מסכת ראש השנה דף ב׳ עמוד א׳

מתני' ארבעה ראשי שנים למלכים - רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ.) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה:

ולרגלים מפרש בגמרא (ד' ד.):

למעשר בהמה שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחבירתה דכתיב (דברים י״ד:כ״ב-כ״ג) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בבכורות בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נג:) בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

לשנים מפרש בגמ' (דף ח.):

לשמיטין וליובלות משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

לנטיעה למנין שני ערלה ואפילו נטעה באב כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:

לירקות למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ר"ה על של אחר ר"ה:

לאילן לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שבאילן הולך אחר חנטה ובגמ' מפרש מאי שנא שבט:

מתני' ארבעה ראשי שנים הן בכל דוכתי תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות (ד' מט.) ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין (ד' יז:) ג' פגימות הן ובפ' אין מעמידין (ע"ז ד' ל.) ג' יינות הן ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה ד' מז:) ג' בתים הן ג' אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש ב"ק (ד' ב. ושם) תנן ארבעה אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמרא במניינא דרבי חייא ורבי אושעיא תני הן:

למלכים פי' בקונטרס משום שלום מלכות ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי ודוקא גבי גיטין אמרינן הכי פרק הזורק (גיטין ד' פ. ושם) אמר עולא מפני מה תקנו מלכות בגיטין משום שלום מלכות וגבי גיטין פסולין ודאי אפי' מלכות שאינה הוגנת כמלכות מדי ויון אבל מתני' דהכא פירוש לשטרות ובפ"ק דע"ז (ד' י.) אמרינן דבגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ומסקינן נמי התם דלמלכים דהכא למלכי ישראל וכן אמרינן לקמן (ראש השנה ד' ג.) בגמר' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן וצריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבות לפי שעל ידי גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות:

לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים פירש בקונטרס שאם לא קבעו יום לתחילת שנת המלך אלא לכל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו עדים ואמרו כשחתמנו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כך אבל ראינו שהלוהו בתמוז שנת שלש למלך ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו ואם כסליו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו וצריך לפרש שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא דאי לאו הכי מנא ידעי והשתא משמע לפי' הקונטרס מספק היינו חושבין אותו מוקדם אי לאו דקבעו ניסן ר"ה שע"י כן אנו יודעין בו שהוא מאוחר ואי אפשר לומר כן דאין לנו לפסול שום שטר מספק כדמוכח בריש אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו הרי שאנו תולין להכשיר מספק וכן בגט פשוט (ב"ב דף קעא. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו ומיהו יכול לפרש פירוש איפכא שיפרש שכתוב בשטר בתמוז בשנת שלש והעדים החתומים אומרים שבכסליו בשנת ג' היתה המלוה והייתי מכשיר מספק וע"י שקבעו בניסן ר"ה אנו יודעין שהוא מוקדם דלעולם תמוז קודם לכסליו ומיהו עיקר פירושו תימה גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות האיך ישכח ועוד דא"כ הוי מצי למימר דנפקא מינה טובא לכל שטרות שלא ידעו מה לכתוב בו ביום דאין יודעין מתי מתחלת שנת המלך ועוד דכי האי גוונא לאו מוקדם לאביי דאמר בפ"ק דב"מ (דף יג. ושם) עדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי דפליג עליה למה הוצרכו לעשות תקנה זו הא אמרינן אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא בשטרי הקנאה ונראה דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד איניש דטעי חד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שניה וכתוב ראשונה ונמצאו ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה דאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך כשיגיע כ"ט אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד בניסן ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר (בשנה ראשונה למלך) ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתחיל למנות שנה שניה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שניה הלכך לא טעי ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן בין מ"ד מתשרי מנינן מה ביניהן א"ר יצחק שטרות יוצאות ביניהן לוה באייר וכתב ביה שנה שניה למלכות מכר מכירה במרחשון וכתב בו שנה שניה למלכות מ"ד מניסן מנינן. מלוה קדמאה מ"ד מתשרי מנינן מכירה קדמאה ומילתא אחריתי היא ולא אתי לפרושי מאי טעמא קבעו ניסן ראש השנה:

שטרי חוב המוקדמין פסולין בשלהי איזהו נשך (ב"מ ד' עב. ושם) פי' בקונטרס פסולין לגבי משעבדי אבל מבני חרי גבי ולא יתכן וכמו שפירשנו שם (ד"ה שטר).

ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים.

