בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳

    מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־592 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    פיטרא פטריות בולי"ן:

    מאונא דחצבא פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים:

    ושאינו נקוב פטור משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא:

    לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן:

    נקבי נקבי מקום מושב נוצה:

    לא ניכתוב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת:

    בכנפיו בעולת העוף משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו"ש בלע"ז נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר שאין לה שרשים קשים:

    להכשיר את העור לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל בה את העור:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 108a · Sefaria

    תוספות

    ואי ס"ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא תימה לר"י הא אפילו נוצה שבכנפים מרבה קרא וי"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שיער שבזקן תיישים וצמר שבראש רחלים כדאמרינן בזבחים (דף פה:) ובחולין (דף צ.) דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור וה"נ אע"פ שהנוצה קריבה אי עור הוא צריך הפשט:

    ר"ח ל"ג וקדלו מיא לאקבולי אפיה אלא הכי גרס חזנהו שמואל למיא דקדלו ועכירי אמר שמואל גברא רבה קאתי וחש במיעיה פי' שמע שמואל שמועה שאדם גדול היה בא בספינה וידע שמואל שישתה מן הנהר אותו אדם גדול ומתוך כך יחוש במעיו לפי שהמים היו עכורים מחמת הרוח שהיה מבלבלם ולפי ששמואל היה רופא מומחה א"ל לקרנא זיל תהי ליה בקנקניה פי' תראה אם הוא חכם וראוי לכבדו אביאנו לביתי ואעשה לו רפואה ואכבדנו לפי מה שראוי לו:

    מניין לדם שהוא אדום וכל אותן ד' מינין דמרבינן מדמיה דמיה יש בהן צד אדמומית:

    איזה מהן חשוב אותו שהרגו מלך וא"ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר וי"ל כיון דמתו שרי א"כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר:

    אין עושין הילמי בשבת הלכה כרבנן דבפרק קמא דעירובין (דף י':) אמר אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין ואמר נמי התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי' בקונטרס וכבר נהגו העם בלחי משהו וכיון דאין הלכה כר' יוסי בלחיים כ"ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חנינא דפליג התם בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על העופות ואח"כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק המלח כמו שמן:

    Tosafot on Shabbat 108a · Sefaria

    רב נסים גאון

    הן פטריות שהזכירו במסכת ברכות (דף מ) על כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו והקשינו וכמהין ופטריות לאו מגידולי קרקע נינהו ורמינהי כו' ופריק אביי מרבי מארעא קא רבי מינק מאוירא קא יניק:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 108a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות מדקתני בהא מתניתא בשרצים שיש להן עורות. אלמא דרבנן הוא דאית להו חלוקה במקצת שמונה שרצים ומקצתן אבל ר' יוחנן בן נורי אכולה מחייב ומחייב דהכא בשבת כוותיה וקשיא לרב ופריק רב אשי אליבא דרב ואמר ת"ק דמפליג בין מקצת שרצים למקצתן לאו חכמים אינון אלא ר' יהודה דאזיל בתר גישתא דתנן רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה אבל רבנן דפליגי התם על ר' יוחנן בן נורי לענין טומאה פליגי. אבל לענין שבת מודו ליה. ואקשינן אי הכי הא ברייתא דתניא הצד א' מח' שרצים האמורין בתורה והחובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלקותו הוה ליה למיתנא דמשמע אפי' רבנן דפליגי עליה לענין טומאה הכא מודו ליה ופרקי' תני דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלקותו פירוש חבורה מלשון חברבורות. כגון יחת מחתחתים יגל מגלגל. מכלת מכלכול וכיוצא בהן ודייקינן מדקתני החובל בהן פטור. מכלל שההורגן חייב. ומוקים לה ר' ירמיה כר' אלעזר דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת ודחי רב יוסף ואמר אפי' תימא רבנן מחייבי ליה דלא פטרי רבנן אלא כגון כינה דאינה פרה ורבה אבל שקצים ורמשים דפרו ורבו מחייבי ההורגן ושניהן דרשו מאילים האמורים במעשה המשכן ועורות אילים שהורגים אותן ליטול עורותיהן כדפרישנן דכל מלאכה ממעשה המשכן גמרי להו. והריגת מזיקין מפרשינן לה בכל כתבי הקדש. ואקשי ליה אביי לרב יוסף שהקב"ה זן ביצי כינים והתניא הטפויין וביצי כינים אלמא יש ביצים לכינים והן בלשון ארמית נכי ובלשון ישמעאל ציבאן ופרעושים ודאי יש להן ביצים ולא פטר ר' יהושע את ההורגן ולא פטר את הצדן ואמר מר יהודה רב גאון זצ"ל דהוא מרבנן קשישי ראשונים דהוו מימנעי מלצוד פרעוש בשבת ואפי' על בשרם ולא מנעון למשקל כינים כדמפרש בריש מס' דא:

    פיסקא הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור כו' המפיס מורסא בשבת והצד נחש בשבת אע"ג דאוקמינהו רב לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה קיי"ל כשמואל דאמר בהו דאינון פטור ומותר:

    אמר שמואל [השולה] דג מן הים אם הוציאו מן הים ולא שהה כדי יציאת נפש עד שהחזירו לים פטור שהרי לא עקר דבר מגידולו וגם לא הרגו ולא העתיקו נמי ממקום חיותו לגמרי אבל אם הניחו ביבשה עד שיבש בו כסלע לחלוחית המים חייב א"ר יוסי בר אבין ולא אמרו שיבש אלא בין סנפירין של דג ששם חייו. וכיון שיבש שם כאילו מת וזו השמועה של ר' יוסי בר' אבין מפורש בתענית פ' סדר תענית האלו רב אשי אמר לא תימא יבש ממש אלא אפי' (דברירה) [דעבד רירי] פי' דרירי של דג יוצא מתוך פיו הנה נטה למות ואינו חוזר בחיותו וכמת הוא חשוב והשולה אותו חייב. הא דאמר שמואל הכניס ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב ואסיקנא חיוביה משום עוקר דבר מגידולו כדרב ששת דמאן דתלש [כשותא] מהיזמי והיגי [חייב] ומפרש בפ' בכל מערבין דקטלין לה להיזמתא ויבשה כשותא:

    אמר אביי האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פי' פיטורא זה ממיני כמהין ופטריות ומפורש בגמ' ברכות פ' כיצד מברכין אמר אביי מירבא קא רבו מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי עיקר שלהן מן הקרקע ולא מיתמר בהן גידולי הארץ והכין נמי להעוקר פטריות מן אונא דחצבא אע"פ שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר לא יניק מאוירא:

    מותיב רבה אושעיא תולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ [שאינו] נקוב דמי ופרקינן התם לאו היינו רביתיה. הכא היינו רביתיה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 108a · Sefaria

    רשב"א

    ה"ג ר"ח ז"ל אמר ליה שמואל לקרנא גברא רבה אתי ממערבא וחש במעיה וחזינהו שמואל למיא דקא דלו לקבליה ועכירי. פירוש: דשמואל שמע דאדם גדול בא בספינה, והיה רואה המים עולין למעלה ע"י הרוח והיו עכורות מטיט ועפרורית והיה יודע שהיה שותה מאותו נהר ואותו המים משלשלין, לכך אמר דחש במעיה.

    מתני' אין עושין הילמי בשבת אבל עושין מי מלח. ירושלמי (דפרקין, ה"ב): מה בין הילמי מה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן מי מלח אין צריך אומן.

    Rashba on Shabbat 108a · Sefaria

    מאירי

    כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ואפי' על גבי נבלות וטרפות שלהם ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל לא על גבי עור חיה טמאה ובהמה טמאה ואין צריך לומר על גבי נבלות וטרפות שלהם ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן:

    עור של עוף טהור הרי הוא כשר לתפלין ואע"פ שיש בו נקבים נקבים מפני מושב הנוצה הרי אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אבל דגים אין כותבין על עורם ר"ל אפי' טהורים שבהם מפני שאין זוהמתן פוסקת בעבודן וכן הדין בכל אלו בס"ת ומזוזה:

    עולת העוף כבר התבאר שמולק ומבדיל ר"ל שחותך כל הסמנים כמו שכתבנו בראשון של חולין וממצה דם הראש ודם העוף על קיר המזבח למעלה מן החוט וכל שמצה דם הראש ולא מצה דם העוף פסולה הא אם מצה דם העוף ולא מצה דם הראש כשירה ואח"כ מקטיר את הראש בפני עצמו ר"ל שנוטלו ומקיפו בבית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על האש שעל המזבח ואח"כ נוטל את הגוף ומסיר את מוראתו ועור שעליה ונוצתה ובני מעיה ומשליכן לבית הדשן ואח"כ משסע את העוף בידו בכנפיו ר"ל בעוד שכנפיו לשם אלא שאינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר וסופג במלח ומקטיר על האש ואינו צריך להפשיט את עורה כדרך האמור בעולת בהמה שאע"פ שהוא קרוי עור התורה רבתהו להקטרה שנאמר בכנפיו לרבות את העור:

    עצמות הדג ועורו אין כלים העשויים מהם מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ומעתה העושה מהם אהל הרי הוא מביא טומאה לכל מה שתחתיו אבל הוא עצמו ר"ל האהל טהור לגמרי כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Shabbat 108a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    שם מתיב ר' זירא בכנפיו כו' ואי ס"ד כו' יש לדקדק אמאי לא קשיא להו הכי אגופה דמתני' דקתני החובל בהן חייב וליכא למימר דאגופה דמתני' לא קשיא ליה דאע"ג דחשיב עור לענין שבת הוה כבשר לענין הקרבה ומשום דרכיכין וכיוצא בזה כתבו התוספות לעיל ואדרב הונא פריך שפיר שהכשיר לכתוב תפילין דמה"ט דרכיכי' דמרבי ליה דהוי כבשר לענין הקרבה לא ה"ל להכשיר נמי לתפילין דאם כן מאי פריך לרב הונא לעיל תנינא ממתניתין דחובל חייב דאימא דהא קמ"ל אע"ג דרכיכא לא הוי כבשר לענין תפילין ועוד אדמקשה מהקרבה אתפילין דהוי דומה לו תקשי בפשיטות מטומאה דהוי כבשר וע"כ נראה דודאי לענין הקרבה ותפילין ליכא לאשוויי כבשר אלא דאמתני' לא הוה קשיא ליה לר' זירא מההיא דבכנפיו הכשיר את העור דאימא דאע"ג דהוי עור לענין שבת מ"מ לענין הפשט עור בהקרבה לא הקפיד הכתוב אלא על עור שלם כמו בבהמה אבל השתא דמשני דאע"ג דאית ביה נקבים לא חשיב נקב כיון דהדיו עוברת עליו א"כ לענין הקרבה נמי מקרי עור שלם ואמאי מרבי ליה קרא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 108a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' ואי ס"ד עוד הוא היכי מרבי ליה קרא וכו' כצ"ל:

    וקא דלו מיא לאקבולי אפיה זיל תהי אקנקניה וכו' כצ"ל:

    ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה וכו' כצ"ל:

    אלא מעתה על גבי עור נבלות וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 108a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, מנין שאין כותבין תפילין אלא ע"ג עור בהמה טהורה, וכן בברייתא לקמן כותבין תפילין ע"ג עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ולא ידעתי אמאי דקדק למנקט דוקא בהמה וחי', ושייר וע"ג עוף טהור, דס"ל לר"ה דג"כ כותבין:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 108a · Sefaria

    בן יהוידע

    זִיל תָּהִי אַקַנְקַנֵּיהּ אף על גב דלפי פירוש רש"י הבין דגברא רבא הוא מכח נס של הגלים, עם כל זה אין מזה הוכחה שהוא אדם גדול בתורה אלא אפשר שהוא צדיק גדול במעשים וזכה לנס בזכות מעשיו. ברם קשא למה מיהר לשלח לְקַרְנָא לבדקו בתורה, והלא מוכרח שיזמינו לביתו כיון דידע שהוא צדיק גדול ואז הוא עצמו יבדוק אותו בתורה? ונראה לי דשלח קַרְנָא לבדקו בתורה שאם הוא חכם בתורה וישיב לו תשובה לשאלותיו יבין מתשובותיו על חלשתו, שאם ישיב תשובות כראוי אז ודאי דעתו מיושבת ואין החולשה גוברת בו, ואז הוא יכין לו הרפואה כפי מה שיבין גדר חולשתו איך הוא, והוא היה רוצה למהר להכין לו הרפואה קודם שיבא לביתו, ודע דמה שאמרו הֲווּ יַתְבֵי אַגּוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא, נראה לי זה פרת שהוא מלך בארבעה נהרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית ב, יד) וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

    יְהֵא רַעֲוָא דְּתֵיפּוּק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ פירש הר"ן ז"ל שקללו שיצא 'קרום בין עיניו' ונראה לי בס"ד דקללו שיהיה לו 'חולי בעיניו' שינגיח החולי בעיניו כמו קרן המנגח. או יובן 'קַרְנָא' רצונו לומר 'אוֹר' כמו קרנים מידו לו, וקללו שיצא האור מעיניו וישארו עיניו בחשוכה, והא דקללו בעונש כזה שהוא מניעת ראית עיניו! נראה לי דעשה לו מדה כנגד מדה, הואיל שבא וראה בעיניו איך הוא חלוש הרבה והיה לו לחוש פן לא יש לו דעת צלולה להשיב ויתבייש, וכמה שאמר רבי חייא לרב כי קאי רבי במסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי כדי שלא יתבלבל וישיב שלא כהוגן (שבת דף ג:), וכל שכן הכא דחזא ביה חולשה טובא מחמת חוליו, דהיה לו לחוש כיון דאין דעתו צלולה ומיושבת שמא לא יוכל להשיב כהוגן, ולכך קללו במניעת מראה עיניו, לומר וכי לא היה לך עינים לראות אותי באיזה מצב אני עומד. ולדברי הר"ן ז"ל שקללו שיעלה קרום בעיניו, נראה לי דקללו באחת, דאם בשתיהם אם כן לא היה רואה כלל.

    וְלָא אַחְוֵי לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא נראה ודאי ששמואל ובני הבית נשמטו והלכו מלפניו כדי שלא יראם וישאל על בית הכסא, שאז בהיותו לבדו בעל כרחו יתאפק, שימתין עד שיבא אחד מבני הבית כדי לשאל אותו, ובכך היתה רפואתו ממילא! והא דקלל להמצער אותו ולא אמר דודאי הם עושים לטובתו, כי שמא בכך רפואתו דאין ראוי לחשדם שיצערו אותו בחנם, ובפרט שהוא אורח חדש שעדיין לא היה לו דבר עם שום אדם, והיה צריך לדון את כל אדם לכף זכות? נראה לי שהוא מצא רגלים לדבר לחשוד שכונתם לצערו, בשביל שעתה קלל את קרנא ולכך חשב אולי הוא עשה לו הדבר הזה שהבריח בני הבית מלפניו כדי לנקום ממנו על קללתו, ולכן הוא קלל בסתם למי שצוה לצערו בכך. והא דקללו בבנים מפני שבדבר זה אפשר שיבא לידי עקרות כי אולי הוא צריך להשתין גם כן, ובפרט שהאכילו לחם שעורים וטבע השעורים להרבות ההשתנה ואם לא ישתין יעקר, וכמו שאמרו בגמרא (יבמות סד:) כמה סבי אעקרו מפרקיה דרב הונא, ולכן קללו בבנים, משום כי מן הצער שלא גילו בית הכסא אפשר שיבא לידי עקרות שלא יוליד, ומשום דקללת חכם אפילו על תנאי פועלת לכך נגעה קללה זו בשמואל דלא היה לו בנים זכרים אלא בנות בלבד.

    אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת; אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ, וְאֶחָד הֲרָגוֹ אִיסְפַּקְלִיטוֹר, אֵיזֶה מֵהֶן מְשֻׁבָּח. נראה לי בס"ד בכיון המשל עם הנמשל על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, שורש בהמות הטהורות מבחינת הדינין שנתמתקו ולא נאחזו בהם החיצונים, ובהמות הטמאות הם מאותם דינין שלא נמתקו ונאחזו בהם החיצונים עיין שם. הנה כי כן בהמה הטהורה בחייה איננה ברשות הסטרא אחרא, ולכן מיתתה תתייחס להרגו מֶלֶךְ, יען שהיא ברשות הקדושה והשוחט אותה הוא שליח הקדושה שנצטווה בתורה על שחיטתה, ואף על גב דקרה לה מקרה שנתנבלה או נטרפה אין דבר זה מוציאה מרשות הקדושה להכניסה ברשות הסטרא אחרא, כי אין זה נוגע לשרשה אלא לקוי הוא דלקתה בכך לאסור כשרה באכילה והכל הולך אחר השורש. אבל בהמה הטמאה בחייה היא ברשות הסטרא אחרא קיימא שכבר נתאחזו בה החיצונים כמה שאמר רבינו ז"ל, לכן מיתתה תתייחס להרגו אִיסְפַּקְלִיטוֹר כיון שהיא ברשות החיצונים ושלהם היא, ואפילו אם שחטה ישראל הוי כשלוחא דידהון ואינו שליח הקדושה כי לא נצטווה לשחוט בהמה טמאה. ובזה יבא נכון בכיון המשל עם הנמשל, וחזר ושאל אם כן 'יֵאָכְלוּ?' אין כונתו על בשר הנבילה או הטריפה עצמה דזה אסרתו תורה מחמת טריפות או ניבול הנמצא בה, אלא הוא שואל על העוברים הנמצאים בבטן הנבילה או טריפה, דאלו שורשם בקדושה ולא נעשה נבלות או טרפות בגופם ורק באם. והשיב הַתּוֹרָה אָמְרָה 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' והיינו תיבת כָל לרבות העוברים, ואתה אמרת יֵאָכְלוּ דאם כן מאי מרבה בכל? והשיב לו על נבילות והוא הדין לטריפות דמאי שנא.

    Ben Yehoyada on Shabbat 108a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־592 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 130 מילים

      נפתחת ב״פִּיטְרָא מֵאוּנָּא דְחַצְבָּא — מִיחַיַּיב מִשּׁוּם עוֹקֵר…״

    2. קטע 257 מילים

      נפתחת ב״חַיָּה וָעוֹף כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: כּוֹתְבִין…״

    3. קטע 323 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיב רַבִּי זֵירָא: ״בִּכְנָפָיו״, לְהַכְשִׁיר אֶת הָעוֹר.…״

    4. קטע 457 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן…״

    5. קטע 566 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מֵרַב נַחְמָן…״

    6. קטע 671 מילים

      נפתחת ב״שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא.…״

    7. קטע 746 מילים

      נפתחת ב״מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ״עׇרְלָתוֹ״,…״

    8. קטע 813 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁמָךְ? קַרְנָא. אֲמַר לֵיהּ:…״

    9. קטע 931 מילים

      נפתחת ב״לְסוֹף עַיְּילֵיהּ שְׁמוּאֵל לְבֵיתֵיהּ, אוֹכְלֵיהּ נַהֲמָא דִשְׂעָרֵי…״

    10. קטע 1047 מילים

      נפתחת ב״כְּתַנָּאֵי: מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן…״

    11. קטע 1162 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר…״

    12. קטע 1284 מילים

      נפתחת ב״וְזוֹ שְׁאֵילָה שָׁאַל בַּיְתּוֹסִי אֶחָד אֶת רַבִּי…״

    13. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין הֵילְמֵי בְּשַׁבָּת,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב אושעיא · אמוראים · דור שלישי לאמוראים

      רבותיו: ר' הונא, ר' יהודה בר יחזקאל

      מקור: מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳ · קטע 1 — “…דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ. מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב —…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳ · קטע 2 — “…עוֹף טָהוֹר. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּאִית…

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳ · קטע 6 — “שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא. חֲזוֹנְהוּ לְמַיָּא…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף ק״ח עמוד א׳ · קטע 2 — “…חַיָּיב! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טוּבָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִמַּתְנִיתִין,…

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    פִּיטְרָא מֵאוּנָּא דְחַצְבָּא — מִיחַיַּיב מִשּׁוּם עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ. מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב — חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב — פָּטוּר. הָתָם — לָאו הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ, הָכָא — הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

    חַיָּה וָעוֹף כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: כּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר שֶׁל עוֹף טָהוֹר. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּאִית לֵיהּ עוֹר — תְּנֵינָא: הַחוֹבֵל בָּהֶן — חַיָּיב! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טוּבָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ נִיקְבֵי נִיקְבֵי לָא, קָמַשְׁמַע לַן כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו — אֵינוֹ נֶקֶב.

    מֵיתִיב רַבִּי זֵירָא: ״בִּכְנָפָיו״, לְהַכְשִׁיר אֶת הָעוֹר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ עוֹר הוּא, הֵיכִי מְרַבֵּי לֵיהּ קְרָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עוֹר הוּא וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ.

    אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, ״בִּכְנָפָיו״ — לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עוֹר הוּא — הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָאו עוֹר הוּא — אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ לָאו עוֹר הוּא, וְאִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ פִּירְצֵי פִּירְצֵי מְאִיס — קָמַשְׁמַע לַן.

    בְּעָא מִינֵּיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַהוּ לִכְתּוֹב תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר שֶׁל דָּג טָהוֹר? אֲמַר לֵיהּ: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר. מַאי ״אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר״? אִילֵּימָא אִי דְּאִית לֵיהּ עוֹר, אִי דְּלֵית לֵיהּ עוֹר — הָא חָזֵינַן דְּאִית לֵיהּ עוֹר! וְעוֹד, הָתְנַן: עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת! אֶלָּא אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי פְּסַקָא זוּהֲמָא מִינֵּיהּ, אִי לָא פְּסַקָא זוּהֲמָא מִינֵּיהּ.

    שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא. חֲזוֹנְהוּ לְמַיָּא דְּקָא דְּלוּ וַעֲכִירִי. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: גַּבְרָא רַבָּה קָאָתֵי מִמַּעְרְבָא וְחָיֵישׁ בִּמְעֵיהּ, וְקָא דְּלוּ מַיָּא לְאַקְבּוֹלֵי אַפֵּיהּ (קַמֵּיהּ), זִיל תְּהִי לֵיהּ אַקַּנְקַנֵּיהּ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב. אֲמַר לֵיהּ: מִנַּיִין שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִילִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״ — מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ. מִנַּיִין לַדָּם שֶׁהוּא אָדוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם״.

    מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ״עׇרְלָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עׇרְלָתוֹ״, מַה לְּהַלָּן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי — אַף כָּאן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי. אֵימָא לִבּוֹ, דִּכְתִיב: ״וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם״?! אֵימָא אׇזְנוֹ, דִּכְתִיב: ״הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם״?! דָּנִין ״עׇרְלָתוֹ״ תַּמָּה מֵ״עׇרְלָתוֹ״ תַּמָּה, וְאֵין דָּנִין ״עׇרְלָתוֹ״ תַּמָּה מֵ״עׇרְלָתוֹ״ שֶׁאֵינָהּ תַּמָּה.

    אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁמָךְ? קַרְנָא. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיפּוֹק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ.

    לְסוֹף עַיְּילֵיהּ שְׁמוּאֵל לְבֵיתֵיהּ, אוֹכְלֵיהּ נַהֲמָא דִשְׂעָרֵי וְכָסָא דְהַרְסָנָא וְאַשְׁקְיֵיהּ שִׁיכְרָא וְלָא אַחְוִי לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּלְשַׁל. לָט רַב וַאֲמַר: מַאן דִּמְצַעֲרַן — לָא לִיקַיְּימוּ לֵיהּ בְּנֵי, וְכֵן הֲוָה.

    כְּתַנָּאֵי: מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ״עׇרְלָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עׇרְלָתוֹ״. מַה לְּהַלָּן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי — דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ״ — מְקוֹם שֶׁנִּיכָּר בֵּין זַכְרוּת לְנַקְבוּת.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וְעַל גַּבֵּי עוֹר חַיָּה טְהוֹרָה, וְעַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְנִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן, וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהַתְּפִילִּין נִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְלֹא עַל גַּבֵּי עוֹר חַיָּה טְמֵאָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין נִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן, וְאֵין נִתְפָּרוֹת בְּגִידָן.

    וְזוֹ שְׁאֵילָה שָׁאַל בַּיְתּוֹסִי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי: מִנַּיִין שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה? דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״ — מִדָּבָר הַמּוּתָּר בְּפִיךְ. אֶלָּא מֵעַתָּה, עַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אַל יִכָּתְבוּ! אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת. אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ וְאֶחָד הֲרָגוֹ אִיסְפַּקְלָטוֹר, אֵיזֶה מֵהֶן מְשׁוּבָּח — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שֶׁהֲרָגוֹ מֶלֶךְ. אֶלָּא מֵעַתָּה יֵאָכְלוּ! אֲמַר לֵיהּ: הַתּוֹרָה אָמְרָה ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ יֵאָכְלוּ?! אֲמַר לֵיהּ: קָאלוֹס.

    מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין הֵילְמֵי בְּשַׁבָּת,