דף ביאור
מסכת שבת דף ק״ג עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף ק״ג עמוד ב׳
מסכת שבת דף ק״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־540 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ת"ל אחת שתהא מלאכה שלימה במקום אחד:
שם משמעון ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו:
אפילו לא כתב מתיבה גדולה:
אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה:
שכיוצא בה מתקיימת ולקמיה פריך היינו ת"ק:
ר' יוסי אומר מפרש למילתיה לקמן:
היינו ת"ק שש תת:
וכ"ת אלף אלף דאאזרך שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא:
ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
א"א דאאזרך איכא בינייהו לאו דוקא דהא ת"ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר"ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב:
בגלטורי בעלמא חייב פירוש א"א שכותבין בקמיע וכן פירש ר"ח ויש מפרשים א"א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג':
המעבד כל שהוא לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שיעבד כל העור:
תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו' וא"ת ומ"ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר"ש עד שיתקן את כולו וי"ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר"ש עד שיתקן את כולו:
טיתין פיפין מכאן נראה לר"ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ':
בשביעי כמשפטם גרסינן כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש"י דגרס בשמיני בס"פ לולב וערבה (סוכה דף מז:):
Tosafot on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
חד משום בונה וחד משום מכה בפטיש דלאו תולדה דבונה נינהו ובהא פליג רב סבר כיון שהמסתת אבני גויל הוא ואינון אבני דלא משפרין ומשוי להו גזית כדכתיב כל אלה אבני יקרות במדת גזית מגוררות במגירה והויא כמכה אבן בפטיש להשוות עקמו (מיהו) [וכן] נקב בלול נמי כיון דמשום אויר הוא לבנין דמו ותולדת בנין הוא ושמואל סבר נקב לפתוח פה בכלי דמי שהוא סוף מלאכה וכן מכניס ידי הקורדום (בעשהו) אע"פ שכלי הוא רב סבר דיש בנין בכלים ושמואל סבר אין בנין בכלים וגרסינן בכלל גדול משום דרבי יהושע כן כי המסתת חייב משום מכה בפטיש כשמואל ומותבינן לשמואל מהא דתניא הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב דאמר משום בונה היינו דחייב הקודח דמחזי כמי שעושה חור בכותל כדי לבנות שם בנין ותולדת בנין הוא. אלא לשמואל דמחייב הנוקב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכ' מאי [גמר] מלאכה איכא בקודח והלא הנוקב צריך לקבוע באותו [הנקב] מסמר נמצאת קביעת המסמר הוא הגמר מלאכה ומשני כגון שקדח ברימצא פי' במקדח והניח המקדח במקום שקדח במסמר קבוע באותו העץ שקדח כדי לחזקו שזהו גמר מלאכתו ואשכחן סוגיא דשמעתא בענין המחזיר מטה של טרסיים בשבת (לעיל שבת ד' מז) כרב דסבר עיולי שופתא בקופינא והוא יד הקורדום בנקבו שהוא כהחזרת מלבנות המטה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו [התם] המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת ומותבינן [מהא] המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציידין לא יחזיר ואם החזיר פטור. ר' הימאי אמר המרכיב קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור ופרקינן הוא דאמר כי האי תנא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחים של סקבס לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לא יתקע ואם תקע חייב רשבג"א אם היה רפוי מותר ופשיטא לרבנן בתראי דהני כולהו משום בונה אינון. ומשום הכי מתרינן במן דעביד להו דאמרינן בי רב חמא הואי ההוא מטה גוליתא דהוו מהדרי ליה בשבתא. א"ל ההוא מרבנן לרב חמא מ"ט שריין דמשום בנין מן הצד הוא ונהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן [מיהא] איכא א"ל אנא כרבן שמעון ב"ג סברי לי דאמר אם היה רפוי מותר וגרסינן בירושלמי קנה מנורה למה הוא חייב. ר' אבהו בש"ר יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרו משום בונה וקי"ל בהני כולהו כרב פי' חק קפיזא בקבא כגון שחקק חריץ בקב מקום שהוא מדת קפיזא ונמצא שעשה כמין השנתות שהיו סימנין בהין:
המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב.
אמר רבה ורב יוסף מפני שמאמן את ידיו וסברי בני רחבה דהאי מאמן מלמד את ידיו אומנות הכאה היא ונדחת ופשוט אביי ורבא שכן מרדדי טסי משכן עושין כן ותניא נמי הכי ופי' מאמן דאמר רבה ורב יוסף מרגיל את ידיו לאותה מלאכה היא שכן מנהג מרקעי פחים כשמניחין הטס על הסדן מכין תחלה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה ולרשב"ג מלאכה גמורה היא ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רידד אלא אותה הכאה מלאכה חשובה (ליתא) [היא] החורש כל שהוא ראויה לעשות גומא לדלעת ובמשכן היו חורשים לקלח אחד של סממנים והמנכש והמלקט עצים קשיא לן מכדי המתקן קרקע בכל שהוא חייב למה לי למיתנא לבהמה כמלוא פי גדי ולהיסק כדי לבשל ביצה קלה אטו בהני לאו מייפה קרקע הוא למה לי שיעורא ומשני רבה ורב יוסף באגם שאין הקרקע מתייפה בליקוט עצים ולא בניכוש לפיכך צריכין שיעור [להתחייב] אביי אמר היכא צריך שיעור בשדה דלא קא מכוין ליפותה ואע"ג דהוא מתייפה אינו חייב אלא בשיעור דקא מכוין ליה אם לבהמה אם להיסק ואקשינן עליה איני והא אביי ורבא דאמרינן תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אפילו ר' שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר כי האי גוונא דודאי לא אפשר לתלוש מן הקרקע אלא שהקרקע מתייפה מתלישתו ורצונו בכך מחייב ומשני בתולש מן הקרקע שאינו שלו שאין רצונו ליפוי הקרקע כלל לפיכך אינו מתחייב אלא במחשבתו שמתכוין לה:
הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב והא אין דרך כתיבה בכך. ואוקמה ר' ירמיה באיטר שהוא דרכו לכתוב שנמצא שמאלו במקום ימין ואקשינן תוב אי הכי אימינו לא ליחייב דהא כל איטר שמאלו במקום ימינו ונמצא הימין של איטר כי הוא שמאלו ואין דרך כתיבה בכך ונדחה זה. ואוקמה אביי בשולט בב' ידיו דתרווייהו מיומנות הן שנמצא כותב בשתיהן ודרך כתיבה בשתיהן אבל מי שאינו שולט אלא בידו אחת לא מיחייב משום כותב בשבת אלא בזמן שהכותב בידו המיומנת אבל אם כתב בידו אחרת לא מיחייב שאין דרך כתיבה בכך לפיכך איטר שאין שולט אלא בשמאל שמאל דידיה כימין דעלמא היא וחייב עלה ואם כתב בימינו אין דרך כתיבה בכך ולאידך מיחייב עליה. ור' יעקב ברא דבת יעקב אוקמה למיתני' כר"י ומשום רושם הוא ומחייב לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם ואקשינן היכא יכלת למימר דמתני' ר' יוסי היא והא איכא בתר הכין מימרא דר' יוסי דאלמא רישא לאו ר' יוסי היא.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition
רשב"א
המעבד כל שהוא לאו דוקא, דהא אמרינן בפרק המוציא (עט, א) שיעור המעבד כדי לכתוב קמיע. אלא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר עד שיעבד את כולו, נקט איהו כל שהוא.
זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר פירוש: וכן פשוט שעשאו כפוף, דהא תנן נמי דן מדניאל. ואיכא למידק מנא ליה הא, דלמא כשכתב שם במ"ם סתומה ודן בנו"ן פשוטה. ומסתברא דהא ליתא, דאם כן לא זהו שם משמעון אלא תיבה אחרת היא, ולא מקצת התיבה הראשונה היא זו, ואפשר נמי דפטור הוא דמלאכה אחרת היא לכשתמצא לומר דסתום שעשאו פתוח ופתוח שעשאו סתום פסול. ועוד דהא מפרשינן לעיל בפרק הזורק (שבת צז, ב) משום דכל אימת דלא מיכתיב שם לא מכתיב שמעון, כלומר: וזו היתה כוונתו מתחלה, ואם איתא הא לא מיכתב שמעון בשם הזה. כך נראה לי.
שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן פירש רש"י ז"ל: כי הוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. ואינו מחוור בעיני, דזה אינו בכלל כתיבה תמה, אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ, עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם. אלא שלא יכתוב אל"ף כענין שיראה ממנה צורת עי"ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי"ן הפוכה כזה: ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף ולא כזה: שאילו לא כן לא היתה כצורת העי"ן אפילו כשירחיק ממנה הרגל השמאלי. ואגב דאמר שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן אמר נמי ולא עייני"ן אלפי"ן, אף על פי שאי אפשר לכתוב עי"ן בצורת אל"ף, וכמו שאמר שלא יכתוב טיתי"ן פפי"ן בגררא דלא יכתוב פפי"ן טטי"ן.
חיתי"ן ההי"ן כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון, מגג האות כעין ה"א, וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי"ת בגגה כגון ולא כגון זה: ותדע מדתנן בפרקין (דף קד, ב) נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזי"ן.
זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן כלומר: נו"ן פשוטה, ומכאן צריך לעשות לנו"ן חטוטרת כזה: שהיא כצורת זי"ן, ולא שיעשה אותה בראש כפוף כגון ראשו של וא"ו כזה: שאילו כן היה לו לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן.
טטי"ן פפי"ן כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון מן האות כגון זה: ומכאן דקדק ר"ת ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי בתוך הטי"ת כזה שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ"א, שהרי הקו האמצעי של פ"א כפוף לתוך האות.
Rashba on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
מאירי
זה שכתבנו שחייב באות אחת כפולה אם היא תיבה או בשתי אותיות אע"פ שאינן תיבה לא סוף דבר כשהיתה כונתו למה שעשה לבד אלא אפי' היה בדעתו להשלים תיבה או פסוק וכן בכל המלאכות ר"ל שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה מכיון שעשה כשיעור המבואר בה נתחייב אע"פ שלא גמר מחשבתו ולא נפקע מזו דין מלאכת מחשבת שהרי גמר מלאכה זו הוא מאחר שנעשה בה כשיעור שהוא אצלה מלאכה כיצד נתכוון לכתוב פסוק או אגרת משכתב שתי אותיות חייב ולא סוף דבר כשהן תיבה כגון שם משמעון אלא אפי' שאינן תיבה כגון אר מאריוך אע"פ שאינן תיבה וכן נתכוון לארוג בגד שלם מכיון שארג בו ב' חוטין נתחייב אע"פ שדעתו להשלים וכן בכל המלאכות והוא שדרשו אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת אחת זו היא כל המלאכה מאחת מקצת המלאכה ר"ל כשיעור ממנה הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל אחת ואחת הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב בהן אלא אחת על הדרך שהתבאר:
המגרר ראשי כלונסאות של ארז או קלף וכיוצא באלו חייב וחיובו משום ממחק וי"מ משום מחתך ושיעורו בכל שהוא המעבד עור שיעור עבודו בכל שהו ר"ל אע"פ שלא השלים עבודו אלא שהתחיל בו ומ"מ צריך שיהא בעור כדי לעשות קמיע לא נאמר כל שהו אלא מצד העבוד כמו שביארנו בפרק המוציא:
הצר צורה בכלי צורה כל שהוא חייב ולא סוף דבר כשאותו משהו משלים כל הצורות שבזו הרי יש בה משום מכה בפטיש אלא אף כשאינו גמר מלאכה שהצורות אדם צר לפעמים צורה קטנה בכלי גדול ונמצא שהצורה אדם מעמידה בכל שהוא:
ספר תורה ותפלין ומזוזות צריך להזהר בכתיבת אותיותיהם ולא יחליף בהם כלום ר"ל שלא יעשה אלפין עיינין אע"פ שהעלגים עושין להם אחת ולא ביתין כפין אע"פ שדומות בצורה וכן בכל כיוצא באלו וכן שלא יעשה פרשיות סתומות שבה פתוחות או הפתוחות סתומות וכן שלא יכתוב בספר תורה פרשה אחת כתבנית השירה ולא השירה כתבנית שאר הפרשיות ובכל אלו אם עשה כן או שכתב אות אחת שלא בדיו אלא בשאר מיני צבעונים או בזהב פסל כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה א"א דאאזרך כו' דהא ת"ק פטר אפילו שתי אותיות משם אחד כו' ר"ל אפי' שש תת כו' דהוי שם במקום אחר שש מלשון ששה וכן תת מלשון נתינה משא"כ א"א דאינו שם גם במקום אחר ומשום ר"ש נקטיה דמחייב אפי' בכה"ג דאם לא כן תקשי ר"ש היינו רבי יהודה וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
ברש"י ד"ה אלא ב' אותיות וכו' כגון שש מששבצר וכו' תת מתתראו מתתנו וכו' כצ"ל:
ד"ה וכי תימא אלף וכו' שהם שתי אותיות מתיבה גדולה וכו' כצ"ל:
ד"ה כיון דאית וכו' בלשון לטין של מינין קלוטרוס וכו' כצ"ל:
ד"ה אחת מאחת וכו' כתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה וכו' נ"ל שצ"ל ומהנה יתירה:
בא"ד כתבינהו ודרוש אחת הנה וכו' אחת שהיא הנה וכו' כצ"ל והכל ד"א:
בתוס' ד"ה דגלטורי כעלמא וכו' ורבנן דפטרי במתני' וכו' ר"ל במתני' דלקמן דפליגי ר"י ורבנן בנוטריקון:
Maharam on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, אמר ר"י מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל [אע"ג דנתכוין לכתוב תיבה גדולה, וכתב מקצת, כיון דאותו מקצת הוי תיבה מתקיימת במקום אחר חייב, מי דמי מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח], אר"ח זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר, מיתבי וכתבתם שיהא כתיבה תמה וכו', סתומה לא יעשה פתוחה, הוא דאמר כהאי תנא, דתניא ר"י בן בתירא וכו'. תימא דהא ודאי אין פרכת הש"ס על ר"י דמתני' דאיך שייך לומר על התנא דהוא אמר כהאי תנא, א"ו דהפירכא הי' על ר"ח, והא כיון דר"ח הוכיח כן מדר"י דזאת אומרת סתומה ועשאה פתוחה כשר, מאי פריך עליו מברייתא, הא מ"מ ר"ח הוכיח שפיר דר"י ס"ל דכשר, וע"כ פליג אתנא דברייתא זו, ומאי אולמא האי תנא בן בתירא דר"ח סובר כותי' לחלוק על אידך תנא, ממה דנימא דר"ת סבר כר"י לחלוק על אידך תנא:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
בן יהוידע
מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה הא דנאמר נסוך המים בתורה ברמז נסתר ולא בפירוש כמו הַיַּיִן? נראה לי בס"ד הטעם דהיין הוא גבורות והם מגולים, והמים חסדים שהם מכוסים, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב (משלי כז, ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת. והא דניתן נסוך המים בחג הסוכות דוקא, נראה לי בס"ד הטעם, דידוע דישיבת הסוכה היא אות וסימן שישראל לבדם נתקבלו בתשובה מה שאין כן אומות העולם, לכן לעתיד הקב"ה בודק את אומות העולם בסוכות וסוף דבר בועטין בה ויוצאין. ובזה פירשו המפרשים רמז הכתוב (שופטים ח, טז) וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, ובזה פירשו (הושע יד, ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, והטעם פרשתי בס"ד במקום אחר, כי התשובה מן הבינה שה"ס [שהוא סוד] הבריאה, וישראל נשמתם מן הבריאה הנקראת כסא הכבוד שהיא בסוד הבינה, כמ"ש בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, ואומות העולם אין להם חלק ושורש לא בבריאה וגם לא ביצירה אלא רק בעשיה, ולכן אין להם חלק בתשובה מאחר שאין להם חלק בבינה שה"ס הבריאה שמשם אור התשובה, כי כל אחד עלייתו תהיה כפי מדרגת שרשו. ודבר זה נראה לעין בעליית המים, והוא כי המים אשר יוצאים ובאים ממקום גבוה אף על פי שיורדים בתוך הצינור למקום תחתון, הנה הם יכולים לעלות מאליהם בתוך הצינור ההוא עד שיעור גובה המקום שיצאו ובאו ממנו באותו הצינור כזה וכן הענין כאן, ישראל אשר נחצבו מן הבריאה אף על פי שירדו הנשמות למטה, יכולים הם לעלות עד מקום שנחצבו לקבל שפע אור התשובה משם, מה שאין כן אומות העולם שנפשותם נחצבו מן העשיה איך יעלו לקבל שפע מן הבריאה?! וידוע כי בסוכות יש הארת הבינה כי הסוכה היא סוד הבינה הסוככת עלינו כנזכר בכונות, ולכן בסוכות שאנחנו יושבין בצל הבינה עושין הנסוך במים, שהוא המורה בטבעו איך יהיו ישראל לבדם יכולים לקבל שפע הבינה. או יובן הטעם לנסוך המים בסוכות, כי ישראל נתקבלה תשובתם ביום הכפורים מחמת טוהר לבבם, כמו שאמרו במדרש לקווץ וקרח שהלכו לנגדן וכו', ונמצא עתה ישראל בסוכות הם תוכם כברם שנטהרו על ידי התשובה, לכן עושין שמחת הנסוך במים, כי המים תוכם כברם, דהמלוי הוא כמו מספר הפשוט, מה שאין כן הַ'יַּיִן' יש בהם אות וא"ו בנתיים.
Ben Yehoyada on Shabbat 103b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־540 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 143 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת״. הָא כֵּיצַד, אֵינוֹ חַיָּיב…״
- קטע 239 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִשּׁוּם כּוֹתֵב הוּא…״
- קטע 360 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״, יָכוֹל עַד…״
- קטע 418 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״,…״
- קטע 546 מילים
נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לֹא…״
- קטע 633 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? וְכִי תֵּימָא…״
- קטע 734 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב, הַמְגָרֵר כׇּל…״
- קטע 844 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, עַד…״
- קטע 919 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא…״
- קטע 1129 מילים
נפתחת ב״״אַחַת״ — ״שִׁמְעוֹן״, ״מֵאַחַת״ — ״שֵׁם״ מִ״שִּׁמְעוֹן״.…״
- קטע 1226 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם…״
- קטע 1340 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״וּכְתַבְתָּם״ — שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה, שֶׁלֹּא…״
- קטע 1442 מילים
נפתחת ב״כְּפוּפִין פְּשׁוּטִין, פְּשׁוּטִין כְּפוּפִין. מֵימִין סָמְכִין, סָמְכִין…״
- קטע 1530 מילים
נפתחת ב״הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי…״
- קטע 1612 מילים
נפתחת ב״וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם — כָּשֵׁר, סָתוּם נָמֵי…״
- קטע 176 מילים
נפתחת ב״מִי דָּמֵי? פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם —…״
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- ר' יהודה בר אלעאי · דור שלישי לתנאים
דור שלישי לתנאים, סתם ר' יהודה במקור תנאי שלא נזכר בשם אביו, הוא התנא ר' יהודה בר אלעאי, תלמיד מובהק של ר'…
המקור המדויק: שבת קג ע"ב
כל 24 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת״. הָא כֵּיצַד, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב, כְּגוֹן: ״שֵׁשׁ״ ״תֵּת״, ״רָר״, ״גַּג״, ״חָח״.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִשּׁוּם כּוֹתֵב הוּא חַיָּיב?! וַהֲלֹא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכֵּן רוֹשְׁמִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ הִיא בֶּן זוּגוֹ. לְפִיכָךְ, שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל שְׁנֵי נְסָרִין, אוֹ שְׁתֵּי שְׂרִיטוֹת עַל נֶסֶר אֶחָד — חַיָּיב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״, יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת כָּל הַשֵּׁם, עַד שֶׁיֶּאֱרוֹג כׇּל הַבֶּגֶד, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת כָּל הַנָּפָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״. אִי ״מֵאַחַת״, יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא אוֹת אַחַת, וַאֲפִילּוּ לֹא אָרַג אֶלָּא חוּט אֶחָד, וַאֲפִילּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת״. הָא כֵּיצַד? אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ מִתְקַיֶּימֶת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
קָתָנֵי מִיהָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — חַיָּיב, כְּגוֹן ״שֵׁשׁ״, ״תֵּת״, ״רָר״, ״גַּג״, ״חָח״.
רַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? וְכִי תֵּימָא אָלֶ״ף אָלֶ״ף דַּ״אֲאַזֶּרְךָ״ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אָלֶ״ף אָלֶ״ף דַּ״אֲאַזֶּרְךָ״ לָא מִיחַיַּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כֵּיוָן דְּאִיתֵיהּ בִּגְלָטוֹרֵי בְּעָלְמָא — חַיָּיב, לְמֵימְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְחוּמְרָא?
וְהָתַנְיָא: הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב, הַמְגָרֵר כׇּל שֶׁהוּא, הַמְעַבֵּד כׇּל שֶׁהוּא, הַצָּר בִּכְלִי צוּרָה כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּקְדַּח אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיִּגְרוֹר אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיְּעַבֵּד אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיָּצוּר כּוּלּוֹ.
אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״, יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״! תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַפָּסוּק כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״ — פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי ״אַחַת״ ״מֵאַחַת״, ״הֵנָּה״ ״מֵהֵנָּה״, אַחַת שֶׁהִיא ״הֵנָּה״, וְ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא אַחַת.
״אַחַת״ — ״שִׁמְעוֹן״, ״מֵאַחַת״ — ״שֵׁם״ מִ״שִּׁמְעוֹן״. ״הֵנָּה״ — אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ — תּוֹלָדוֹת. אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה — זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת — שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל. מִי דָּמֵי? מֵ״ם דְּ״שֵׁם״ סָתוּם, מֵ״ם דְּ״שִׁמְעוֹן״ פָּתוּחַ! אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — כָּשֵׁר.
מֵיתִיבִי: ״וּכְתַבְתָּם״ — שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה, שֶׁלֹּא יִכְתּוֹב אַלְפִין עַיְינִין, עַיְינִין אַלְפִין. בֵּיתִין כָּפִין, כָּפִין בֵּיתִין. גַּמִּין צָדִין, צָדִין גַּמִּין. דַּלְתִין רֵישִׁין, רֵישִׁין דַּלְתִין. הֵיהִין חֵיתִין, חֵיתִין הֵיהִין. וָוִין יוֹדִין, יוֹדִין וָוִין. זַיְינִין נוּנִין, נוּנִין זַיְינִין. טֵיתִין פֵּיפִין, פֵּיפִין טֵיתִין.
כְּפוּפִין פְּשׁוּטִין, פְּשׁוּטִין כְּפוּפִין. מֵימִין סָמְכִין, סָמְכִין מֵימִין. סְתוּמִין פְּתוּחִין, פְּתוּחִין סְתוּמִין. פָּרָשָׁה פְּתוּחָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה, סְתוּמָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה פְּתוּחָה. כְּתָבָהּ כְּשִׁירָה, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁירָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, אוֹ שֶׁכָּתַב שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הָאַזְכָּרוֹת בְּזָהָב — הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ.
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי ״וְנִסְכֵּיהֶם״. בַּשִּׁשִּׁי ״וּנְסָכֶיהָ״, בַּשְּׁבִיעִי ״כְּמִשְׁפָּטָם״, הֲרֵי מֵ״ם יוֹ״ד מֵ״ם — ״מַיִם״, מִכָּאן רֶמֶז לְנִיסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה.
וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם — כָּשֵׁר, סָתוּם נָמֵי סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — כָּשֵׁר.
מִי דָּמֵי? פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם —