מסכת סוכה דף מ״ה עמוד א׳

וכי לייבשן הוא צריך והרי היבש פסול:

סטיו כפול אצטבאות מקיפות אותו ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף:

מתני' ונקרא מוצא בגמרא מפרש טעמא:

אני והו בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל"ף דמאחריהם ונו"ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים:

ואותו יום בשביעי:

גיגיות קונ"ש של זהב מלאות מים:

חריות של דקל היו מביאין בין בחול בין בשבת ובגמרא מפרש טעמא:

חריות ענפים:

וכי לייבשן הוא צריך תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דהוה ליה למיתני על גב הוה תני על גג ובפ"ק דפסחים (ד' יג:) גבי שתי חלות של תודה דה"ל למיתני על גג הוה תני על גב ויש לומר דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה על גב או שניהם על גג וכשהגיע לו לרב יהודה בראשון ואמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר:

זוקפין אותן בצדי המזבח היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת למ"ד ערבה בנטילה:

תקעו והריעו ותקעו משום שמחה:

אני והו בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובין בשלשה מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע מלאך וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון אחרונה של אמצעי וראשון של אחרון וכן בסדר הזה כולם כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א). ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ) והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו:

מיד תינוקות שומטין לולביהן לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה כך פי' בקונט' ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לומר דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ובקונט' דחק לפרש דהכי פריך תינוקות דווקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשה דא"כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא:

עלה שלש זהו מקום קרנות ולא גרסינן וכנס אמה שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אלא מביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומלאהו חלקי אבנים וסיד וזפת וקוניא וכן בכל קרן כך פירש בקונט' וכן מוכיח בזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים ד' נד.) ובפרק שתי הלחם (מנחות ד' צז:) שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אבל מ"מ מוחק בחנם גרסת הספרים שכתוב בכל הספרים עלה שלש וכנס אמה וזה מקום קרנות כלומר דבאותה כניסה היו הקרנות בנוים והשתא הוי ממש דומיא דאחריני עלה אמה וכנס אמה כו' זה מקום קרנות מקום הכניסה הוא מקום קרנות:

היה מספקא ליה אי משום ר' יהודה אי משום רב יהודה והיה מדקדק על עצמו שלא יחלף השמועות והיה שונה רבי :

מתני' מצות ערבה כיצד מקום כו' תניא קלניא כלומר קלניא היה שם אותו מקום ולא האי שמא למאי דאמרינן בתחלת השותפין הורדוס קלניא מתעבד שפירושו בן חורין נעשה דהך קלניא והך קלניא ושם אותו מקום היה ותנא דידן קרא ליה מוצא שהוא מוצא מן המס שאינן שדות המוקפות אלא כמו המדבר שאין עולין מס.

ותנא רבות ארוכות גבוהות י"א אמה כדי שיהו גיהות על המזבח אמה פי' גיהות היו גחונות כמו גחונות. ואמרינן ש"מ מזו הברייתא כי הן י"א אמה ומהך אמה אחת גחונה על המזבח.

כי על יסוד המזבח היה מעמידם שאם תאמר עד קרקע היה מעמידם גובה המזבח עשר אמות עלה אמה זה יסוד עלה חמש אמה וכנס אמה זה הסובב עלה ג' וכנס אמה זה מקום מערכה עכשו אם ינטה קו המדה מקרקע המזבח עד שפת האמה החמישית שהן מן היסוד עד הסובב נמצא מתיחת הקו מן הקרקע ועד הסובב ו' אמות וב' חומשי אמה דקי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכל כניסת אמה באלכסון כן תבוא מדידתה תמצא מקרקע המזבח י"א אמה פחות חומש אלא כיון ששנה י"א כדי שיהו גיהות על המזבח אמה ש"מ איסוד הוה מנח לה. פי' גוהות נוטות כגון מי שהיה כותלו גוהה סותרו ובונה ופי' גוהה נוטה והוא קיר נטוי.

א"ר אבהו מאי קרא אסרו חג בעבותים עד וגו' פי' המזבח י' אמות והקרנות אמה אמה שצריכה הערבה והיותר בה אמה להתגה ע"ג הקרנות המזבח שיש בם אמה שהן פנויים כאשר שנינו מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה כו': ירושלמי א"ר יוסי מתניתא אמרה כן וראשיהן כפופין ע"ג המזבח:

סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו ‎ פי׳‎ ‎ודקדק כל כך בדבריו כדאיתא בפרק קמא דפסחים שלא נטעה בהם לומר שסטיו כפול היה זה על גב זה:

אני והוא הושיעה נא פיר׳‎ רש״י ז״ל שם בן ע״ב אותיות היוצאים משלשה פסוקים שבפרשת ויהי בשלח ואינו נכון שאם כן היה לו לומר אני והו בלא אל״ף ובכל המשניות ישנות גם חדשות ובכל הספרים כתוב באל״ף ובירושלמי פירשו שהענין כענין עמו אנכי בצרה שאף השכינה עמנו בגלות ותהיה עמנו בישועה וכמו שאמרו בירושלמי ממה שכתוב ולכה לישועתה לנו ואף כאן אנו אומרים לנו ולך הושיעה נא ואני אומר והוא כדי לומר בלשון נסתר דרך כבוד כלפי מעלה וכן עיקר:

תנא רכות וארוכות וגבוהות י״א המה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה פי׳‎ גוחות על המזבח שוכבות כפופות על המזבח:

אמר מרימר משמי׳‎ דמר זוטר׳‎ כי מנח להו איסוד מנח להו דאי סלקא דעתך אארע׳‎ מנח להו מכדי עלה אמה וכנס אמ׳‎ זהו יסוד עלה ה׳‎ וכנס אמה זהו סובב. עלה ג׳‎ וכנס אמה זהו מקום קרנות כך הגירסא בעיקר הספרים אבל רש״י ז״ל הגיה הגירסא זהו מקום המערכ׳‎ כלומר מקום התפוח האמצעי שבו נעשין כל הקרבנות דקרנות לית להו מקום באנפי נפשייהו אלא שם יוצאין בזויות המזבח למעלה על גגו והמערכה באמצע וא״כ ליכא למגרס מקום קרנות אלא מקום המערכה ורבותי׳‎ בעלי התוספות קיימו גירסת הספרים וביאור הדבר ממה ששנינו במס׳‎ מדות כי גבהו של מזבח עשר אמות וקרקעיתו למטה היה ל״ב אמות על ל״ב אמות גבוה אמה ואחר כך כונס אמה לפנים מכל צד ובונה ה׳‎ אמות עכשיו יש ברוחב ואורך אותם ה׳‎ אמות ל׳‎ אמות על ל׳‎ אמות שהרי חסרה אמ׳‎ מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו זהו הנקרא יסוד המזבח וזהו שאמרו עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד ואחר שחזרו עלה ה׳‎ אמות שיש בהם ל׳‎ על ל׳‎ כמו שאמרו כנס כלפנים אמה כו׳‎ ובנה בנין גבוה אמה שבו המערכה באמצעיתו והקרנות בזויותיו ויש בבנין זה כ״ו על כ״ו אמות שהרי חסר אמה מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסת אמה זו נקרא מקום קרנות לפי שקרנות המזבח שבמקום המערכה בזויותיו שהוא גגו של מזבח הם שוין למערכה ולא גבוהין ממנה כלום והיה גבהן אמה על אמה מקום המערכ׳‎ ובאותו כניסת ומה שנשאר פנוי היו הקרנות וכל שאר האמה מכל רוח היה פנוי והשתא אתי שפיר דקרי לאמה הפנויה שכנס מקום קרנות כשם שנקרא מקום כניסת אמה ראשונה יסוד ושל שניה סובב דאלו לרש״י ז״ל כשאמרו זהו מקום המערכה לא אמרו על מקום אמה הפנויה אלא על התפוח שבאמצע ואין זה כמקומות האחרים שהזכיר תחלה נמצא עכשיו שגבהו של מזבח עשר אמות כי היסוד גבוה אמה והסובב ה׳‎ ומקום קרנות ג׳‎ ומקום המערכה אמה כשיעור גובה הקרנות וע״ז אמרו דאי ס״ד דערבות אארעא מנח להו גוחות על המזבח אמה היכי משכחת לה שהרי גבהו של מזבח באמצע עשר אמות וכשמניח הערבות בצידי המזבח הרי שיפוע של מקומות הכניסות אוכל בהן הרבה שהערבות באלכסון ומתפשטות למטה כדי שיהו עומדות באלכסון של מזבח שהוא רחב למטה וצר למעלה ונאכלות למטה בארץ וגם באלכסון הכניסוה אמה הפחות לפיכך היה מניחן על היסוד שבמזבח גבוה משם ולמעלה ט׳‎ אמות וכשנאכלו אלו הערבות למטה ובכניס׳‎ אמה עדיין נשאר אמה שגוחות על המזבח שהרי הן גבוהות י״א אמה וכך שנינו במס׳‎ מדות המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמ׳‎ זהו יסוד נמצא ל׳‎ על ל׳‎ פי׳‎ הנשאר באמצע כמו שכתבנו למעלה והיסוד החיצון התחתון שיש בו ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח פי׳‎ האמצעי והחיצון הוא הסובב כו׳‎ והוא מקום הקרנות כו׳‎ אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ע״כ. מיהו צריך לדקדק בסוף משנה זו שנראה ממנה כי על הקרנות יש עוד גובה אמה שנכנס לפנים בין מקום הלוך רגלי הכהנים השוה לקרנות ומקום המערכה וזה א״א שא״כ יהיה גובה המזבח י״א אמה ואינו אלא עשר ועוד שא״כ המזבח גבוה אמה יותר מן הקרנות ולא יהא קרנות למזבח עצמו אלא למקום הילוך רגלי הכהנים ועוד דא״כ כי מנח להו לערבות איסוד גוחות אמה על המזבח לא משכח׳‎ להו שהרי המזבח גבוה מן היסוד ולמעלה עשר אמות וי״ל שלמעלה מן הקרנות לא היה שם בנין כלל אלא שבגג המזבח שהוא כ״ח לא היה כולו למערכה אלא מניחין ממנו אמה פנויה לכל רוח להלוך רגלי הכהנים ונשאר באמצע רוחב כ״ד על כ״ד שהוא התפוח ומקום המערכה וזה ברור וא״צ לפנים:

המשנה השניה והכונה בה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות לערבה ובאים וזוקפין אותם לצדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעא נא אנא ה' הושיעה נא ר' יהודה אומר אני והוא הושיעא נא אותך היום מקיפין את המזבח שבע פעמים אמר הר"ם אני משמות השם וכמו כן הו כך אמרו המפרשים לתלמוד ואני אומר שהוא קורא ורומז למה שאמר ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם וכאילו אמר אתה שאמרת ראו עתה כי אני אני הוא הושיעא נא כמו שהבטחתנו ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעא נא וזה על דרך הפשט והוא אמרו ית' עמו אנכי בצרה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו מלקטין אותי מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ר' יוחנן בר ברוקא אומר חריות של דקל היו לוקטין וחובטין על גבי המזבח אותו היום נקרא יום חבוט חריות מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן ר' יוחנן אומר כפות תמרים אחת ללולב ואחת למזבח ואסור לאכול האתרוג בשביעי כי העקר אצלנו כיון שנאסר מקצת היום נאסר כלו ולפיכך אמר התינוקות כי הם אינם מדקדקים באיסור והתר ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

אמר המאירי מצות ערבה כיצד ר"ל בשביעי של חג וכשהוא חל בימות החול ובזמן המקדש מקום היה לו למטה מירושלים ונקרא מוצא ר"ל שהיו מים מתקבצים לשם ונעשה שם יער של ערבה והיה נקרא בשרו"ק הוא"ו מוצא ר"ל שהיה מוצא משעבוד המלך והוא שאמרו מקום קלנייא היה ר"ל בן חורין ור"ל שהוא הפקר לכל ויורדין לשם ומלקטין שם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על המזבח אמה ואי אפשר להיות כן אא"כ גבוהות על קרנות המזבח שתי אמות ולפיכך פירשו בגמרא שגבוהות היו אחת עשרה אמה והיו מניחין אותן על יסוד המזבח שהוא גבוה מקרקע העזרה אמה וכדתנן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש זהו מקום המערכה וגובה הקרנות אמה נמצא שמיסוד ולמעלה עד תכלית גבהן של קרנות תשע אמות והיו הבדים גבוהות שתי אמות על גובה הקרן שיהו גוחות אמה וישאר בהן גובה אמה על הקרן וכשהיו הכהנים מקיפין תקעו והריעו ותקעו ובכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ור' יהודה אמר אני והו הושיעה נא והענין שהם שמות גימטריא שלהם אנא ה' והם יוצאים משלשה פסוקים רצופים בסדר בשלח ויסע ויבא ויט שלשתם בני שבעים ושתים אותיות ויוצא מהם שם של שבעים ושתים תיבות ונחשבים אות ראשונה של ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון והרי השם הראשון הוא וא"ו דויסע ה"א דהלילה וא"ו דויט והרי וה"ו וכשתגיע על חשבון זה לשם ל"ז תמצא אני א' דמאחריהם שהוא אות ל"ז לפסוק של ויסע כשהתחיל למנות מאות ראשונה שבו ויו"ד דקדים שהוא אית ל"ז לפסוק של ויט כשתתחיל למנות מאות ראשונה שבו ונו"ן ראשונה דהענן שהוא אות ל"ז לפסוק של ויבא כשתתחיל למנות מאות אחרונה שבו ונבחרו שני שמות אלו מבין כל השבעים ושתים ממה שנאמר בכל צרתם לו צר ועל דרך מה שאמרו שכינה גולה עמהם ונאמר בדרש ואני בתוך הגולה כביכול אני עמהם בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול הוא אסור עמהם ועל זה בחרו שני שמות אלו כלומר הושיעה ימינך ועננו דרך הערה שבתשועתנו נשגב שמו בעולם או שמא על שם גמטריא של אנא ה':

ואותו היום ר"ל בשביעי היו מקיפין אותו שבע פעמים ובשעת פטירתן אומרין יופי לך מזבח יופי לך מזבח ר' אליעזר אומר יופי ליה ולך מזבח והקשו בה בגמרא והרי אסור לשתף שם שמים ודבר אחר ופירשו שכך היו אומרים ליה אנו מודים ולך אנו משבחים:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל שכשחל שביעי בשבת היתה ערבה דוחתהו מה שאין כן בשאר הימים והיו עושין בשביעי שהוא שבת כדרך שהיו עושים בחול אלא שהיו מלקטין את המורביות מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב ר"ל ספלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו ור' יוחנן בן ברוקא חולק לומר שלא היה ענין זה נעשה בערבה אלא בחריות של דקל שהם ממין הלולב והביאה ממה שקורין כפות תמרים אחת ללולב ואחת לשביעי ומ"מ חכמים סוברים יש אם למסורת וכפת כתיב ולדעת בן ברוקא לא היה נקרא יום ערבה אלא יום חבוט חריות ואין הלכה כדבריו אלא כחכמים:

ומיד ר"ל אחר זקיפת הערבה תינוקות שומטין את לולביהן ר"ל שמתירין אותן מאגדיהן ואוכלין אתרוגיהם שהקטנים לא היו חוששין למה שהוא מוקצה כל היום למצותו כגדולים וי"מ בלשון זה שכל העם היו שומטין את לולביהן של תינוקות מיד התינוקות ומתירין אותן מאגדיהן וחוטפין אותם ולא היו נמנעים משום גזל שהרי קטנים היו ולא מפני דרכי שלום שכך הותרה להם דרך שמחה ולענין אכילת אתרוגיהם מיהא הכל מפרשים אותו על הקטנים ר"ל שהקטנים אוכלים את אתרוגיהם אבל לגדולים אסור כל יום שביעי כמו שיתבאר:

בתוס' ד"ה אני והו וכו' משום דדרשינן באיכה רבתי וכו' ועדיין צריך טעם למה תקנו לומר בזה הלשון אני והו הקדימו שם אני לשם והו איפכא מבעיא ליה דוהו שם הראשון גם לפי סדר הפסוקים והנביאים דוהו כתיב בירמיה ואני ביחזקאל:

כָּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאַגְדּוֹ, וַהֲדָס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. יש להקשות מה שייכות יש ללולב והדס גבי מזבח וקרבן? ונראה לי בס"ד דידוע שם קרבן משמעו שהוא מקרב פעולה שעושים בדבר גשמי להיות עושה תיקון בדבר רוחני כי החוטא פוגם למעלה ברוחניות ומקריב דבר גשמי ועושה בו תיקון ברוחניות ולכך נקרא קרבן שמקריב פועל הגשמי ברוחני. ופרשנו בס"ד במקום אחר דמטעם הזה היה המזבח ל"ב אמה על ל"ב אמה לרמוז התקרבות זו של פועל הגשמי ברוחני לא תהיה אלא על ידי כונת הלב ולכך המחשבה פוסלת בקרבן דאם חשב שלא לשמו וכיוצא פיגל. והנה ידוע דאין כח בלב לעשות פועל טוב אלא רק אצל ישראל דוקא ולא אצל האומות, וכתבנו בס"ד הטעם כי ישראל נשמתם מן הבריאה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ולכך הם לבדם קבלו התורה שהיא גם כן מן הבריאה בסוד הכונה שאמר רבינו האר"י ז"ל כמו שאומרים 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת' וידוע כי הבריאה היא בסוד הבינה ולכן התורה שניתנה מן הבריאה התחילה באות בי"ת שהיא סוד בינה ולכן אמרו בזוהר הקדוש 'תורה מבינה נפקא'. ובזה מובן הטעם מה שיש לישראל דוקא כח לעשות בכונת הלב פועל טוב יען כי הלב הוא סוד בינה וכמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב 'בינה ליבא ובה הלב מבין' ומאחר שישראל נשמתם מן הבריאה שהוא סוד בינה יש להם כח בלב שהוא גם כן סוד בינה. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל בשעה שצוה הקב"ה את ישראל בקרבנות אמרו אומות העולם לבלעם למה לא צוה לנו בקרבנות? אמר לו שוטים ישראל שקבלו התורה נתן להם הקרבנות אתם שלא קבלתם התורה לא נתן לכם הקרבנות, והוא תמוה מה תלוי זה בזה והלא גם הם יש להם ז' מצות וצריך להם כפרה בקרבנות? ובזה ניחא כי מעשה הקרבנות תלויים בכונת הלב שהפעולה נעשית בהם לקרב פועל הגשמי ברוחני על ידי כונת הלב כאמור וכיון שישראל קבלו התורה שהיא מסוד הבינה משמע דהם יש להם חלק בבינה מצד נשמתם ואם כן ממילא יש כח בלב שלהם לעשות בו פועל טוב כי גם הלב הוא סוד בינה אבל אתם שלא קבלתם התורה מוכח מזה דאין לכם חלק בבינה ואם כן אין לכם כח בכונת הלב ומה יועילו הקרבנות בחסרון הלב. גם ידוע הטעם שנקראו הצדיקים בשם ההדס כמו שנאמר (זכריה א, ח) 'וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים' כי ההדס הוא משולש ורומז השילוש שלו לשלוש הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] שהם בסוד בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] רוצה לומר הנפש עשיה והרוח יצירה והנשמה בריאה שהוא סוד בינה וזה השילוש של נר"ן אינו נמצא אלא רק אצל ישראל אבל אומות העולם אין להם אלא רק נפש מן הקליפה דעשיה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (ישעיה כז, יא) 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא' גם ידוע הטעם שישראל נחשבים כנפש אחת כדכתיב בהו (דברים י, כב) 'בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה' ובעשו היו שש וקראם (בראשית לו, ו) 'נַפְשׁוֹת' היינו מפני כי ישראל הם משולשים בנר"ן וכל שילוש הוא בסוד אגודה אחת, אך אומות העולם אין להם אלא רק נפש מעשיה שהיא נפרדת ואין שם אגודה המורה על שילוש כי פחות משלשה אינו נקרא אגודה. וידוע מה שאמר במדרש (ויקרא רבה ל, יב) על ארבעה מינים שבלולב שהם כנגד ישראל שיש בהם ד' מינים, והיינו שיש בעלי תורה ובעלי מצות וזהו כנגד אתרוג שיש בו הנאת ריח והנאת אכילה, ויש בעלי תורה ואינם בעלי מצות וזהו כנגד לולב שהוא תמר שיש בו אכילה ואין בו ריח ויש בעלי מצות ואינם בעלי תורה וזהו כנגד הדס שיש בו ריח בלבד ויש שאין בהם לא תורה ולא מצות וזהו כנגד ערבה שאין בה לא ריח ולא אכילה ולזה אמר ואגודתו על ארץ יסדה כלומר אגודתו הוא לולב ומיניו על ארץ אלו ישראל שנקראו בשם ארץ דכתיב (מלאכי ג, יב) 'וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ' יסדה לאגודה זו שיש בה ד' מינים כנגד ד' מינים הנמצאים אצל ישראל, ואיך באמת יהיו ד' מינים שבישראל אגודה אחת? אלא היינו מצד שלוש הנר"ן שנמצא בהם דאפילו הנפש לבדה היא כלולה מן נר"ן מה שאין כן אומות העולם אין בהם דין אגודה כי אין אגודה פחותה משלש קנים. ובזה מובן בס"ד המאמר כָּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאַגְדּוֹ שמורה שישראל יש להם נר"ן שהם בסוד בי"ע וַהֲדָס בַּעֲבוֹתוֹ שגם הוא מורה על כך כאמור דנמצא ומוכח מזה שישראל יש להם חלק בבינה שהוא סוד הבריאה ששם סוד חלק הנשמה לכך מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ שהוא סוד ל"ב כאמור וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן שהוא פועל פעולתו על ידי כונת הלב שהוא סוד בינה כמו שאמר אליהו זכור לטוב 'חכמה מוחא בינה ליבא'.