מסכת שבת דף ס״ח עמוד א׳

אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:

גמ' עוד כלל אחר לקמן בפירקין (שבת דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול:

וגבי שביעית בפרק (בנות שוח):

גבי מעשר בפ"ק דמסכת מעשרות:

אית ביה אבות ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ"ק (דף ג.):

ולבר קפרא דתנא בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו':

אלא לאו היינו טעמא משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול:

שבת איתא לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום:

וגבי שביעית נמי כו' הכי תנן בשביעית (כ"ז מ"א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו דקתני כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וכו' ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו ביעור דכלל הראשון גדול דיש לו ביעור ואחרון אין לו ביעור ואע"ג דקתני התם בבבא אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית ולא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה שייך למתני בתריה כלל גדול:

והא גבי מעשר דקתני עוד כלל אחר אמרו כו' תימה למה ישנה בראשון כלל גדול כיון דאינו גדול מן השני וצ"ע:

דאית ביה אבות ותולדות ואפילו לרבא דאמר במועד קטן (דף ב:) גבי שביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא מ"מ מדרבנן מיהא אית ביה אבות ותולדות וא"ת במעשר איכא נמי אבות ותולדות דמדאורייתא דגן ותירוש ויצהר ומדרבנן כל מילי וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות וא"ת ובכלל אחר דשבת ושביעית ליתני נמי כלל גדול מהאי טעמא ויש לומר דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וה"ק עוד כלל גדול אחר אמרו:

גדול עונשו של שבת משל שביעית לפירוש הקונטרס דמפרש בתלוש שנתלש קודם שבת וקודם שביעית משמע שרוצה לפרש שביעית במחובר איתא היינו במחובר ערב שביעית ונתלש בשביעית ומיירי באיסור פירות שביעית לאכילה וקשה לר"י דלפי' לא הוה ליה למימר אלא גדול עונשו של שבת ושביעית משל מעשר דאיתנהו במאכל בהמה מה שאין כן במעשר ולמה ליה למימר כלל גדול עונשה של שבת משל שביעית אלא נראה לר"י דבמידי דאכילה דלא שייכא לענין שבת לא שייך למימר גדול שבת לא משביעית ולא ממעשר ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר אלא קאמר גדול שבת משביעית דאיסור מלאכות איתנהו בין בתלוש בין במחובר ואילו איסור מלאכות דשביעית במחובר איתא בתלוש ליתא וכן משמע בירושלמי דקתני שהשבת חלה על הכל ושביעית לא חלה אלא על עבודת הארץ בלבד:

ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר כו' נראה לרשב"א דאחרים לא שנו כלל גדול במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר:

ואילו פאה ליתא בתאנה וירק לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ"ק דפאה (מ"ה) דחייב בפאה אלא נקט תאנה משום דנלקטת כמה פעמים (ב"ב דף כח:) אכל ג' פירי בחד יומא כגון תאנה כו' ואומר ר"ת דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא בדגן ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך והא דדריש בת"כ יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת"ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם נמי דריש מעשר ירק מקרא אע"ג דהוי מדרבנן ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי לה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחד דבר מועט הוא פאה דידיה ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר:

ספיחי סטיס וקוצה הא דלא קאמר סתם למעוטי מידי דלאו אוכל אלא נקט הני אומר ר"י משום דקצת הם ראויים לאכילה וקמ"ל דאפילו הכי אין פאה נוהגת בהן וכן מצא רשב"ם בתשובת רש"י והא דנקט ספיחים משום דשמא סטיס וקוצה עצמם אינם ראוים כלל לאכילת אדם ולא הוה חידוש או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן:

גר שנתגייר בין הנכרים בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:):

פרק ז אמרו גדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש ובין במחובר. ודבר זה מפורסם וברור כי אפילו המוציא מרשות לרשות בשבת חייב חטאת והרבה מן המלאכות שאינן במחובר והן ידועות ואין אנו צריכין למנותן ואילו שביעית במחובר איתא בתלוש ליתא ועיקר דילה בתורת כהנים הזרע והזמיר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף אין לי אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן ועיקר דילה בפרק משקין בית השלחין (מועד קטן דף ג) וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ועיקרה בתורה דכתיב (ויקרא כ״ה:ז׳) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ובמשנה (שביעית פ' ז') כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית: ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה. עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וסמיך ליה ואכלת דבר שהוא אוכל ובמשנה (מעשרות פרק א) כל שהוא אוכל:

כלל גדול אמרו בשבת אסיקנא תנא כלל גדול הכא משום חומרא דשבת גדולה מכלל שביעית דאילו איסורא דשבת חלה בין בתלוש ובין במחובר ואיסורא דשביעית אינה אלא מן המחובר לקרקע ותוב איסורא דשביעית גדולה מאיסורא דמעשר שהשביעית חלה באוכלי אדם ובאוכלי בהמה והמעשר אינו חל [אלא] על אוכלי אדם בלבד לפיכך קתני כלל גדול בשביעית ולבר קפרא משום דעונש של מעשרות גדול מעונשה של פאה לפיכך תני כלל גדול במעשר. ותנא דידן שבת ושביעית דחומרא דאורייתא תני כלל גדול. אבל מעשר כגון ירק וכיוצא בו דחומרא דרבנן הוא לא קתני כלל גדול.

גמרא גבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול. כלל גדול שבשביעית הוא ששנינו בפרק שביעי (מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ועוד כלל אחר היא, ששנינו שם (במ"ב) ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, ואע"ג דבכלל גדול קא חשיב ארבע, ובעוד כלל אחר נמי קא חשיב ארבע, היינו גודליה דקמא משום דבקמא קתני יש לו ביעור ובבתרא קתני אין לו ביעור. והא דקתני התם (פ"ח, מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא, ואע"ג דלא קתני כלל אחר בתריה. איכא למימר דאכלל האמצעי קאי, דכיון דתניא עוד כלל אחר אמרו, תנא בתריה כלל גדול. וכללות ששנינו במעשר הוא ששנינו בפ"ק דמעשרות (מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר, כלל אחר אמרו כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול.

שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות אבות שבשביעית הנהו דכתיבי באורייתא, ואידך דרבנן קרי להו תולדות. ואם תאמר אם כן במעשר איכא אבות ותולדות, כגון תירוש ויצהר דחייבין דאורייתא ואידך דרבנן נינהו. תירצו בתוספות דלא שייך אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה אסור מלאכה. ולא הבנתי, דהא גבי נזקין תנן אבות ותולדות. ואם תאמר עוד אם כן בכלל שני דשבת ובכלל שני דשביעית ליתני נמי גדול מהאי טעמא. ויש לומר דאכלל גדול דרישא קיימי, כלומר: עוד כלל אחר גדול אמרו.

ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ותולדות איכא ואם תאמר לבר קפרא טפי ניחא, דלדידיה לאו משום אבות ותולדות, אלא בכולהו משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר. יש לומר דבר קפרא לא תני אלא חד. ואי נמי ניחא ליה לפרושי נמי הא דבר קפרא כטעמא דמתניתין.

ואילו פאה ליתא בתאנה וירק פירש ר"ת ז"ל: דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא איתנהו בפאה, משום דפאת שדך בקצרך כתיב (ויקרא כג, כב) וקציר דגן משמע, וכתיב (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, וכתיב (דברים כד, כ) כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, הא כל שאר האילנות ושאר הדברים אינן חייבים דבר תורה. והא דדרשינן להו מקראי בתורת כהנים (קדושים פרק א, פי' ז), אסמכתא בעלמא נינהו, דהכי נמי מרבה בספרי (בחוקתי פרשתא ח פ' י"ב) כל מילי לגבי מעשר, אע"ג דכתיב בהו בהדיא מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג). ובתאנה וירק היינו טעמא דלא תקון בהו פאה, משום דלית בהו ריוח לעניים, אדרבא מתבטלין ממלאכתן על כך כיון שאין ידוע זמן לקיטתן, ובירק נמי כיון שאינו מכניסו לקיום דבר מועט הוא, ואי אפשר שלא יתבטל עליו יותר ממה שמרויח, ועוד דכיון שאין עושין ממנו גורן אין העם יודע מתי ילקטנו ויתבטל עליו [שיהיה] יושב וממתין. והא דנקט תאנה לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר האילנות שאין נלקטין כאחד, והיינו דלא חשיב התם (פאה פ"א מ"ה) במחוייבי פאה אלא שמונה אילנות בלבד הא כל השאר פטורין, ותאנה לרבותא נקטה אע"ג דחייבת בבכורים.

גר שנתגייר בין הגוים פירוש: בפני שלשה, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, אבל נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר וכדאיתא ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב).

מהא דרב ושמואל דאוקימו מתניתין ב שהיתה עיקרה של שבת שכוחה ממנו. נראה לי גם כן קושיא לפרש"י דמתניתין, דכיון שהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו מאי ימים שבינתיים איכא והאיך שמע שהיה שבת, ואפילו ללישנא בתרא מתניתין נמי בין שהכיר ולבסוף שכח בין שהיתה עיקרה של שבת שכוח ממנו. אבל לפירוש שני דאוקימו לה בגזירת הכתוב ניחא. ואע"ג דרש"י ז"ל חזר על צדדי הדבר כדי להולמו, אפילו הכי לא נתיישב.

תנן כל השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהוי ליה ידיעה פירוש: לישנא דשוכח קא דייק, דלא שייך שוכח אלא במי שידע, דאידך אינו יודע קרי ליה.

ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא איכא למידק דלמא רבותא קמ"ל, דאפילו יודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדבעינן נמי למימר בסמוך אלא על כל שבת ושבת. ויש לומר דהכי קאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח, וכל שכן היודע עיקר שבת, דאי לאשמועינן קילותא, ליתני היודע עיקר שבת אינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת, וכדתניא ברישא דמתניתין השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, אבל השתא דתני חייב על כל שבת ושבת, משמע דצריכותא לחיובא הוא, ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן היודע עיקר שבת, ומכל מקום אף הוא צריך למיתני היודע עיקר שבת לאשמועינן נמי פטורא, וא"כ ליערב וניתני הכיר ולבסוף שכח, וכן היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת, והיינו נמי דבתר דפריק מאי היודע שידעה ושכחה, הדרינן ואקשינן ליה, אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה, אדתני היודע שהוא שבת כו', ליתני היודע עיקר שבת, כלומר אם כן מדלא תני תרתי הכיר ולבסוף שכח, והיודע עיקר שבת, אלמא דוקא שידעה ושכחה חייב על כל שבת ושבת בלבד, אבל היודע עדיין עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.

כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעי' ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולדמיו ביעור שהרי מתקיים הוא בארץ אלא נהנין בו עד ראש השנה כמו שיתבאר במקומו:

כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשרות ר"ל אוכל אדם אבל אוכלי בהמה אע"פ ששביעית נוהגת בהם שהרי כתיב ולבהמתך ולחיה אין מעשר נוהג בהם דגן ותירוש ויצהר כתיב ולא תקנו פירות וירק אלא בדומה לאלו ר"ל שיהו מאכל אדם אבל אכל בהמה שאין ראוי לאדם פטור מן המעשר הא אם ראוי לאדם ונתנו לבהמה מעשר נוהג בו ומה שאמרו במסכת חולין דמאי שלקחו לזרע ולבהמה פטור דוקא בדמאי שהקלו בו ויש אומרים שאף בדמאי דוקא כשלקחו מתחלה לבהמה אבל לקחו מתחלה לאדם ונמלך ונתנו לבהמה חייב:

ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אע"פ ששומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול כגון קשואים שראויים לאכילה בקטנן ואין מניחין אותן אלא להוסיף בגופן וכל שאין תחלתו אוכל ר"ל שאין ראוי לאכילה בקטנו אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה ר"ל עד שיגדל ויעשה ראוי לאכילה וזהו ענין עונת המעשרות כמו שיתבאר במקומו:

כשם שיש תולדות לאבות הנזכרות בענין שבת כמו שביארנו וכמו שיתבאר כך יש תולדות לענין שביעית שלא הוזכרו בתורה אלא זריעה וקצירה זמירה ובצירה ושאר עבודות קרקע כלם מכח תולדה נאסרו וכבר ביארנוהו בראשון של משקין:

דין שביעית אינו אלא בדבר שהיה מחובר משעה שנכנסה קדושת שביעית אבל מה שכבר נתלש קודם שנכנסה שביעית אין קדושת שביעית נוהגת בו ומותר לעשות מלאכה בשביעית בתלוש כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שמעשר נוהג בפירות וירק מדברי סופרים אינו כן בפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתן כא' ומכניסו לקיום חייב בפאה שנ' ובקוצרכם את קציר ארצכם כל שדומה לקציר בחמשה דברים אלו חייב בפאה אוכל למעט ספיחי סטיס וקוצה שאינן אוכל ואע"פ שהוזכרו לענין שביעית הוא מפני שמיני הצבעים נוהגי' בו ולשון ספיחי' הוא מפני שאין אדם נוהג לזרען ונשמר למעט את ההפקר ומה שאמרו המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט שכחה ופאה טעם הדבר שמאחר שהוא עצמו זוכה בו יאמרו שלו הוא וקוצר בלא פאה וכן שלא ליתן מקום לזייפנים להערים וגדולו מן הארץ למעט כמהין ופטריות ולקיטתו כא' למעט תאנה אע"פ שפאה נוהגת באילנות דוקא באותם שלקיטתם כא' אבל תאנה יש בה תאנים גמורים היום ויש בה למחר ולימים הרבה ואלו היה מתחייב בפאה היה שם בטול עניים ומכניסו לקיום למעט את הירק:

ממה שכתבנו למדת שמה שאמרו בכאן דאלו מעשר איתיה בתאנה וירק פירושו מדברי סופרים מה שאין כן בפיאה אף מדברי סופרים וא"כ מה שאמרו בספרי (מכל עשב) [וכל מעשר] הארץ לרבות את הירק אסמכת' בעלמא הוא ויש חולקי' לומר שמן התורה הם וכבר כתבנוהו במסכת ע"ז ובברכות:

כבר ביארנו במשנה שאפי' תנוק שנשבה לבין הגוים ולא היתה לו ידיעת ענין שבת מעולם לכשיודע לו יהא חייב חטאת וכן אם אכל חלב ודם לכשיודע לו יהא חייב על הדם אחת ועל החלב אחת וכן בכלם למדת שכל המחוייב חטאת על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שדבר זה עון הרי זה חייב חטאת לכשיודע לו ואין הלכה כמונבז שיהא דנו כאנוס לפוטרו מכל וכל אלא הרי הוא כהכיר ולבסוף שכח וכן למדת שהכיר ולבסוף שכח הואיל ועכשיו מ"מ אינו זוכר עיקר שבת הרי הוא כשכוח מעיקרו ואינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת ואין הלכה כלשון ראשון האמור בסוגיא זו לרב ושמואל שהיו דנים הכיר ולבסוף שכח כשכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת שהוא חייב על כל שבת ושבת אלא שכוח מעיקרו והכיר ולבסוף שכח שניהם שוים להתחייב חטאת אחת על כל שבת ושבת כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר גר שנתגייר בין הגוים מיהא היאך אפשר שלא ידע ענין שבת מעולם והרי הוא צריך שלשה ומודיעים אותו מצות קלות וחמורות כמו שהתבאר ביבמות אפשר בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולא הכיר מעולם או שמא נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים:

בד"ה גבי שביעית כו' ועוד כלל אחר כו' כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה כו' מתקיים כו' כצ"ל:

בד"ה דאית ביה כו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות כו' עכ"ל ר"ל דלא שייך להזכיר כלל גדול משום דאיכא אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה איסור מלאכות אבל אבות ותולדות ודאי דאיכא נמי במידי דלית ביה איסור מלאכות כגון אבות ותולדות דגבי נגעים ודגבי נזיקין ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק מן דברי התוס' וק"ל:

בא"ד וי"ל דלא צריך למתני דאכלל גדול קמא קאי כו' עכ"ל ובבא אחריתי התם דתני שוב כלל גדול משום דכבר הפסיק בכלל אחר דלא תני ביה כלל גדול וק"ל:

בד"ה גדול עונשו כו' ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר כו' עכ"ל ובשמעתין נמי לבר קפרא המ"ל גדול שביעית ומעשר מפאה דאילו שביעית ומעשר איתנהו בתאנה ובירק משא"כ פאה אלא משום אחרים דלא תני כלל גדול במעשר וגבי שביעית תני כלל גדול הוצרך להך סברא משום דגדול עונשו של שביעית ממעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין כו' ודו"ק:

ודע שהרמב"ם בפי' המשנה כתב מפני זה אמר כלל גדול מפני היות שבת עונשו חמור משאר עונשים לפי שהוא בסקילה עכ"ל וזה סותר לכאורה סוגיא דשמעתין וצ"ל שהוא מפרש דתרתי תרתי קאמר וה"פ גדול עונשו של שבת משל שביעית לענין סקילה ועוד מלתא אחריתא דגדול שבת דאילו שבת איתא בין בתלוש כו' וכן גדול עונשו של שביעית משל מעשר כדאמרי' בעלמא גדול עונשו של שביעית לסוף מוכר מטלטליו לסוף מוכר ביתו כו' ועוד מלתא אחריתא דאלו שביעית איתא בין במאכל כו' וכן גדול עונשו של מעשר משל פאה דמי שלא מעשר פירותיו עונשו מיתה משא"כ בפאה ועוד מלתא אחריתא דאילו מעשר איתא בתאנה כו' ודו"ק:

בגמ' אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאלו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר וכו' נראה דשפיר הוה מצי למימר דגדול עונשו של שבת משל שביעית דאלו בשבת איתא מיתת סקילה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכן גבי שביעית הוי מצי נמי לומר דגדול עונשו מצד עצמו יותר משל מעשר שהרי ידוע הוא שעונש של שמיטה הוא גדול אלא משום דגבי מעשר אליבא דבר קפרא לא הוה מצי לומר הכי לכך נקיט לה גמ' בהאי לישנא ודו"ק:

וגר שנתגייר בין הנכרים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה גבי שביעית נמי וכו' ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומתקיים כו' ומתקיים בארץ עיין בסדד המשנה דאין הגירסא שם כלשון זה של התוס':

ד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסוד מלאכה דברי התוס' הללו תמוהים דהא אשכחן דקתני אבות ותולדות אפי' במילי דלאו איסור מלאכה דהא בריש ב"ק תני ארבע אבות נזיקין ומפרש התם אבות ותולדות וכן מייתי התם אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וכו' וצ"ל דהא דכתבו התוס' דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה לאו דוקא אלא ר"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות אלא במילי דאיסור מלאכה וכיוצא בה שהסברא היא שהתולדה מלאכה גרועה ופחותה מן האב וכן גבי נזיקין התולדה היא גרועה ואין נראה כ"כ מזיק להתחייב עליו כמו על האב וכן גבי טומאה התולדות הן ראשון ושני לטומאה אבל גבי מעשר שהאבות הן דגן תירוש ויצהר והתולדות הן שאר מיני פירות כגון תאנים ורמונים מן הסברא אין נראים שאר פירות פחותים שלא להתחייב במעשר כמו הגפן אלא שגזירת הכתוב הוא שלא לחייב במעשר אלא בדגן תירוש ויצהר לכך לא שייך להזכיר גבי מעשר אבות ותולדות וכ"כ בספר ח"ש אלא שאין זה לשונו:

בא"ד וי"ל דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וכו' מקשין התלמידים א"כ גבי שביעית דקתני התם בבא אחריתי כלל גדול אחר למה איצטריך למתני גדול יותר מלגבי הכלל השני אבל אין זה קושיא כלל דהכלל השני גבי שבת וגבי שביעית הוא נשנה תיכף ובאותו פרק של כלל גדול הראשון לכך לא איצטריך למתני גדול אלא תנא סתם ועוד כלל אחד אמרו ור"ל ועוד כלל אחד גדול אמרו אבל הכלל הג' הוא בפרק בפני עצמו מופלג מן הראשון ולא שייך לומר ועוד כלל אחד גדול דלא קאי אראשון לכך תני נמי גדול וק"ל:

ד"ה ואילו פאה וכו' והא דדריש בת"כ מניין שאני וכו' ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל וכו' כצ"ל:

בגמ' מ"ט תנא כלל גדול וכו' וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת היינו משום דשבת חמור לפי שהוא בסקילה ע"ש ויש לתמוה טובא שכתב מדעת עצמו פירוש לשון כלל גדול היפך סוגיא דשמעתין דמפרשי להאי לישנא דכ"ג בגוונא אחרינא. ועיין במהרש"א. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב דהרמב"ם ז"ל לאו משום הך לישנא דכ"ג לחוד כתב כן אלא דאגב אורחא מפרש נמי הא דקתני כ"ג אמרו בשבת משמע בשבת דוקא אמרו כן ולא ביה"כ והיינו כדפרישית כיון דשבת חמור שהיא בסקילה מש"ה לא מצינן למילף יה"כ משבת לא לענין חילוק מלאכות ולא לענין שיחייב על כל יה"כ ויה"כ כמו בשבת וכמו שכתבתי שכן נראה באמת מלשון הרמב"ם בהלכות שגגות ויתכן יותר לפמ"ש מפרשי הרמב"ם שם דהרמב"ם פוסק כר"ח דכריתות וא"כ למאי דפרישית הא בהא תליא דלר"ח ע"כ מתניתין למעוטי יה"כ אתי ובסוגיא דלקמן אבאר עוד בזה:

בתוס' בד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה. נראה בכוונתן משום דלשון אבות ותולדות משמע באחד משני דרכים והיינו היכא שהתולדות באין מחמת האבות כגון באבות הטומאה שהתולדות הן מה שנגעו באבות או בענין שהתולדו' לא כתיבן ולא ידעינן להו אלא מסברא דדמיא לאבות מ"מ לעולם יש צד חשיבות קצת באבות יותר מבתולדות כגון אבות נזיקין דאבות כתיבי ותולדות לא כתיבי וכה"ג באבות ותולדות דמראות נגעים וכן באבות ותולדות באיסורי מלאכות שבת דאע"ג דתולדות דמיין לאבות אפ"ה יש לאבות צד חשיבות דהוו במשכן וע"ש כך נקרא אבות כדאיתא בריש ב"ק משא"כ בהנך דמעשר שהתולדות בשאר פירות אינן אלא מדרבנן משום גזירה והרחקה בעלמא כמ"ש התו' בפ"ק דר"ה ובכמה דוכתי מש"ה לא שייך בהו לשון אבות ותולדות כן נ"ל וקרוב לזה כתב מהרש"ל ודלא כמהרש"א שפירושו דחוק ודו"ק:

בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מתניתין בתינוק שנשבה וכו' אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ופרש"י דהכיר ולבסוף שכח הו"ל כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת מש"ה חייב על כל שבת ושבת עכ"ל. ונראה דכוונתו דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה כיון דמדמה לה לשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וכן נראה ג"כ מלשונו בכל הסוגיא וכן מבואר ג"כ בלשון התוס' דשמעתין אלא דקשיא לי טובא בגווה דמה סברא יש לומר כן דמאי ענין הכיר ולבסוף שכח לשוכח שהיום שבת דהתם ליכא אלא שגגת שבת לחודא מש"ה חייב על כל שבת ושבת דימים שבינתיים הויין ידיעה כמו שפרש"י וכדפרישית דלישנא דרבה בכריתות הכי משמע או כמ"ש התוספות במשנתינו דגזרת הכתוב הוא ומש"ה אין לחייבו על כל מלאכה ומלאכה שהרי בזדון מלאכות עשאן לכולן משא"כ בהכיר ולבסוף שכח דהו"ל שגגת שניהם א"כ ממ"נ אי קסבר דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת כדמסיק רב נחמן לקמן דף ע' ע"ב א"כ אמאי חייב על כל שבת ושבת דהא הכיר ולבסוף שכח גרע מהעלם זה וזה בידו כמ"ש התוס' לקמן אע"כ דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ע"כ היינו משום דס"ל דשבתות כגופין דמי לגמרי אפילו היכא דליכא למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה והיינו כדאמר ר"ח בכריתות אי משום סברא בעלמא או משום דכתיב ואת שבתותי תשמורו דמשמע שבתות כגופין דמי לגמרי מש"ה מוקי רב ושמואל לאידך קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה לבדדמי דהיינו דוקא בתינוק שנשבה ובגר שנתגייר ולא להכיר ולבסוף שכח א"כ לפ"ז קשה בהכיר ולבסוף שכח אמאי לא מחייב נמי על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דהא מה"ט דשבתות כגופן דמי לר"ח אפילו ביודע שהוא שבת נמי מחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כפרש"י שם להדיא: ועוד כיון דמרא דשמעתין דהכא רב ושמואל נינהו והתם בכריתות אמרי' להדי' דשמואל תני נדה ולא נדות ופרש"י שם דהיינו משום דשמואל ס"ל כר"ש ע"ש (מיהו בהא איכא למימר דהאי דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דרב ושמואל לאו הכי אתמר):

ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל לפרש דכל הסוגיא דשמעתין נמי בהכי רהטי דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח לא הוי בכלל השוכח עיקר שבת דמתניתין ומש"ה איצטריכו לדחוקי ולאפוקי לשון השוכח עיקר שבת ממשמעותיה ולפרש בדוחק שהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת ומש"ה דחקו נמי בסיפא דמתניתין דהיודע עיקר שבת דהיינו שהיה יודע עיקר של שבת ושכחו ודלא כמשמעות הלשון היודע שהוא שבת ומדקדקו נפשייהו כולי האי בפירושא דמתניתין ס"ד דע"כ היינו משום דפשיטא להו טובא מסברא דשבתות כגופין דמי לגמרי ומש"ה קס"ד דהיינו לגמרי כר"ח דכריתות דאית ליה הך סברא וא"כ לפ"ז אה"נ דהא דאמרי רב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כדשמעינן לר"ח אפי' ביודע שהוא שבת דהא חד טעמא אית להו דשבתות כגופין דמי לגמרי ולפ"ז ממילא דביודע עיקר שבת נמי חייב דקתני על כל שבת ושבת היינו דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא רבה גופא קאמר התם מנא אמינא לה דשבתות לאו כגופין דמי ומדייק לה מדלא קתני ביודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ משמע דמאן דס"ל דשבתות כגופין דמי היינו נמי דחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אדתני היודע עיקר שבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא כיון דחד דינא ממש אית להו (ובזה נתיישב מ"ש התוס' בד"ה אבל לא שכחו תימא לר"י וכו') ואהא משני הש"ס דאה"נ דהאי יודע עיקר שבת היינו שהיה יודע עיקר שבת ושכחו וא"כ לפ"ז ע"כ דנהי דשמואל בהא כר"ח ס"ל דשבתות כגופין דמי אפ"ה היינו דוקא ביודע שהוא שבת דכיון דשגגת מלאכות הן חייב על כל מלאכה ומלאכה וכיון דשבתות כגופין דמי מחייב נמי על כל שבת ושבת אע"ג דלא קתני לה במתני' ממילא דאדלעיל מיניה קאי משא"כ בהכיר ולבסוף שכח ע"כ לרב ושמואל אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה משום דהו"ל כהעלם זה וזה בידו ובכה"ג לא שייך חילוק מלאכות דהא לא מצינן למימר דלרב ושמואל בהכיר ולבסוף שכח דאיירי בה מתניתין ביודע עיקר שבת נמי חייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת דא"כ מה בין יודע עיקר שבת ליודע שהוא שבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל לא שכחו מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת והיינו מה"ט גופא דשבתות כגופין דמי כמו ביודע שהוא שבת דמאי שנא ותרווייהו לא דמי להעלם זה וזה בידו דשבת אחד א"כ אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא כיון דבתרווייהו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לפי סברא דהשתא דלרב ושמואל שבתות כגופין דמי לגמרי במימרא דר"ח בכריתות כל זה נראה לי ברור ומוכרח בסוגיות הגמרא דלפרש"י והתוס' יש לתמוה מאי ס"ד דבלא שכחו לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת יתחייב על כל מלאכה ומלאכה ולא על כל שבת ושבת הרי שגגת שבת וזדון מלאכות הוא וצ"ע טובא ולפמ"ש ממילא נתיישבו כל הקושיות התוס' שהקשו בזו הסוגיא. ומהרש"ל בח"ש הרגיש קצת בזה ומהרש"א דחה דבריו ולא ידעתי למה דאע"ג דמסוגיא דכריתות לר"ח לא משמע הכי היינו למאי דמסקינן בשמעתין דמימרא דרב ושמואל נמי לאו הכי איתמר והמעיין היטב בסוגיא דכריתות יראה שדברים ברורים הם בכל מה שכתבתי לולי דרש"י והתוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

גמ' למעוטי תאנה עיין ר"ה דף טו ע"ב תוס' ד"ה נהגו העם: