, דהא אם אינה נעשית גרושה לא עביד שום איסור. ואם כוונת שבועתו היה שלא לעשות מעשה גרושים ליתן גט בידה, א"כ גם לרבא מהני דאיך שייך כ"מ שא"ר לא תעביד וכו' דהיינו דהתורה אמרה שלא לעבור שבועה, הא השבועה כבר עבר בנתינתו לידה, דבזה ל"ש לומר דלא אהני, ובגוף הגרושים לא הקפידה התורה שלא לעברה דזה אינו העברת השבועה, גם סברתי הנ"ל נסתר דא"כ גם לרבא בכל ענין אי עביד מהני דאף בנשבע שלא לשוייה למגורשת, הא מ"מ כשהזהירה התורה לא יחל דברו אין הקפידא שאין לו כח לחלל שבועה דהא בנשבע שלא ילך והלך, הרי היחל דברו. ואם כן ממילא אף דבנדון זה בנשבע שלא לגרש שייך אי עביד לא מהני, הא מ"מ בגוף האזהרה לא הקפידה התורה כן, אע"כ דס"ל לתוספות דגם זה תליא במחלוקת אביי ורבא, וקושייתם באמת בנשבע שלא לשוייה מגורשת. באופן דלדברי תוס' בע"ז (דף סב) מוכח כסברת הט"א הנ"ל, דהא לדבריהם תיקשי לאביי ממתני' דהמקדש בא"ה אינה מקודשת, אע"כ דבכה"ג גם אביי מודה, ולהפוסקים דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת וכן להרא"ש במסוכנת, ע"כ דס"ל שסברתי דגם לרבא בכה"ג מהני, ומדברי תוס' תמורה בקושייתם בנשבע שלא לגרש מוכח דס"ל דגם בכה"ג תליא בפלוגתא דאביי ורבא, כנלע"ד בעזה"י:

תד"ה מצוה לשפשף וכו' ע' בדבריהם ולכאורה יש לעיין הא מסקי' בנדה דנשוי מותר ע"ש. והרי כה"ג נשוי היה כדאמרי' דבעי' וכפר בעדו ובעד ביתו. ובמתניתין משמע דכל המיסך וכו' דהיינו אף בכה"ג דהרי עיקרה ביומא דמיירי ביה"כ. ובכה"ג דהיה נשוי הרי אפשר לו לאחוז באמה. ומכאן סייעתא לדברי המג"א (סימן ג סקי"ד) שכתב מסברא דבאין אשתו עמו או נדה אסור ע"ש. וא"כ ביה"כ הוי כמו אשתו נדה. ובאמת שאר ימות השנה באמת הוא רק בכהן הדיוט פנוי. וע' במג"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ח: