מסכת סוכה דף נ״ו עמוד א׳

תלמוד לומר חלק כחלק בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל:

חלק אכילה שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא בכל אות נפשו ושרת:

ומאי אכילה איצטריך לאשמועינן:

אילימא אכילה דקרבנות דשעירי חטאות וחזה ושוק:

מהתם נפקא לכהן המקריב אותה וגו' מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי:

אלא לחם הפנים איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה:

יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו:

ת"ל לבד ממכריו חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה:

עד כאן לא קאמרי ב"ה התם אלא שהיין גורם לקידוש שתאמר תימה הא קאמרי ב"ה דהיין תדיר וי"ל לא מטעם זה לחודיה קודמת לחובת היום דנימא מטעם זה יקדים זמן לסוכה ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין ולא לפי טעמי בית הלל:

והלכתא סוכה ואח"כ זמן ולא חיישינן לסתם מתני' דקתני הילך מצה הילך חמץ א"נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום אף על פי שהם משבת שעברה:

בשעה שכולן נכנסים בשער אחד ושרת ותלמודא דלחם הפנים [מדכתיב] חלק כחלק יאכלו השוה (בין) אכילה לעבודה מה עבודה פי' עבודה של אמורי הרגלים שאמרנו בה שכל המשמרות שוין בחילוקה כן חלק אכילת לחם הפנים כולן לוקחין ממנו ובא בכל אות נפשו אף אכילה כיוצא בה. והני מילי ברגלים אבל בשאר ימות השנה לבד ממכריו כו' מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך כל המשמרה זוכה בכל הקרבנות הבאות בשבתה:

פיסקא אתמר רב אמר סוכה ואח"כ זמן פירוש מקדים ומברך לישב בסוכה ואח"כ זמן סבר חיובא דיומא עדיף לאקדמה. רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה סבר תדיר קודם ורב אמר לך הא הודאה בעלמא הוא ולית ביה תדיר קודם וחלוקת ב"ש וב"ה קמו בה רב ורבה בר רב הונא וכל חד מינייהו אסיק ממריה כתרווייהו ואתינן לאכרועי מדתנן הילך [מצה] תחלה דהיא תדירה והדר חמץ דהוא חיובא דיומא ואמר לך רב תנאי היא ואסיקנא כרב והלכתא סוכה ואח"כ זמן:

מתני' יו"ט הסמוך לשבת מלפניה כו'.

מאי לפניה ומאי לאחריה פירוש יו"ט האחרון שחל בע"ש זהו לפניה ואם חל יו"ט הראשון להיות באחד בשבת זהו לאחריה.

מ"ט כיון דהני לא סגי להו אלא דקדמי אתי והני לא סגי דלא מעכבי תקינו רבנן להו לחם הפנים אבל יום טוב הראשון לפניה יום טוב אחרון לאחריה [היינו] שבת שבתוך החג ואנן בעינן שתהא שבת לרגל הסמוכה ואינה מן הרגל [רק] כיון שאי אפשר לבאין שלא יקדימו בו' בשבת בזמן שהיא לפני הרגל ואי אפשר שלא יתעכבו עד אחד בשבת בזמן שהוא אחר הרגל תקנו חכמים לשאר משמרות לחלוק בלחם הפנים. ויש מי שאומר יו"ט סמוך לשבת מלפניה כגון דמקלע יו"ט באחד בשבת. כל יו"ט דהוא צריכין משמרות למיתיא מן מעלי [שבתא] ומאחריה כגון דמקלע יו"ט במעלי [שבתא] כל יום דצריכין משמרות לאחורי עד בתר שבתא תקינו להו רבנן לכל המשמרות לחלוק בלחם הפנים:

מתני' חל [יום] אחד להפסיק בינתים כו' פיסקא אחד מימי החול (יום) להפסיק בין יו"ט לשבת וזהו בינתים כאשר פירש הנה והוא המביא לידי עיכוב כו' עד המתעכב נוטל פי שנים. פי' כגון שחל יו"ט האחרון להיות בחמישי בשבת ויש במשמרות מי שעיירותיהן רחוקות ונמנעין מלצאת בע"ש ומתאחרות וצריך להתעכב עד אחד בשבת וזו היא משמר המתעכב כזה ששנינו משמר שזמנו קבוע והוא משמר היוצא ומשמר הנכנס נוטל י' חלות והמתעכב כגון זה שפירשנו למעלה נוטל שתים וכן בזמן שחל יו"ט (האחרון) הראשון בשני בשבת נמצא משמר היוצא מתעכב (לחוג) [משום החג] שאינו יכול לילך ולחזור בו ביום הלכך נוטל ב' חלות יתירות ושאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' ר' יהודה אומר הנכנס והן באי שבת נוטלין ז' חלות שתים יתירות על יוצאי השבת בשכר הגפת דלתות שהיוצאין פתחו והבאין צריכין לסגור וזהו ששנינו הנכנס נוטל ז' בשכר הגפת דלתות ואמרינן לימא ליה משמר היוצא למשמר הנכנס נחלוק י"ב חלות ו' ו' וכן בשבת הבאה תחלקו אותן עם המשמר הנכנס ו' ו'.

מאי לפניה ומאי לאחריה אלימא לפניה יום א' פי׳‎ ‎שיום ראשון של חג היה לפני שבת דהיינו ע״ש ולאחריה יום אחרון ששמיני של חג היה לאחר השבת ביום הראשון דהיינו אחר שבת:

א״ה היינו שבת שבתוך החג אלא לאחריה שהי׳‎ יום א׳‎ יום ראשון של חג בא׳‎ בשבת ולפניה יום אחרון שהיה יום שמיני של חג בערב שבת שלא סייעו שאר המשמרות כלל באותו לחם הפנים ולא היה בתוך הרגל אלא לאחר שעבר הרגל או קודם שיחול הרגל כלל דאפ״ה תקינו רבנן שיהו שוות בו כל המשמרות משום דהכי לא סגיא דלא מקדמי ולא מאחרי שהרי כשהיה יום ראשון באחד בשבת היה לכל המשמרות לבא מערב שבת לא סגייא דלא מעכבי עד אחד בשבת ולפיכך היו שוות בו אלא משמר שזמנו קבוע נוטל עשר והמתעכב שנים הא כל שאפשר להם לילך קודם השבת לביתו ונתעכב עד לאחר השבת לא היו זוכות בו בשוה והיו זוכות בלחם הפנים של שבת שבתוך הרגל:

בלילי החג מברכין על היין ומקדשין ומברך על הסוכה ואח"כ על הזמן שכך אמרו בגמ' בהדיא והלכתא סוכה ואח"כ זמן ויש מקשים והלא טעם האומר זמן ואח"כ סוכה הוא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וטעם זה הוא הלכה בכל מקום ומתרצים שסומכים הם על מחלוקת הנזכר באחרון של פסחים ק"ג א' שאנו פוסקים בהם כדעת האומר יקנה"ז שכל הברכות ברכת החובה קודמת לברכת הזמן וכן שופר ולולב ומגלה ונר חנוכה דבכולהו חובה המצוה עדיפא ולא נאמר תדיר קודם אלא בששתיהן ברכת המצוה ואע"פ שביין וקדוש היום יין קודם משום תדירותו כדאיתא בברכות פרק אלו דברים נ"א ב' אף היין חובה הוא שאין מקדשין אלא על היין והוא שאמרו שם שהיין גורם לקדוש [שתאמר] ושמא תאמר והרי אפשר בפת כל שהוא כן אף הפת במקום היין וכן טעם אחר לדעתי שהזמן בא עכשיו בשביל שני דברים משום יו"ט ומשום סוכה ומתוך כך ראוי לברך זמן אחר שתיהן ויש נוהגין לקדש מעומד כדי שיאמר לישב בסוכה מעומד ותהא ברכה עובר לעשייתה ר"ל קודם הישיבה ומ"מ אין צרך בכך שהרי לישב בסוכה לא על שעת הישיבה לבד הוא נאמר אלא על העכוב ועל השינה ועל הטיול והרי אף משישב נעשית הברכה קודם המצוה שהרי נשארו בה שירי המצוה ומה שנתגלגל כאן בדברים שבסעודה כבר ביארנו הכל במסכת ברכות פרק [אלו] דברים:

בפירש"י בד"ה אלא לחם הפנים אצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם כו' עכ"ל אין זה טעם דאצטריך לרבויי דהא ודאי כיון דלחם הפנים לא בא מחמת הרגל אצטריך לרבויי ולהוציאן מכלל כל הקרבנות שלא באו מחמת רגל אבל הוא הטעם דמוקמינן ליה לרבויי ללחם הפנים טפי משאר דברים מה"ט כיון שאין בו עבודת לחם כו' אלא אכילה כמ"ש לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא סוכה ואח"כ זמן כו' א"נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום כו' עכ"ל וצ"ע לפ"ז מאי דוחקיה דתלמודא דמוקים ליה לרב כתנאי לימא דמלתא דרב הוא לד"ה אלא דבלחם הפנים פליגי דחשיב ליה תנא דמתני' נמי חובת היום וי"ל דאה"נ אלא דקושטא דמלתא קאמר דבהך מלתא גופה דלחם הפנים איכא תנאי וק"ל:

שם במשנה יום א' בינתיים כו' והמתעכב נוטל ב' כו' עיין פרש"י אבל הרמב"ם פירש בענין אחר ע"ש:

תוס' ד"ה עד כאן וכו' ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין וכו' ר"ל אינו בא ליישב אלא שרב ס"ל ג"כ הדין של ב"ה אף שאין שוה לו בטעם:

ד"ה בוצינא טבא מקרא כו' ובלבד שיהא נוטה שער שורה לכאן וכו' אין הגי' כן שם במס' כלאים ע"ש וכצ"ל ובלבד שיהא נוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן: