בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ל׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ל׳ עמוד א׳

    מסכת שבת דף ל׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־653 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    גמ' מדקתני סיפא כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת:

    ש"מ ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה"ה לשאר פטורי דמתניתין:

    אי דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה:

    חייב מיבעי ליה הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה:

    והא דתני רבי אושעיא בהדיא אבל אסור:

    ור' שמעון היא דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה:

    שאול שאילתא שאלו שאלה:

    לעילא מר' תנחום לפניו וכן לשון הש"ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 30a · Sefaria

    רב נסים גאון

    כלומר הדבר שנא' לדעת ר' יהודה שהיה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכבר הקדמנו פירושו בפרק הראשון [רישא] במאי עסקי' אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה והעיקר דיליה הוא דאמר הכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובפרק יום הכפורים (יומא דף פה) אמרו וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר וישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם נשאלה שאילה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב ולאחר דבריו אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' וכבר אמרו קודם (שם דף פב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ובפרק מפנין (שבת דף קכט) אמרו מר זוטרא מתני לקולא טעמא דאמרה אין צריכה הא סתמא מחללין עליה את השבת אמר ליה רבינא (למרי) [למרימר] הילכתא כמאן אמר ליה כמר זוטרא שספק נפשות להקל ואמרו (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא איתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ושנו במשנה (פרק ר"א דמילה דף קלד) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואמרו בתלמוד כי אתא רב דימא אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה עצמה אמר להו ההוא מרבנן ורבי (עקיבא) [יעקב] שמיה מסתברא דהרחצת כל גופו דאי סלקא דעתך הרחצת מילה עצמה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו מערב שבת פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדים ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו כי אתא רבין אמר ר' אבא אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו ובין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואלו העיקרים אמרו ובחולה שיש בו סכנה מותר מיבעיא ליה ובמסכת ע"ז תמצא כמו אלו העיקרים רבים:

    ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות מעצמו לישראל והרי אנו מזכירין מהן מה שיזדמן לנו במסכת דיבמות אמרינן בפרק הערל (יבמות דף עט) אמרו ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם מחוטב עציך עד שואב מימיך ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו כאחת (דף מח) אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להן המן ובמסכת מגילה בפרק בני העיר (מגילה דף לב) תנו רבנן משה תיקן להן לישראל שיהו קורין ודורשין בעניינו של יום ובפ' יוה"כ (יומא עה) משה תיקן להם זמן סעודה (ובפ') [ובמסכת] תעניות (דף כז) [בפרק] בג' פרקים בשנה משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר: בשלמא לדור עבדו שמחל לו הקב"ה על אותו עון אלא לישראל עמו מאי היא שמחל להם עון יום הכפורים תמצא פירו' בפרק משקין בית השלחין (מו"ק דף ט) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל צום הכפורים כו':

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 30a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' אוקימנא למתני' כרבי יהודה ובחולה שיש בו סכנה שאם יראה אור הנר ימות והוא הדין לכל הזכורין במשנתנו ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דתני סיפא בפחם חייב תני רישא פטור דמשמע פטור אבל אסור ואינו אלא פטור ומותר והא דתני רבי אושעיא אם בשביל שיישן חולה לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה ואליבא דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור נשאלה שאלה זו לפני ר' תנחום דמן נֵוִי שם מקום מן העיירות:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 30a · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן במאי אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דמיבעי ליה בשאר פטורין דמתניתין כגון עכו"ם ולסטים. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב: ויש לפרש שיודע היה שעכו"ם ולסטים יש בהן סכנה שכן דרכם לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו ליתני מותר משום דקא סלקא דעתך דמשום חולה נקט בשארא פטור, ומשום הכי קשיא ליה, אי בחולה שיש בו סכנה היה לו לשנות בכולן מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הוה ליה למתנייה בהדי שארא והוה ליה למיתני בהאי חייב ובשארא מותר. ואני מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כלשון רש"י ז"ל, דגרסינן התם גבי מתניתין דהכא א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני עכו"ם של סכנה ומפני לסטים של סכנה ר' יוסי בעי אי מפני עכו"ם של סכנה ליתני מותר.

    Rashba on Shabbat 30a · Sefaria

    מאירי

    לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו שמאחר שמת אין לו תורה ומצות ואין תשובה לנפש אחר מיתה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה:

    Meiri on Shabbat 30a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ויש לדקדק דמהאי לישנא משמע דאי לאו האי דיוקא דסיפא ר"י היא הוי אתי ליה שפיר הא דנקיט רישא פטור ולא קתני מותר וע"כ היינו משום דהוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה וכר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולכאורה אפילו הוי מוקי לה בהכי אפ"ה הוה ליה למיתני מותר דכיון דלר"ש מלאכה שאצ"ל פטור עליה ולא הוי אלא איסורא דרבנן א"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר לכתחלה משום צערא דגופא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן כדאיתא לקמן בס"פ האורג לענין המפיס מורסא דאמרי' התם דהוי פטור ומותר לכתחילה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מיהו יש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת דמשמע התם דלא שרינן משום צערא אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא וכמו שאבאר עוד בפרקים הבאים בעזה"י בענין זה. אלא דאכתי קשה שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בהלכות שבת דכל חולה שאין בו סכנה היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לעשות לכתחילה אפילו ע"י ישראל וא"כ קשיא סוגיא דהכא דמשמע דאי הוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה הוי אתי ליה שפיר הא דלא קתני מותר אפילו אליבא דר"ש. מיהו לפמ"ש הב"י בהלכות שבת סי' שכ"ח דלהרמב"ם גופא יש לחלק בין שבות לשבות לענין חולה שאין בו סכנה ע"ש וא"כ ה"נ מצינן לחלק בין האי איסורא דרבנן דמלאכה שאצ"ל לר"ש לשאר איסורי דרבנן. אלא שהטור א"ח בסימן הנזכר כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה מסופק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות לו שום רפואה ע"י ישראל בשום איסור דרבנן או אסור דאפשר דדוקא בשבות דאמירה לנכרי התירו חכמים בפרק אין מעמידין אבל לא ע"י ישראל וא"כ אמאי לא פשיט מסוגיא דהכא לאיסורא. והא דלא קשיא לי על שיטת הרב אלפס ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דלר"ש בחולה שאין בו סכנה לא יכבה לכתחילה דאפשר דמפרש דבריו שמחלק ג"כ בין שבות לשבות כמ"ש הב"י בשיטת הרמב"ם וכדפרישית אבל על לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו בכל איסורי דרבנן מספקא ליה א"כ הקושיא במ"ע וצ"ע ליישב:

    Penei Yehoshua on Shabbat 30a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה ובירו' פ"ז דברכות איתא חביבי עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מקרבנות:

    Gilyon HaShas on Shabbat 30a · Sefaria

    בן יהוידע

    שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי עיין פירוש רש"י ז"ל. ולי נראה הכונה כי הנשאל היה יושב והשואלין היו עומדים לפניו ושואלין דאין שואלין מיושב מפני הכבוד, ומאחר שהנשאל יושב והשואל עומד נמצא השואל עומד גבוה מן הנשאל ולכך שייך בזה לשון לְעֵילָא מיניה. והא דאמר שְׁאִילָה זוֹ בא מסדר הש"ס ללמדינו שלא נחשוב שהשואל שאל שאלה אחרת מרבי תנחום השייכה לענין זה של שלמה המלך ע"ה דדריש ביה וזו הדרשה דדריש ר' תנחום היא היתה תשובה לאותה שאלה, אלא שלא נזכרה בתלמוד השאלה אלא רק התשובה הזאת של ר' תנחום מה שדרש בזה, ולעולם ר' תנחום לא הביא דברים אלו שלא כענין, לכך דקדק לומר שְׁאִילָה 'זוֹ' רצונו לומר לא היתה שאלה אחרת, ונמצאנו למדין שרבי תנחום פתח באגדה זו שאינה מן הענין ורק עשה כדי למשוך לב השומעין, כדי שכולם יטו אזנם וישמעו התשובה שלו שהשיב על שאלת ההלכה דהנר, ונחת הש"ס ללמדנו בזה שכך ראוי להתנהג בדברי תורה למשוך לב השומעין לדבר הלכה, ואין בזה גנאי על אשר מכניס בתוך הענין דברים שלא כענין.

    פָּתַח וְאָמַר אַנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָן חָכְמָתָךְ? אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? וְכוּ' נראה לי בס"ד מה שדבר בלשון זה לנוכח כאלו שלמה המלך ע"ה לפניו, לקיים מ"ש חכמינו ז"ל לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם כְּאִלּוּ בַּעַל שְׁמוּעָה עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ ואל יבהל להקשות ולדבר קשות ולהחליט טעות בבעל השמועה. ומ"ש אָן חָכְמָתָךְ אָן סָכלְנוּתֶךָ נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד מה שנתן לו הקב"ה לב חכם ונבון, כמו שנאמר במלכים ג' (מלכים א' ג, יב) הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, וכן בדברי הימים א"ל הקב"ה (דברי הימים ב' א, יב) הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד המדע. ועוד נראה לי בס"ד כי שלמה היה חכם גדול בתורה וגם חכם גדול בחכמות חיצוניות, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמת התורה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד חכמות חצניות דבר בלשון תרגום, כי סכלנותך היא לשון תרגום וידוע דלשון תרגום הוא חיצוני ללשון הקודש. אי נמי נראה לי אָן חָכְמָתָךְ על שדבריך נראין סותרין דברי אביך, וְאָן סָכלְנוּתֶךָ במה שדבריך סותרים זה את זה.

    לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. צריך להבין לשון שֶׁבַח דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד כי המת בטל מדבור ומעשה בלבד אבל כח המחשבה עודנו אחוז בו עד שיסתם הגולל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל קודם שיסתם הגולל, המת שומע ויודע כל מה שמדברים לפניו וזאת ההרגשה שיש למת היא על ידי כח המחשבה שעודנו דבוק בו, והצדיקים גם אחר שיסתם הגולל יש שיעור מה מכח המחשבה דבוק בהם, ומזה הכח אמרו רבותינו ז"ל שהמתים יודעים מענין החיים ושומעים מה מה שמדברים על קברם. וידוע שהעבודה במעשה פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה בדבור פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה במחשבה פועלת במקום הראוי לה, והוא מקום גבוה ועליון שעל ידי המחשבה יהיה המשכת אורות מוחין ממקום עליון לבחינת שם מ"ה דאלפין, ולכן נקראת 'מַחֲשָׁבָה' אותיות 'שֶׁבַח מ"ה' רצונו לומר אורות מוחין לשם מ"ה, על דרך שאמרו בתיקונים על 'חָכְמָה' שהיא 'כ"ח מ"ה'. אך ודאי במחבשבה גרידה אין כח לעשות שבח מ"ה שה"ס [שהוא סוד] המשכת המוחין אלא דוקא בזמן שיש עמה עבודה של דיבור, דהיינו עסק התורה שעוסק במחשבה טובה או עבודה של מעשה שעושה מצוה לשמה במחשבה טובה. ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה שהיא עבודה בדיבור ומן המצות שהיא עבודה במעשה, שאף על פי שנשאר כח המחשבה דבוק בו עם כל זה אינו פועל בכח זה לבדו לעשות בו 'שב"ח מ"ה' שהוא הנרמז באותיות מחשבה שהוא המשכת המוחין שהם שֶׁבַח מ"ה, אלא אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עתה שֶׁבַח בּוֹ 'שֶׁבַח' דייקא כאשר ביארנו. ועוד נראה לי בס"ד אומרו וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ, ידוע שהקב"ה משתבח בתורה ומצות שעושים הצדיקים בחייהם בעולם הזה, דכתיב (ישעיהו מט, ג) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אך כל זה הוא רק מה שעושין בהיותם בעולם הזה שיש להם חומר מעכב לכך משתבח בהם, אבל אחר שנפטרו והלכו לעולם הבא שאין שם חומר אף על לפי ששם אינם בטלים מלימוד התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, עם כל זה אינו משתבח בהם דשם הם כמו מלאכים שאין להם חומר מעכב, וז"ש וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ כי מה שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר הוא דוקא על זמן היותם חיים בעולם הזה! ונראה לי שֶׁבַח [310] עולה ש"י, רמז אימתי זוכה לשכר של ש"י במה שנאמר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [310] הוא בזמן שעוסק בעולם הזה שיש לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח שהוא כמספר ש"י בּוֹ.

    אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. צריך להבין למה לא רצה הקב"ה להודיע בחייו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף ה.) לא היה ראוי דוד לאותה מעשה אלא חטא להורות תשובה ליחיד, ופירש הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד מנא ליה דלא היה ראוי לאותה מעשה? ותירץ דאמרו רבותינו ז"ל כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב (שמואל א' ב, ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, והוא חי ע' שנה ובא לירושלים בן ל"ז שנים ומעשה דבת שבע היתה אחר שמלך בירושלים וכבר עברו רוב ימיו ואיך חטא? אלא ודאי להורות תשובה! עד כאן דבריו יעוין שם. ולכן אם בחייו יודיע עדיין יליזו שפתים לומר אף על פי שנודע עתה שמחל לו אך עם כל זה יותר היה טוב ונאה לו אם לא היה חוטא מעיקרא! ואם נאמר להם לא כן אלא חטאו היה בו צורך תיקון העולם להורות תשובה יאמרו מנא לן? ואם נאמר דהרי עברו רוב ימיו וכמו הוכחה הנזכר לעיל, יאמרו שמא יחיה שמונים שנה ויותר ועדיין לא עברו רוב ימיו, לכך המתין לו הקב"ה לברר מחילתו אחר פטירתו, דאז בעת שתתברר מחילתו יהיה נודע דעברו רוב ימיו כשהיה ענין בת שבע, ואז בעת ההיא בטל מעליו לזות שפתים הנזכר. ונראה לי דנבואה נזרקה בפיו של אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, שבאמת מצד החיים שלו נעשה לו אות לטובה לזכותו. ועוד נראה לי בס"ד טעם שרצה הקב"ה להראות אות טובתו בבנין בית המקדש, מפני שהוא נצטער עליו שרצה לבנותו ואויביו היו מרננים לומר לא זכה לבנותו מפני שלא היה ראוי חס וחלילה, ובאמת אינו כן אלא אדרבה מפני שהיה צדיק גדול אם היה בונהו לא היה נחרב! וצריך שיחרב בשביל טובת ישראל, לכך עשה לו בבנין הבית בארון שהוא עיקר, שבו תהיה השראת שכינה בבית המקדש לא יהיה נכנס שם אלא בעבורו. אמנם באמת אנחנו רואין אף על פי שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ עם כל זה קיים לו אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, לקיים מה שנאמר (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא (פרשת וארא פ"ח) בשעה שהכניס שלמה הארון לא יכול להכניסו וכו' מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב' ו, מב) הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ, א"ר ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חייה דוד, שכן אמר (תהלים ל' ד') הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיּוֹרְדֵי בוֹר, עיין שם. ונראה הטעם דחיה דאיך יכניסו ארון מת לבית המקדש, וכיון דחיה פרחה טומאה, וכמו שאמרו בגמרא דשאלו לרבי יהושע בן השונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין החי מטמא, ואיך שיהיה אותה שעה שנעשה האות הוא היה חי, ואם כן שפיר נתקיימה דבריו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, ומה שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ היינו בְּחַיֶּיךָ אלו אבל בְּחַיִּים החדשים שיבואו לו אין הכי נמי יהיה האות לטובה.

    כֵּיוָן שֶׁאָמַר (דברי הימים ב' ו, מב) "הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. יש להקשות למה עשה הדמיון לְשׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחרת כדיו או זפת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי שחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה יתהווה מן העשן העולה על הקדרה, וידוע הדיבור של האדם הוא עשן שהוא הבל היוצא מקרבו, ולכן דבור לשון הרע שהוא עשן היוצא מקרב האדם תדמה שחרותו לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה שמשחיר מן העשן. או יובן אמר שׁוּלֵי קְדֵרָה רמז להם בזיון אחר בזה, כי קְדֵרָה במלואה כזה ק ו"ף ד ל"ת רי" ש ה" א המלוי שלה שהוא שולים של אותיות הפשוט של קְדֵרָה, הנה הם אותיות לאשפות, רמז שאין זה גוון שחרות שאינו מאוס שמשתמשין בו, אלא זה שחרות שהוא נמאס שנזרק לאשפות דהושחרו פניהם שחרות מאוס שנזרק לאשפות. אי נמי אם תמלא ה"א של קדרה ביו"ד יהיה אותיות המלוי שהם השוליים של קְדֵרָה אותיות ו"י לשפו"ת, שנעשה 'וי לשפות' שלהם שדברו סרה על דוד המלך ע"ה בחייו.

    "וְטוֹבֵי־לֵב" שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָלְדָה זָכָר נראה לי בס"ד כיון דנהנו מזיו השכינה נזדכך חומרם ונמשך לבם לצד הרוחניות ונתמעטה ונחלשה תאות המשגל הגופניית והזריעו על ידי הדחק, ומצד הטבע הנשים הזריעו תחלה וקיימא לן 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. אי נמי כיון שזכו לשמחה דקדושה שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה, אז זכו לששון זו מילה, ולכן ילדו נשותיהם כל אחת ואחת זכר לקיים בהם מצות מילה. ועדיין צריך להבין היכא נרמז בכתוב שילדו זכרים? ונראה לי בס"ד דידוע כח ההזרעה של האיש בא מן אות יו"ד שעומדת בתוך שם א י ש, וכח ההזרעה של אשה בא מאות ה"א העומדת בסוף שם אש ה, ולכן כיון דכתיב (מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב' נרמז בזה על זרע הזכר שנמשך מתוך השם של איש, ו 'לֵב' רצונו לומר 'תוך' מה שאין כן של הנקבה היא בסוף השם של אשה, גם 'וְטוֹבֵי' קרינן בה 'טוב יו"ד'. אי נמי נראה לי בס"ד כי בין איש לאשתו יש שני מיני אהבה, הא' היא אהבה חיצונית שהוא אוהב אשתו בעבור יופיה או בעבור מעשה ידיה, וכן היא אוהבת בעלה בשביל מלבושים תכשיטין שמביא לה וזו היא אהבה חיצונית. והב' אהבה פנימית שאוהב אשתו אהבת נפש מצד צדקות וכשרון מעשים, וכן היא גם כן אוהבת אותו אהבת נפש. ויש שאין להם אלא רק אהבה חיצונית, ויש שיש להם שני מיני אהבה הנזכר. וזה שיש לו עם אשתו שני מיני אהבה נעשה באהבתו הכפולה מספר שם הוי"ה ב"ה, ששני פעמים 'אַהֲבָה' [13] מספר כ"ו [26] וכן אצלו גם כן יש אהבה כפולה מספר כ"ו, נמצא אצלו ואצלה יש מספר 'ב"ן' [52] לכך זוכים להוליד 'בן' שהוא זָכָר. והנה אהבה חיצונית היא שייכה בכל אדם, והחידוש הוא אותם שיש להם אהבה פנימית גם כן, שנמצא אצלם יש אהבה כפולה שעולה ממנה מספר בן, לכן כיון דאמר 'וְטוֹבֵי לֵב' רצונו לומר שיש להם אהבה פנימית גם כן שהיא תתיחס ללב, כי כל פנימי נקרא לב לזה אמר שילדו זָכָר, כי כאן נמצא אצלם מספר ב"ן. ונראה לי בס"ד הא דדייק שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה היינו משום דכתיב שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, ומספר שִׁמְחָ"ה [353] לֵ"ב [32] עולה מספר שְׁכִינָ"ה [385] לכך דרש שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

    "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ודאי לא היה עָוֹן אֵשֶׁת אִישׁ חס וחלילה כי בת שבע היתה מגורשת וגם טבלה וגם זמן הבחנה היה כאשר מפורש בריש זוהר בראשית, אך היה עָוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם כי לקחה בסתר והחזירה בסתר, ובזה חשבו המון העם שהיתה חס וחלילה אֵשֶׁת אִישׁ, ואם היה לוקח אותה לו מעיקרא לאשה בגלוי לא היה בזה שום עון. תדע שאם היתה אשת איש איך הותר לו אחר כך לישא אותה אף על פי שמת אוריה והיא אסורה לבועל, ולכן רצה הקב"ה להודיע המחילה בחיי שלמה המלך ע"ה, שאם יש נדנוד חטא באישות איך שלמה המלך ע"ה שנולד ממנה יהיה סניגור עתה להזכיר צדקת אביו ויהיה נענה בכך?!

    "וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים דבר זה מפורש בגמרא דמועד קטן היטב, דאמרו התם בדף ט' להתיר אכילה ושתיה ביום הכפורים דרשו קל וחומר מחנוך המשכן שהותר בו קרבן הנשיא שהוא יחיד, ופריך הגמרא אם כן אמאי היו דואגים, ומשנה קרבן הוא צורך גבוה ומשתה צורך הדיוט עיין שם. עדיין צריך להבין מאחר דאיכא פירכא זו איך התירו? ונראה דאותם דיודעים בעצמם כוונתם באכילה לשם שמים ליכא להאי פרכה ולא היו דואגים, אך אחר כך דאגו מקצתם שמא לא כוונו לשם שמים כראוי ובזה ישנה לאותה פרכה, ויצאה בת קול ואמרה כּוּלְכֶם מְזוּמָּנִים לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, 'כּוּלְכֶם' דייקא גם אותם שלא כוונו היטב לשם שמים, ואמרה עוֹלָם הַבָּא כי יום הכפורים ה"ס [היא סוד] בינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' והיינו דקאמר הכא דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים, וגם עוד הוצרכו למחילה על דרך אמרו במתענה תענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתיה ודו"ק.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 30a · Sefaria

    תוספות

    אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ל׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־653 מילים ב־9 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 9 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 131 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב — שְׁמַע מִינַּהּ…״

    2. קטע 241 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּבְדִין הוּא…״

    3. קטע 361 מילים

      נפתחת ב״שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן…״

    4. קטע 450 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים…״

    5. קטע 597 מילים

      נפתחת ב״וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר…״

    6. קטע 658 מילים

      נפתחת ב״דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳״, כִּדְרַב יְהוּדָה…״

    7. קטע 7117 מילים

      נפתחת ב״כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס…״

    8. קטע 873 מילים

      נפתחת ב״וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם…״

    9. קטע 9125 מילים

      נפתחת ב״וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב…״

    לשון המקור

    גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב — שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא. רֵישָׁא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה — ״מוּתָּר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְאִי בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה ״חַיָּיב חַטָּאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

    לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי ״מוּתָּר״, וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא ״חַיָּיב״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״פָּטוּר״. וְהָדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָּה, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר! — הַהִיא בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

    שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״!

    לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״ — הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב: ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״ — כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת.

    וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר ״זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״? דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה — סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָהּ בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת וְתִיקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת וְקַיָּימוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וְגוֹ׳״?!

    דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב ״עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיַּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ.

    כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. רְהַטוּ בָּתְרֵיהּ לְמִיבְלְעֵיהּ, אֲמַרוּ: ״מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. אֲמַר לְהוּ: ״ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר״. חָזַר וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה״, וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״, מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כׇּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?!

    וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה. ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ (וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ)״ — שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ״וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עָוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

    וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״ — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת? אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ — טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.