בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קמ״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קמ״ב עמוד א׳

    מסכת שבת דף קמ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־387 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אתי לאתויי וטעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפיל ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרו ביה טלטול:

    תניא כוותיה דרבא דכי נקט לה עליון כמאן דאפקא תחתון גופיה דמי ומיחייב:

    וסנדליו וטבעותיו בידו בקומצו שלא כדרך מלבוש:

    המוציא אדם וכליו עליו מלובש בהן:

    וטבעותיו בידיו באצבעותיו מדלא תנא בידו כדנקט רישא:

    פטור דבגדיו בטלי לגביה ועליו הוא פטור כרבי נתן:

    ואילו הוציאן כמות שהן שהיה אותו עליון אחוז בהן ולא מלובש חייב הנושא והיינו כרבא:

    תיהוי כלכלה בסיס והיא עצמה תיאסר:

    ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 142a · Sefaria

    תוספות

    ונשדיינהו לפירי ונשדייה לאבן ואם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו ואמאי שרי לטלטולי עם האבן וי"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות וי"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק וא"ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות תיבטל האבן אגבה כי היכי דבטלי בפ"ב דביצה (דף כא:) שיורי. הכוס אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו וי"ל שאני שיורי דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי וכן צ"ל מתוך שמעתא גופה דביצה כמו שפירשתי לעיל בסוף כירה (שבת דף מז. בד"ה הוה):

    ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן כו' וא"ת מכל מקום נינקטינהו לפירי בידים ויניח האבן בכלכלה והא אמרינן לקמן לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והיינו על כרחך בידיו דאי זריק לה בכלי א"כ גם בטמאה למעלה יכול לזורקה בכלי אלא שמע מינה דשקיל לה בידיו וא"כ הכי נמי לשקלינהו לפירי בידיו וי"ל דמיירי שפי הכלכלה צר הוא ואינו יכול להכניס שם ידיו אי נמי י"ל דההיא דלקמן מיירי בתרומה שהיא בכלים קטנים בתוך הקופה שאין דרך להניח טמאה וטהורה ביחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפ"ע ולהכי מצי שקיל לטהורה שהיא למעלה בידיו אבל כלכלה דהכא אין כאן כלים ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפול לארץ והשתא לא צריכנא לשינויא קמא דפירות המיטנפין דהא כיון דאבן עצמה הוי דופן לכלכלה אפ' הוי שדי לפירות ולאבן והדר שקיל לפירי ושבק לאבן לא הוי ליה במאי לאנחינהו כיון שהכלכלה פחותה שהאבן נעשה לה דופן. והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר אמורא לעיל. א"נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המיטנפין דאל"כ נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת. מ"ר:

    הכא נמי בפירות המיטנפין וא"ת אכתי יטלם בידו ויניחם בתוך כלי אחר או על גבי טבלא או ע"ג סודר כדמוכח בסמוך גבי תרומה דאמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק הטמאה ואע"ג דמוקמינן נמי בפירות המיטנפין וי"ל דהתם מיירי כגון שטהורה מונחת בסלים קטנים בפני עצמה וכן הטמאה ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול והיו סלים של טהורה למעלה מסלים של טמאה דיכול ליקח סלי טהורה ולהניחם ע"ג קרקע אבל אם מונחת זו על גב זו בלא שום כלי כי הכא שהפירות מונחים ביחד בהא ודאי לא אמר שביק לה לטמאה ושקיל לה לטהורה. מ"ר:

    שנפלה לפחות מק' חולין מכאן משמע דתרומה עולה באחד ומאה עם האיסור ורש"י לא פירש כן בפרק גיד הנשה (חולין דף צט:) גבי כל איסורין שבתורה במאה דלפירו' שיטתו לא אתי' מסקנא הכי:

    Tosafot on Shabbat 142a · Sefaria

    רב נסים גאון

    בגמ' דבני מערבא בפרק במה אשה יוצאת (הלכה ב) ובפרק כל ישראל יש להם חלק (הלכה א) גרסי כמה שיעורו והכין גרסי לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום כמה יהא הילוכן בני ביתיה דבר קפרא אמרין (מן דבית רבא דבר קפרא אמרין) מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דר' הושעיא צפראי אמרין מכניסתא דבבלאי עד דרתיה דר' חמא בר חנינא טבראי אמרין מן סדרא רבה עד חנותיה דר' הושעיא: הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר שפיר אלא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר. ומשכחת עיקר דיליה בפרק כל הכלים ניטלין בשבת (דף קכג): פרק כא נוטל אדם את בנו ר' יהושע אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. פירושו שבעת שיפול חלק אחד תרומה בצ"ט חלקים חולין כולן אסורין לישראל וימכרו לכהן ואם יפול חלק במאה חלקים.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 142a · Sefaria

    רבנו חננאל

    פי' תינוק מת לקברו והכיס עמו כדאמר ריש לקיש פוטר היה ר' שמעון במוציא את המת לקברו והלכתא כרבא דקאי כר' שמעון דסבר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ובפרק יציאות השבת אוקימנא להא דתני זב שיצא בכיס שלו בשבת פטור כר' שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא תימא מלאכה צריכה לגופה כגון מר לעשות טס וס"ת להגיהו אלא אפי' מר לחפור בו וס"ת לקרות בו מלאכה צריכה לגופה היא וכי לא פטר ר' שמעון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל מלאכה שצריכה לגופה אפי' ר' שמעון מחייב ותניא כרבא המוציא כלים מקופלין ומונחין לו על כתפו וסנדליו וטבעתו בידו חייב. ואם היה מלובש בהן פטור.

    המוציא אדם וכליו וסנדליו ברגליו וטבעתו בידו פטור שאלו הוציא כמות שהן חייב והלכתא כוותיה:

    מתני' מטלטלין תרומה טמאה עם הטהור' אוקמה רב חסדא למתניתין הא בשטהורה למטה וטמאה למעלה ואותבוה הא מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין בין טהורה למטה וטמאה למעלה ובין טהורה למעלה וטמאה למטה. ופרקה רב חסדא מתני' לצורך גופו כדי לאכלו. שאינו מותר לו לטלטלו אלא הראוי לו לאכילה.

    וברייתא לצורך מקומו שצריך לפנות המקום לבית המדרש או לאורחים שמותר לו לטלטל לצורך מקומו. אפילו מה שאינו ראוי לאכילה.

    ואמרינן מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקימנא למתני' לצורך גופו אמר רבא מתניתא קשיתיה דקתני סיפא מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות ואוקימנא ר' יוחנן לצורך גופו דאי לצורך מקומו אפי' עודן עליו מטלטלן ואמר רב חסדא לא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו:

    פיסקא דמתני' ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה פי' מדומע תרומה שנפלה בחולין ודימעה מעלין אותה אם יש שם מאה ואחד.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 142a · Sefaria

    רשב"א

    האי דאקשינן למה לא תהוי הכלכלה בסיס לדבר האסור. קשיא לי היכי מקשה הכא להדיא, דדלמא בשוכח הוא, דכולה מתניתין בשוכח דתנן (לקמן עמוד ב) האבן שעל פי החבית מטה על צדה ותנן מעות שעל הכר נוער את הכר, ואוקימנא בגמרא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ויש לומר דעל כרחנו משנתינו קשיא, דהא אפילו נוקמה בשוכח, תקשי לן אמאי נוטלה והאבן בתוכה, ינער את הכלכלה והיא נופלת, וכדתנן באבן שעל פי החבית ובמעות שעל גבי הכר, וכדאקשינן נמי לבתר דאוקמה ר' יוחנן במלאה פירות, וכיון שכן לא דק לאקשויי אי בשוכח לנערה ואי במניח נעשה בסיס. ומיהו לא אסיק אדעתיה לאוקומה בצריך למקומה, משום דכולה מתניתין לאו בצריך למקומה היא, דאם כן מטלטל הוא אפילו את החבית ואת הכר בעודן עליהן וכדאיתא בגמרא, ועוד דדומיא דנוטל אדם את בנו קתני לה דלגעגעו לבן ולא לצורך מקומו של תינוק. כך נראה לי.

    אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן. כלומר: דהוי ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור דשרי, ואקשינן ולישדינהו לפירי ולישדינהו לאבן. קשיא לי היכי דמי, אי באבן שאינה חשובה למה ליה דשדי לה דהא בטילה ולא חשיבא, וכדאמרינן גבי כנונא בשלהי פרק כירה (שבת מז, א) מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא שברי עצים משום דלא חשיבי. ואי באבן חשובה אע"ג דמלאה פירות תיתסר, וכדאמרינן גבי מוכני (מד, ב) בשיש עליה מעות שאסור לטלטלה אע"ג דהוי בסיס לדבר המותר ולדבר האסור, וכן נמי בתיק הספר עם הספר אע"ג שיש בתוכו מעות, דדוקא משום הצלת כתבי הקודש התירו כדאיתא פרק כל כתבי הקדש (קטז, ב). ויש לומר דמעות חשיבי ולא בטילי, ולעולם נעשה כלי בסיס להן אף על פי שהן מעורבין עם כלים, אבל אבן כיון שיש עמה פירות אין הכלי נעשה בסיס לה אלא לפירות, ומיהו כל היכא דמצי לנערה מנערה דחשיבא קצת. ועוד דיש לומר דאפילו דלא חשיבא כל היכא דמצי לנערה מנערה, וכנונא לא אפשר לנער שברי עצים שבתוכה, כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה.

    הכא בכלכלה פחותה עסקינן ואיכא למידק, ולישקול להו לפירי ולישבוק לה לכלכלה וכדאמרינן בסמוך גבי תרומה טהורה, לא שנו אלא כשהטהורה למטה וטמאה למעלה, אבל טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה. ויש לומר דהתם כשתרומה טהורה בכלי אחד וטמאה בכלי אחר ושניהם בתוך כלי גדול, דהא אפשר ליה דלשקול טהורה בכלי אלא שהוא כלי פתוח דאי מנער לה נפלה, אבל הכא אי שביק לכלכלה לית ליה כלי דליטלטלה בגויה. כך תירצו בתוס'.

    Rashba on Shabbat 142a · Sefaria

    מאירי

    המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהם פטור הוציא אדם וכליו עליו וסנדליו וטבעותיו בידיו פטור ואלו הוציאם כמות שהם חייב:

    כבר ביארנו במשנה במה שהתרנו טלטול טמאה עם הטהורה שלא נאמר אלא בטהורה למטה וטמאה למעלה ובפירות המיטנפים שאי אפשר לזרוק את הכל לקרקע ולברור את הטהורה ובניעור אי אפשר שהרי אי אפשר בניעור זה שלא יצאו מפירות הטהורה עם פירות הטמאה ודברים אלו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו בין שטהורה למעלה וטמאה למטה בין שטמאה למעלה וטהורה למטה ואף בפירות היבשים מטלטלין אותה ואפי' במניח הואיל ואינה בסיס לדבר האסור לבד אלא לדבר האסור ולדבר המותר אבל אם היה הכל טמאה אין מטלטלין אותה אף לצורך מקומו במניח אלא בשוכח מפני שנעשית בסיס לדבר האסור לבד הא בשוכח מיהא מותר כדין מעות שעל הכר שלצורך גופו מנער את הכר והם נופלות ולצרך מקומו מטלטלין בעודן עליו וזה שבארנוה בצורך גופו פי' שצריך לטהורה ואתה צריך לשאול ומה יועילנו טלטול הכלי שהתרומה בתוכו והרי צריך ליטול הטמאה ביד אחר שאינה בת זריקה לקרקע וטלטול ביד אי אפשר שהרי מוקצה הוא ושמא יכול לנער הטמאה שהיא למעלה עד שתתגלה הטהורה או שמביא הקופה עד שמגיע אצל טבלא או מטה ומריק שם את הכל ואח"כ נוטל את הטהורה ומניח את הטמאה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי אסור לו אח"כ לטלטל הטבלא או המטה הרי כשזרקם עליה לא בטלו מהיכנו שהרי טהורה וטמאה היתה שם וכשנוטל את הטהורה הוא שהמטה מתבטלת מהיכנה ונמצא ביטול היכנה בא מאליו ולא בידים ויש מתרצים שאין זה בטול כלי מהיכנו אחר שיכול לנער את המטה או הטבלא והם נופלות:

    סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה של חולין ונעשה הכל מדומע ונפל מן המדומע למקום אחר אינו מדומע אלא לפי חשבון כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה של חולין ונדמע הכל אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה של חולין נדמעו שהרי אף לפי חשבון יש בעשרה סאין אלו סאה של תרומה אבל אם נפלו תשעה סאין לפחות ממאה לא נדמעו שהרי אין כאן אלא סאה פחות עשיריתו של סאה וכן כל כיוצא בזה:

    סאה תרומה שנפלה למאה שנמצאת ראויה להעלות ולא הספיק להעלותה עד שנפלה אחרת יתבאר במקומו שאם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מעלה שני הסאין והשאר מותר שכל שהיה ראוי להעלות הרי הוא כאלו עלה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה הרי זה מדומע כאלו נפלו שתיהן כאחת חומרא זו אינה אלא בתרומה מפני שצריכה העלאה אבל בשאר איסורין אינו כן שאם נפל כזית חלב בקדירה ונימוח ויש בה ששים בטל ואם נפל אח"כ כזית אחר באותה קדירה עצמה אף הוא בטל ולא עוד אלא שאף הראשון מצטרף להתיר אם היה השני כזית ועוד וכן אמרו הערלה מעלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה לתוך מאתים של חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד של ערלה לשם בטל וזו היא שאמרו הערלה מעלה את הערלה:

    גדולי הפוסקי' לא הביאו בהלכותיהם בהיתר טלטול טמאה עם טהורה תנאים אלו שהזכרנו ומכאן פסקו רבים שמותר לטלטל טמאה עם טהורה עכ"פ ולא התירוה בפסקיהם אלא בסתם אלא שגדולי המפרשים כתבו שהם סמכו להניחה על מה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כלומר שבשביל הנחת הככר על המוקצה לא יהא רשאי ליטול את המוקצה הואיל וההיתר עליון ויכול ליטלו בלא טלטול האסור אבל טהורה למטה הואיל ואין יכול ליטול ההיתר בלא טלטול האיסור מותר וכעין מ"ש שמואל מטלטל להו אגב ריפתא ויש חולקין שלא אסרו טלטול ע"י ככר אלא כשמניחו בשבת אבל אם היה שם מע"ש מותר:

    Meiri on Shabbat 142a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ונשדינהו כו' וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק כו' וא"ת אפילו אין הכלכלה מליאה כו' עכ"ל הני קושיות אין כאן מקומם ויש ליישב ודו"ק:

    בד"ה ה"נ כו' אבל אם מונחת כו' כי הכא שהפירות כו' לא אמר שביק לה לטמאה כו' עכ"ל לא הוצרכו לזה בטמאה וטהורה אלא דבפירות ואבן מיירי שהם מונחים ביחד בלא שום כלי ובזה נוחין דברי התוספות שכתב מהרש"ל דלא נקט הכא אלא בפירות ואבן אבל טמאה וטהורה אין דרך להניח יחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו גם קצת קשה לדברי התוספות שלפנינו דאי איכא לאשכוחי נמי בטמאה וטהורה בכה"ג שהם מונחים ביחד בלא שום כלי אם כן לוקמא הך ברייתא דקתני בין שטהורה כו' ובין שטמאה למעלה כו' בכה"ג שהם מונחים בלא כלי דבהא לא אמר שביק לטמאה ושקיל לה לטהורה ויש ליישב דבברייתא ודאי [א"א] כיון דקתני בה נמי עם החולין ואין דרך תרומה וחולין להניחן ביחד בלא כלים ודו"ק:

    בד"ה שנפלה כו' ורש"י לא פירש כן בפרק גיד הנשה כו' עכ"ל ר"ל שפירש שם דבעי ק"א של היתר וז"ש דמסקנא לא קאי התם הכי דמעיקרא ודאי בעי למימר מאה ואחד של היתר אבל במסקנא לא קאי כמ"ש התוס' שם ודברי רש"י הכא קצת מגומגמין גם בזה שפירש ומדמע עד צ"ט שכנגדו דמשמע דבק' של היתר ודאי דעולה וממ"ש בתר הכי ואם יש חולין יותר מק' כנגדו עולה משמע דבעי היתר יותר מק' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 142a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' המוציא כליו מקופלות ומונחים על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידו וכו' בתוס' גריס ברישא בקימצו וכן הוא ברש"י בעמוד ולפי זה צריך להגיה ברש"י מדלא תנא בקומצו כדנקט רישא ודו"ק נ"ל:

    Maharam on Shabbat 142a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־387 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״מַאי אִירְיָא אֶבֶן, אֲפִילּוּ דִּינָר נָמֵי! אַלְּמָה…״

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הַמּוֹצִיא כֵּלָיו מְקוּפָּלִים וּמוּנָּחִים…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״הַמּוֹצִיא אָדָם וְכֵלָיו עָלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו…״

    4. קטע 438 מילים

      נפתחת ב״כַּלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וְאַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּלְכָּלָה בָּסִיס…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״וְלִינַעֲרִינְהוּ נַעוֹרֵי! אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי…״

    6. קטע 625 מילים

      נפתחת ב״מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה וְכוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא…״

    7. קטע 714 מילים

      נפתחת ב״וְכִי טְהוֹרָה לְמַטָּה נָמֵי, לִישְׁדִּינְהוּ וְלִינְקְטִינְהוּ! אָמַר…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם…״

    9. קטע 912 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין — לְצוֹרֶךְ…״

    10. קטע 108 מילים

      נפתחת ב״מַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין לְצוֹרֶךְ…״

    11. קטע 1144 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דַּיְיקָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא:…״

    12. קטע 1210 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין וְכוּ׳. וְאַמַּאי?!…״

    13. קטע 1310 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר:…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״דִּתְנַן: סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְנִדְמְעוּ,…״

    15. קטע 158 מילים

      נפתחת ב״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַמְדוּמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי…״

    16. קטע 168 מילים

      נפתחת ב״אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי שָׁמְעַתְּ…״

    17. קטע 1723 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּדִתְנַן: סְאָה…״

    18. קטע 1837 מילים

      נפתחת ב״וּמִמַּאי? דִילְמָא הָתָם בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא…״

    19. קטע 1920 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.…״

    20. קטע 204 מילים

      נפתחת ב״וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ?…״

    לשון המקור

    מַאי אִירְיָא אֶבֶן, אֲפִילּוּ דִּינָר נָמֵי! אַלְּמָה אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אֶבֶן, אֲבָל דִּינָר — אָסוּר! אֶבֶן, אִי נָפְלָה (לַהּ) — לָא אָתֵי אֲבוּהּ לְאֵיתוֹיֵי. דִּינָר, אִי נָפֵיל — אָתֵי אֲבוּהּ לְאֵתוֹיֵי.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הַמּוֹצִיא כֵּלָיו מְקוּפָּלִים וּמוּנָּחִים עַל כְּתֵפוֹ, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ — חַיָּיב. וְאִם הָיָה מְלוּבָּשׁ בָּהֶן — פָּטוּר.

    הַמּוֹצִיא אָדָם וְכֵלָיו עָלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו — פָּטוּר, וְאִילּוּ הוֹצִיאָן כְּמוֹת שֶׁהֵן — חַיָּיב.

    כַּלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וְאַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּלְכָּלָה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּכַלְכַּלָּה מְלֵאָה פֵּירוֹת עָסְקִינַן. וְלִישְׁדִּינְהוּ לְפֵירֵי, וְנִישְׁדֵּי לְאֶבֶן, וְנִינְקְטִינְהוּ בְּיָדַיִם! כִּדְרַבִּי אִלְעַי אָמַר רַב: בְּפֵירוֹת הַמִּיטַּנְּפִין, הָכָא נָמֵי: בְּפֵירוֹת הַמִּיטַּנְּפִין.

    וְלִינַעֲרִינְהוּ נַעוֹרֵי! אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רָבָא: הָכָא בְּכַלְכַּלָּה פְּחוּתָה עָסְקִינַן, דְּאֶבֶן גּוּפָהּ נַעֲשֵׂית דּוֹפֶן לַכַּלְכַּלָּה.

    מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה וְכוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁטְּהוֹרָה לְמַטָּה וּטְמֵאָה לְמַעְלָה. אֲבָל טְהוֹרָה לְמַעְלָה וּטְמֵאָה לְמַטָּה — שָׁקֵיל לֵיהּ לִטְהוֹרָה וְשָׁבֵיק לֵיהּ לִטְמֵאָה.

    וְכִי טְהוֹרָה לְמַטָּה נָמֵי, לִישְׁדִּינְהוּ וְלִינְקְטִינְהוּ! אָמַר רַבִּי אִלְעַי אָמַר רַב: בְּפֵירוֹת הַמִּיטַּנְּפִין עָסְקִינַן.

    מֵיתִיבִי: מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחוּלִּין, בֵּין שֶׁטְּהוֹרָה לְמַעְלָה וּטְמֵאָה לְמַטָּה, בֵּין שֶׁטְּמֵאָה לְמַעְלָה וּטְהוֹרָה לְמַטָּה, תְּיוּבְתָּא דְּרַב חִסְדָּא!

    אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין — לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בָּרַיְיתָא — לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ.

    מַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ?

    אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דַּיְיקָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר — מְנַעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. וּמִדְּסֵיפָא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — רֵישָׁא נָמֵי לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין וְכוּ׳. וְאַמַּאי?! הָא קָא מְתַקֵּן!

    רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: תְּרוּמָה בְּעֵינַהּ מַחֲתָא.

    דִּתְנַן: סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְנִדְמְעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדוּמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְדַמַּעַת כִּתְרוּמַת וַדַּאי.

    וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַמְדוּמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

    אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!

    אֶלָּא: הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּדִתְנַן: סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהַּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

    וּמִמַּאי? דִילְמָא הָתָם בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אַף עַל גַּב דְּנָפְלוּ בָּזֶה אַחַר זֶה — כְּמַאן דְּנָפַל בְּבַת אַחַת דָּמֵי. וְהָא לְחַמְשִׁין נְפַלָה, וְהָא לְחַמְשִׁין נְפַלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: קַמַּיְיתָא בְּטִיל בִּמְאָה, וְהָא תִּיבְטֵיל בִּמְאָה וְחַד.

    אֶלָּא: הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה, וְאוֹכֵל מִצַּד אַחֵר.

    וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ?