מסכת שבת דף קמ״ח עמוד א׳

הלכה מחזירין את השבר סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן:

אדא דיילא מנשטר"ל ממונה:

גרביה קח בגדו עד שיבא:

אתא רבה אשכחיה לרב יהודה כו':

הא חנא דידן ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה:

ולאו בדינא גרבתיך בתמיה שאילו לא באת לא למדנו:

שניא ליה ידיה נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ"ר בלע"ז:

הכי מאי היה עושה בענינים הרבה ושואל:

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני - פירש רש"י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר"ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת (מנחות דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא"י והשוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול לומר לרש"י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר דודאי היה חייב להחזיר דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב ואע"ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ"מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ"ר וכן פירש ה"ר פורת:

אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא כו' ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש"י ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב ביו"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו"ט. בדיגלא עתר שקורין פורק"א כדרך נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביו"ט ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו באגרא ישאהו ביו"ט בב' בני אדם במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי להקל דדרו באגרא במוט על כתפים לידרו ביו"ט אותו משוי באכפא במוט בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך מפשי בהילוכא משמע מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס"פ השוכר את האומנים (בבא מציעא דף פג.) וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא הוי זוטר לתרי נראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע"פ שמפיש בהילוכא יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע"פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ"מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן בביצה (דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי (דף כט: ושם) בהמביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע"ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין (שבת דף קכז.) לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית. מ"ר. ובההיא דשחטה בשדה פירש בריש מפנין (ג"ז שם) בע"א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא עליה הוה ליה למימר לידרו באגרא כיון שאינו משנה להכביד יותר מאכפא כמו שמשמע נמי מתוך פירושו ולפירוש רבי אתי שפיר:

רבה בר בר חנה לא על (פי') לפירקי' דרב יהודה שדריה לאדא דייאלא א"ל זיל גרד ביה אזל גרביה. פירוש משכיהו והביאהו מלשון פרץ נחל מעם גר כלומר הבריחהו. כדגרסינן בפרק בנות כותים נדות מעריסתן. שילא בר אבינא עבד עובדא כרב. כי קא ניחא נפשיה דרב. א"ל לרב אמי זיל צניעיה ואי לא צאית גרדיה הוא סבר גרדיה א"ל ופי' הכהו וכו':

מי שנפרקה ידו או רגלו פי' שף מבוכניה לא יטרפן בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורב אויא דשניא ליה ידיה והיה אומר לרב יוסף ומראה בידו אם יעשה בידו כך או כך מותר או אסור עד שהיה מראה לו כדי שיראהו מה שהתירו חכמים חזרה ידו למקומה ונתרפא:

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני כו'. ואוקימנא דחיישינן שמא יכתוב וכן שאם יאמר לו הלויני גוערין בו ואומרים לו אסור לומר כן ביום שבת לשון הלואה מינכרא מלתא ולא אתי למכתב וכיון שהזכיר א"ל רבא בר רב חנן לאביי נסיב להא.

[מתני':] ובלבד שלא יאמר לו הלויני ונשים שאינן מכירות בין הלויני להשאילני צריכות לומר תן לי וכיוצא בזה מלשונות שאין משמען לשון הלואה.

[גמרא:] אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למכתב פירש רש"י ז"ל: משום דסתם הלואה שלושים יום, וכדי שלא ישכח כותב על פנקסו, אבל שאלה אין לה זמן אלא כל זמן שמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטל, ולפיכך הצריכוהו לומר כאן השאילני אף על גב שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה לשון השאלה אלא לשון הלואה, דהכי קאמר ליה הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאלה. והא דאמרינן במנחות (מד, א) טלית שאולה כל שלושים יום פטורה מן הציצית, לאו משום דשאלה סתמא שלושים יום, אלא משום דדרכן של בני אדם להשאיל בפירוש כליהם עד שלושים יום, הלכך אף זה כשאינו מטיל בה ציצית לא אתי לידי חשדא, דמימר אמרו דטלית שאולה היא, הא לבתר מכאן אתי לידי חשדא, ולעולם המשאיל סתם אין לו זמן, וכשורא דמטללתא נמי דכל שלושים יום אין לו חזקה (ב"ב ו, ב), היינו משום דסתם בני אדם אינם מקפידין בכך עד שלושים יום. אבל ר"ת ז"ל וכן הרב בעל העיטור ז"ל סוברין דשאלה כהלואה בדבר זה דסתמן שלושים יום מההיא דמנחות, והכא הכי קאמר: שאלה כיון שהיא חוזרת בעיניה ואינו רואה אותה לא חייש לשכחה, מה שאין כן בהלואה דחייש לשכחה ואתי למיכתב, והכא נמי אע"פ דאינה חוזרת בעין, כיון דהוי ליה למימר הלויני ואמר השאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. וכן משמע בסמוך וכמו שאני עתיד לכתוב בסייעתא דשמיא.

ומכל מקום מסתברא שאפילו לדברי רש"י ז"ל אסור לומר לו הלויני על מנת שאחזיר לך כל זמן שתרצה, דכיון דהלואה היא שנתנה להוצאה והוא אומר לו בלשון הלואה, אע"פ שהתנה עמו שיחזיר לו כל זמן שירצה, אפילו הכי אין דרכן של מלוים לתבוע ולדחוק את הלוה תוך שלושים, ואתי למכתב דלא מינכרא מלתא. ותדע לך, דאפילו כי אמר השאילני לא סגי ליה בהכין אי לאו משום דשרו ליה רבנן משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב.

ה"ג רש"י ז"ל אמר ליה כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן מינכרא מלתא ולא אתי למכתב. והיא גירסא דייקא. ויש ספרים שכתוב בהן: א"ל בחול דלא שנא כי אמר ליה הלויני לא שנא כי אמר ליה השאילני לא קפדינן עילויה, אתי למכתב, בשבת דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן, מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ונ"ל לפרשה הכין וכיון דבחול זימנין דבעי למימר הלויני, כלומר בדברים שהן הלואה שנתנו להוצאה, ואפילו הכי אמר השאילני והוא כותב על פנקסו, א"כ אף בשבת מאי היכרא אית ליה, דאין בין לשון הלואה ללשון שאלה ולא כלום, ובתרווייהו אתי למיכתב כדרך שהוא כותב בחול, א"ל בחול כיון שנתנה להוצאה מידע ידע דלהוצאה היא ואע"ג דא"ל לשון שאלה, והלכך הוא כותב כאילו אמר לו הלויני, אבל הכא דבדוקא א"ל השאילני דלא שרו ליה רבנן למימר ליה הלויני, מינכרא ליה מלתא ולא אתי למיכתב.

פרק עשרים ושלשה בעזר הצור:

שואל אדם וכו' כבר ביארנו דרך כלל באלו הפרקים האחרונים שהם יבאו בביאור קצת הדברים הנכללים בחלק השני שבספר בענין הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בענין הדברים שדומים למלאכה וזה הפרק הוא מזה המין גם כן ועל זה הצד יחלקו עניניו לשני חלקים אלו אלא שיתגלגל בו חלק שלישי בקצת דברים שעשאן הגוי לצורך ישראל מעצמו אם אסור אם מותר:

והמשנה הראשונה שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני וכן אשה מחברתה ככרות אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת וכן ערבי פסחים בירושלם שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב אמר הר"ם פי' הטעם לאסור שיאמר אדם לחברו הלוני גזרה שמא יכתוב ויתר הדברים מוכנים ומבוארים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה הוא ממין שני החלקים ואמר על זה שואל אדם כדי יין וכדי שמן מחברו בשבת ובלבד שלא יאמר לו הלוני ויראה לי שההלואה והשאלה שניהם נופלים על כדי יין וכדי שמן אע"פ שלשון שאלה מיוחדת על הכלים הואיל וחוזרים בעין ואין לשון הלואה נופל בהם וכן לשון הלואה מיוחד על המעות מתוך שניתנים להוצאה ואין תשמישן ע"י עצמן כדי יין וכדי שמן הואיל ותשמישן בעצמן נופל בהם לשון שאלה ככלים וכן מאחר שאין חוזרים בעין נופל בהם לשון הלואה והוא מתיר שאלתם ובלבד שיזכיר בהם לשון שאלה ולא לשון הלואה ופי' הטעם בגמ' השאילני לא אתי למכתב הלוני אתי למכתב שהלואה ענינה מובן לזמן מרובה ויתירא שמא ישכח אבל שאלה מובנה לזמן מועט ולא יבא לכתוב ופי' בה גדולי הרבנים מפני שסתם הלואה שלשים יום כמו שביארנו בראשון של מכות ואין סתם שאלה שלשים יום אלא הרי זה צריך להחזירה כל זמן שירצה המשאיל וקצת ראיה לדבריהם מ"ש באחרון של חגיגה מנא לשבעה לא מושלי אינשי אלא שיש מפרשים בו שעל כלי של טמא מת הוא שצריך הזאת שלישי ושביעי והילכך אין אדם עשוי להשאיל כלי שיהא השואל צריך להמתין שבעה לתשמישו וי"מ אותו שמ"מ ענינו בכלי שאין אדם רגיל לעמוד בזולתו שתשמישו צריך לו תדיר וכגון זה אין לומר על סתם שאלתו שלשים:

ויש שואלים בה ממה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים חייבת והם מפרשים תוך שלשים יום פטורה דרחמנא אמר כסותך ואע"פ שאין יכול להכריחו להחזירה מ"מ אינה כסותו לאחר שלשים הואיל והיה לו לתבעה ולא תבעה הרי הוא כמוחלה אצלו לכל זמן שתצטרך לו והרי היא כשלו ומ"מ יש להשיב בה אדרבא איפכא מסתברא תוך ל' תתחייב שהרי אינו מוכרח להחזירה לאחר ל' תפטר הואיל והלה יכול להכריחו להשיבה אצלו אלא זו של טלית לא בסתם שאלה נשנית אלא שכל שלשים ניכר הוא ששאולה היא ולאחר שלשים אפי' שאלה בפירוש לכל אותו זמן אין הדבר ניכר שהיא שאולה וי"מ בה לאחר שלשים חייבת כלומר אם שאלה ליותר משלשים חייבת מיד וכן במזוזה השוכר בית כל שלשים יום פטורה מן המזוזה הא משלשים ואילך חייבת כלומר שאם שכרה ליותר משלשים חייבת לאלתר הואיל ודעתו לדור בה כל כך ולדעתי סתם הלואה שלשים יום וכן סתם שאלה בדבר שאין תשמישו תדיר ולא דקדקו בכאן אלא על הלשון שלשון שאלה מורה דבר שסתמו להחזירו לשעה מפני שהנחתו מיוחדת לדבר החוזר בעין ואדם עשוי להחזירו לכשנשתמש בו אבל לשון הלואה מורה דבר שסתמו לעכב ולא להחזירו לשעה ואע"פ שכדי יין אינם חוזרים בעין מ"מ אינו הולך אחר הענין אלא אחר הלשון וכל שהוא אומר לו לשון שאלה הוא בטוח על מהירות חזרתו ואינו כותב ומכאן כתבו קצת מפרשים עכשו ששניהם בלשון לעז לשון אחד שיהא אדם מדקדק בלשון לומר בלשון נתינה או מסירה וכיוצא באלו וכן אשה שואלת ככרות מחברתה על הדרך שכתבנו בכדי יין ושמן:

ואם אינו מאמינו וכו' שאע"פ שהלואת יום טוב או שבת ניתנה ליתבע בחול בבית דין מ"מ אינו סומך על אמונתו עד שאם יכפור יצטרך לעדים וב"ד ואמר שרשאי להניח טליתו אצלו מאליו כלומר שיצניעהו לו ולא שיאמר לו בפי' יהא זה משכון אצלך על מה שתמסור לי אלא מניחו סתם ועושה עמו חשבון לאחר השבת אבל אינו מחשב עמו ביומו שהרי כתוב ממצוא חפציך ודבר דבר וכן ערבי פסחים שחל להיות בשבת ולא נזכר לקנות את פסחו או שאבד הימנו עושה עמו חשבון אחר יום טוב ולא סוף דבר לימנות עם אחרים בשה שכבר הוקדש אלא שאף הוא לוקח שיו ומקדישו היום ואע"פ שאמרו אין מקדישין ביום טוב וכל שכן בשבת שעה עוברת שאני כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

נשים המביאות מים ביום טוב אין צריכות לשנות כלל וכן אע"פ שספוק וטפוח ורקוד ביום טוב אסור נשים העושות כן אין מוחין בידם וכן מה שאנו רואים בהן שבאות בכדיהן ויושבות על שפת המבוי ואע"פ שאמרו לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאייתויי אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות ואף בקצת דברים שיש להן סרך בתורה כגון תוספת יום הכפרים ודברים אלו צריכים ביאור וקצרנו ענינם בכאן מפני שכבר הרחבנו בהם את הדרך ברביעי של יום טוב:

בתוס' ד"ה אתקין רבא כו' לידרו באכפא אע"פ שבודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים כו' עכ"ל אם נפרש דר"ל מרבה במשאוי כמפיש במשאוי דבשמעתין דפ' מפנין דהיינו שהוא נושא משאוי יותר גדול בפעם א' וממעט בהילוך א"כ לא הוו צריכי לטעמא דהיתרא משום עובדא דחול דבלאו הכי שרי דממעט בהילוכא עדיף אע"ג דמרבה במשאוי דהכי מסיק בר"פ מפנין וע"כ נראה לפרש מרבה במשאוי דקאמרי לאו היינו דממעטי בהילוכא אלא דאותו משאוי שנושא באגרא בקל על כתיפו אינו נוח לו לישא אותו בידים ומרבה לו במשאוי שהוא כבד לו יותר והראיה שהביאו מבהמה מסוכנת ומהמביא כדי יין דמפיש בהלוכא ושרי עיקרא להך דדרו בריגלא לידרו באגרא דהוי נמי ממעט בהילוכא ושרי מהאי טעמא כיון שאינו נראה עובדא דחול כל כך ומיהו להא דדרו באגרא לידרו באכפא נמי הוה ראיה דאע"ג דמרבה במשאוי שרי נמי מה"ט דאינו נראה נמי עובדא דחול כ"כ ודו"ק:

בתוס' ד"ה שואל אדם מחבירו וכו' מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום אינו חייב להחזיר דודאי וכו' כצ"ל:

ד"ה אתקין רבא וכו' ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירש"י ובריש המביא כדי יין נראה שהוא מקומו וזה לשון וכו' כצ"ל:

בא"ד ובענין שנושאין זה נושאין זה הלכך וכו' כצ"ל:

בא"ד כמו שמשמע נמי מתוך פירושו לפי' כו' כצ"ל:

מתני' שואל אדם מחבירו עי' בירושלמי פ"ח דשביעית על מ"ד הובא בר"ש שם: