מסכת שבת דף פ״ד עמוד ב׳

ודין הוא ומה פכין קטנים של חרס שטהורין בזב שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזו דאין עשויין לישיבה ועוד שהן של חרס ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכן מפני שפיהן צר ובהיסט לא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט ובהעור והרוטב (חולין קכד:) אמר נמי הכי לגבי טומאת משא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא אע"פ שאפשר ליגע בחוט השערה ותניא בת"כ דשיער הזב מטמא הנ"מ כלי הראוי לנגיעת בשרו ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב (ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב:

טמאין במת באהל המת דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח:

מפץ שטמא בזב דהא חזי למשכב וכתיב וכל המשכב וגו' ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ:

ואמאי טמא בזב טומאת מדרס:

והא לית טהרה במקוה דכי כתיב טבילה בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה:

שאני התם דאיכא במינו יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים:

רחמנא ליצלן מהאי דעתא דכיון דלדידיה ליכא טהרה במקוה לא שאני מכלי חרס:

וטעמא מאי היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע"ג דבדידיה ליכא [מיטמא נימא] הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה:

מה פכין קטנים שטהורין בזב תימה דמסאה ותרקב ותיבה שפתחה למעלה יכול לעשות ק"ו דלא מטמא מדרס מטמא במת מפץ שמטמא מדרס אינו דין שיטמא במת וי"ל דמה להנך שכן נעשין אב הטומאה מה שאין כן במפץ דכיון שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדמוכח בפרק בתרא דעירובין (דף קד:) אבל קשה דמפכים גדולים מצי למיעבד ק"ו דלא מטמו מדרס כדאמר הכא דמדרס כלי חרס טהור ומטמא במת וי"ל דטפי ניחא ליה למיעבד ק"ו מפכים קטנים שטהורין מכל טומאת הזב לגמרי וקשה דבמעיינות הזב מנלן דלא מיטמו פכין קטנים דנהי דבשיער הזב לא מיטמו היינו משום דבעיא ראוי לנגיעת בשר כדפירש בקונטרס דמבשר הזב נפקא טומאת שיער אבל רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעיא ראוי לנגיעת בשר וא"ת והיכי עביד ק"ו מפכין קטנים מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר במפץ כו' וליכא למימר דעביד ק"ו הכי מה זב הקל שאין מטמא פכין קטנים מטמא מפץ מת החמור דמטמא פכין קטנים אינו דין שיטמא מפץ דמה [לזב שכן] מטמא במשכב ומושב ויש לומר דאיכא למימר שאר כלים יוכיחו שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת אף אני אביא מפץ מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה פכין קטנים יוכיחו:

שטהורים בזב שאינו יכול ליגע בתוכם לפי שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמו כדפירש בקונטרס דאת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט וא"ת א"כ כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפ"ק דנדה (דף ה:) אמר שאינו ניצול במעת לעת שבנדה ובפ' הניזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה ואור"ת דצמיד פתיל חשיב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח ולא דמי לקולית נבלה דאמ' בהעור והרוטב (חולין קכו:) מחוסר נקב כמחוסר מעשה דמי ואע"פ שחישב עליה לנוקבה אין טמאה במשא דהתם סתמא אינה עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבה אבל מוקף צמיד פתיל סתמו עומד ליפתח:

מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת מק"ו דהכא קי"ל בכל דוכתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וא"ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב דמטמא בהיסט כדפרישית לעיל וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל דמה שהוא בהיסט הזב היינו משום דהוי כאילו נגע הזב בתוכו כדאמרי' איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ובמת אם היה כזית ממנו בתוכו היה טמא:

והא לית ליה טהרה במקוה תימה דבסוף כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) קאמר עלה דמפץ דהכא וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' מה שייך להזכיר טומאת ערב וז' כיון דאין לו טהרה לעולם וי"ל דהאי ק"ו אהני נמי לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס דטמאים במת ומייתי הא לטומאת ז' אי נמי ברייתא איירי בכל מפצים בין במפץ עץ בין במפץ שיפה וגמי ובמפץ עץ קאמר התם דמייתי ליה לטומאת שבעה דאית ליה טהרה במקוה:

מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה פי' בקונטרס ואי מיטמא מדרס היכי מציל והלא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה אלא ש"מ דלא מיטמא מדרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה ובהיסט נמי לא מטמא דכ"ד שלא בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא ואין נראה דודאי מטמא בהיסט כלי חרס מוקף צמיד פתיל כדמוכח בנדה (ה:) ובגיטין (סא:) כדפירשתי לעיל ומפרש ר"ת דמדכתיב וכל כלי דייק דמי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה דכל טומאות הבאות דרך גב יש לנו לטהרו מדכתיב וכל הילכך אפילו ייחד להו לישיבה טהורים אבל בהיסט מטמו דטומאה הבאה דרך תוך הוא דחשבינן כאילו נגע בפנים כדאמרינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ור"י מפרש דלא בעי למימר דמיירי קרא בכל ענין אפי' ישבה עליהם אשתו נדה או היסיטן אלא אם ייחד כלי חרס לאשתו נדה טהור דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי (ייחד) טמא לא יציל בצמיד פתיל אע"ג דלא ישבה עליו דאע"פ שבמת אינו מקבל טומאה מגבו כיון דבמדרס יכול לקבל טומאה אין לו לחוץ באהל המת ומסופק ר"י בכך:

מניין לערוגה שהיא ו' כו' י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם (שיר השירים ה׳:י״ג) ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ו' על ו' מכלל דערוגה נמי כן היא:

ארבע על ארבע רוחות הערוגה באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז"ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר"י דהא אמרי' בפ' כל הבשר (חולין קטו.) כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים משום דבספ"ק דקידושין (דף לט.) מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים ועוד דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופא בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו"ל ופריך ואלא הא כתיב שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבחו"ל (ובפ' המביא) משמע דבא"י אסירי מדאורייתא ואפי' לר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו להתחייב משום כלאי הכרם דלא תזרע כרמך אבל אלאו דלא תזרע שדך מודה דחייב:

פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת ממה שאמרה התורה בענין הזב (ויקרא ט״ו:י״א) וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר ולא אמרה וכל כלי חרש למדנו שפכין קטנים טהורין בזב ואמרו במת (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אפילו כל שהוא וכבר פירשנו בברכות הרי למדנו שפכין קטנים טמאין:

עיקר הדבר הזה שלא נאמר במת אלא כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים והמפץ שהוא כמין מחצלת שעשויה מן החילף ומן כיוצא בו לא נאמר בה. ואף לא נאמר מפץ בשרץ כי כן כתיב בו מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ומן מתני' כבר גמרינן שהמפץ טמא. דתנן שלשה מפצין הן העשוי לשכיבה טמא מדרס. של צבעים טמא מת ושל גתות טהור מכלום. ואפילו דגיתות קאמרינן. דשמואל עביד לה לבנתיה מפצות ביומי תשרי וצריכין למידע מהיכא ילפינן טומאה למפץ במת ובשרץ. ואימירן הני ברייתא בגמ' דבאיזו צד הרגל מועדת לענין דרשת דיו לבא מן הדין להיות כנדון. השתא כיון דמפץ לאו כלי עץ הוא ולא בגד ולא עור ולא שק ולא מעשה עזים:

ובזב קא דרשינן ליה טומאה דלית ליה טהרה במקוה וקא מטמא מדרס קא מותיב מיניה ר' אלעא למאן דאע"ג דליתיה מהני מידאני עשוי דבר שאין לו טהרה במקוה אין מטמא מדרס. א"ל ר' חנינא הואיל למשכב הוא. ובמחצלת של קנים ויש במינו. פי' כגון שטומאתו מתוך שהוא משכב ויש במין מפצות חשיבו לית ליה טהרה במקוה. דברים שהן ממיני בגד או עור או שק שיש להן טהרה במקוה דהא ליכא טהרה במקוה אלא עליהן הוא אומר כל המשכב אשר ישכב עליו. אבל כלי חרס לדברים הללו. וטהרתו במיעוט אין במינו דבר שיש לו טהרה במקוה. ועליהן הוא אומר שיעורו כדתנן מפץ ששה במשכבו.

מקיש משכבו לו ולא היו הדברים ברורים על ששה. ותניא בתוספתא לר' אילעא משום הכי קאמר ליה לר' חנינא רחמנא ליצלן מן מפץ שבלה כל זמן שמניחין האי דעתא עד דפריש ליה טעמא דתרין קראי כתיבי אותו על הכסא האשה היושבת רבה אמר מדרס כלי חרס דטהורה מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל טהור. (וכאן דסתים) אע"ג דחזיוה לאשתו נדה למיזגה ולמיסמך עליה טהור הוא:

מתני' מניין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות ערוגה ואחת באמצע כו'.

מתני' מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים וכו'. צריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים כשיעור יניקת זרעים (ב"ב יז, א), ואע"ג דכל זרע יונק עד ג', לא חשו לערוב יניקות, והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא קאמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא ינקו זרע זה מהזרע האחר עצמו. [ביאורי מהר"י קורקוס הל' כלאים פ"ד ה"ט בשם הרשב"א].

מפץ זה יראה מכאן שאין לו טהרה במקוה וגדולי הרבנים מפרשים את הטעם שלא נזכרה טבילה אלא בפרשת שרצים ובפרשת מדין ואחר שכן אינה עולה אלא לאותם הכלים שהוזכרו שם ופשוטי כלי עץ לא הוזכרו שם לטומאה ומעתה כל שאנו מזקיקין אותם לטומאה אם מדברי תורה כגון מדרס אם מדברי סופרים בקצת טומאות על הדרך שהזכרנו במסכתא זו בפרק ראשון ובראשון של חולין אין להם טהרה במקוה ואף בזו גדולי אחרוניהם סותרים את דבריהם ממה שאמרו מטה מיטמאת חבילה ומיטהרת חבילה והעמדנוה במסכת סכה בארכה ושתי כרעים אלמא פשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה והם מפרשים שהמפץ הוא של גמי ושל שיפה ואינו כפשוטי כלי עץ ליטהר במקוה ומה שאמרו הואיל ויש במינו טהרה לא נאמר אלא מצד שכשהוא מתיבש דומה לעץ ובשני של בבא קמא יראה שיש למפץ טהרה ואיפשר שהיא אמורה במפץ העשויה ממיני העצים כגון חריות של דקל ודומיהם וגדולי הדורות שלפנינו פרשוה מצד שסתם מפץ היא ששה על ששה וכמו שהתבאר בשיעורן לטומאה וסתם מקוה ששה על ששה ברוחב כמו שאמרו אמה על אמה וכו' ואמתא באמתא לא יתיב וענינה כפשוטי כלי עץ ולא אמרו אין להם טהרה במקוה אלא במקוה סתם והוא אמה על אמה אע"פ שיש להם טהרה במקוה גדול או בנהר ולכרכו אינו יכול שקשה הוא כעץ והדברים זרים והוא שאמר שיש במינו טהרה והוא בכל שאר פשוטי כלי עץ הא כל שאין במינו טהרה במקוה אינו טמא מדרס ואע"פ שאמרו כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ומיטמאת מדרס ואע"פ שהשאור אין למינו טהרה במקוה בזו הואיל וייחדה לישיבה עץ גמור הוא ואנו קורין בו יש במינו טהרה וכן שהשאור הואיל ומגדולי קרקע הוא יש במינו טהרה הוא:

המשנה השלישית מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים ארבעה על ארבע רוחות ערוגה ואחד באמצע שנ' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זירועיה תצמיח זרעה תצמח לא נאמר כאן אלא זירועיה תצמיח אמר הר"ם פי' ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים כבר ביארנו בפרק שלישי מכלאים ואני אזכור בכאן ממנו מעט מזער כפי דרכנו זה והוא כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה טפח ומחצה מריחוק כדי שלא יתערבו משום כלאים אלא אם תטה זוית בצד זוית או בצד סלע מקום זריעה שניה או לא נצטרך להרחיק ביניהם כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה ואני אצייר לך בכאן צורה אחת כדי שיתבאר ענין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה הזרועים וזאת היא הצורה [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ'] וראייתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי ואינה ראיה אבל היא אסמכתא חלושה כמו סימן וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בה בכלאים והוא כלו דבר אמת ואינו לר' עקיבא בלבד:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מנין לערוגה וכו' כבר ידעת שכלאי זרעים אין נוהגים אלא בארץ ישראל ומ"מ כל הזורע כלאי זרעים בארץ לוקה ומשנתנו בארץ היא שנויה ואף בארץ איסור כלאי זרעים אינו אלא כששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין אבל אם לא היה נראה לעין אע"פ שיונקים זה מזה כגון היה גדר בנתים או ששני המינים נראים באיזה צד כמובדלים זה מזה מותר וכן אם אין יונקים זה מזה אע"פ שנראין מעורבין מותר הא אין איסורן אלא ביניקה ובמראית העין ואמרו במשנה זו שהערוגה שהיא מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה ולא בנקודת הזויות אלא בנקודת האמצע שברוחות ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה והוא שיש זרעים מזרעוני גנה שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות קטנות כגון כוסבר וכרפס ודומיהם ותכונת זריעות אלו עם ביאור המשנה וסוגיא שלה מבולבל ביד המפרשים ומ"מ רוב מפרשים מסכימים בה שכל ארבע הזריעות שבארבע הרוחות יש בכל אחת מהן גרעיני' הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן יש שישה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצאת למד בזריעת הרוחות שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכאן וטפח ומחצה מכאן וכן משפת רחבן עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה שהרי כשתפרנס ארבעה הזריעות רוחב טפח לכל אחת מהן נשתיירו בתוך הערוגה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וכשזרע בנקודת האמצע טפח על טפח נשאר מכל שפה שבטפח עד שפת רוחב כל אחת מארבע הזריעות טפח ומחצה ונמצאו י"ג טפחים זרועים בערוגה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה ואי אפשר לו לזרוע את הקרנות שהרי זריעת הקרן תהא סמוכה לשל אמצע יותר מדאי וזו היא צורת הערוגה ויש מפקפקין בה מצד סמיכות נקודת הזויות שבזריעות זו לזו שאין ביניהם אלא טפח המשל בזה הרי זריעת המזרח טפח רוחב ואלו היתה הזריעה הולכת על פני כל הערוגה לא היתה רחוקה מזריעת הצפון והדרום אלא חצי טפח והילכך זוית שבזריעת המזרח אינה רחוקה מזוית שבצפון ובדרום אלא טפח ומ"מ כבר הקדמנו שכל שאין בו מראית העין מותר ואין מראית אלא ברוחב הזריעה וארכה ומורשא דקרנתא אין אדם מרגיש בה והרי בראש תור ירק אמרו שמותר כמו שיתבאר בגמ' אבל מ"מ ראוי לשאול ויזרע תשעה מינין כל א' בטפח על טפח ארבע בארבע קרנות וארבע בארבע נקודות האמצעיות ואחת באמצעה ונמצא בין זריעה לזריעה טפח ומחצה חלק כגון צורה זו ולא עוד אלא שאף מצד הזויות יש בה גם כן ריחוק טפח ומחצה ועוד באמת כך הם הדברים אלא שמשנה זו עצה טובה קמ"ל שבדרך זה אין כאן אלא תשעה טפחים זרועים ובדרך שהזכרנו יש בהן י"ג טפחים זרועים בתשבורת אלא שיש עוד לדון בה יזרע שבעה בדרך זה שיזרע צד המזרח על פני כלו ברוחב טפח וצד המערב שלשה טפחים שנים בקרנות ואחת באמצע וכן ברצועה האמצעית ונמצאו לו שנים עשר טפחים זרועים ונוח לו זריעת שבעה בהפסד זריעת טפח וזו היא הצורה ואם על כל פנים אתה חס על הטפח יזרע ששה בדרך זה שיזרע צד מזרח על פני כלו ברחב טפח ושלשה ברצועה האמצעית על הדרך שציירנו בזו וברצועת המערב יזרע בצד ימין שני טפחים אורך ברוחב טפח ובצד שמאל שני טפחים ומחצה אורך ברוחב טפח ונמצאו לך י"ג טפחים ומחצה זרועים וששה זרעים והרי שהרויח חצי טפח וזרע אחד וזו היא צורתה:

וכן שואלים שלא יזרע אלא ארבעה ויוכל לזרוע כמה טפחים וכל שכן אם לא יזרע אלא שלשה מינין והתשו' בכל אלו הוא שהגננים מצמצמים את זריעותיהם עד שיהו באים במדה ואע"פ שלחמשה מינין אתה זקוק לפרש את האמצעי בטפח על טפח כך היא המדה שהאמצעית מעוטה בשיעורה וכן יראה לי שדרך הערוגה ליזרע בארבע צדדים וחמשי שבאמצע והוצרכו חכמים ליתן שיעור בריבועה כפי מנהגם כלומר מנהג זריעתם בערוגה אחת צריך שיהא ריבועה כך וכך ויש מתרצים שכך הוא ידוע לחכמים חמשה בשית' לא ינקי טפי ינקי אף בשיעור הרחקה זו שאם היה זורע שלשה זרעים בכל רוח מתוך שהם סמוכים לגבולים הגבול מערבבם ע"י שהוא מושך העפר תמיד לגבוליו ונוטל מכאן ונותן לכאן ויונקים זה מזה כשמזיז העפר מן הזרעים לגבולים מצד שלחלוחית הזרעים מעורבת עם העפר ובירושלמי שאלו שאלה זו לתני תשעה ותרצו בערוגה שבערוגות מתניתא וחכמי שיטה זו מפרשים לשיטתם שמתוך שהוא בין הערוגות והא חופר תמיד מכאן ומכאן הגבולים מתמוטטים והוא צריך למשוך להם עפר תמיד ומזיז עפר מן הזרעים שעל הגבול ומתקן הגבול ולפיכך החמירו שלא לזרוע בכל רוח אלא זרע אחד שהוא סמוך לגבול ולא יבא למשוך העפר לזרע שזרע ואף גדולי המחברים נוטים לדעת זה כמו שיתבאר למטה [בע"ה] והרבה טורחים לתרצה ואיני רואה צורך בכך:

בפירש"י בד"ה דאפילו יחדו כו' ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אינו חוצץ כו' עכ"ל נראה מדברי התוס' דלפרש"י איירי בישבה ממש עליה אשתו נדה וק"ק דא"כ אמאי הוצרך לפרש דאי טמא מדרס היכי יציל כו' תיפוק ליה בפשיטות דאי כלי חרס טמא מדרס אמאי טהור מה שבתוכו ליטמא מן המדרס ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה מה פכין כו' וי"ל דמה להנך שכן נעשין אב הטומאה כו' עכ"ל ואף שיש לומר פכין גדולים יוכיחו ניחא ליה למילף חדא מחדא ולא חדא מתרתי ולפי מה שכתבו דמפכין קטנים נמי ליכא למילף אלא חדא מתרתי מ"מ ניחא ליה למיעבד ק"ו מפכין קטנים שטהורין מכל טומאה בזב דמה"ט לא עביד ק"ו מפכין גדולים כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר במפץ כו' עכ"ל ור"ל שמטמאין מאוירן בלא נגיעה ע"י שער של מת או בכעדשה משרץ כמו שכתבו התוס' פרק כיצד הרגל אבל משער הזב לא מיטמא אלא כלי הראוי לנגיעת בשר כמו שפירש"י וכן מה שמיטמא באויר באהל המת אין זה חידוש דה"נ מפץ מיטמא באויר אהל המת וק"ל:

בא"ד דמה [לזב שכן] מטמא משכב ומושב כו' עכ"ל בחדושינו פרק כיצד הרגל הוה קשה לן דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ע"כ וכשזכינו לכאן ניחא לן דלא שייך בכה"ג לומר יוכיח כיון דמשכב ומושב נמי מטמאין מיהת טומאת מגע מת אף אני אביא מפץ שיטמא מיהת טומאת מגע מת וק"ל:

בד"ה והא לית ליה כו' אהני נמי לפשוטי כלי עץ כו' עכ"ל ק"ק [הא] לא אהני לן האי ק"ו מפכין קטנים כלום לגבי פשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס דהא משאר כלים לחוד איכא למילף ק"ו מסאה ותרקב כו' דהשתא ליכא למפרך כמ"ש התוס' לעיל דמה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה הא פשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס נמי נעשין אב הטומאה כיון דאית להו טהרה במקוה אבל מפכין קטנים לחוד ליכא למילף מידי דאיכא למפרך שכן מטמאין מאוירן כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה מי לא עסקינן כו' דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי טמא לא יציל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאי כלי חרס טמא מדרס בישבה עליו לא יציל בצמיד פתיל אע"ג כו' ומהרש"ל הגיה דאי ייחד לטמא לא כו' ואין הגהתו מבוררת וק"ל:

בד"ה מנין לערוגה כו' י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כו' נמי כן היא עכ"ל הס"ד ור"ל דודאי דינא דבמקום שהוא ו' על ו' שמותר לזרוע בתוכה ה' זרעונין נפקא לן שפיר מקרא דמייתי שנאמר כי כארץ תוציא וגו' וקים להו לרבנן כו' כדמסיק אבל הא דקאמר מנין לערוגה שהיא ו' על ו' כו' דמשמע דסתם ערוגה הכי שיעורה לא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב לחייו כערוגת וגו' ונ"מ לענין מקח וממכר כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה באמצע הרוח כו' לפי מה שאפרש בעז"ה כו' עכ"ל ר"ל דלא כפרש"י דממלא כל רוח הערוגה עד סמוך לקרן ולא כאית דמפרשי ד' גרעינין בד' רוחות אלא באמצע הרוח יותר מגרעין א' אלא זורע בכל אמצע רוח רוחב טפח וג' חומשין דהוי האלכסון יותר מג' טפחים כמ"ש לקמן בשם ר"ת וק"ל:

ברש"י במתניתין דהערוגה ד"ה ואחת באמצע כו' אבל כין זרע האמצעי לזרע הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה וכו' ואע"ג דטעם ההרחקה אינו מטעם יניקה אלא דצריך הרחקה והיכר דלא להוי עירבוב מ"מ הגכילו החכמים גבול ההיכר כשיעור היניקה וק"ל ויש מקשין הא באמצע נמי אפשר לזרוע עד לזרע הרוחות שלמעלה ולמטה ממנו לשייר הפרש היכר ביניהם כציור זה* וי"ל דחששו חכמים פן לא ידקדק ויקרב השורה האמצעית אל הצדדים ודוגמת זה פירשו התוס' לקמן בסמוך ד"ה וקים להו לרבנן וכו':

בא"ד והמפרש ד' גרעינן טועה דאי ההרחקה משום יניקה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה פכים קטנים וכו' תימה דמסאה ומתרקב וכו' וי"ל דמה להנך שכן נעשים אב הטומאה מה שאין כן במפץ וכו' ר"ל דמפץ אפילו היכא שהוא טמא כגון במדרס הזב או במת לאחר דאייתינן ליה בק"ו ואפ"ה אינו נעשה אב הטומאה ולכך לא היה יכול התנא למילף ליה מק"ו דכל הכלים דאינן ראויים למדרס לחודייהו בלא פכים קטנים אבל לפי האמת אין ה"נ דאתי מק"ו מפכים קטנים ומשאר כלים כדמסקי התוס' בסוף דבור זה אלא שהשתא הקשו התוס' דנילף ליה משאר כלים לחוד:

בא"ד מה לפכים קטנים שכן מטמאין מאוירן וכו' פירוש אפילו בלא שום נגיעה אלא שתלה שער של מת דרך פיו לתוכו או בכעדשה מן השרץ:

בא"ד מה למת שאין מטמא משכב ומושב וכו' פירוש אפילו בשאר כל הכלים וכן בכל בגד ועור הטמאים במגע מת ובאהל המת כל הכלים אפילו ראויים למשכב ומושב אינן מטמאין במת כ"א במגע ובאהל אבל לא במשכב ובמושב דלא שייך טומאת משכב ומושב כ"א גבי זב וזבה שמטמאים טומאת מדרס ומשכב ומושב אפילו כלא שום מגע ולכך לא שייך למיעבד ק"ו למילף מפץ שאין לו שום טומאה שיטמא במת מק"ו דזב וזבה משום דאיכא למיפרך מה לזב וזבה דחמור דמטמאין משכב ומושב ולכך מטמא בהן גם כן מפץ מה שאין כן במת דקיל דלא שייך גביה טומאת משכב ולכך ע"כ צ"ל שהתנא יליף הק"ו כלי מכלי דהיינו מפץ מפכים קטנים דהשתא לא שייך למפרך מה לזב שכן מטמא משכב ומושב דהק"ו לא הוי מת מזב אלא כלי מכלי וגם לא שייך לומר טומאת משכב ומושב יוכיח דטמא בזב ואינו טמא במת דהא לא מת מזב ילפינן אלא מפץ מפכים קטנים שמטמאים במת ופכים עצמן גם כן אין טמאין מדין משכב ומושב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הא איכא למפרך מה לפכיס דמטמאים מאוידן וק"ל הארכתי בדבדים הללו הפשוטים כדי להוציא מלב המעיין הדברים שאינם אמתיים שכתב כאן אותו המפרש הנזכר לעיל מיניה בסמוך שממה שכתבתי יבין המעיין שאין מקום לדבריו והן דברים שאין ראויין ליכתב ואין צריכין סתירה כי הן נסתרים מעצמן:

בא"ד מה לכלים שמטמאין באב הטומאה פכים קטנים יוכיחו הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר שטהורים בזב וכו':

ד"ה מי לא עסקינן וכו' ור"י מפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין וכו' דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי טמא לא יציל וכו' כצ"ל פי' דגמרא סבירא ליה דאפילו כלי שאינו נטמא באהל המת אם ייחדו לדבר שיכול לקבל טומאה ממנו אע"ג שעדיין לא נגעה בו אותו טומאה אפ"ה אינו מציל עוד באהל המת והכי דייק (רב אשי) [רבא] דכלי חרס אינו מטמא מדרס דמדכתיב קרא סתמא דכל כלי הצמיד פתיל מציל באהל המת מי לא עסקינן דקרא איירי אפילו בכלי שייחד לישיבת אשתו נדה ואם איתא דכשתשב עליו יטמא טומאת מדרס אם כן אפילו היכא שעדיין לא ישבה עליו לא יציל (אבל) [אע"כ] אין שום כלי חרס מטמא מדרס ואע"ג דמכל מקום הא ראוי הוא ליטמא בהיסט אפילו הכי מציל שפיר משום דלהיסט לא שייך יחוד והא דהוצרך ר"י לפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין אפילו היכא דכבר ישבה עליו דאם כן נימא דמיירי נמי אפילו היכא דכבר הסיטה אותו כיון דאמרת דמיירי בכל ענין וזה אינו שהרי מטמא עכ"פ בהיסט ואם שכבר נטמא בהיסט האיך יציל ודו"ק:

ד"ה מנין לערוגה וכו' י"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן וכו' מכלל דערוגה נמי כן היא הוא סוף הדבור ויש לדקדק לפי סברת הי"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן מלחייו א"כ ל"ל לגמרא למימר וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי וכו' הא סתם ערוגה היא ו' עיל ו' וממילא קרא דכי כארץ תוציא צמחה דשמעינן מינה דזודעים ה' זרעים בערוגה אחת איירי בסתם ערוגה שהיא ו' עליו' ונראה דעיקר הטעם הוא משום דקים להו לרבנן וכו' וקראי דהיינו קרא דלחייו כערוגת הבושם וכי כארץ תוציא צמחה כולהו אסמכתא בעלמא הן וכיון דהתנא הביא אסמכתא על ה' זרעים הביאו הי"א ג"כ אסמכתא על ערוגה שהיא ו' על ו' אבל אי לאו דקים להו לרבנן שהמשה בשיתא לא ינקי מהדדי לא היו מתירין לזרוע כלאים בערוגה אחת וכן כתבו התוס' לעיל בריש פרקין דכל הני קראי אסמכתא בעלמא הן ע"ש והא דטיהרו במתניתין ספינה מקרא דדרך אניה בלב ים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דאפילו ספינה של חרס ישן ספינת הירדן טהורה אף על פי שמן הראוי לטמא אותה אי לאו קרא דדרך אניה בלב ים כמבואר מתור הסוגיא דלעיל אף על גב דקרא אסמכתא היא י"ל דעיקר הטעם הוא הואיל וכל תשמיש דספינה הוא ע"ג מים הוי כמחובר למים וטהור למים עצמם כמו שטיהרו כל המחובר לקרקע כדאיתא לעיל בסוף פרק המוציא גבי חף ושל גל וכו' טהורין שכל המחובר לקרקע כקרקע ודוק כן נראה לתרץ ולפרש לדברי הי"א אבל ר"ת לא מפרש הכי ועביד צריכותא דתרוויהו צריכין קרא וקים להו לרבנן וכו' כמו שכתבו התוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה והא לית ליה טהרה במקוה תימא דבסוף כיצד הרגל קאמר וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נראה לי ליישב דהא דמקשה הש"ס הכא והא לית ליה טהרה במקוה ולפרש"י היינו אפי' במפץ של עץ היינו למאי דס"ד מעיקרא דעיקר ילפותא דמפץ במת היינו מק"ו דטומאת זב במדרס וא"כ ממילא נמי דלית ליה טהרה במקוה כיון דטהרה זו לא כתיב אלא בשרצים ובכלי מדין והיינו בכלים שיש להם בית קיבול דומיא דשק וא"כ מה"ט גופא טפי הו"ל למימר דליתא לק"ו כלל ושפיר ממעטינן לה ממיעוטא דמשכבו דאין להחמיר במשכבו טפי מטומאת עצמו דיש לו טהרה במקוה משא"כ למאי דמסיק הש"ס דכיון דתרי קראי כתיבי וע"כ דביש במינו ואין במינו תליא מלתא דהיכא דיש במינו לא הוי בכלל מיעוטא דמשכבו אלא בריבויא דכל המשכב מרבינן לה לטומאה וא"כ ממילא דשפיר הוי נמי בכלל ריבויא דכל כלי עץ תתחטאו דכיון דהוי כלי למדרס הוי בכלל טומאת מת דכלי מדין דכתיב תתחטאו וא"כ לפ"ז הך סוגיא דכיצד הרגל היינו לפי המסקנא דהכא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דמפץ דהכא היינו של שפי ושל גמי וא"כ משמע להו דאין לו טהרה במקוה אף לפי המסקנא כיון דלא הוי בכלל ריבויא דוכל כלי עץ תתחטאו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' בפ"א מהלכות מקואות וע"ש בלשון הראב"ד שדבריו נוטין קצת לאותן סברות שכתבתי ודוק היטב:

במשנה מניין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים וכו' זאת הסוגיא עמוקה כמו שפרש"י בסוף הסוגיא דרבינו יצחק בן יהודא הושיבה בג' פנים ולא ישרו בעיניו עוד מצאנו ברבינו שמשון בפי' המשניות שהאריך בפירושה דלא כפרש"י והתוס' וכן פירשה הרא"ש על דרכו של רבינו שמשון ופי' הרא"ש והר"ש נוטין קצת לפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו. ואני אבוא בקצרה לבאר עיקר הדברים במה שנוגע בסוגיא דשמעתין דלפרש"י והתוספות צריך להרחיק הזרעים זה מזה שיעור ג' טפחים שלא ינקו זה מזה דשיעור יניקת כל אחד טפח ומחצה ולפ"ז ע"כ דמה שמפרש רש"י בד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה דממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן האי ממלא לאו דוקא אלא לענין האורך קאי שיוכל למלאות רצועה בזריעת הגרעינין כל אורך ערוגה ברוחב כל שהוא עד סמוך לקרן ממש דהא ודאי א"א לזרוע ברוחב כלל נוסף על רצועת הגרעינין שהוא בקצה הרוח דא"כ לא נשאר הרחק ג' טפחים לגרעין שנזרע באמצע אע"כ כדפרישית ובענין זה צריך לפרש ג"כ שיטת התוספות אלא דלרש"י יוכל לזרוע אותה רצועה עד סמוך לקרן ממש דאף ע"ג שהקרנות סמוכין לא חיישינן דדמי לראש תור משא"כ לפי' התוס' לקמן בד"ה אמר רב אפילו לאורך הרצועה אינו יכול למלאות את כולה אלא שצריך להרחיק הקרנות זה מזה שיהיה שיעור האלכסון ג"ט. אלא דלכאורה נראה דוחק לפרש כן שבד' רוחות נמי אינו זורע אלא רצועה של גרעין א' שאין דרך סתם זריעה בכך ועוד דאי אפשר לצמצם לזרוע בענין זה לכך היה נראה יותר לפרש כפי' הרמב"ם והר"ש והרא"ש דשיעור הרחקה אינו אלא טפח ומחצה דעיקר חששא אינו אלא כדי שלא ינוק עיקר זרע מין א' מיניקת זרע חבירו אבל במאי דיניק יניקה זו מיניקת חבירו לא חיישינן והביאו ראיה מל' הירושלמי ע"ש ובאמת שהדעת נוטה כן ונמצא דלפ"ז יוכל למלאות כל הרוח ממש ברוחב טפח עד סמוך לקרן שצריך להפריש ולהניח מקום פנוי להקרנות כשיעור טפת ומחצה ואף שענין הרוחב טפח שכתבנו אינו מבואר בל' הרמב"ם בחיבורו מ"מ מכלל דבריו שכתב דשיעור הרחקה בין מין למין טפח ומחצה נמצא למד דיוכל לזרוע כל אורך הרוחב טפח ובאמצע יזרע ג"כ טע"ט וא"כ יש כאן הרחק של טפח ומחצה בין אמצעי לבין אותן שברוחות שכלות בסוף רוחב טפח וכן כתב הב"י שם בשם רבינו יוסף הלוי רבו של הרמב"ם ז"ל ותיתי לי דקיימתי הך מלתא מסברא דנפשאי ואע"ג דלפ"ז קשה יותר אלשון המשנה דבכה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש דהעיקר חסר מן הספר לפרש סדר הזריעה באורך וברוחב מה שא"כ לפירוש רש"י והתוס' ניחא טפי דסתם לשון בד' רוחות ערוגה משמע שממלא כל אורך הרוח וברוחב משהו משום דתפסת מועט תפסת משא"כ להך פירושא קשה דמהיכן נודע לנו דזריעת הרוחב היינו טפח ומאן מפיס דהא אפילו שיעור יניקה גופא דטפח ומחצה לכאורה לא נתפרש בשום מקום ונראה דוחק לומר דהל"מ הוא ועיקר ראיה דמתני' אינו אלא משום עירבוב ע"י אותה שבאמצע וכמו שאבאר בשיטת רש"י בסמוך אלא דלשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר כן שהרי כתב דמן התורה אין איסור אלא בפחות מטפח דלוקין עליו אלא דאפ"ה מצינן למימר דסתם שיעור זריעת ערוגה היינו ברוחב טפח מהא דאמרינן בסמוך לענין גבולין דילפינן מקרא דוהשקית ברגלך כגן הירק מה ירק טפח אף גבול טפח ואם כן נראה מכ"ש דמקום זריעת הגינה גופה אינה פחותה עכ"פ מרוחב טפח כן נ"ל נכון לפי שיטת הרמב"ם והר"ש וסייעתן והיינו כיון שהביאו ראיה מהירושלמי לענין שיעור יניקה בטפח ומחצה סגי א"כ ע"כ צריכין לפרש משנתינו בענין זה משא"כ לרש"י והתוס' לא נחתו לפרש על דרך שיטת הירושלמי כמו שביארתי באריכות מש"ה ניחא להו לפרש טפי בפשיטות דשיעור הרחקה ג"ט וא"כ ע"כ דלפירושם אף אותן שברוחות אינו זורע אלא ברוחב כ"ש לצד האמצעי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בפי הסוגיא לכל חד כדאית ליה:

בתוס' בד"ה מניין לערוגה י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דנפקא מיניה לענין מקח וממכר. ולענ"ד נראה דוחק ונראה לי לפרש בע"א דלעיקר דינא דערוגה נמי הוצרכו להך ילפותא דמהנך טעמי דמסיק הש"ס דקים להו דה' בו' לא ינקי אכתי לא סגיא אפילו לענין הרחקה דאדרבה מהאי קרא דמייתי במשנה הוי משמע דבעינן ערוגה שיהא ו' על ו' חוץ ממקום הזרעונים כי היכי דליהוי הרחק ג"ט בין אותן שברוחות להאמצעים כמו שמקשים התוס' בסמוך משום הכי כתבו התוס' די"א דערוגה ו' ילפינן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם א"כ ממילא משמע דהאי קרא דכגנה זרועיה תצמיח נמי איירי בכה"ג דהגנה גופה היא ו' על ו' ואפ"ה זורעין בתוכה ה' זרעונין כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה ד' על ד' וכו' ומה שפי' בקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אין נראה לר"י וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ועיין בחידושינו ספ"ק דקידושין שכתבתי שם דהך מלתא תליא בפלוגתא דתנאי בסנהדרין דלמ"ד דבני נח נצטוו על הרכבת אילן מדכתיב את חקותי תשמרו א"כ ממילא משמע דכלאי זרעים מדרבנן והא דממעטינן משדך למעוטי כלאי זרעים בח"ל ע"כ היינו כלאי כרם כמ"ש רש"י והתוס' להדיא וכמו שכתבתי שם בטעמא דמלתא משא"כ למ"ד דבני נח לא נצטוו על הכלאים והא דכתיב את חקותי היינו מדכתיב למינהו א"כ ודאי דכלאי זרעים מדאורייתא וכמו שהארכתי שם עי' עליו ודו"ק:

בגמ' מאי משמע א"ר יהודא וכו' תוציא חד וכו' זרועיה תרי וכו' תצמיח חד הרי ה'. ויש לדקדק דא"כ אמאי נקיט במשנה טפי הך מלתא דזרעה לא נאמר אלא זרועיה דאכתי לשון זרועיה לא משמע אלא תרי ואכתי ה' מנ"ל וטפי הוי ליה לפרושי הנך דרשות דתוציא חד ותצמיח חד שאינן דרשות פשוטות כ"כ כמו הך דזרועיה דמשמע תרי. ונראה לי דאי לאו הך דזרועיה לא הוי לן למידרש הך קרא כלל לענין הרחקת כלאים דאפשר דאורחא דקרא הוא כיון דבלא"ה לא הוי אלא משל בעלמא דדברי קבלה אלא כיון דמיתורא דקרא דכתיב זרועיה ולא כתיב זרעה ע"כ שמעינן דאתי למנינא ומדהאי למנינא הנך נמי למנינא כן נ"ל: