מסכת שבת דף ל״ו עמוד ב׳

לגיטי נשים דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו:

מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין קדירה לתוכה:

קש זנבות השבולין:

גבבא הנגבב מן השדה אישטובל"א:

גפת פסולת של שומשמין שהוציא שומנן:

עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:

או עד שיתן אפר על גבי גחלים לכסותם ולצננם:

בית שמאי אומרים נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:

נפקא מינה לגיטי נשים מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב"א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט:

מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נראה לר"י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל"א בלע"ז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן שבת דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש"י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה:

לא יתן עד שיגרוף פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר"י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי:

חמין ותבשיל נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע"פ שיש לדחות ושם אפרש בע"ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור"י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן:

וב"ה אומרים אף מחזירין אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר"י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע"י וקשה לרשב"א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לג. ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור"י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה"מ כשעושה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע"ג דהדפנות כבר עשויות אור"י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:

נפקא מינה לגיטי נשים כלומר בדאלך המביא גט מבבל או מבורסיף אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לדבריהם שאמרו במסכת גיטין בפר' א' (דף ו) בבל רב אמר כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עב) היכא חביל ימא אמר רב פפא סבא משמיה דרב זו פרת בורסיף ובבראשית דר' אושעיא (פרשה לח) חד תלמיד ר' יוחנן הוה יתיב קדמוי הוה מסבר ליה ולא סבר אמר ליה מה דין לית את סבר אמר ליה דאנא גלי מן אתראי אמר ליה מן הדין אתר את אמר ליה מן בורסיף אמר ליה לא תאמר כן אלא בולסיף שנאמר (בראשית י״א:ט׳) כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ובגמרא דכל ישראל יש להן חלק (סנהדרין דף קט) אמרו אמר רב יוסף בבל בורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף אמר רב אסי בור ספת ואדוננו האיי ז"ל אמר בבל בורסיף ובורסיף בבל כוונת דבר זה לאותה ששנינו במשנה שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פסול הרי נודע כי בבל ובורסיף עיר אחת הן והגט כשר:

סליק פרק במה מדליקין.

כירה שהסיקוה בבקש ובגבבא וכו' כירה זו היא מקום שפיתת ב' קדרות.

איבעיא להו הא דתנינן לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן האפר על גבי גחלים נתינה זו בע"ש וקמ"ל דאסור לשהות ע"ג כירה אא"כ גרופה וקטומה או דילמא נתינה זו החזרת הקדירה היא בשבת וקמ"ל דאסור להחזיר אלא ע"ג כירה קטומה או גרופה אבל לשהות מותר. ומתני' מני חנניה היא דתניא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה.

עד שיגרוף פירש רש"י ז"ל: משום דמוסיף הבל, וכבר (פרש"י ז"ל) [פרשינן] בפרקין דלעיל (שבת לד, ב) גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירש כן הוא ז"ל מפני שהוא מפרש ענין הפרק הזה אף בהטמנה, והוא סבור שכל גרוף וקטום וכן קש וגבבא אין מוסיפין הבל. ואני תמיה לדבריו, שהוא ז"ל גורס לעיל בסוף פרק במה מדליקין (שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ, ופירש הוא ז"ל רמץ גחלים ואפר מעורבין, והיינו כקטומין, אלמא אף קטומה מוסיף הבל. ועוד קשה עליו דהא מהדרינן לאוקומה למתניתין להחזיר אבל לשהות משהין ומתניתין חנניה היא, ואי בהטמנה לא התיר חנניה לשהות בהטמנה בכירה שאינה גרופה ואינה קטומה ואפילו כמאכל בן דרוסאי, משום דהויא ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור ואפילו מבעוד יום. ואף רש"י ז"ל בעצמו פירש כן לקמן (שבת לז, א) גבי תוכה וגבה, דתוכה אסור כשאינה גרופה וקטומה משום דהויא ליה הטמנה ברמץ דאסרינן מבעוד יום. אלא עיקר משנתינו זו אינה הטמנה, אלא כמו שפירשו רב האי גאון ור"ח ז"ל. וז"ל רב האי גאון ז"ל: אין טומנין את הקדרה בדבר שמוסיף הבל בחומה ואפילו מבעוד יום, אבל שהוי על גבי כירה אינה הטמנה שלא הניח את הקדרה עצמה בתוך אש שאין קטום אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח או להניח כסא בתוך אש והקדרה עליו וכך אנו עושין, עד כאן. וממה שכתב שלא התירו להניח את הקדרה בתוך אש שאין קטום, משמע דסבירא ליה להגאון ז"ל דבתוך אש קטום טומנין שאינו מוסיף הבל, וכאותה גירסא דגרסי הגאונים ז"ל בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, דאלמא רמץ דבר שאינו מוסיף הוא. ומיהו תימה כיון שאין הקטימה אלא קטימה כל שהוא וכדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"א) וכדמוכח נמי בגמרא (לקמן שבת לז, א) דאמר גחלים שעממו הרי הן כקטומין, היאך אפשר שלא יוסיפו הבל, ומכל מקום למדנו מדבריו שאין משנתינו בהטמנה אלא בשהוי ובשאין הקדרה נוגעת כלל באש. ור"ח ז"ל כתב כן, שענין משנתנו אינה הטמנה אלא כעין כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה באבנים או בכיוצא בהן, אבל הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור, דקיימא לן הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום אסור.

עד שיגרוף או עד שיתן את האפר גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א): הגורף עד שיגרוף כל צרכו, מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו, הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו, הקוטם עד שיקטום כל צרכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו, כלומר שאין צריך לקטום עד שלא יהא האש ניכר בו אלא כיון שקטם קצת מוכחא מילתא שהוא מתיאש ממנו ואינו רוצה בחתוי. והכי נמי משמע בגמרא, מדאמרינן (לקמן שם) גחלים שעממו הרי הן כקטומין, והוא הטעם שאמרנו דכיון שעממו ולא חשש ללבותן מוכחא מילתא שאין קפיד (בחתוי) [בחיתויו], ועוד אמרו (שם) קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה, כלומר שהיא כקטומה. ומכל מקום לענין גורף, נראה מהירושלמי שהוא צריך לגרוף לגמרי עד שלא ישאר בו אש כלל. ואם תאמר כיון שהוא צריך לגרוף לגמרי, מפני מה אסרו (לח, ב) בתנור גרוף. פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"ו) מפני שאי אפשר שלא ישאר בו ניצוץ אחד וממנו ראוי לחתות ולהסיק. ולדבריו צריכין אנו לומר, דבכירה גרופה התירו מפני שאף על פי שנשארו בה ניצוצות מתוך שהבלה מועט אינה ראויה להתחמם בניצוצות מועטין הנשארים ולא יהיב דעתיה ולא אתי לחתויי, אבל תנור מתוך שהבלו רב יהיב דעתיה ומחתה. ודומיא דקש וגבבא, דבכירה שרי אפילו בשאינה גרופה ובתנור אסיר. והר"ז הלוי ז"ל פירש מדוחק קושיא זו, דגריפה שאמרו לא שיהא צריך לגרוף ולהוציא חוץ מן הכירה, אלא שיגרוף ויסלק גחלים לצד אחד ויניח הקדרה במקום הגרוף, והלכך בתנור הגרוף איכא למיגזר דילמא אתי לחתויי בגחלים שבתנור. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם איתא מאי קא מיבעיא לן בגמרא (לקמן שבת לז, א), בכירה שאינה גרופה וקטומה מהו לסמוך, דודאי טפי איכא למיגזר לחתויי בגחלים בשהקדרה וגחלים בכירה עצמה ממאי דאיכא למיגזר בשהגחלים בתוכה וקדרה סמוכה לה מחוץ, וכיון שכן כיון דבגרופה מתחת קדרה שרי כל שכן כשהקדרה מחוץ לגמרי. ועוד דהא לאביי משמע לקמן (שבת לח, ב) דכופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אי גרופה שרי, ואפילו הכי בשאינה גרופה אין סומכין לה, וזה דבר רחוק. ודוחק הוא לומר דטפי עדיף גרופה משום דמעשיו מוכיחים עליו, דכיון שגרף וסלק לצד אחד לא יהיב דעתיה תו לאחתויי ואסוחי אסח דעתיה מיניה אבל שאינה גרופה אפילו בסמיכתה איכא למגזר. והנכון שנאמר דגרופה ממש בעינן, אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו נראה כגרוף אלא כמי שיש שם גחלים, ואתי לאשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי, אי נמי אתי לאשהויי או לאהדורי בתנור גופיה דאינו גרוף. והאי תבשיל דתנן במתניתין, יש לי לומר דלמאן דאמר לשהות תנן, אם הסיקוה בקש ובגבבא אפילו אינה גרופה ואי נמי בגפת ובעצים בגרופה וקטומה, משהין עליה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דהא טעמא משום חתויי גחלים ובקש ובגבבא ואי נמי בגפת ובעצים כשגרף וקטם ליכא בכירה משום חתוי גחלים, וכל שכן במאכל בן דרוסאי וכל שכן במצטמק ויפה לו, אבל למ"ד להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה, האי תבשיל דמתניתין דוקא בשהגיע למאכל בן דרוסאי וכדתני בהדיא חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשיל ולא בשיל שלא הגיע בשולו למאכל בן דרוסאי לא אלא אי שדא גרמא חיה ואי נמי בקדרה חייתא כדאיתא שלהי פרק קמא (לעיל שבת יח, ב). ודוקא כשהסיקוה בגפת ובעצים, אבל בקש ובגבבא לעולם משהין בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין לא הגיע, דהא ליכא משום חתוי בקש ובגבבא שבכירה ולא שבכופח, אבל להחזיר לעולם אינו מחזיר אלא כשהגיע למאכל בן דרוסאי הא קודם לכן לא דנמצא מבשל בשבת.

ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבא, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבא יהיב דעתיה ומחתה, וכענין שאמרו בעססיות ותורמוסין (שם) דכיון דצריכין בשול גדול יהיב דעתיה ומחתה, ואפילו בקש ובגבבא שייך חתוי בכי הא דהא גזרינן ביה בתנור (לקמן שבת לח, ב). והיינו דכי אקשי בשלהי פרק קמא (שם) צמר ליורה ליגזור (איצטריכא) [איצטריכינן] לאוקומה ביורה עקורה ולא אוקמינן בגרופה וקטומה ואי נמי בקש ובגבבא, משום דצמר ליורה קודם שיקלוט את העין הרי הוא כתבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומיהו הראשון נראה עיקר, משום דבגרוף מיהא בכירה ליכא למיחש ולמיגזר למידי. וההיא דצמר ליורה לא ניחא ליה לאוקומה בכירה גרופה כיון דכולהו אינך מיירי בתנור, והלכך ניחא ליה טפי לאוקומה אף בתנור כיון דאשכח ביה נמי היתירא. ולשון תבשיל כולל הוא אף תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי.

בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל מדקאסרי בית שמאי תבשיל שמע מינה דאפילו בגרופה אית ליה גזירת חתוי, וכיון שכן נראה לי דחמין שהתירו דוקא בשהוחמו כל צרכן בערב שבת מפני שמצטמק ורע להם הא קודם לכן לא, דהא אפילו בחמין איכא למיגזר משום חתוי גחלים וכדתניא (לעיל שבת יח, ב) לא ימלא נחתום חבית של מים ויניחנה בתוך התנור. ואפשר דהוא הדין לתבשיל שמצטמק ורע לו, ולא אסרו אלא בתבשיל המצטמק ויפה לו כסתם תבשיל דמצטמק ויפה לו וכדמשמע בגמרא (לקמן שבת לח, א), דאקשינן מדרבי מאיר דאמר שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו בין בשוגג בין במזיד יאכל אאידך דרבי מאיר דתניא לעיל מינה (לז, א) שתי כירות המתאימות וכו' משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על גבי שאינה גרופה וקטומה ומה הן משהין בית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל, דשמע מינה דסתם תבשיל היינו מצטמק ויפה לו, דאי לא מאי קושיא דלמא התם במצטמק ויפה לו לפיכך אין משהין והכא במצטמק ורע לו ולפיכך מותר. אלא שיש לדחות דהתם הא פליג בה רבי יהודה ואמר חמין מותרין מפני שמצטמקין ורע להם ולפיכך מותר ותבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, דאלמא רבי מאיר במצטמק ויפה לו נמי שרי. אבל מדאקשינן מדרבי יהודה אדרבי יהודה איכא למידק דדלמא הכא ביפה לו וכדאמר(י') בהדיא והתם במצטמק ורע לו, אלא שמע מינה דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו. ועוד מדקתני תבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו ולא קתני תבשיל שמצטמק ויפה לו אסור, אלמא כל שמצטמק ויפה לו נקיט בלשון תבשיל וכל מצטמק ורע לו נקיט בלשון חמין, כלומר: חמין ותבשיל הדומה לו שמצטמק ורע לו. ועוד דכל היכא דתני חמין ותבשיל משמע דתרי גווני נקיט, כלומר: מצטמק ורע לו ומצטמק ויפה לו, דאי לא ליתני חדא והוא הדין לאידך. ומדבית הלל דברייתא אליבא דרבי מאיר שמעינן לבית שמאי דמתניתין, דכי היכי דלבית הלל אליבא דרבי מאיר משמע דלא אסרו אלא תבשיל המצטמק ויפה לו הכי נמי לבית שמאי דמתניתין דאית להו כבית הלל דברייתא לא אסרו אלא במצטמק ויפה לו, הא מצטמק ורע לו הרי הוא כחמין ושרי. כך נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש חמין דלא צריכי בישולי דליכא למיגזר משום שמא יחתה אבל לא תבשיל דניחא ליה בבישוליה ואתי לחתויי, לאו למימרא דליכא במים משום חתוי, דהא תניא (לעיל שבת יח, ב) לא ימלא נחתום קיתון של מים ויתננו בתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ופירשו בשלהי פרק קמא (לעיל שם) גזירה שמא יחתה בגחלים, אלא טעמיה כדפרישית, דבחמין דהוחמו כל צרכן קאמר דלא אתי לחתויי דמצטמק ורע להן, אבל תבשיל אפילו בשל כל צרכו אתי לחתויי דמצטמק ויפה לו. ובתוס' (ד"ה חמין) פירשו דלבית שמאי אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן שרי ואף על גב דמתבשלין ויפה להם, משום דכיון דאין יפה להם אלא עד שיוחמו כל צרכן אבל משם ואילך לא ועוד דקלין להתבשל, אף על גב דהשתא יפה להם לא אתי לחתויי דבלא חתוי מתבשלין היטב. ומכל מקום לבית הלל שרי בכל ענין, בין חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשיל כל צרכו ובין לא בשיל כל צרכו, ואפילו לא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכל שכן מצטמק ויפה לו, דבכירה גרופה וקטומה לא חיישינן לחתויי כלל.

פרק שלישי בעזר הצור:

כירה שהסיקוה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שקצת חלקי המסכתא באו לבאר קצת דברים שנאסרו בשבת מדברי סופרים ושקצת חלקיה ג"כ לבאר מה שהותר מכלל קצת המלאכות לכבוד שבה ושזה הפרק אמנם ענינו בביאור קצת אלו הענינים אע"פ שלא יושלמו עניני ביאורם בו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד משהין או נותנין קדירה על גבי כירה בדבר שכבר הותחל בשולו ועל איזה צד אסור והשני בענין זה ג"כ ובדבר שלא נתבשל כלל עדיין כגון נתינת צונן לתוך חמין וביצה בצד המיחם ודומיהם על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור וכן להחם את הצונן על איזה צד אסור או מותר והשלישי בקצת איסורי סופרים בעניני ביטול כלי מהיכנו וקצת דיני מוקצה ואיסור טלטול זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל בש"א נוטלין ולא מחזירין ובה"א אף מחזירין אמר הר"ם פי' נותנין עליה ר"ל נותנין מערב שבת וישאר עד למחרת בית הלל מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל ובש"א חמין בלבד בה"א מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה או על גבי שהוסקה בקש ובגבבה ובש"א אין מחזירין כלל ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא תונח הקדרה לכל דבר אלא שתהיה באויר עד שתשפוך ממנה ויחזיקנה ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות תבשיל על גבי כירה אא"כ הוסקה בקש ובגבבה או שתהיה גרופה וקטומה הוא בתבשיל שנתבשל חצי בישולו לפי שנאמר גזרה שמא יחתה בגחלים לגמור בשולו אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתייאשו מבישולו עד הבוקר או אם נגמר בישולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו מותר לשהותו על גבי גחלים ואינו צריך להוציא אש והוא אמרם עד שיגרוף וגם אינו צריך להשים דשן על הגחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר והוא שקורין אותה קטומה תרגום דשן קטמא והוא האפר וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו דבר חי בעת הטמנתו כגון בשר או ירך ויהיה מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיר דעתו וקש הוא התבן וגבבה זבל השדות וגפת פסולת הזיתי' נשאר אחר סחיטתם והוצאת שמנם:

אמר המאירי ענין משנה זו נתבלבלו המפרשים בין בפירושה בין בפסק שלה והוא שגדולי הרבנים פירשוה מטעם מוסיף הבל על הדרך שיתבאר באיסור הטמנה ואמר שאם הסיקוה בקש ובגבבה הואיל ואין גחלים שלהם מוסיפין הבל נותנין עליה תבשיל בלא גריפה וקטימה ר"ל תבשיל שנתבשל ובסמוך יתבאר אם דוקא לשהות או אף להחזיר אבל בגפת ובעצים לא יתן עליה תבשיל עד שיגרוף או יקטום שכל שאינו גורף או קוטם מוסיף הבל הוא ומכאן אתה רואה לדבריהם ששהיית הקדירה על הכירה שגחלים שלה מוסיפים הבל והטמנה בדבר המוסיף הבל בדין אחד וכשם שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אף בסלוקו מעל הכירה כך המטמין בדבר שאין מוסיף הבל על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אסור כשם שאין הטמנה בדבר המוסיף כך אין הטמנה על גבי דבר המוסיף אע"פ שמטמין בדבר שאינו מוסיף או אפילו שלא יטמין כלל אלא שישהנה מגולה שאף בדרך זה מ"מ מוסיף הבל הוא ומ"מ בגרופה או קטומה מותר כמו שאמר עד שיגרוף וכו' ולמדת שבגרופה וקטומה הואיל ואינו דבר המוסיף מותר לשהות או להטמין עליה בדבר שאינו מוסיף ומכאן אתה סומך למנהגנו שאנו טומנים בבגדים ובדבר שאינו מוסיף על כירה קטומה ואע"פ שהם בעצמם פירשו בפרק במה טומנין כלומר הבא לסלק מעל הכירה שמשמען של דברים שעל הכירה מיהא אין טומנין פירושה באין גרופה וקטומה וכן מה שאמרו למעלה סלק המסלק את של לילה והטמין המטמין את של יום מחרת אלא שנחלקו ב"ש וב"ה שלא התירו ב"ש אלא במים אע"פ שגירף וקטם הואיל ואין צורך כל כך לתוספת הבל שבהם אבל תבשיל שהוא צריך עדיין בישול לא וב"ה מתירין אף בתבשיל והלכה כדבריהם אלא שקשה לפרש לדעת זה מה שאמרו קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת והרי הטמנה זו בדבר שאין מוסיף הבל הוא ואסר להושיבה ולהשהותה על גבי גפת ומה תוספת הבל לגפת על גחלת קטומה אלא שהם מפרשים שהגפת כל שאדם טומן בהם דבר חם מוסיף הבל בכל שעה אבל הגחלים הקטומות מתנוונות והולכות וחמימות שלהם קלוש ועוד שהגפת הוא מושיבה עליהם וכורך קרקעית הקדירה בהם אבל זו אינו מושיב הקדירה על הגחלים ממש ועוד טעם אחר ועיקר שהמטמין בגפת מראה בדעתו שמכוין להחם כמה שיוכל אבל זה מראה בדעתו שאין דעתו בחמימות גדול שהרי ממעטו בידים בקטימתו או בגריפתו זו היא שיטת גדולי הרבנים ויראה טעם לדבריהם שאלו לא באו עליה מטעם מוסיף הבל אלא משום שמא יחתה כמו שיתבאר לשטה האחרת תינח בקטומה בגרופה היאך שהם מפרשים גרופה שמפנה קרקעית הכירה מהן לגמרי ואף בירושלמי אמרו כן שפרשו הגרוף כל צרכו דתני הגורף צריך לטאט ביד הקוטם אף אם לא קטם כל צורכו דתני מלבה עליו נערת פשתן אלמא אינו צריך לקטום עד שלא יראה האש כלל והרי אמרו גחלי' עוממות כקטומות ויש מפרשים טעם לדבריהם מפני שפרק זה טמון בין שתי הטמנות הטמנה שבסוף פ' הדלקה והטמנה שבפרק במה טומנין אלמא אף פרק זה מטעם איסור האמור בהטמנה הוא והוא כשמשהא או מטמין בדבר המוסיף הבל ובכלם שמא יטמין ברמץ כמו שהתבאר:

זו היא שיטת גדולי הרבנים אלא שגאוני הראשונים שבספרד כתבו שמשנה זו וכל הנמשך אחריה בגמ' אין בהם סרך לטעם מוסיף הבל שלא נאמר טעם זה אלא בהטמנה ומחשש הטמנה ברמץ ובסלוק מעל הכירה אבל שהיה על הכירה איסור אחר הוא ואין לו שייכות בתוספת הבל ולא נגעו בה אלא מחשש חיתוי גחלים ועל זה אמרו שאם הסיקוה בקש וגבבה נותנים עליה תבשיל מפני שקש וגבבה מתנונים והולכים ואין משאירים אחריהם גחלים שנחוש עליהם לחיתוי אבל בגפת ועצים לא יתן עד שיגרוף או יקטום שמא יחתה הא בגריפה וקטימה אין חוששין לחיתוי שהרי אנו רואים שהוא רוצה למעט את חומם בש"א חמין אבל לא תבשיל שמא מתוך שאדם רוצה בבישול יבא לחיתוי ושמא תאמר בגריפה מיהא היאך הוא בא לחתוי שמא אי אפשר שלא ישתיירו שם גחלים מפוזרות וכל שכן למי שמפרש גרופה לגורפן בצד אחד שבכירה ואע"פ שבירושלמי אמרו כל צרכו פירושו כל צרכן ממקום שגרף הא מ"מ כלם יגרפו לצד אחד וב"ה מתירין אף בתבשיל הואיל והוא גורף או קוטם פרח לו חשש חיתוי ומ"מ הטמנה על גבי כירה לא דברו ממנה במשנה זו אף בגרופה וקטומה לא אמרו אלא בקדירה מגולה על הכירה ר"ל שלא בהטמנה הא בהטמנה אסור שעל ידי הטמנה מוסיף הבל ואין היתר להטמנה בתוספת הבל הן שיבא התוספת מחמת הדברים הטומני' הן שיבא מחמת הטמנה על המקום שגחלים שבו מוסיפין הבל שהרי בקופה שטמן בה אמרו שאסור להניחה על הגפת כמו שביארנו ואיסור הטמנה בדבר המוסיף פירושו אפי' מבעוד יום ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואפי' בגרופה וקטומה ומעתה מנהגנו אין לו סעד ואף חכמי התוספות כתבו עליו שטנה מפני ששאלו היאך חששו שלא להטמין בדבר המוסיף הבל אע"פ שאין שם איסור תורה מחשש שמא יטמין ברמץ ובשהיה על כירה קטומה לא חששו לחיתוי ואם על האש עצמו לא גזרו קטומה מפני שאינה קטומה כ"ש שאין לגזור גפת אטו רמץ והשיבו שלא התירו שהיה זו אלא בקדירה שאינה טמונה כגון אותה של סעודת ליל שבת אבל הטמנה הואיל ומגלה דעתו שלחמימותה הוא מחזר לצורך מחר ודאי מתירא הוא על כך ומחזר להטמינה בדבר המוסיף הבל מגופו ויש בה חשש שמא יטמין ברמץ וכ"ש שהיה על כירה קטומה בשום הטמנה הילכך או ישהא על הקטומה בלא שום הטמנה או יסלק ויטמין בדבר שאין מוסיף הבל וכן ערערו על מה שנהגו להטמין קיתון של מים חמים ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל המוטמן מצטמק ורע לו ופעמים שזה שבקומקום אין היד סולדת בו ושבקדירה היד סולדת בהן ומתבשל זה בתוך זה ואפי' היתה היד סולדת בשניהם עירוי אינו ככלי ראשון ונמצא כשמערה המים פסקה רתיחתן לאלתר ר"ל תכף שיוצאים מן הקומקום כדין כלי שני שאמרו עליו שאינו מבשל ומתבשלים בתוך כלי ראשון ומים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם משום בישול וכן הזהירו שלא ליתן מים בקדירה סמוך לבין השמשות אא"כ ירתיחו המים ויתבשלו מבעוד יום ואע"פ שדברים נכונים הם למנהג שלנו בעיקר ההטמנה מיהא ראיתי לגדולי קטלוניא שאף לשיטה זו מנהגנו כהלכה הוא שמנהגנו אינו בדין הטמנה אלא בדין שהיה כמו שכתבנו שאין הקדירה נוגעת בגחלים והטמנה ענינה שהקדירה מסלקים מעל הכירה ומטמיני' בגפת ובשאר המטמינים אבל זו יושבת בכסא של טיט או של ברזל ואע"פ שמכסים אותה בבגדים וכיוצא בהם אינה הטמנה לגחלים אלא שיש כאן הטמנה מצד אחר שמותרת בפני עצמה הואיל ונעשית מבעוד יום ובדבר שאינו מוסיף ושהייה מצד אחר שמותרת לעצמה ג"כ:

ואחר שביארנו שמשנתנו אין ממנה מניעה למנהגנו לאיזו מן השטות הואיל וקטומה היא אנו צריכים לבאר דין שאינה קטומה בפירוש משנה זו לענין פסק וצריך אתה לידע מה ששאלו עליה בגמ' והוא שאמרו האי לא יתן לא יחזיר הוא כלומר משחשיכה הא לשהות ר"ל נתינה מבעוד יום ולשהותה משחשכה אף בשאינה גרופה וקטומה מותר וכדעת חנניה שאמר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה שאי אפשר להעמידה בנתבשל כל צורכו ולהתיר שהייתה אף לדעת חכמים שאם מצטמק ורע לו הוא לא היו ב"ש אוסרים ואם מצטמק ויפה לו הרי דינו כהגיע למאכל בן דרוסאי שאף הוא מבושל הוא אלא שמצטמק ויפה לו ולדעת זה אתה מפרש משנתנו כן כירה שהסיקוה בקש וגבבה מחזירין עליה תבשיל אף משחשיכה אבל בגפת ועצים לא יחזיר משחשיכה אלא בגרופה וקטומה הא לשהות משהין אף בלא גרופה וקטומה ומהו שהתרנו לשהות בלא גרופה וקטומה ב"ש אומרים חמין לבד וב"ה אומרים אפי' תבשיל ואף חזרה זו שהתרנו בגרופה וקטומה מחלוקת ב"ש וב"ה היא לב"ש נוטלים אותה משם אבל לא מחזירין ולב"ה מחזירין ונמצא לדעת זה שלדעת ב"ה מחזירין בקטומה ומשהין בשאינה קטומה אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אע"פ שמצטמק ויפה לו ואין חוששין לחיתוי וכדברי חנניא או דילמא לשהות תנן ר"ל שאף בשהייה מצריכין בה גריפה וקטימה וכך היא הצעה של משנה כירה שהסיקוה בקש וגבבה משהין עליה תבשיל אעפ"י שלא בישל כל צורכו הא בגפת ועצים לא ישהא אלא בגרופה וקטומה והשהאה זו דוקא חמין לב"ש ולב"ה אפי' תבשיל וכשם שנחלקו בהשהאה כך נחלקו בחזרה שלב"ש משהין אבל לא מחזירין ולב"ה לא סוף דבר משהין אלא אף מחזירין ונמצאת למד שאף השהייה אינה אלא בגרופה וקטומה ושלא כחנניא שמתיר אף בלא גריפה וקטימה ואי אתה מפרשה בשאינו מבושל אף כמאכל בן דרוסאי ואף לדעת חנניא שבזו היאך היו ב"ה מתירים אף החזרה אלא ודאי בשמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכיון שנתבשל אין לנו בצימוקו אחר שקטם שאין בקטימה בישול למה שנתבשל אלא שמעמיד ואע"פ שמצטמק לעינינו אף בחום המעמיד הוא כן ולארך השעה לא מצד בשול:

ומעתה תדע שגדולי הפוסקים פסקו שלא כחנניה ואף בשהייה צריך גריפה וקטימה ונמצא שבשאינה קטומה אם הוסקה בקש וגבבה נותנין מבעוד יום ומשהין משחשיכה וכן מחזירים הא בגפת ועצים אין משהים כלל ואין צריך לומר שאין מחזירין בגרופה וקטומה משהים בכל צד אפי' חי לגמרי או נתבשל קצת ויפה צמוקו ואין צריך לומר נתבשל לגמרי ולהחזיר מותר בנתבשל אע"פ שיפה לו צמוקו משנתבשל כבן דרוסאי הא פחות מכן לא יחזיר שבשול הוא וכבר הביאו גדולי הפוסקים שהזכרנו ראיה לדבריהם ומצד שיצא עליהם ערער אנו צריכין להכריע ביניהם כפי קבלתנו והוא שגדולי הפוסקי' הביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו מהו לסמוך בה תוכה וגבה הוא דאסור וכו' אלמא אסור לשהות ואע"פ שהמערערים תמהו על ראייתו לומר שאף היא אפשר לפרשה בחזרה כלומר חזרתה על גבה ותוכה הוא שנאסרה אבל סמיכתה מותרת אף משחשיכה אין ערר זה כלום שאם בחזרה מה ענין תוכה בכאן ותוכה ודאי אף בקטומה אסור שהרי מטלטל בגחלים אלא ודאי לשהות ואסרו בתוכה אע"פ שדעתו לשהותה עד שיכבה הכל ואפי' אין דעתו לשהותה עד שיכבה הרי בסלוקה אין כאן טלטול שכשהוא מגביהה בנחת אין בה טלטול לגחלים ואפי' אתה קורא זה טלטול הרי הוא טלטול מן הצד והרי אף נטילת חררה שמקצתה מגלה ומקצתה מכוסה בגחלים מותרת כמו שיתבאר ועוד ראיה לדעתי שהרי הביאוה ראיה משתי כירות ובענין שהייה ואם בחזרה היאך היה שואל חזרה ומשיב שהייה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כירה שהסיקוה בגפת או בעצים סומכין לה ואין משהין עליה וגחלים שעממו או שנתנו עליהם נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואע"פ שהמערערים כתבו שזו באה אליבא דר' יהודה מ"מ סתם נאמרו הדברים וכן האריכו בראיות תמצאם בהלכותיהם וראיה נכונה לדבריהם אע"פ שלא הביאוה הוא שבסוף הסוגיא אמרו מצטמק ויפה לו אסור וטרחו לבאר הדברים שצמוקם יפה וודאי אי אפשר למאכל בן דרוסאי שלא יהא צמוקו יפה ואע"פ שקצת בעלי שיטה זו פוסקים אף בצמוקו יפה שמותר הרי הסוגיא שלא כדבריהם וכן אע"פ שיש מפרשים להחמיר במצטמק ויפה לו יותר מתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין הדברים ראויים לשמעם ואף שיטת המשנה אי אתה מפרשה במחזיר אלא בחסורי מחסרא ואין חסרון בלא דוחק וכשר הדבר לפרשה בלשהות עד שתהא משנתנו מסתפקת בשלה ולא תצטרך לבקש טרפה ממקום אחר וכן בסוגיא זו ר' אושעיא ורבה בר בר חנה כך הם סוברים ואין דבריו של רב ששת במקום שניהם ואע"פ שרבא סייע בה לרב ששת לדבריו של רב ששת אמרה ולא מהלכת עצמו:

ואע"פ שגדולי הפוסקים כתבו בחררה כדי שיקרמו פניה ובצלי כדי שיגיע למאכל בן דרוסאי וזו ודאי כחנניה אין זו סתירה להם כמו שחשבו המערערים שהפת והצלי משהגיעו לשיעור זה לא יבאו לידי חיתוי שאם יחתה יבואו לידי חירוך הואיל ואין מחיצה בין האש וביניהם אבל קדרה אינה כן ובירושלמי אמרו מה בין פת לתבשיל תבשיל דרכו ברותח פת אין דרכה ברותחת תמן אמרי' פת חמה חמתה בצדה הא מקודם שהגיעו לשיעור קרימת פנים ומאכל בן דרוסאי ודאי אסור שאין החיתוי מביא לידי חירוך:

בפירש"י בד"ה קש זנבות השבולין עכ"ל ר"ל שנקרא ראש השבולת בקרא וכל השאר נקרא זנב השבולת ויהיה זנבות השבולין שבפרש"י הוא הנקצר עם ראש השבולת וגבבא הוא הנשאר בשדה נקרא אישטובל"א ולדברי התוספות יהיה בהיפך וק"ל:

בד"ה פליגי כו' את המותר לשהות כגון חמין כו' עכ"ל דדבר האסור לשהות לבית שמאי לא הוה איצטריך ליה לאסור בלהחזיר וק"ל:

תוספות בד"ה לא יתן כו' ולא אסרו מוסיף הבל אלא בהטמנה כו' עכ"ל עיין בזה באורך בר"ן:

בד"ה חמין ותבשיל כו' ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתניתין בחמין ותבשיל כו' עכ"ל אבל לא קשיא להו דא"כ מתניתין דלא כחנני' דמתיר נמי בלא בשיל כל צרכו דאיכא למימר דמתניתין נמי ס"ל הכי ולא נקט בשיל כל צרכו אלא לרבותא דלא יחזיר אבל לרבנן קשיא להו שפיר דאימא דמודו בבשיל כל צרכו ולא פליגי אחנניא אלא בלא בשיל כל צרכו ומתניתין לענין לשהות נמי דוקא בשיל כל צרכו נקט מיהו לפי האמת רבנן פליגי אדחנני' נמי בבשיל כל צרכו דהא למאי דבעי למימר לשהות תנן מתניתין כרבנן וסתם חמין ותבשיל כל צרכו נמי משמע ודו"ק:

בא"ד ואפי' אי סתם חמין ותבשיל לא הוי בשיל כו' עכ"ל ר"ל אפילו אם סתם חמין ותבשיל דנקט גבי דין שהיי' לא בשיל כל צרכו דוקא משמע לענין חזרה ע"כ אפילו חמין ותבשיל שבשלו כל צרכן משמע לב"ש בגרופה ולב"ה באינה גרופה מדקאמר ואף רבי אושעיא כו' ואין להקשות דאכתי מנא ליה מדר' אושעיא דמחזירין אפילו בשבת דאימא דהוחם בכירה שהוסק בקש ובגבבא דמודו ביה ב"ש דמותר לשהות על גביו די"ל דמכל מקום כיון דהיתרא דמתניתין בלשהות לגבי קש וגבבא אפילו בשבת הוא אית לן למימר דומיא דהכי איירי היתרא דלשהות לב"ה בגפת ובעצים דאפילו בשבת הוא אך קשה דאימא דהך דרבי אושעיא בהוחם ע"י סמיכה דשרי לכולי עלמא כדלקמן ולהכי שרי ביה חזרה אפילו בשבת ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת ואם סתם חמין כו' בין בשיל כל צרכו בין לא כו' עכ"ל אי הוה איירי דוקא בלא בשיל כל צרכו לא הוי קשיא להו דמ"ש חמין מתבשיל לב"ש דאיכא למימר בחמין לא שייך בישול כמו בתבשיל וכן אי הוה איירי דוקא בבשיל כל צרכו איכא למימר דתבשיל מצטמק ויפה לו הוא ואסור משא"כ חמין שהוחמו כל צורכן דמצטמק ורע לו הוא דהכי אמרינן בהדיא לקמן בברייתא אבל כיון דמתניתין בין בבשיל כל צורכו ובין לא בשיל כל צורכו איירי קשיא להו שפיר מבשיל כל צורכו דאסור בתבשיל משום דיפה לו אלא בשיל כל צורכו דחמין דיפה לו נמי הוא ודו"ק:

בד"ה וב"ה אומרים אף כו' דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא לקמן בשמעתין אמרינן דקתני נוטלין משום מחזירין ויש לומר דלקמן ניחא דתנא נוטלין משום מחזירין דקתני בסיפא אבל הכא נוטלין משום לא מחזירין דבסיפא לא הוה ליה למתני אי לאו דאפילו בשבת ולקמן לא בעי למימר דתנא נוטלין דאפילו בשבת דאם כן תקשי כדפריך לקמן דקתני קטמה אין לא קטמה לא אבל הכא במתניתין לא קתני בהדיא קטמה גבי נוטלין וק"ל:

בא"ד ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת כו' עכ"ל ר"ל לפום מאי דבעי למימר לא יתן לא יחזיר אבל למאי דמוקמי ליה לא יתן לשהות תנן לא קשיא מידי ודו"ק:

ברש"י כירה עשויה כעין קדירה וכו' לקמן בדף ל"ח ע"ב מפרש בגמ' צורת כירה ומשם נלמד שהוא כלי חרס שיש לו תוך והוא כשיעור מקום שיוכלו לעמוד בתוכו שתי קדידות לבשל ורחבו כשיעור רוחב קדירה ופתוח למעלה וגבהו הוא שוה למעלה כמו למטה לאפוקי תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ומחמת זה נקלט חומו בתוכו טפי וא"כ מה שפירש כאן כעין קדירה אינו ר"ל שהוא קצר למטה כקדירה אלא ר"ל שהוא כלי חרס עשוי מטיט וחרסית כקדירה ויש לה חלל ותוך שיכולים ליתן קדירה בתוכה אבל לפעמים נותנים ג"כ הקדירה ע"ג דהיינו על הפתח הפתוח למעלה שמניחין עליו כיסוי מתכת שמעמידים עליו קדירה או על עובי שפתו כמו שמבואר לקמן ולכך קתני במתני' נותנים עליה תבשיל וכתב רש"י כל זה כדי שלא תבין שכירה השנויה במתני' היא עשויה כעין כירות שלנו שאין להם שום תוך ולכך אין דינם כדין המשנה:

ד"ה עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וכו' דין דברים המוסיפין הבל מפורש לקמן בפ' במה טומנין בדבר המוסיף הבל דהיינו שמעמידים קדירה רותחת במוכין או בצמר או לתוך גפת או זבל וכדומה ומכסין הקדירה כדי שתהא נשארת רותחת ולעיל בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ד) אמרו בגמ' מפני מה אין מומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלים ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים והטעם כיון שהם דברים המוסיפים הבל יש להם דמיון לרמץ שמוסיף הבל ולכך גזרו אלו גזירות אטו רמץ ולא התירו להטמין מבעוד יום אלא בדברים שאין מוסיפין הבל כגון סדינים וכיוצא בהן ומתני' דהכא איירי בדין שהיית קדירה דהיינו שמעמידים הקדירה ע"ג כירה ואין טומנין הקדירה בתוך הגחלים וגם אין מכסים אותה אלא שמשהין הקדירה ע"ג כירה עד שחשיכה או עד למחר אלא שרש"י מדמה דין שהייה לדין הטמנה דטעם דמתני' נמי משום דאם לא גרפו או לא נתנו אפר על גבי גחלים הוא מוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה אבל אם גרפו הגחלים מן הקדירה לצדדים או נתנו עליהם אפר שוב אין מוסיף הבל ולא גזרינן שמא יחתה ועיין בהר"ן שמפרש מה הביאו לרש"י לפרש כן:

ד"ה אבל לא תבשיל וכו' ואתי לחתויי אע"ג דבגרוף וקטום איירי גזרי ב"ש גרוף וקטום אטו אינו גרוף א"כ פי' גרופה וקטומה אין פירושו שהוציא כל הגחלים לחוץ אלא שגרפם לצדדים מן הקדירה ועי' ברבינו נסים אי נמי נתקיימה מחשבתו וכו' ר"ל שכוונתו ומחשבתו הוא שיתבשל הקדירה ונעשה ונתקיים ונגמר רצונו בשבת ולכך מחזי כמבשל בשבת ובספר ח"ש כתב בכאן חסר דבור אחד ברש"י וצ"ל לא מחזירין משום דמחזי כמבשל עכ"ל אבל מ"מ טעמו של ב"ה א"א לפרש אלא מטעם חיתוי דכשאינה גרופה לא יחזיר דחיישינן לחיתוי אבל בגרופה וקטומה יחזיר דליכא למיחש לחיתוי וכן משמע בתוס' לקמן בדף ל"ח ע"ב ד"ה פינה ממיחם למיחם רבהזרה נמי שייך טעם גזירת חיתוי:

בתוס' ד"ה כירה ותבן הוא הנקצר וצריך לומר דלפי סברת התוס' גבבא היינו מה שנקצר עם השיבולין ולכך נקרא גבבא שנגבב ונקצר מן השדה:

בא"ד בתבנא סרי' ע"ש דקאי אהא דתני התם דאסור להחשיך בשבת על התחום להביא קש ותבן ומתחלה ס"ד דטעמא דמחובר הוא ואי אפשר לטלטלו בשבת ולכך פריך בשלמא קש וכו' ומשני בתבנא סרי' וטעמא דאסור להחשיך על התחום משום דהוי מוקצה אבל קש גם במסקנא לפי התרצן הוי איסורו מטעם מחובר אלמא מה שנשאר בשדה במחובר נקרא קש גם לפי המסקנא ולכך אתי שפיר דהביאו התוס' הא דמסיק בתבנא סרי' לומר שגם במסקנא של התרצן מסיק הכי ולא הדר מסברת המקשה וצריך ליישב לפירש"י סוגיא דפרק שואל דרחוק הוא שנעלמה מרש"י ויש ליישב דרש"י ס"ל דלעולם זנבות השיבולין מה שנקצר עם השיבולין נקרא קש ואע"ג שרוב פעמים הוא נקצר עם השיבולין מ"מ אפשר שימצא במחובר כגון שלא קצרו ולכך קאמר שם בגמ' בשלמא קש משכחת במחובר ר"ל שאפשר לאשכוחי במחובר אע"פ שרוב הוא נקצר עם השיבולין אבל שם תבן ס"ל לגמ' דלא נקרא תבן אלא מה שבתלוש יהיה מה שיהיה הן מה שרגילין לקצור עם השיבולין הן מה שאין רגילין לקצור לעולם לא נקרא תבן אלא בהיותו כבר תלוש אבל במחובר לא נקרא תבן ולכך פריך אלא תבן היכי משכחת לה:

ד"ה לא יתן עד שיגרוף וכו' ועוד דחנני' שרי להשהות אף כשאינה גרופה וכו' ר"ל ואהא דתנן לקמן דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא מאן דפליג אלא ודאי לא אסרו מוסיף הבל אלא בהטמנה דהיינו כשטומנין ומכסין הקדירה לצורך מחר שבזה שייך לגזור שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים כדי שלא יצטנן עד למחר אבל כשתהיה הקדירה מגולה ועומדת בכירה וגם א"צ לחתות לצורך הלילה אם היא גרופה וקטומה אע"ג שמוסיף הבל מותר לכ"ע דלא דמיא זה להטמנה ברמץ אבל כשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניא אפי' בחמין ותבשיל שנתבשל כל צרכו אפי' מצטמק ורע לו כמו שכתבו התוס' לקמן לדברי ר"מ ור' יהודה בד"ה אי אמרת להחזיר תגן משום דכיון דהגחלים הן בעין לפנינו גזרינן דלמא אתי לחתויי אע"ג שאינו צריך וחנניא ס"ל דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה אע"ג שאינה גרופה וקטומה דכיון שכבר נתבשל שליש יתבשל מעצמו ולא יצטרך לחיתוי ועיין בהר"ן ותמצא כל ענין זה מבואר באריכות וגם עיין לקמן בתוס' בדבור ראשון דפ' במה טומנין:

ד"ה חמין ותבשיל וכו' ואמאי דלמא מתני' אפי' כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין וכו' אין לפרש דס"ל להתוס' דהאמת הוא כן שרבנן מודו בתבשיל שנתבשל כל צרכו דמשהין אפי' ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה דהא פירשו התוס' לקמן בדף שאחר זה בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן דר"מ ור' יהודה דהיינו רבנן דפליגי אחנניא דהא לא אשכחן בברייתא שום פלוגתא דחנניא אסרי באינה גרופה אפי' במצטמק ורע לו וגם כתבו שם דרב דמתיר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ואוסר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכן רבי יוחנן דאוסר בלא נתבשל כל צרכו ומתיר בנתבשל כל צרכו אתי דלא כשום תנא אלא ודאי צריך לפרש דברי התוספות דר"ל למה אמר גמרא ומני חנניא היא מנא ליה הא דלמא מתני' אתי לפי סברא זו נמי אפי' כאותן תנאים דפליגי אחנניא ודלמא תנא דמתני' לא פליג אחנניא אלא בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו אבל בתבשיל שנתבשל כל צרכו מודו אבל לפי האמת לא אשכחן תנא בהדיא דסבר הכי:

כירה פרק שלישי

במשנה כירה שהסיקוה כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף כו' ופרש"י עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא לעיל שמא יחתה בגחלים. ולכאורה יש לתמוה על פרש"י דמלבד מה שהקשו עליו בתוספות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל עוד יש לתמוה על עיקר פירושו מי הכריחו לכך כיון דסוף סוף בטעמא דמוסיף הבל גופא אין הטעם אלא משום שמא יטמין ברמץ ומשום שמא יחתה בגחלים כדאיתא לעיל (דף ל"ד ע"א) ואם כן בפשיטות מצי לפרש דכיון שאינה גרופה מהגחלים אסור משום עיקר גזירה דשמא יחתה ועוד דהא לעיל פ"ק קמא (דף י"ח ע"ב) מסיק הש"ס להדיא בטעמא דברייתא בהא דלא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים דהוי משום שמא יחתה בגחלים ואמרינן תו התם והשתא דאמרינן שמא יחתה האי קידרא חייתא שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור אלמא דכולה מילתא דלשהות אסור היינו משום שמא יחתה גופא אף על גב דהתם בתנור איירי דמוסיף הבל טובא אפ"ה לא נזכר שם טעמא דמוסיף הבל אלא עיקר טעמא דשמא יחתה לחוד וא"כ אמאי שביק רש"י עיקר טעמא ונקיט הטפל ולכאורה היה נראה בזה דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן למאי דמסקינן דמתניתין להחזיר תנן וכחנניא דלא חייש לשמא יחתה בלשהות היכא שהגיע למאכל ב"ד ואפ"ה אסור להחזיר אפילו בע"ש כדקתני לא יתן עד שיגרוף וכמו שדקדק רבינו תם ז"ל ואם כן ע"כ הוצרך לפרש דטעמא דחזרה טעמא אחרינא הוא משום דהו"ל כמטמין בידים בדבר המוסיף הבל וכמו שפי' רש"י להדיא לקמן בהא דרבי חלבו וכמו שאבאר בעזה"י וכיון דדמי להטמנה תו לא שייך לחלק אפילו לחנניא בין הגיע למאכל ב"ד דאפילו בבשיל כל צרכו אסור להטמין וכמו שכתבו התוס' לקמן בר"פ במה טומנין ויבואר עוד בשמעתין בטוב טעם אי"ה ואף על גב דמפירוש רש"י לקמן גבי מחזירין אפילו בשבת שמפרש לענין יום שבת וליל שבת א"כ משמע לכאורה דבערב שבת לא שייך ענינא דלהחזיר ודלא כפירוש התוספות מ"מ משום הא לא איריא דאפשר דרש"י נמי מודה לפירוש התוס' דלמ"ד להחזיר תנן איירי רישא דמתניתין בערב שבת מדקתני לא יתן עד שיגרוף אלא דאפילו הכי הוצרך לפרש לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום דאם לא כן פשיטא דסיפא איירי בשבת ולא בערב שבת מדקתני נוטלין כמו שדקדק ר"ת כך נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא תיכף בדיבור הסמוך מפרש רש"י בד"ה דנותנין חמין היינו אחר שגרפה וא"כ נראה מזה דמפרש השתא למתניתין אליבא דמ"ד לשהות תנן ופליגי ב"ש וב"ה בגרוף דלמ"ד להחזיר תנן הא פליגי בלשהות באינו גרוף וע"כ משום דאע"ג דרש"י ז"ל גופא פסק כחנניא לקמן אפ"ה כיון דרש"י ז"ל פרשן הוא ולא פסקן ניחא ליה לפרש כולה מתני' לפי פשטא דלישנא כמ"ד לשהות תנן דלא איצטריך למימר חסורי מחסרא וכה"ג אשכחן בלשון רש"י ז"ל בכולא תלמודא שמפרש בפשיטות דלא כמסקנא דהלכתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. לכך נראה לעניות דעתי דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דנהי דלעיל בסוגיא דפ"ק גבי לא ימלא נחתום חבית של מים וקידרא חייתא משמע דשייך עיקר טעמא דשמא יחתה היינו משום דהתם לענין תוכה איירי שמעמידה ע"ג הגחלים ממש כדקתני לתוך התנור מש"ה חיישינן לשמא יחתה משא"כ הכא דאיירי שמעמידה ע"ג הכירה ולא בתוכה כדמסיק רבי חלבו בשמעתין דאף למאן דמוקי דרבי חלבו אסיפא מ"מ מודה מיהא דמתני' על גבה נמי איירי אף בלשהות באינה גרופה א"כ ליכא למיחש לשמא יחתה לכך הוצרך לפרש דאפ"ה אסור להשהות באינה גרופה למ"ד לשהות תנן משום דמוסיף הבל ולא גרע מהטמנה דאסור במוסיף הבל אפילו היכא דליכא גחלים כלל כ"ש הכא שסמוכה לגחלים וכמו שאבאר בעזה"י בסמוך ליישב קושיית התוספות על פרש"י בזה ואבאר גם כן פלוגתא דחנניא ורבנן בהאי סברא גופא. ומיהו בר מן דין נלע"ד דעיקר פרש"י מוכרח דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) אמשנה דתנור מסיק הש"ס להדיא לחלק בין תנור וכירה וכופח דכולא מילתא תליא במוסיף הבל ומסקינן להדיא דכופח נפיש הבלא מכירה וזוטר מתנור אלמא שזה עיקר הטעם דבכירה דלא נפיש הבלא מהני גרוף וקטום דתו לא מיקרי מוסיף הבל וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך משא"כ כופח ותנור דנפיש הבלא אפילו בגרוף וקטום נמי מוסיף הבל ומש"ה אסור לשהות עליהן ואי כפירוש התוס' והמפרשים דעיקר טעמא משום שמא יחתה גופא א"כ איפכא מסתברא דתנור וכופח דנפיש הבלייהו תו ליכא למיחש לשמא יחתה שאין צריך כ"כ לחתות ואף שהרמב"ם ז"ל מפרש דבתנור אף שגרפו אפ"ה א"א שלא ישאיר אף ניצוץ א' וחוזר והובער כיון דנפיש הבלא משא"כ בכירה מ"מ רש"י ז"ל לא נראה לו לפרש כן מכמה טעמי חדא כיון דבגרופה נמי אסרי ב"ש חמין ולא תבשיל וה"נ קאמר רבי מאיר לקמן אליבא דב"ה וא"כ לא ידענא טעמא אי גזרו גרופה אטו שאינה גרופה א"כ חמין נמי ליתסר ואי לא גזרו מ"ט דתבשיל דאסור כיון דלא שייך טעמא דשמא יחתה כלל ואף שרוב המפרשים פירשו דאיירי שגרף מקצתן ונשארו קצת גחלים ואפ"ה שרו ב"ה כיון דגלי דעתא דלא ניחא ליה לחתות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא א"כ בתנור גרוף וקטום נמי נימא הכי דגלי דעתא דלא ניחא ליה וכמו שאבאר בזה בכוונת רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה ע"ש ועוד דבקטמה גופא משמע שלא קטמה לגמרי והגחלים בוערים כדאמרינן לקמן נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואמאי אכתי ניחוש לשמא יחתה אח"כ ואי משום דגלי דעתא א"כ בתנור אמאי לא מהני קטמה מה"ט גופא מה שא"כ לפרש"י אתי שפיר דעיקר טעמא משום דמוסיף הבל משא"כ בגרוף וקטום תו לא מוספא הבלא וכמו שפרש"י בסוף פ"ק דף כ' בד"ה קטום ע"ש משא"כ בתנור וכופח לעולם מסקו הבלא אף בגרוף וקטום מש"ה אסורין ועוד דלקמן בשמעתין אמרינן נמי לענין לסמוך אף ע"ג דסליק הבלא מאידך משמע דאיסורא משום דמוסיף הבלא ולשיטת התוספות צריך עיון ליישב זאת הראיה כ"ש דלא אתי שפיר מאי דמסיק שם דלמא שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירא ואי משום שמא יחתה אדרבה יותר יש לחוש לחיתוי כיון דשליט אוירא אע"כ כפירש"י דטעמא משום דמוסיף הבל ואהא מסיק שפיר כיון דמידליא שליט אוירא ולא מוסיף הבלא ולענ"ד שכל זה ראיה ברורה ומוכרחת לשיטת רש"י ז"ל:

ועוד נ"ל דהוכרח רש"י לפרש כך לפי מה שאבאר בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל איירי מתניתין בבשיל כל צרכו ואפ"ה למ"ד לשהות תנן דאי גרוף וקטום אין אי לא לא ומשמע לכאורה דאחמין נמי קאי וכמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דטעמא משום שמא יחתה לחוד אמאי אסור בחמין שבשל כל צרכו הא הו"ל מצטמק ורע לו ובודאי לא אתי לחתויי להפסידן ומאי שנא מקידרא חייתא ושאר דברים דלא שייך חיתוי דמסקינן לעיל סוף פ"ק בפשיטות דהשתא דאמרינן דטעמא שמא יחתה כל הני שרינן לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא אין עיקר הטעם משום שמא יחתה בזה המאכל אלא משום דהוי דבר המוסיף הבל ודמי להטמנה שלא חילקו חכמים כלל בגזירה זו דשמא יטמין ברמץ ובכל גווני אסור כמו שאנו מוכרחין לומר סברא זו בפשיטות לשיטת התוס' מהטעם שאבאר בסמוך כנ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל עכ"ל לפי הגירסא שלנו. אבל מהרש"ל ז"ל הגיה בלשון רש"י דהאי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל הוא דיבור בפני עצמו אבבא דסיפא דקאמרי ב"ש נוטלין אבל לא מחזירין ובאמת שכן פי' הר"ן ז"ל להדיא אלא שהשמיט הא דנתקיים מחשבתו וכתב בפשיטות דמיחזי כמבשל ובאמת נ"ל דלמאי דמפרשינן להאי טעמא אסיפא אהא דקאמרי נוטלין אבל לא מחזירין דלכל הפירושים איירי בשבת א"כ לא צריכין לטעמא דנתקיים מחשבתו אלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דב"ש כיון שמחזירו בשבת מיחזי כמבשל ולפ"ז א"א לפרש כן בלשון רש"י ז"ל שכתב דנתקיימה מחשבתו משא"כ לגירסא שלנו אתי שפיר דכיון דארישא קאי דאיירי בלשהות לא שייך לומר בטעמא דב"ש דמיחזי כמבשל אלא משום שנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ואי שרית ליה להשהות סבר דמותר לקרב הבישול בשבת ואתא לקרב הבישול בידים כמו שאבאר בסמוך בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אף בנתבשל כמאכל ב"ד או אפילו בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו ויותר מזה מצאתי ראיתי בלשון רש"י שנדפס בספר האלפסי שכתב וז"ל אבל לא תבשיל דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי א"כ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ב"ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין דמיחזי כמבשל עכ"ל וזה הלשון מבואר להדיא כמו שכתבתי ודקדקתי ועתה אבוא לפרש דבריו ולקיים הגירסא שלפנינו בא' משני דרכים הדרך האחד משום דלא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש דטעם הראשון דב"ש גזיר בתבשיל משום דאתא לחתויי כיון דבגרוף איירי ונהי שהר"ן ז"ל כתב דכיון דניחא ליה בישולא גזרינן גרוף אטו שאינו גרוף מ"מ מסתימת לשון רש"י ז"ל נראה דלא נחית להכי דכל כי האי גזירה חדשה לא הו"ל לסתום אלא לפרש אע"כ דרש"י ז"ל מפרש דהאי גרוף וקטום לאו בגרף כל הגחלים איירי אלא שגרף מקצתן כמ"ש הבעל המאור וסייעתיה וכמו שאבאר שהיא ג"כ שיטת התוס' ונהי דלבית הלל סגי בהכי דתו לא מוספא הבלא ולשמא יחתה הא לא חיישינן כיון שאינו דרך הטמנה בתוכה אלא על גבה וכולה כדפרישית בסמוך מ"מ ב"ש סברי דכיון שלא גרף וקטם כל הגחלים שפיר חיישינן לשמא יחתה כיון דניחא ליה בישולא אלא דאכתי לא ברירא ליה לרש"י ז"ל הא מילתא בפשיטות לפרש דגרף וקטם איירי במקצת ולחלק בין כולן למקצתן וכמו שאבאר בלשון רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה לכך חזר רש"י לפרש בדרך אחר דטעמא דב"ש דאע"ג שגרף לגמרי ולא שייך שמא יחתה אפ"ה אסור משום דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כן נ"ל נכון:

ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דכיון דבסמוך מיבעיא לן אי מתני' לשהות תנן או להחזיר משום הכי מפרש רש"י ז"ל לכולה מתניתין במילתא דפסיקא לכולי עלמא דבמה שפירש בדיבור הקודם בד"ה עד שיגרוף מטעמא דמוסיף הבל היינו לכל הפירושים לא מיבעיא למאן דמוקי למתניתין כחנניה הא לא חייש לשמא יחתה בלשהות וע"כ דאפ"ה לא יחזיר עד שיגרוף משום דהו"ל כמטמין בדבר המוסיף הבל כדפרישית וכמו שאבאר עוד שיטת רש"י בלשון התוספות ואף למאן דמוקי למתניתין כרבנן אפ"ה ע"כ לאו משום שמא יחתה איירי דא"כ מ"ש כירה דשרי ומ"ש תנור דאסור אלא ע"כ דעל גבה לא חיישינן לכ"ע לשמא יחתה גרידא אלא משום דמוסיף הבל לחוד כדפרישית. ולפ"ז השתא נמי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ב"ש אומרים חמין אחר שגרפה היינו משום דבאחר שגרף ודאי שרו ב"ש לכ"ע משא"כ קודם שגרף לא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש כיון דלמ"ד לשהות תנן איירי דוקא בגרף. ולפ"ז השתא נמי בד"ה אבל לא תבשיל הוצרך לפרש שני פירושים טעם הראשון דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי היינו למ"ד להחזיר תנן והאי בבא קמייתא דפלוגתא דב"ש וב"ה איירי באינה גרופה ומש"ה חיישי ב"ש לשמא יחתה משא"כ למ"ד לשהות תנן דאיירי בגרופה לא שייך לפרש כן לכך הוכרח לפרש נמי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כנ"ל נכון לקיים הגירסא שלנו וכגירסת רש"י בספר האלפסי ודוק היטב:

מיהו ממה שהוצרך רש"י לאהדורי אטעמא דב"ש דאסרו בתבשיל ע"כ צ"ל דאיירי מתני' נמי בבשיל כל צרכו דאי בבשיל כמאכל ב"ד לחוד לא הוי צריך רש"י להנך טעמי אליבא דב"ש דהא אשכחן לב"ש בפ"ק דאוסר בכל המלאכות שהתחיל מבעוד יום ונגמרין בשבת היכא דאתא לידי חיוב חטאת א"כ ה"נ אף שנתבשל כמאכל ב"ד שייך ביה בישול לפי שיטת רש"י ז"ל כמו שדקדקו הפוסקים מלשון רש"י בדוכתי טובא דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל שכ"כ להדיא בפ"ט מהלכות שבת דחייב חטאת בכה"ג וא"כ פשיטא דב"ש אוסרים מטעם שנגמר בישולו בשבת וכה"ג קשה נמי לב"ה דאמר ומחזירין אפי' בשבת ואי בלא בשיל כל צרכו הרי חיוב חטאת נמי יש בו אע"כ דבבשיל כל צרכו איירי ואף למאן דמוקי לרישא דמתני' אפילו בלא בשיל אלא כמאכל ב"ד אפ"ה סיפא דאף מחזירין ע"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל איירי דוקא בבשיל כל צרכו ודלא כשיטת התוספות שאבאר בסמוך בעזה"י. מיהו לפי מאי דמסיק הרא"ש ז"ל בפירקין דאפשר דרש"י ז"ל לא מחייב בבישול אחר בישול כמאכל ב"ד אלא בנצטנן והרתיח ולא בעומד בחמימותו א"כ שפיר מצינו לפרש מתני' בתבשיל כמב"ד למאן דמוקי לה כחנניה ודו"ק ועיין לעיל בפרש"י (דף כ"ב) בד"ה קטם דמשמע דבמבשל בידים שייך בישול אחר בישול וצ"ע:

בד"ה אף מחזירין הואיל וגרף מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין בסוגיא דרבי חלבו אמר רב ע"ש:

בתוס' בד"ה לא יתן עד שיגרוף פי' בקונטרס ואין נראה לר"י כו' עד סוף הדיבור. במה שהקשה דגרוף וקטום מוסיף הבל כבר כתבו התוס' עצמן בריש פרק במה טומנין בשם ר"י בר ברוך לחלק דחום שע"י האש מתקרר והולך משא"כ בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו ע"ש. אלא דר"י בעל התוספות התם נמי לא משמע ליה לחלק בכך כמ"ש ג"כ שם אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דהא מצינו למימר בפשיטות דכיון דלא התירו לו אלא על ידי גריפה וקטימה מידכר דכיר והיכירא טובא דלא ליתי למיטעי להטמין ברמץ שאינו גרוף וכי אתא לקמן למישאל אמרינן ליה שצריך לגרוף תו ליכא למיחש למידי משא"כ לענין הטמנה אי שרינן ליה להטמין בגפת ומלח שמוסיף הבל סבור דמותר להטמין אף ברמץ ויטמין ברמץ ואתי לחתויי אח"כ בגחלים שישכח שהוא שבת וכיוצא בזה כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא שמה שכתבתי הוא יותר פשוט. ולכאורה אדרבא לשיטת התוספות קשה יותר דלמאי דמסיק ר"י דבלשהות אפילו בלא גזירה דשמא יטמין איכא למיחש לשמא יחתה גרידא ואפ"ה סובר חנניה דבמב"ד לא גזרינן ומאי שנא בהטמנה דמודה חנניה אע"ג דהו"ל גזרה לגזרה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה וע"כ צ"ל בזה כמ"ש התוספות בשם ר"ת בריש פרק במה טומנין דבהטמנה שהיא לצורך מחר חיישינן טפי לשמא יחתה וכל זה נראה לו דוחק לרש"י לפרש כן דאכתי הו"ל לחנניה למישרי להטמין כשהגיע למב"ד בדבר שאין בו גחלים כלל משא"כ לשיטת רש"י א"ש כדפרישית דטעמא דחנניה דבלשהות לא חיישינן לשמא יחתה במב"ד דלא גזרינן תוכה אטו גבה ורבנן סברי דגזרינן וכ"כ ג"כ מורי זקיני ז"ל. מיהו בעיקר קושיית התוס' דפשיטא להו דחנניה מודה דאסור להטמין אף מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כיון דקיי"ל כחנניא כמ"ש רש"י ותוס' לקמן ולא משמע להו לאוקמי כולה מתני' דלקמן דלא כחנניה ואכתי לא ידענא מאי פשיטות' דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) קאמר רב חסדא דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו חכמים הוא דבטלה הטמנה אף מבעוד יום וכתבו שם התוספות דבלאו מעשה דטבריא איכא לאוקמי כולה מתני' דלקמן בבין השמשות דוקא וא"כ הא קאמר עולא התם הלכה כאנשי טבריא ולפי פשטא דשמעתין משמע דלעולא לא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות דוקא ולא מבעוד יום ואע"ג דרב נחמן אסיק כבר תברינהו אנשי טבריא לסילוניהון מצינן למימר דרב נחמן לשיטתו דמשמע לקמן דלא ס"ל כחנניה כמו שאפרש שם בעזה"י גבי הא דמפליג בין מצטמק ויפה לו כו' משא"כ למאן דס"ל כחנניא אין לתמוה כ"כ אם נאמר דס"ל כדעולא דלא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות על רש"י והמעיין ומדקדק היטב בלשון רש"י ז"ל בס"פ במה מדליקין בהא דאמר רבה מפני מה אמרו אין מטמינין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום משום שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה שרש"י ז"ל מפרש מילתא דרבה דוקא למאן דס"ל בפירקין דכירה דלשהות נמי אין משהין אלא בבשיל כל צרכו ולפ"ז מבואר מלשונו דמאן דס"ל כחנניה ליתא נמי למימרא דרבה ולא מיתסר נמי להטמין מבעוד יום אף במוסיף הבל אלא בין השמשות הוא דמיתסר כדמשמע ממתניתין דסוף פירקא דלעיל ועלה קאי מתניתין דכירה וכמו שאבאר עוד בסמוך ועוד אבאר בזה באריכות אי"ה בסוגיא דמעשה טבריא דלענ"ד כל הסוגיא דהתם מוכרח ומסייע לשיטת רש"י ופירושו כאן ואין להאריך יותר ודו"ק:

תוס' ד"ה וב"ה אומרים וכו' והל"ל אא"כ גרף לענ"ד הא מצינו כזה במ"ק דף ד ע"ב עד שיעמיק כו' כגון שהעמיק:

גמרא איבעי' להו האי לא יתן [ע"ג כירה שאינה גרופה] לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין ומני חנניא היא. פירוש אף דאם נפרש האי לא יתן לא יחזיר הוא נצטרך לחסר המתני' כדאיתא בגמרא לקמן. מ"מ דחקינן ומוקי אנפשי כדי להעמיד המתני' כחנניא דהלכתא כוותי' וכדאי' בתוס' [ד"ה לעולם א"ל] אבל אי נוקי מתני' כרבנן ודאי אין לפרש האי לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין ולומר דע"כ לא פליגי רבנן אחנניא וסברי דאסור להשהות אלא בלא נתבשל כ"א כמאב"ד. אבל בנתבשל כ"צ מודו לי' לחנניא. דודאי אין לנו לומר כן ולחסר המתני' אלא נניח המתני' כפשטי' ונימא דלרבנן גם בנתבשל כ"צ אסור להשהות. דהא באמת הכי סברי. ובתוס' (ד"ה חמין) כתבו דע"כ משמע לי' לבעל איבעי' דסתם חמין ותבשיל היינו אפילו לא בישל כ"צ. דאל"כ דלמא מתני' אף כרבנן דבנתבשל כ"צ דלמא אפילו רבנן מודו דמשהין [וכ"פ במהרש"א] ולמ"ש אין דבריהם מוכרחי' כלל. ועיין במהרש"א מה שכתב אבל לא קשיא להו דא"כ מתני' דלא כחנניא וכו' ובמחכ"ת פשוט דלק"מ דהתוס' רוצים להוכיח דלישנא דחמין ותבשיל א"א לפרשו רק בדרך דגם מאכב"ד בכלל. ואין באפשרות לומר דמיירי דוקא בבישל כ"צ. וא"כ ממה דאמרינן א"ד להחזיר תנן וחנניא היא היינו דנפרש דתבשיל היינו אפילו לא בשיל כ"צ אבל עדיין אינו הוכחה דא"א לפרש דתבשיל הוא רק כ"צ. לזה הוכיחו מדאמרינן וחנני' היא והא אפשר לאוקמי כרבנן. ולומר דמיירי בבישל כ"צ. אלא ע"כ דפסיקא הדבר שבוודאי נכלל בכללו גם תבשיל כמאכב"ד. ופשוט:

בר"ן ד"ה ומנ"ל דהכי הוא מסקנא, דהכי א"ר חלבו, תמוה לי, דאיך אפשר דהוכחת הרי"ף הוא מזה, הא הרי"ף לא הביא כלל לדר' חלבו, ובאמת טעמא לא ידענא בהשמטה זו, והב"י סי' רנ"ג נתן טעם להשמטת הרמב"ם דהראה זה בדקדוק לשונו במה שכתב על גבו דמשמע תוכו לא, ועדיין לא הנוח לן על הרי"ף: