מסכת ראש השנה דף כ״א עמוד א׳

תרי ירחי חסירי קלא אית להו דטבת חיסרו ממה נפשך כסדר הלבנה באחד מלא ואחד חסר ואם איתא דחסרוהו לשבט כבר יצא הקול לפני הפסח ובא אצלנו אף למקום שאין שלוחי ב"ד של ניסן מגיעין וכן בתשרי אם חסרו תמוז ואב שהרי תמוז תמיד חסר:

בסים תבשילא דבבלאי אכלו לחם למעדנים ביוה"כ שבא"י שהרי ב"ד עיברו את החדש והיו מתענים:

אסהיד ונקבל עלינו ולא נאכל:

לא שמעתי מפי ב"ד מקודש לא אעיד לכם דאמרי' לקמן בפרקין (ע"ב) על כולן שלוחים יוצאים מבערב כגון אם לא קדשוהו ביום ל' יוצאין השלוחים לערב לומר מעובר הוא אבל על ניסן ותשרי אע"פ שיודעין שיקדשוהו למחר ביום ל"א שהרי אין ר"ה נדחה לשלשים ושנים אפ"ה אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ואני לא שמעתי מפי ב"ד שלא הייתי במקום שישבו סנהדרין שם:

דמטו שלוחי ניסן שב"ד שולחין לגולה להודיע יום שקדשוהו וכל מה שהם יכולין לילך הם הולכין עד הפסח וכן בתשרי עד סוכות חוץ משבתות וימים טובים שלא ניתנו לחלל לשלוחין כדתניא בפרקין (לקמן ע"ב) על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שהרי אין ימים טובים בינתים לעכבם ובתשרי יש ר"ה ויוה"כ שאין השלוחין הולכין בו:

ליעבדו תרי יומי טבי ואע"פ שהגידו להם השלוחים יום קביעתו:

גזירה ניסן אטו תשרי שאם תנהיגם לעשות בניסן יום אחד ינהגו כן בתשרי שלא ע"פ שלוחים ופעמים שיטעו:

רבי אייבו ור' חייא בר אבא תלמידי דר' יוחנן היו ושמעו מפיו לכך הקפיד כנגדם:

לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי אחד עשר היה לבני בבל ועשירי לבני ארץ ישראל דעברוה לאלול ומתוך התחום בא דהא יוה"כ הוה א"נ ביוה"כ של בני בבל בא סמוך לחשכה והוא היה ערב יוה"כ לבני א"י ואמרו לו אסהיד לן כלומר ונאסור לאכול גם עתה דיוה"כ הוא אמר להם לא שמעתי מפי ב"ד מקודש שיצא ביום ל' של אלול סמוך לחשכה שלא היה שהות ביום לבא ולקבל עדותן וידע שלא יקדשוהו עד למחר ביום ל"א אבל לא המתין עד למחר שישמע שיקדשוהו ואין מעידין עד שישמע מב"ד מקודש כדלקמן (ע"ב) אע"פ שידוע שלמחר יקדשוהו וא"ת והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא וי"ל התנן לקמן בפרק שני (ראש השנה דף כה. ושם) אשר תקראו אתם מקראי קדש בין בזמנן בין שלא בזמנן ואמרינן בגמ' אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים ואפי' מוטעין והא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף קא: ושם) גבי שגג ביוה"כ פטור דגזירה הוה ויוה"כ דההיא שתא שבתא הוה ולא אמרינן אתם אפילו מזידין התם הוקבע להם החדש בזמנו ומפני הגזרה לא עשו יוה"כ בעשירי ועשאוהו ביום השבת שלא ישתכח ואין יוה"כ אלא בעשרה בתשרי אבל הכא להם היה עשירי ולא דמי נמי לההוא דפ"ק דסנהדרין (דף יב: ושם) שבקש חזקיה רחמים על עצמו דכתיב כי אכלו הפסח בלא ככתוב וגו' ומפרש שעיברו השנה ביום ל' של אדר ואסור הואיל וראוי לקובעו ניסן ולא אמרינן אתם אפי' שוגגים כו' משום דלא שייך אלא כגון יום ל' או יום ל"א כשקובעין באחד מהן ר"ח לחסרו או לעברו שלא כדין או על פי עדות שקר:

כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן שתקופת ניסן נופלת ביום ט"ז וקיימא לן (סנהדרין דף יג.) יום תקופה מתחיל נמצאת תקופת טבת מושכת עד שיתסר ולא שיתסר בכלל עברה לההיא שתא משום דכתיב שמור את חדש האביב אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן ומיום י"ד ואילך ישנה היא ואילו היתה תקופת ניסן נופלת ביום ט"ו לא היינו צריכין לעבר השנה אלא נעבר אדר ונדחה ניסן יום אחד ותפול התקופה בי"ד כך פי' בקונטרס (והתם בסנהדרין (דף יג:) בתקופת תשרי איירי דפליגי התם אי בעינן כולה אסיף בתקופה חדשה או מקצתו) ושמעתין דהכא אתיא כאחרים דאמרינן התם אחרים בתקופת ניסן (הוו) קיימי ומייתי דרשה דהכא וקשיא לפירוש הקונט' דבפ' היו בודקין (סנהדרין דף מא:) משמע דיום ט"ו של חדש הוי מן החדש דקאמר עד מתי מברכין על החדש נהרדעי אמרי עד י"ו לכך צריך לפרש דהכא קאמר עד דמשכה שיתסר אפילו ע"י עיבור אדר א"נ דמשכה עד שיתסר ושיתסר בכלל היינו כגון דנפלה תקופת ניסן בשבסר דכי מעברת נמי לאדר הרי היא נופלת בשיתסר ואין כאן אביב כלל בחדש ניסן ואין להקשות דלעבריה לאדר ולשבט דהתנן בפרק אין נערכין (ערכין ד' ח: ושם) אין פוחתין מד' חדשים מעוברין בשנה ולא יותר מח' ומפרש בגמ' (שם דף ט.) דלא נראה לעבר יתר על שמונה ומוקי לה בשנה מעוברת אבל בפשוטה יותר על שבעה:

עברה לההיא שתא ולא תחוש לה תימה דתניא בפ"ק דסנהדרין (דף יא: ושם) על ג' סימנין מעברין השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה על שנים מהן מעברין על אחד אין מעברין ורשב"ג דאמר התם על התקופה איבעי לן על התקופה שמחין או דילמא מעברין וקיימא בתיקו וי"ל דהתם בתקופת תשרי איירי אבל הכא בתקופת ניסן דעליה לבדה מעברין וצריך טעם כיון דמקרא קא דרשי הכא והכא מאי שנא:

ר"ל אמר החדש הזה שיהא כולו מן החדש וגמר הזה הזה היכי תקשי לן דר"ל אדר"ל. כל ספיקא לקמיה (כי) שדינן פשוטה היא.

לוי אקלע לבבל בי"א בתשרי פי' בא ברוגית או בביצית בי"א בתשרי בבבל וא' בסים תבשילא דבבלאי כלומר תבשילם נודף. והוא היום יום כפור. כלומר כי עברו אלול שנמצא י"א בבבל עשירי לירושלים. ועל זה הענין נעשה סוכות. אמרו לו תעיד ונשלים הצום היום. אמר להם לא שמעתי מב"ד מקודש. כלומר שמעתי להם כי רצונם לעבר אלול ולוי דאקלע בבבל בי' במרחשון ואמר להו היידנא יומא רבא במערבא. פי' שנה מעוברת היתה שנמצאת עשרה במרחשון כי הן עשרה בתשרי. והיום יום כפור. ואמרי ליה העידו שעיברו השנה הזאת ואמר לא שמענו מב"ד מקודש. ואמרינן שמא לא עיברו שלוחי ניסן מהלכין לא פחות מי"ב יום.

ושלוחי תשרי פעמים שאין מהלכין אלא עשרה ימים מפני כי שובתין בר"ה וביוה"כ ובשבת נמצאו אלו שלוחי ניסן מגיעין למקומות רחוקים מה שאין שלוחי תשרי מגיעין בהן.

רבה הוה רגיל יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותי' כי עיברו ליה לאלול והיה יום כפור בי"א בתשרי דהוה מחמר אנפשיה ונקיט תרי יומי ומלתא יתירתא עבד ולא חובה הוא עליו שלא היה לו לחוש. ואם חשש מדה יתירתא עשה ולא שיבח בה.

רב נחמן יתיב תעניתא ביומא דכפורי לאורתא אתא ההוא גברא א"ל למחר צומא רבא במערבא כו'. פשוטה היא.

שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי מצית דמשכה תקופת טבת עד ט"ז בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה. דכתיב שמור את חדש האביב וגו' שמור חדשו של אביב. שתהא נופלת בו. כלומר לא יהא אביב קרב אלא בתקופה חדשה. זה הדבר היה נוהג בזמן שבית המקדש קיים. וזה אחד מן הדברים המסורים בידי ב"ד בזמן שהיה האביב קרב. אבל עכשיו שאין אביב לא חיישינן להא דשלח רב הונא.

לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי פירוש: בחד סר לבני בבל ועשירי לבני ארץ ישראל, היה הולך סמוך לעיר בתוך התחום. ואי נמי סמוך לשקיעת החמה דעשירי לבני בבל נכנס, וערב הצום שלו היה, וקרי ליה חד סר לפי שהיה סמוך לחד סר.

והא דאמרו ליה אסהיד ואמר להו אני לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. תמיהא לי, אם מחמת שלא באו עדים עד שלשים ואחד באלול ויצא לוי משם ביום שלשים סמוך לשקיעת החמה, או שעמד שם ויודע שנתעבר אלול וקדשו תשרי ביום שלשים ואחד ועל כן היה סומך שלא להתענות עד חד סר לבני בבל, מאי קאמר להו אני לא שמעתי מפי בית דין מקודש, מכל מקום הוא ידע שנתעבר החדש ושלא נתקדש ביום עבורו ושנתקדש ביום ל"א, אע"פ שלא שמע מפי בית דין הרי שמע מפי מי ששמע, ותניא לקמן בריש פרק אם אין מכירין (ראש השנה כב, ב) בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן, וחייבין בני בבל להתענות באותו יום כמוהו, ואפילו לא ראה כשנתקדש ולא שמע אם קדשוהו אם לא כיון דידע שלא נתקדש ביום שלשים על כרחנו נתעבר ונתקדש ביום שלשים ואחד. ואם יצא ביום כ"ט באלול ולא שמע שנתקדש ביום שלשים ואחד היה לו ללוי להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול כבני בבל, ומה הפרש היה בין לוי לבני בבל, אם היה בדבר ענין שיוכל לוי לסמוך עליו גם בני בבל כן, ואם לאו בין לוי בין בני בבל היה להם להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול. ואולי נאמר דכיון שכבר קדשו בני בבל יום שלשים ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע כשנתקדש שם יום שלשים ואחד, ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפילו מוטעים אתם אפילו שוגגים. ומיהו אילו העיד לוי ששמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החדש ביום שלשים ואחד, אע"פ שהם כבר קדשו יום שלשים כיון דבני בבל בתר בית דין שבארץ ישראל גרירי טעותם אינו עומד וחייבים להתענות ביום עשירי לבני ארץ ישראל.

כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה לההוא שתא פירש רש"י ז"ל דעד ולא עד בכלל דמשכה עד ט"ו בניסן ונופלת בשיתסר, וקיימא לן כר' יוסי דאמר בפרק קמא דסנהדרין (יג, א) יום תקופה מתחיל, ואפילו הכי כי נפלה בשיתסר מעברינן לה לשתא, דאפילו כי מעברת ליה לאדר ונפלה היא בט"ו בניסן ויום תקופה מתחיל אכתי לא הוי אביב של תקופה בחדוש הלבנה, דמי"ד ואילך ישנה היא. ואינו מחוור. חדא דהא משמע בפרק היו בודקין בסנהדרין (מא, ב) עד מתי מברכין על הלבנה נהרדעי אמרי עד ששה עשר, אלמא יום ט"ו אכתי חדשה היא. ועוד דתניא התם בפרק קמא דסנהדרין (שם) אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש וכו', אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו ארבעה עשר יום, ואמרינן עלה אחרים מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר וכולי חג בעי הא איכא, אמר רב שמואל בר רב יצחק אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב (דברים טז, א) שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן, ופרכינן וליעבריה לאדר. ואם כדברי רש"י ז"ל דיום ט"ו הויא ישנה כי מעברת ליה לאדר אכתי נפלה ביום י"ד ויום תקופה גומר, והוה ליה אביב של תקופה ביום ט"ו ולא הוו בחידוש ניסן. ומשום כך פירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר, אי משכה עד שיתסר ושיתסר בכלל ונפלה בשיבסר, דאפילו כי מעברת לאדר נפלה ביום שיתסר, ואפילו לר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל מכל מקום עד ט"ז ישנה היא. ואין לפרש דעד שיתסר ולא עד בכלל וקסבר רב הונא בר אבין דיום תקופה גומר, משום דקיימא לן כר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומסתמא רב הונא בר אבין הכי סבירא ליה.

לוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי פי׳ שהי׳ חדסר לבני בבל שהיו סומכין על הרוב שאין אלול מעובר ומונין לי״ה מיום שלשים ואותו שנה אירע בבית הועד שהיה אלול מעובר והיה להם למנות משלשים ואחד לי״ה ונמצא כי העשירי לבני א״י היה י״א לבני בבל ובני בבל התענו בעשירי שלהם שהוא תשיעי לבני א״י ואוכלין בי״א שלהם שהוא עשירי לבני א״י והוא י״ה והיינו דאמר להו כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא. וא״ת והא משמע דלוי כבני א״י היה נוהג להתענות בי״א זה והאיך איקלע לבבל באותו יום וי״ל דאיהו לאו בחדסר איקלע אלא סמוך לחדסר שהיה ערב עשירי שלו ועשירי לבני בבל ולפי שסמוך מאד לחדסר קרי ליה חדסר א״נ דבחדסר ממש איקלע לבבל וכגון דאקלע בסמוך לחדסר חוץ לעיר בתוך התחום ולא מחוץ לעיר ונכנס לעיר בחדסר:

אמרי ליה אסהדת אמר להו לא שמעתי מפי ב״ד מקודש פי׳ ותקנת חכמים היתה שלא יצאו שלוחים לגולה על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב״ד מקודש כדאיתא לקמן והיתה בכלל התקנה דכל שלא יעיד העד דשמע מפי ב״ד מקודש שלא (סמכו) [יסמכו] עליו כלל דאי לא הרי לא קיימא תקנה דידהו ולא מימנעי עדים מלמיפק ולפיכך הוצרכו לתקן שלא יסמכו עליהם ויהיו כאלו לא העידו כלל ויהיה מנין שלהם קיים וקבוע ע״פ ב״ד שהרי קביעות כל המועדות תלוי בב״ד וכדרך שתקן הלל חשבון עבור שבידינו היום הילכך לוי גופיה כיון דידע ודאי שהוקבע תשרי ביום שלשים ואחד יש לו להתענות כבני א״י אבל לגבי בני הגולה כיון שלא העיד להם ששמע מפי ב״ד מקודש אין להם לסמוך עליו כלל ולא לבטל מנינם הילכך לוי ודאי ביום שלשים ואחד יצא מא״י או ביום שלשים (ואחד) סמוך לשקיעת החמה שידע ודאי שלא נחדש תשרי ביום שלשים ולפיכך התענה ביום חדסר דבני בבל ואמר להו מה שאמר שאלו יצא משם ביום שלשים בכדי שאפשר לקדש בו ביום ודאי אף הוא בעצמו לא היה לו להתענות אלא בעשירי דבני בבל אלא ודאי כדאמרן ולפי שיטה זו אפילו בא לוי קודם עשירי של בני בבל שעדיין לא התענו אין להם לבטל מנינם ולהתענות בחדסר מכיון דלא אסהיד לוי ששמע מפי ב״ד מקודש כנ״ל אבל י״מ שלפי שכבר התענו בעשירי הוא שאין להם לסמוך על לוי כיון שלא שמע מפי ב״ד מקודש ואע״פ שיודע לוי שנתעבר החדש ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפי׳ מוטעין אפי׳ שוגגין הא אלו בא קודם שהתענו ודאי סומכין עליו שלא להתענות עד יום י״א ואינו נכון בעיני ולד״ה י״ל כדמוכח שמעתא שאלו העיד לוי ששמע מפי ב״ד מקודש אע״פ שכבר התענו בעשירי חוזרין ומתענין בי״א כבני א״י שאין קביעותם קביעות לומר אתם אפי׳ מוטעין דכיון דבני בבל בתר בני א״י גרירי אין לטעותם קיים וזה עולה יותר יפה לפירושינו שכך היתה תקנת חכמים שאם יעידו להם ששמעו מפי *[ב״ד] מקודש יסמכו עליהם ואם לאו שלא יסמכו עליהם כלל:

שלח ליה רב (חמא) [הונא] וכו' כלומר שיהא אביב של תקופת החמה של ניסן בחידושה של ירח של ניסן כי האביב האמיתי הוא אביב של תקופה כי בשול התבואה אחר חשבון החמה כדכתיב וממגד תבואות שמש הילכך בעינן שתחול תקופת ניסן קודם שתגמור חדושה של לבנה של ניסן והא דא״ל כי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן פרש״י עד שיתסר ולא עד בכלל שאין חדושה של לבנה אלא עד י״ד הילכך כשנמשכה תקופת טבת עד ט״ו ונופלת ביום י״ו ומתחלת תקופת ניסן וק״ל כר׳ יוסי דאמר יום תקופה מתחיל לא סגיא בלא עבור שנה דאפי׳ מעברינן לאדר ונרויח יום אחד ונפלה תקופת טבת בט״ו ותתחיל בו תקופת ניסן עדיין אין התקופה מתחלת בחידושה של לבנה שהלבנה בט״ו ישנה היא כך פי׳ ז״ל ולא ידעינן מי הכריחו לומר כן דהא ודאי חידושה של לבנה כל ט״ו בחודש היא וכדאמרינן בסנהדרין עד אימת מברכין על חדוש של לבנה נהרדעא אמרי עד י״ו כלומר ולא עד בכלל ומ״מ יום ט״ו חדשה היא וכיון שכן נראה לפרש כדברי ר״ת ז״ל דעד שיתסר ועד בכלל קאמר שנופלת בי״ז והתחיל בו תקופת ניסן דהשתא כי מעברינן לאדר נפלה תקופה בי״ו והלבנה ישנה כבר דהא קי״ל כר׳ יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומיהו אי ס״ל דיום תקופה גומר היה לנו לפרש כדברי רש״י ז״ל דעד שיתסר ולא עד בכלל קאמר דהשתא כשנמשכת עד ט״ו ונופלת בי״ו ותתחיל תקופת ניסן בט״ו כיון דיום תקופה גומר עדיין נחשב יום ט״ו מתקופת טבת ואין חשבון ניסן אלא מי״ו ואינה בחדושה של לבנה ולכן צריך עבור שנה אבל אין לפרש כן לפי דקי״ל כר׳ יוסי דיום תקופה מתחיל ולא מוקמינן הא דרב הונא בר אבין דלא כהלכתא וכן פרש״י ז״ל בעצמו הילכך עד שיתסר ועד בכלל יש לנו לפרש כדברי ר״ת ז״ל ועוד יש ראיה לדברי ר״ת מהא דאמרינן בבריתא בפ״ק דסנהדרין אין מעברין את השנה אא״כ היתה תקופה חסירה רובו של חדש וכו׳ אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו י״ד יום ואמרינן עלה אחרים מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר וכוליה חג בעינן הא איכא אמר רב שמואל בר רב יצחק אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן ופרכינן ולעבריה לאדר ואם כדברי רש״י ז״ל דיום ט״ו כבר היא ישנה כי מעברת לאדר מאי הוה אכתי נפלה ביום י״ד וכיון דיום תקופה גומר ס״ל ה״ל אביב של ניסן ביום ט״ו ואינה בחדושה של לבנה אלא ודאי דיום ט״ו מחדושה של לבנה הוא וזה ברור והא דקאמר עברה לההיא שתא ולא תחוש לה פרש״י דאע״ג דאמינא לך אליבא דאחרים לא תימא יחידאה היא ולית הלכתא כותיהו דודאי הילכתא כותיהו (והא) דמסייע להו קרא דשמור את האביב ומיהו כמ״ד יום תקופה מתחיל וכדאמרן:

כבר ידעת שבניסן ותשרי היו שלוחין יוצאין אחר שנתברר יום הקדוש להודיע לבני הגולה יום הקדוש ולא היו מחללין שלוחים אלו שבת ויום טוב אלא הולכין עד מקום שמגיעים בו בארבעה עשר בניסן ובארבעה עשר בתשרי ומשם ואילך שלא היה אפשר להם בשלוחים ולא היו יודעים יום הקדוש היו עושין שני ימים מספק שהיו מונים מיום שלשים ומיום שלשים ואחד ולא היו מונים תשעה ועשרים של אדר כדי לעשות שלשה ימים מחשש שמא אף שבט שקודם אדר היה חסר וכן אדר חסר ונמצא שניסן מתקדש ביום תשעה ועשרים של אדר אלו היה שבט מלא כמו שחשבנוהו ששני חדשים חסרים רצופים יש להם קול אף ברחוק מקום ועל זו אמרו כל ספיקא לקמיה שדינן ליה ולעולם אין חוששין אלא לחסרון אדר או למלואו ומונים מיום שלשים ומיום שלשים ואחד ועושין שני ימים חוץ מיום הכפורים מפני חולשת התענית והיו מונים לו מיום שלשים על סמך מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אבל מקום שהיו שלוחים מגיעים לא היו עושין אלא יום אחד ומ"מ לא היו ניסן ותשרי שוים במהלך שלוחים אלו ששלוחי ניסן יש להם שנים עשר ימי חול שאין שם אלא שתי שבתות ובתשרי אין להם אלא עשרה שהרי יש שם שתי שבתות ויום הכפורים ונמצא מהלך שני ימים שהיו מגיעים שלוחי ניסן לא היו מגיעים שלוחי תשרי והיה מן הדין בהם שיעשו שני ימים מסוכות ויום אחד מפסח אלא שתקנו להם חכמים שאף מן הפסח יעשו שני ימים שמא יטעו ויבאו להשוות סוכות לפסח שלא לעשות ממנו אלא יום אחד ויבאו לפעמים לידי טעות.

כבר ידעת שמהלך הלבנה נשלם הקפו בכל חדש ומהלך החמה אינו נשלם אלא בשנה ואנו צריכים למנות ללבנה ולהשוות חשבון שלה עם חשבון החמה כדי שיהא פסח שלנו בזמן האביב וסוכות שלנו בזמן האסיף וניסן של לבנה הוא שעת דבוק הירח עם השמש בזמן שהשמש נוטה ליכנס במבט מזל טלה ושעת היות השמש נכנס במבט מזל טלה נקרא ניסן של חמה והוא נקרא תקופה ניסן מעתה כל זמן שנראה בחשבון אמתי שתקופת ניסן מתאחרת עד ששה עשר בניסן של לבנה שלא יכנס השמש במזל טלה עד יום ששה עשר אע"פ שאותו היום מתקופת ניסן הוא נחשב שיום תקופה מתחיל כמו שיתבאר בתלמוד סנהדרין י"ג א' צריכים אנו לעבר אותה שנה דכתוב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדוש ניסן ואביב של תקופה הוא יום התקופה והוא ניסן של חמה וחדוש ניסן הוא כל ארבעה עשר ימים ראשונים של ניסן של לבנה שעד כאן הלבנה נראית חדשה וצריך שיארע יום התקופה בתוך ימי חדוש הלבנה ואלו היה יום התקופה בא בחמשה עשר של ניסן שכבר עבר חדוש הלבנה היינו מעברין את אדר ודיינו שהרי עכשו יבא יום התקופה ביום ארבעה עשר ונמצא יום תקופה מתחיל בחדוש ניסן שהרי יום תקופה מתחיל ונחשב מתקופת ניסן כמו שביארנו ולא היינו חוששין לבד"ו שהרי משום ימים טובים של תשרי הוא נפסל ונשתדל לתקנם בחדשי הקיץ אבל כשנמשכה עד ששה עשר לא די לנו בעבורו של אדר ומעברין את השנה ונמצאת התקופה בחמשה עשר של אדר השני ויש לנו מ"מ ניסן של חמה בחדוש ניסן של לבנה:

בד"ה לוי אקלע כו' מקודש שיצא ביום ל' כו' לעברו שלא כדין או ע"פ עדות שקר עכ"ל כצ"ל מת"י:

בד"ה כי חזית כו' נופלת ביום ט"ו כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד והתם בסנהדרין בתקופת תשרי כו' או מקצתו כו' עכ"ל כל זה בת"י אינו ולא באו לומר כאן אלא דההוא פלוגתא דתנאי דהתם לא שייכא הכא דבתשרי איירי אלא דהך דהכא שייכא באחרים דהתם דאיכא למ"ד דמוקים ליה הכי וק"ל:

בא"ד לכך צריך לפרש דה"ק עד דמשכה שיתסר אפי' ע"י עיבור אדר א"נ כו' עכ"ל וכל זה למ"ד יום תקופה מתחיל אבל למ"ד יום תקופה גומר לא הוו צריכי לכל זה וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין והתוס' דהכא לא ניחא להו למימר הכי דלא הוה עביד הכא עובדא הכי כיון דהלכה כר"י דיום תקופה מתחיל וק"ל:

בד"ה עברה כו' וצריך טעם דמכדי קרא קא דריש כו' עכ"ל כצ"ל:

בפי' רש"י בד"ה דמטו שלוחי ניסן כו' וכן בתשרי עד סוכות כו' עכ"ל משמע דהא דאמרינן ולא מטו שלוחי תשרי אשלוחי סוכות קאי והיינו אותם העיירות הרחוקים מירושלים י"א יום דא"א שיבאו השלוחים שמה קודם סוכות דהא בשבת אין הולכין ולא בר"ה ויה"כ והני צריכין לעשות לעולם שני ימים אפי' בניסן גזירה אטו תשרי אבל אותן העיירות הסמוכים מהלך עשר ימים לא שייך בהו הא מילתא וכן מבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ק"ה והא דלא גזרי' אפי' באותן שהן תוך מהלך עשרה או אפילו שבעה דאכתי לא מטו השלוחים קודם יה"כ וא"כ עבדי תרי יומי וא"כ לגזור נמי ניסן אטו תשרי דאפשר דלא שייך לגזור אלא בדדמי פסח אטו סוכות אבל פסח אטו יה"כ לא גזרינן דלא דמי כלל להדדי ולא אתי למיטעי. ועוד נראה דבלא"ה מעיקר הדין לא היו צריכין להתענות יה"כ שני ימים מספק כיון דאיכא סכנה בדבר כדאיתא בסמוך ובמקום שלא היו השלוחים מגיעים קודם יה"כ שפיר יכולין לסמוך ארובה דסמכינן ארובה בכל מילי מכ"ש במקום סכנה והא דמשמע בסמוך דמספק עבדינן תרי יומי היינו לחומרא בעלמא וא"כ לא שייך גזירה בכה"ג כן נ"ל:

בתוס' בד"ה עברוה לההיא שתא תימא דתניא בפ"ק דסנהדרין על שלשה סימנים כו' וצריך טעם כיון דקרא קדרשי הכא והכא מ"ש עכ"ל. ולכאורה הטעם מבואר דבניסן כתיב שמור את חדש האביב שהוא לשון צווי לב"ד אזהר רחמנא ושמור הוא לשון לא תעשה שישמרו שיהיו בתקופה חדשה משא"כ בסוכות דלא כתיב בלשון צווי ואזהרה לב"ד אלא מלישנא דקרא דחג האסיף תקופת השנה שנקרא החג ע"ש שרוב השנים הוא בתקופה חדשה כי היכי דאמרי' באביב ואסיף גופא דאינו מעכב וא"כ אינו אלא למצוה בעלמא ואין מעברין אלא בראיית עוד סימן אחר בהדיה כן נ"ל לפי תירוץ התוספות אבל לפי שיטת הראב"ד ז"ל יש ליישב סוגיא דהכא בענין אחר דשאני הכא דאם לא נעבר לא תהיה תקופת ניסן בזמן האביב ולא תקופת תשרי בזמן החג והו"ל כתרי סימנין אבל עדיין צ"ע ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דבלא"ה לא קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דסנהדרין דהתם בזמן הבית איירי דאיכא סימנין דאביב ופירות אילן מש"ה אין מעברין אלא על שני סימנין דאל"כ הוה ליה עיבורי טובא משא"כ הכא בימי רב הונא בר אבין ורבא דתו ליכא אלא סימן דתקופה ואם נאמר דלא נעבר א"כ לא משכחת עיבור שנה כלל והא ודאי דבלא"ה צריך לעבר שלא יהיה פסח באמצע הקיץ וסוכות באמצע החורף אע"כ דצריכין לעולם לעיבורי השנה כמו שאנו חושבין וא"כ שפיר קאמר רבא דיותר טוב לעבר זו השנה וצריכה להתעבר ממה שנמתין עד שנה הבאה דמהיכי תיתי דהא כשאנו מעברין תמיד מפני התקופ' תו ליכא למיחש לענין אחר לעבר בשביל שום דבר והיינו דקאמר ולא תחוש לה. ונראה לי עיקר ומוכרח זו הסברא דאי כדברי התוספת או כדברי הראב"ד ז"ל א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו שאנו עושין כמה פעמים כל ימי פסח וימי סוכות בתקופה ישנה ולא חיישינן להא דרבא ולמאי דפרישית אתי שפיר דבאמת התקופות אינן מעכבין כלל אלא למצוה בעלמא ובימי רבא היה מההכרח כיון דעדיין היו סמוכין וראוין לעבר שנה משא"כ עכשיו שאין לנו סמוכין ואנו סומכין על חשבון הקביעות המסורה לנו מהלל בנו של רבי יהודה נשיאה אין חוששין כלל לעניני התקופה דאין דנין אפשר משאי אפשר כן נ"ל נכון בעז"ה ודו"ק: