מסכת יומא דף ב׳ עמוד א׳

מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין:

ללשכת פרהדרין כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

ומתקינין לו ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

ובעד ביתו גבי יוה"כ כתיב באחרי מות:

א"כ דחיישת למיתה:

אין לדבר סוף שמא גם זו תמות:

גמ' שריפת הפרה פרה אדומה:

שעל פני הבירה לקמיה מפרש מאי בירה:

מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ יש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר"ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ"ק דמסכת ע"ג (דף ב.) ובפ"ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.):

וחכ"א א"כ אין לדבר סוף דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג"ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן יומא דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר:

שכל מעשיה בכלי אבנים וכו' דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ"ה דמס' פרה (מ"ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ"מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי:

להוציא מלבן של צדוקין לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג דמסכת פרה (מ"ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ"ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית:

ומאי שנא צפונה מזרחה וא"ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ"ג לפני יוה"כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי"ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ"ג לפני יוה"כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה:

אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב תימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה"כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי"ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה"א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו:

פרק א' שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין פי׳ לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי׳ למ״ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ׳ היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ׳ מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

שמא יארע בו פסול פי׳ פסול קרי או שאר טומאו׳ המעכבו׳ אותו מלעבוד עבודה.

רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר׳ יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

אמרו לו א״כ אין לדבר סוף פי׳ שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי׳ רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא״כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

גמרא תנן התם בפ״ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה. יש מפרשי׳ דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני׳ גבי יום הכפורים משום דסבי׳ ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית׳ נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר׳ מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני׳ דשבעה ימים מפרישין כו׳ דברי הכל הוא ואפילו לר׳ מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר׳ יוסי ורבי שמעון דאע״גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:

שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים פרש״י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ׳ דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי׳ נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס׳ שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ׳ בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי׳ טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא: וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי׳ לה בפ״ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו׳ ופרש״י ז״ל בפ״ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר״י ז״ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי׳ בדוכתה. וי״ל לדברי רש״י ז״ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא:

כיון דטבול יום כשר בפרה פי׳ מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי׳ התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

דתנן מטמאין כו׳ פי׳ דאע״גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי׳ כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו׳ והתם תנן כיצד מטמאי׳ אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו׳ פי׳ שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש: לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא״ת ולמאן דאמ׳ התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי״ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א׳ בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע״גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית׳ פרק חומר בקדש.

אמר המאירי שבעת ימים קודם יום הכיפורים היו מפרישין וכו' פירוש הדבר ידוע שכל עבודת יום הכיפורים לא היתה נעשית אלא בכהן גדול ואינה כשרה אלא בו כמו שיתבאר במסכת הוריות י"ב ב' ומתוך כך היו מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום וגודרין אותו בפרישת אשתו שמא בעוד שהוא בא עליה תמצא נדה או ספק נדה ויהא טמא טומאת שבעה ומכניסין אותו ללשכת פרהדרין לדור שם כל שבעה ולהפרישו לשם מכל טומאה ולשכה זו היתה מיוחדת לכך ועל שם הכהנים הגדולים היו קורין אותה לשכת פרהדרין ומלת פרהדרין מלה יונית וביאורה פקידים ומתחלה היתה נקראת לשכת בלוטי והיא גם כן מלה יונית מונחת על שם שרים ונכבדים ואמרו בגמ' ח' ב' שמתחלה כל ימי שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול שהאריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלוטי כלומר לשכת השרים והנכבדים ואחר זמן זה מתוך שהיו כהנים גדולים מתנהגים ברשע והיו נענשים עד שנודע לנו ברובן שלא היו מוצאים שנתן חזרו וקראוה לשכת פרהדרין כלומר כפקידים שמתמנין משנה לשנה ופי' בגמ' מפני שהיו לוקחין אותה בדמים כמו שאמרו י"ח א' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ובתלמוד המערב אמרו שהיו הורגים זה את זה בכשפים:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו ר"ל שיהא מוכן שאם יארע פסול לכהן גדול כגון שיהא רואה קרי או שתזדמן לו איזה טומאה שיהא זה משמש תחתיו ואפילו התחיל זה בעבודה ואירע לו פסול אחר שהתחיל פוסק ובא זה השני ומתחיל בעבודה ממקום שפסק ראשון ואע"פ שכבר היו מלומדים בנס זה שהרי אחד מעשרה ניסים שבבית המקדש הוא שלא אירע פסול בכ"ג לא היו רוצים לסמוך על הנס והוא שאמרו בתלמוד המערב והלא מן הניסים שנעשו בבה"מ הוא שלא אירע פסול בכהן גדול אמר ר' אבין על שם לא תנסו ויתבאר בגמ' ג' ב' שכהן זה לא היו טעון פרישת שבעה אלא אם יארע כן היה עובד תחתיו בלא פרישה ויש חולקין בזו מפני שהם פוסקין כמאן דיליף לה ממילואים וכמו שבמילואים הפרשה היתה מעכבת כמו שיתבאר כך בזו אלא שנראה כדעת ראשון:

ור"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שאם תמות אשתו תהא מוכנת לו לינשא לאלתר שהרי אי אפשר לעבודת היום אלא בכהן הנשאוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ואין ביתו אלא אשתו ומפרש לה בגמ' י"ג ב' בשנושאה קודם היום שאי אפשר לו שעה אחת בלא נשואין וכן צריך שלא יהא בה שעה שיהיו לו שתי נשים וכיצד עושה נושא זו השניה קודם ליום ומגרשה מעכשיו על תנאי שלא תמות אשתו ראשונה ואע"פ שאם תמות אשתו ראשונה נמצא שאין גיטה של זו גט ונמצא עובד למפרע בשתי נשים מגרש ג"כ את הראשונה מערב היום על מנת שיעשה איזה דבר ואם יראה שתהא הראשונה סמוכה למיתה יעשה אותו דבר שהתנה ונמצאת הראשונה מגורשת למפרע:

ואמרו לו א"כ אין לדבר סוף שמא תמות גם זו המוכנת אלא שרבי יהודה אינו חושש למיתת שתים ושמא תאמר ולדעת חכמים מיהא למה חששו לפסול והיה להם לומר לעצמם שאין לדבר סוף ושמא יטמא השני ג"כ מ"מ כה"ג זריז הוא וא"ת אם זריז הוא למה מתקינין כ"ש הואיל ועבדינן ליה צרה מחיים דמזדהר טפי ושמא תאמר לדעת ר' יהודה תהא התקנת האחר מועלת לו אף לזו שאם תמות אשתו יהא זה עובר תחתיו מ"מ נוח להכין לו אשה משנעביר אותו מכהונתו בלא פסול של גופו ומ"מ הלכה כחכמי' ואין חוששין למיתה אלא אם מתה אשתו יהא כהן המותקן עובר תחתיו כאלו אירע בו פסול:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ובעניין התקנת אשה הלכה כחכמים ודברים שנכנסו תחתי' בגמרא אלו הן:

כשם שהיו מפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים כך בענין פרה אדומה היו מפרישין כהן שנתמנה לשרוף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה ואע"פ שמפי השמועה למדוה מן המקרא מדכתיב בפרשת מילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים והם אותם השבעה ששימש בהם משה ונמצאו מפרישין שבעה קודם חינוכם וכתיב בי' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם ודרשו בו לעשות אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכיפורים מ"מ טעם הדבר בשתיהן כדי לגדרו בפרישות אשתו שמא תמצא שהיתה נדה בשעת תשמיש ויהא טמא טומאת שבעה ושאר קרבנות מיהא הן של יחיד הן של רבים אין טעונין פרישה כלל:

ובענין פרה מיהא היו מכניסין אותו ללשכה שעל פני הבירה ר"ל שבצד המזרח בהר הבית ולא בעזרה ומקום פרישתו היה בקרן מזרחי צפוני ולשכה זו לא היו משתמשין בה אלא בכלים שאין מקבלין טומאה כגון כלי גללים ר"ל צפיעי בקר שנתייבשו וחקקן ועשאן כלים וכלי אבנים וכלי אדמה הן טיט שגבלו ויבשו בחמה ועשאו כלי הן שנטל רגב מן האדמה וחקק בה בלא גיבול ויש מי שאומר שטיט שגבלו ויבשו בחמה מקבל טומאה ואין זה כלום שאין נקרא כלי חרס אא"כ שרפו בכבשן כמו שפירשנו במס' יום טוב ומתוך כך היו קורין אותה לשכת בית אבן והחמירו בדבר זה כדי שלא לזלזל בפרה מתוך שהיו מקילין בה בענין אחר להכשיר עשייתה בטבול יום ולא עוד אלא שהיו משתדלים בכך עד שהיו מטמאין את הכהן בשרץ ומטבילין אותו כדי להתעסק בה מיד אחר טבילה כדי להוציא מלבן של צדוקים שהיו חולקין לומר שאינה נעשית אלא במעורבי השמש:

זה שהיו מעמידין אותו בלשכה שבקרן מזרחי צפוני הוא לעוררו שהפרה אע"פ שאינה טעונה צפון לא בשחיטתה ולא בשריפתה שהרי בהר המשחה היתה נעשית מ"מ הרי היא קרויה חטאת שנאמר חטאת היא וחטאת טעונה צפון ויצא לו מכונה זו שהוא צריך להזהר בה כחטאת ואם שחטה שלא לשמה פסולה כקרבן חטאת ומה שהיתה בצד המזרח הוא מפני מה שנאמר והזה אל פני אהל מועד ואהל מועד במערב וזוכר מתוך כך שהוא עומד במזרח בהר המשחה ופניו למערב ומזה כנגד בית קדשי הקדשים ואם הזה או שחטה או שרפה שלא כנגד צד המערב שבו ההיכל פסולה:

תוספות בד"ה וחכ"א א"כ אין כו' ההיא חששא בעלמא היא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראויין כו' עכ"ל ק"ק דאם נימא דלא הוי רק חששא בעלמא אם ימצאו ביוה"כ כהן אחר שהוא ראוי לעבודה אף אם לא הופרש ז' ימים מקודם א"כ ה"נ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון דימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים וראויין לעבודה ואמאי קאמר דכפרת ישראל תלויה בזה טפי מהכא לגבי טומאה ויש ליישב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כלי גללים כו' בפ' ר' ישמעאל עכ"ל הס"ד ובד"ה כאשר עשה כו' קרב אל המזבח וגו' צוה לעשות כו' עבודת יום א' עכ"ל הס"ד כצ"ל:

שבעת ימים פרק ראשון

במשנה שבעת ימים קודם יום הכיפורים כו' וכתבו התוספת יש מקומות ששונה המנין ברישא כו' עד סוף הדיבור. וכן הוא בת"י ע"ש. והנלע"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון התנא שאמר שבעת ימים ולא אמר שבעה ימים כדאשכחן בלשון המשנה טובא אע"כ דהתנא אקרא קאי למאן דיליף פרישת כה"ג ביה"כ ממילואים והתם כתיב מפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואגב אורחא שמעינן מלשון זה שאלו שבעת הימים היו דבוקים בלי הפסק יומם ולילה כדאשכחן במילואים דכתיב בהדיא יומם ולילה וע"ז מורה הלשון שבעת ימים שהוא לשון דבוק כנודע משא"כ אילו היה שונה שבעה ימים הו"א שלא היו דבוקים ולא היה פורש מביתו אלא בכל יום ובלילה היה שב לביתו אע"ג דלפי האמת מסקינן דביתו זו אשתו היה פורש ממנה שלא יבוא עליה ותמצא נדה וא"כ עיקר פרישה זו היינו בלילה דלאו אורחא לשמושי ביממא מ"מ איכא למיטעי ממש ולומר דביתו היינו ביתו ממש משום התבודדות ופרישה לקדושה וכיון דלילה עת שינה היא תו לא צריך מש"ה תני שבעת ימים בלשון קצרה לאשמעינן שהיו רצופים יומם ולילה וממילא שמעינן דביתו זו אשתו. נמצא דלפ"ז שפיר שייך למיתני מנינא ברישא דכיון דקאי אקרא ואלו שבעת הימים הם ידועים לענין פרישת מילואים מש"ה קאמר שפיר שאותן שבעת הימים של פרישה עצמן צריכין ג"כ להיות ביה"כ. וכה"ג א"ש נמי דתני אור לי"ד בודקין כיון די"ד מבואר בקרא אך ביום הראשון דמעיקרא משמע משא"כ באינך שאין עיקר היום ידוע שייך למיתני גוף הענין ברישא ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחכמים אומרים א"כ אין לדבר סוף כו' האי חששא בעלמא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראוין לעבודת י"כ עכ"ל. והקשה מהרש"א כיון דמשום האי טעמא דימצאו הרבה לא הוי רק חששא בעלמא א"כ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון שימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים ולמה כתב דכפרת ישראל תלוי בזה טפי מהכא לגבי טומאה עכ"ל והניח בצ"ע ואני בעניי גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דודאי יפה כתבו דלפי שכפרת ישראל תלוי בזה מש"ה ראויה היא אותה כפרה להיות ע"י כה"ג האמיתי ונמשח ונתרבה ומש"ה הא דמתקינן לו אשה אחרת לא הוי חששא בעלמא אלא מעלה גדולה שיעבוד הכה"ג האמיתי ביה"כ מה שאין כן האי חששא דמתקינין לו כהן אחר משום טומאה לא שייך למימר אם כן אין לדבר סוף שהרי אם ימצא פסול בכהן גדול האמיתי. תו ליכא למיחש שמא ימצא פסול גם כן בשני שניתקן תחתיו שלישי ורביעי. דמאי שנא שני משלישי ורביעי כיון ששניהם אינן כה"ג ממש כן נראה לי ברור:

בגמרא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כו' עד מנא הני מילי. ולכאורה יש לתמוה דמייתי מעיקרא ברייתא דפרה ושקיל וטרי בה ובתר הכי מקשה מנה"מ ומעיקרא אמתני' דידן הו"ל לאקשויי ברישא מנה"מ והנראה בזה דאמתני' דהכא לא פסיקא ליה לאקשויי מנה"מ כיון דאפי' אי לא הוי רמיזא באורייתא אפ"ה היה צריך לפרוש מביתו משום מעלה דכ"ג שכפרת כל ישראל תלויה בו כמ"ש התוס' ופרישתו למקום קדושה לפני ולפנים מש"ה מייתי מעיקרא ברייתא דפרה דלא שייך האי טעמא ומש"ה יליף לה מקרא דצוה ה' לעשות לכפר ממילא מיתרצי נמי הך דמתניתין שפרישה זו היא ג"כ מן התורה וק"ל:

שם מפרישין כהן השורף את הפרה נראה לי דמה שהיו מפרישין כהן השורף טפי משאר כהנים העוסקין בפרה היינו משום דמאן דיליף לה הך פרישה ממילואים ודריש לעשות אלו מעשה פרה א"כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דההיא עשיה היינו מעשה רבה שהיא השריפה משא"כ השוחט והמזה מדמה לא הוי אלא מעשה זוטא וכיוצא בזה נמצא בתוס' ישנים אלא שאם לזה נתכוונו לא אתי שפיר מה שהקשו תימא לרב דס"ל שחיטת פרה לדורות בכה"ג אמאי לא היו מפרישין אותו טפי מהשורף והעלו בגמגום ולמאי דפרישי' אין מקום לקושיא זו והנראה מדבריהם דאפ"ה משמע להו לאוקמי טפי קרא דלעשות בשוחט שהוא בכה"ג דלפ"ז הוי פרה דומיא די"כ דדרשינן מלכפר דהיינו נמי דוקא בכה"ג. אמנם לדעתי יש ליישב ולומר דשחיטת הפרה והזאת דמה כיון שהיא בחוץ לא דמי כלל למילואים ולא לעבודת יה"כ ששחיטתן והזאת דמן היה בפנים משא"כ לענין שריפתה הוי שפיר דומיא דמילואים ויה"כ דאשכחן בהו שריפת החטאת בחוץ וכש"כ דא"ש למ"ד דבפרה לא הוי אלא מעלה בעלמא דנראה דלא שייכי הנך מעלות שעשו בפרה אלא בענין שריפתה שממנה נעשה האפר שעיקר הזאה לטהר טמאים ואותו אפר אשכחן דאיקרי עפר שריפת החטאת ובכה"ג היתה מחלוקת הצדוקין וכמו שאבאר בסמוך:

שם דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקי' כו' כאן ג"כ יש לדקדק למה היו מטמאין הכהן השורף את הפרה טפי מכהן השוחט ומזה דמה ונראה לי ליישב ג"כ על דרך שכתבתי בסמוך דאפשר דצדוקין גופייהו לא נחלקו לומר דטבול יום פסול בפרה אלא משריפת הפרה ואילך דמההיא שעתא הוי כל מעשיה בשביל אפר החטאת והזאת דמי חטאת וכיון שהצדוקין דורשין והזה הטהור על הטמא היינו טהור מעליא ומדאשכחן נמי שהאפר נקרא עפר שריפת החטאת והמים נקראין ג"כ מי נדה חטאת היא מש"ה משמע להו דטבול יום פסול בכל אלו כמו בחטאת משא"כ בשחיטתה והזאת דמה שהיה בחוץ ולא אשכחן נמי דכתיב בהו לשון חטאת נראה דהצדוקין ג"כ מודין דטבול יום כשר בהו אפשר דס"ל דאפילו טמא גמור כשר בהן דלא חשיב עבודה כלל כיון שנעשה בחוץ והא דבעי כהן היינו דמידי דהוי כמראות נגעים דבעי כהן כדאמרי' בש"ס בכמה דוכתי אלא דודאי במה שהיו הצדוקין מקילין מלבן שלא כדברי חכמים לא היו משגיחין בהן כל עיקר ולא הוצרכו לעשות מעלה אלא דוקא בהך ענינא דטבול יום שהצדוקין היו מחמירין יותר מהחכמים מש"ה הוצרכו חכמים לעשותו ההיפך מדבריהם שיהא נעשה דוקא בטבול יום כן נראה לי ודו"ק:

שם שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית לכאורה נראה דלפי סברת הצדוקין היו צריכין כמה כהנים לעניני הפרה דכל א' מעשה בפני עצמו הוא שהרי מקרא מלא הוא שכל העוסק בעבודה מעבודותיה טמא עד הערב וא"כ לדברי הצדוקין לא היו ראויים לעבודה אחרת שהיו טבולי יום וכ"ש ג"כ לדבריהם שבפרה הראשונה שנעשית ע"י אלעזר ואיתמר כבר היה להם כמה בנים שראוין לעבודה משא"כ לדברי חכמים שטבול יום כשר בהן היה יכול לעשות הכל באלעזר ואיתמר ופנחס לבדם והיו טובלים מן העבודה למעשה אחר כיון דטבול יום כשר בהן כך היה נראה לי לכאורה והארכתי בזה בדרושים ליישב הא דאמרינן במדרש שגם משה ואהרן היו מהמנין שבעה כהנים העוסקים בפרה ואין כאן מקומו להאריך:

אמנם לאחר העיון מצאתי שאין צורך לכל זה משום דבכמה משניות במס' פרה משמע דכל מי שנטמא ע"י עסק הפרה או נוגע במי חטאת אף שהיה בו טומאת ערב ונקרא טמא לכל דבר אפ"ה לענין עסק הפרה והזאת מי חטאת הוי טהור גמור אפי' בלא טבילה. אלא דמלשון התוספות בפסחים דף ס"ט בד"ה שמא יעבירנו לא משמע כן דאלת"ה אלא כדפרישית אין מקום לקושייתם שם וצ"ע בזה וגם בלשון הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות פרה הלכה י"ג יש לי מקום עיון בענין זה דלכאורה משמע מלשונו כלשון התוספות בפסחים ע"ש ויבואר עוד לקמן בפרקין אי"ה ודו"ק:

רש"י ד"ה כלי גללים צפיעי בקר. וכ"כ רש"י שבת נח ע"א ד"ה כלי. אבל בשבת דף טז ע"ב כתב רש"י גללים שייש:

תוס' ד"ה להוציא וכו' דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית. עי' זבחים דף יז ע"ב תוס' ד"ה שריפה:

כָּל הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ קָרוּי 'בִּירָה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א' כט, יט) "הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי". נראה לי בס"ד שקראו דוד המלך ע"ה בשם ' בִּירָה ' דאמרו רבותינו ז"ל מקדש ראשון שבנאו שלמה המלך ע"ה היה בזכות אברהם שקראו הַר ומקדש שני בזכות יצחק שקראו שָׂדֶה ומקדש שלישי בזכות יעקב שקראו בַּיִת. נמצא מקדש ראשון אשר הכינו דוד המלך ע"ה קרוי הַר וידוע כי במקדש ראשון היו כל י"ב שבטים אבל במקדש שני כבר גלו עשרת השבטים ולכן קראו ' בִּירָה ' שהוא אותיות י"ב הַר. או נראה לי בס"ד כי במקדש ראשון היתה סיהרא בשלימותא בסוד מילוי הלבנה בט"ו לחודש לכך בנאו שלמה המלך ע"ה שהיה דור ט"ו ולכן קראו ' בִּירָה ' שהוא רב י"ה. או יובן במקדש ראשון היה יתרון חמשה דברים על בית שני וביאר רבינו האר"י ז"ל טעם ה' דברים שהוא בסוד ה' עילאה כנזכר בעץ חיים. ולזה קראו ' בִּירָה ' ירב ה' שהוא ירב ויגדל בסוד ה"א. ודע דאף על גב דריש לקיש מייתי קרא להדיה לא ניחא לרבי יוחנן לפרש כן דדוחק לומר דהתנא תפס שם שאינו שגור דהא איכא שמות שגורים יותר שהם 'זְבוּל לְבָנוֹן וּמִקְדָּשׁ' ולמה קראו בשם בִּירָה?