ואמרינן למלכים למאי הלכתא בעינן למידע ר"ה שלהן אמר רב חסדא לשטרות כלומר כיון שזמן השטרות למנין שנות המלכים מונין כדאמרינן בשנת כך וכך לינאי המלך בשנת כך וכך ליוחנן כ"ג. צריכין אנו לידע ר"ה שלהן איזה יום ואיזה חודש הוא. שאם יצא לפנינו שטר יודעין כמה שנים יש לו ומאותו הזמן שנכתב השטר נשתעבדו לו כל הנכסים של לוה ואם מכר הנכסים אח"כ בעל חוב בא וטורף ומוציא מידו. וכיון שר"ה של מלכים ניסן עד ניסן אחר תשלום השנה וכסדר הזה מונין והולכין וכן שני שטרות היוצאין על אדם אחד מן הזמן של זה ושל זה מתברר איזה קודם ולו משפט לטרוף הנכסים קודם. ואם ילוה אדם לחבירו מעות בניסן בשנת ה' לינאי המלך ויקדים זמן השטר ויכתב בניסן בשנת ד' לינאי המלך. אם נתברר בב"ד כי העדים הקדימו זמנו של אותו השטר פסול הוא כדתנן בסוף מס' שביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין אבל המאוחרין כשרין.

מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה דקיי"ל יום אחד בשנה חשוב שנה ומונין לו מניסן שנה שניה.

מתני' ארבעה ראשי שנים הן באחד בניסן ראש השנה למלכים. ואוקימנא לה בגמרא (ג, א) למלכי ישראל. ואע"פ שלא היו מלכי ישראל מקפידין אם יכתבו לבריאת עולם או ליציאת מצרים ולבנין הבית ואין בזה משום שלום מלכות כמלכי האומות שהיו מקפידין, מכל מקום פעמים שהיו רגילין לכתוב לשם המלכיות, ומשום כך קבעו להם זמן ידוע משום חשש הלקוחות, וכדמפרש טעמא בגמרא.

גמרא למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין וכו'. פירש רש"י ז"ל, שאם לא קבעו זמן ידוע אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין. כגון, אם כתוב כסלו בשנה שלישית ובאו העדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוה אלא הלווה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך, ואם אין הדיינין יודעין באיזו חודש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו או כסלו קודם לתמוז. אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו [ושטר מוקדם הוא], ואם עמד בין כסלו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו [ושטר מאוחר הוא], ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה לעולם תמוז קודם לכסלו. ונראה לפי פירושו שבעלי הדין מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת, שאם לא כן אע"פ שיעידו העדים שלא ראו נתינת מעות בשעת כתיבת השטר אלא שבשעה אחרת ראו שמנה לו מעות אין בכך כלום, ואפילו העידו בפירוש שלאחר כתיבת השטר בכמה ראו שהלוהו, שאני אומר הלואה אחרת היא. ועם כל זה אין פירוש זה מחוור, שאם כתבו בשטר יום שהיו עומדים בו כמו שהוא מפרש, אי אפשר להיות השטר מוקדם בדינו. שאם כתבוהו שלא בפני המלוה, וכאותה ששנינו (שם) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכמו שהוא ז"ל מפרש, האי לאו מוקדם הוא ואע"פ שלא נתן לו מעות עד לאחר זמן מרובה, דהא אוקימנא בפ"ק דבבא מציעא (יג, א) דכי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן אלא בשטרי אקניאתא, ובשטרי אקניאתא הא שעבד נפשיה מהשתא בין ילוה בין לא ילוה, ואי בשטרי דלא אקניאתא ומלוה בהדיה ומסרו ליה השטר כדינם משעת מסירת השטר נמי זכה לכשיתן לו מעות מיהא לכולי עלמא, ואם אין מלוה עמו הא אין כותבין. ולאביי דאמר התם בפ"ק דמציעא (שם) בשמעתא דמצא שטרי חוב, דעדיו בחתומיו זכין לו, אפילו כי ליכא מלוה בהדיה נמי זכה משעת כתיבה. הילכך לא משכחת לה אלא בשאמרו העדים שעשו שלא כדין, שכתבו ונתנו ביד הלוה אע"פ שלא היה מלוה עמו, ואין מן הדעת שהוצרכו חכמים לקבוע זמן משום חשש שמא יעשו העדים שלא כדין, וכל זה שלא כאביי. ועוד לפי מה שכתב הוא ז"ל שהיה השטר כתוב בכסלו והעידו העדים שהמלוה היתה בתמוז, נראה שהצריכו חכמים לקבוע זמן כדי להכשיר את השטר ולהוציאו מספק מוקדם, שאלו לא כן היינו אומרין שהוא מוקדם מן הספק שלא נטרוף לקוחות אלא בראיה ברורה, ועכשיו שניסן ראש השנה נמצא דתמוז קודם בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא וכשר. וליתא, דחזקת השטר מאוחר הוא, וגדולה מזו אמר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב, א), שטר שזמנו כתבו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין [על שטר זה] והלא [ביום פלוני] עמנו הייתם במקום פלוני, שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ובגט פשוט (ב"ב קעא, א) נמי אמרו, שטר שזמנו כתבו בשבת או בעשרה בתשרי [שטר מאוחר הוא] וכשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו, וכל שכן הכא שאני אומר שהם ראו המלוה בתמוז הקודם וכשהגיעו לכסלו ואמר להם הלוה לכתוב את השטר מפני שלא היו רשאין לכתוב הזמן מנתינת המעות כתבו בו זמן שנכתב בו השטר כדינם. ומכל מקום יכול לישב פירושו בהיפך, כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדים שהלוהו בכסלו, דעכשיו היינו מכשירין אותו מן הספק וכשקבעו חכמים זמן בניסן נודע שהוא מוקדם. אלא שעדיין קשה עליו מה שהקשינו לו למעלה, ועוד שלא יתכן בזה לשון מאוחרין אלא שטר שנכתב כדינו. ויש מפרשים, כגון שבאו העדים ואמרו בכסלו היינו עומדים, ואע"פ שהיה כתוב בו תמוז לאו אדעתינו. וכמו שאמרו בירושלמי (שביעית פ"י, ה"ג) גבי שטרי חוב המוקדמין, מאן מודע ר' שמעון בר' בא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו, כלומר עדי השטר עצמן ובשלא היה כתב ידן יוצא ממקום אחר. ופריך, והאמר ר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, התם באומרים לא חתמנו [כל עיקר], אבל הכא באומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. ודבר זה דחוק אע"פ שאמרוהו בירושלמי, לפי שאחד מעיקרי השטר הוא הזמן משום טריפת הלקוחות, ודבר שהוא מוטל על העדים לדקדק בו הרבה יותר משם המלוה, ונאמר שלא דקדקו בו וחתמו בהפכו ונאמנים, והלא משימים עצמן רשעים, וכאנוסין היינו מחמת ממון שאינן נאמנים, ובשטר אמנה, שאני אומר עולה ואעולה לא חתימי. אלא שיש לישב פירוש זה בשלא אמרו העדים עצמן כן אלא עדים אחרים, וכאותה שאמרו שם בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, ב), העדים שאמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים. ומצאתי לר"ם ב"ן נ"ר שפירש הירושלמי הזה בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב, א) בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והן בעצמן אומרים אנוסים היינו, ואקשינן והאמר ר' שמעון בן לקיש עדים החתומים על השטר וכו', ואין נאמנים לומר קטנים היינו אנוסים היינו ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאתמר נמי בגמרא דילן בכתובות (יט, א) אליבא דר' מאיר, ופריק התם כשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתן ליכתב, אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון ניתן ליכתב מזמן שני. וכיון שכן באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לדברי הכל, ע"כ. ומכל מקום דבר דחוק הוא שהוצרכו לתקן מחמת עדים שחתמו שקר. והנכון שיראה לי להבחין בין שטר מלוה לשטר מקח איזה מהם מוקדם ואיזה מאוחר, שאילו היו מונין למלך מיום עמידתו פעמים שילוה בתמוז של שנה שלישית וימכור בכסלו של שנה שלישית וישכח באיזה חדש עמד המלך ומן הספק לא היינו טורפין את הלקוחות, ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה לכל המלכים שטר מלוה קודם וטורף. ומה שהביאו כאן שטרי חוב המוקדמין פסולין, לאו בדוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר מאוחרין אלא מחמת דין מוקדמין ומאוחרין, כלומר משום טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם להן או מאוחר מהן, דדין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות, וכענין שאמרו בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"א) דגרסינן התם: בין כמאן דאמר מניסן מנינן בין כמאן דאמר מתשרי מנינן מה נפקון מן ביניהון אמר ר' יונה שטרות יוצאות ביניהון, לוה בה מלוה באייר וכתב בה שנייה למלכות ומכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות, מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה ומאן דאמר מתשרי מנינן מכירה קדמה.

פרק ראשון ארבעה ראשי שנים הן פי׳ הכא דוקא איכא למתני הן אבל התם בב״ק ליכא למתני הן וכן הוא בנוסחי דוקני וטעמא דמלתא משום דהכא תנא נחת למנינא אבל התם לא נחת למנינא כלל אדרבה ס״ל דאיכא אבות אחריני טובא אלא דאיהו בעי לאשמעינן שאותן ד׳ שהן נראין מסגנון א׳ לא ראי זה כראי זה לגמרי וצריכי למכתב להלכותיהן והיינו דאמרי׳ עלה בגמרא בנוסחי דוקני מנינא מכלל דאיכא דבי רבי חייא ורבי אושעיא כלומר כיון דלא קתני הן וקתני ד׳ ודאי גלי לן דאיכא אחריני אלא שאלו הד׳ צריך ללמדנו דלא ראי זה כראי זה אבל הכא אע״ג דאיכא ראשי שנים אחריני דמודה בהו תנא כדאיתא בגמרא מ״מ תנא למימני הני נחת דאידך לא בעי למימנינהו מטעמא דמפרש בגמרא ולהכי קתני הן וכן לשון הגמרא מוכיח דאלו הכא בתר דכייל ותני שהן ד׳ לא פי׳ מידי אחרינא בדידהו אלא דמני להו בלחוד הי נינהו הני ד׳ אבל התם דבתר דמנינהו איירי ופריש בהו שלא ראי זה כראי זה ודאי לאו למנינא נחת. ומיהו איכא נוסחי דגרס התם בגמרא מנינא למעוטי דבי רבי חייא ורבי אושעיא ולפי ההיא נוסחי משמע לכאורה דתנא למנינא נחת וא״כ התם נמי במתני׳ גרס הן והכי איתא לכולהו נוסחי אבל מה שכתבנו הוא הנכון. עי״ל דהא דקתני הכא הן היינו לפי שהם הדשים מקרוב שראשי שנים אלו אינם מפורסמין לכל אלא מחודשים או מדין תורה או מתקנת חכמים דאלו ראש השנה הברור לכל אינו אלא או תשרי או ניסן שהוא ר״ה לבריאת עולם ולתקופה לפום פלוגתא דר״א ור״י בגמרא אבל אבות נזיקין דהתם הם נזיקין טבעיים מפורסמים וידועים לכל ולהכי לא מבעי למתני בהו הן:

באחד בניסן ר״ה למלכים פר״י בגמרא למנין שהיו מונין לשטרות למלכים ואוקי למתני׳ למלכי ישראל אבל למלכי או״ה מתשרי מונין ואע״ג דמוכח בגיטין דהא דמנינן שטרות למלכים אינו אלא משום שלום מלכות ולמלכי ישראל ליכא למיחש להכי מ״מ נראה כי מנהג קדמון היה למנות בשטרות למלכים וזהו שלום מלכות דשייך באו״ה הילכך אם במלכי ישראל פעמים שהיו נוהגין כן ולפיכך קבעו להם חכמים ר״ה מ״מ גבי מלכי ישראל אין קפידא אם לא מנו להם ומנו לחשבון אחר ולא מפסיל שטרא בהכי אבל במלכי או״ה איכא קפידא ומפסיל שטרא בין בשטרות בין בגיטין ומיהו אף למלכי או״ה כל שכתבו לבריאת עולם כמו שאנו נוהגין אינם מקפידין וליכא משום שלום מלכות ולא מפסיל שטרא או גיטא בהם:

ולרגלים בגמרא מוקי לה לבל תאחר וכר״ש דבעי ג׳ רגלים כסדרן וחג המצות תחילה:

באחד באלול פי׳ שאין מעשרין מן הנולדים קודם אלול על הנולדים אחר אלול מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובשני מעשרות הכתוב מדבר כדכתיב עשר תעשר א׳ מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן ואומר הכתוב שנה שנה שיעשר כל הנולדים בשנה מיניהו ובהו ולא יעשר משנה על חבירתה וגזירת הכתוב הוא ולהכי לא כתב רחמנא שנה בשנה כדכתיב כשכיר שנה בשנה דדרשינן שכירות של שנה זו משתלמת בחבירתה ואע״ג דגבי בכור כתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה ובעי למימר תוך שנתו לא דק קרא משום דמלתא דפשיטא הוא שלא בא לפסלו תוך שנתו דהא בכור קדשים הוא שנרצים לשמונה ימים וקרא נמי אקיש להו בקרא דוהבאתם שמה כן פי׳ בתוס׳ ומוקי בגמרא לסתם מתני׳ כר״מ דסבר דאלול ר״ה למעשר בהמה ור״א ור״ש סברי בא׳ בתשרי ובגמרא מפרש פלוגתיהו והלכתא כסתם מתני'. ואיכא מרבנן ז״ל דבעי דהכא משמע דלכ״ע ליכא אלא חד זימנא בשתא למעשר בהמה ואלו התם בבכורות משמע דלר״א ור״ש ג׳ זמנים למעשר בהמה כדתנן ג׳ גרנות הם למעשר בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג דברי ר״ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר בא׳ בסיון בכ״ט באב ר״א ור״ש אומרים בא׳ בסיון בכ״ט באלול ולא אמרו בא׳ בתשרי מפני שהוא י״ט ואי אפשר לעשר בי״ט רמ״א בא׳ באלול ר״ה למעשר בהמה וי״ל דהא לא קשיא כלל דהתם מלתא אחריתא היא דכי היכא דאיכא לתבואה גורן למעשר דמההיא שעתא אסור לאכול ממנה אפי׳ אכילת עראי עד שיעשר כגון מירוח וראיית פני הבית להן וכן שעת גלגול לענין חלה כך עשו הכמים גורן למעשר בהמה שאסור לשחוט ולמכור עד שיעשר כדי שלא ישהא מעשרותיו ואלו הן גרנות הנז׳ שם וקבעו בהם ג׳ זמנים אלו כדי שתהא בהמה מצדה לעולי רגלים כדמפרש בגמרא וגרן האמור שם לשון מושאל הוא מגורן האמור לענין תבואה אבל הא דהכא מלתא אחריתי שהבא לעשר לא יעשר מן הנולדים קודם ר״ה על הנולדים אח״כ ולא מאלו על אלו וכדפסיק ותני ר״מ התם בסיפא ולא בא ר״מ לחלוק בדין ג׳ גרנות אלא לפי שקבע א׳ מן הגרנות בא׳ בתשרי מפני שהוא ר״ה למעשר בהמה לפי דעתם בא ר״מ ואמר דר״ה של מעשר בהמה היינו בא׳ באלול והכי מתפרש התם בסיפא דתנן כל הנולדים בא׳ בתשרי עד כ״ט באלול מצטרפין ה׳ לפני ר״ה וה׳ לאחר ר״ה אין מצטרפין ה׳ לפני הגרן וה׳ לאחר הגרן הרי אלו מצטרפין א״כ למה אמרו ג׳ גרנות לענין מעשר בהמה שעד שלא הגיע הגרן מותר למכור ולשחוט הגיע הגרן לא ישחוט ואם שחט פטור והרי זה מבואר שם כדברינו:

גמ׳ למלכים למאי הילכתא עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל למאי הילכתא הוקבע יום ידוע למנין מלכים אלא כל מלך תתחיל שנתו מיום שנולד בו ומהדרינן דאצטריך הא לענין שטרות וכדאמ׳ ואזיל אבל ליכא לפרושי למאי הלכתא לאיזה ענין אנו צריכים מנין למלכים חדא דמלתא פשיטא שאנו צריכין זה לענין השטרות ותו דאם איתא כיון דמהדרינן לשטרות למה לי למימר תו וכדתנן ש״ח המוקדמין פסולין:

דתנן שט״ח וכו' פרש״י פסולין מדין השטר שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו מזמן שני אבל מבני חרי גבי כדין מלוה ע״פ ואינו יכול לומר שלא לוה וכן עיקר כדמוכח בב״מ דאפי׳ ממשעבדי הוה ס״ד דליגבי מזמן שני אי לא דגזרו דלמא אתי למגבי מזמן ראשון ודאי מתני׳ לא איירי בשהקדימו הזמן שעבר דא״כ עדים פסולים נינהו ושטרא חספא בעלמא אלא כגון שלוה בניסן בשטרי דלאו אקנייתא ונתאחרה כתיבתם ולא כתבינהו עד תשרי וכתב זמנו מניסן והיו סבורים דמשעת הלואה שעביד נפשי׳ א״נ שכתבוהו וחתמוהו ביום ההלואה אבל לא מסרוהו למלוה עד תשרי כסבורין דעדיו בחתומיו זכין לו כסברא דאביי ודומיא דשטרי אקנייתא לדידן א״נ שכתבו וחתמו ומסרו ללוה בו ביום דהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ״י שאין מלוה עמו מיירי בשטרי דלאו אקנייתא דעידיו בחותמיו זכין לו וכל חד מהני הוה מוקדם מן הא דקיי״ל דבשטרי דלאו אקנייתא לעולם אינו זוכה עד שיגיע השטר ליד הזוכה ואין להם לכתבו אלא א״כ נמסר בפניהם לזוכה ביום שנכתב ונחתם כי מה ששנינו כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו הא פרישנא בפ״ק דמציעא דמיירי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה כדפרש״י ומשכחת לה נמי דמקדמי ליה כגון שטעו בקביעא דירחא כגון שנקבע החודש בשני בשבת וכסבורין העדים שנקבע בא׳ בשבת וכשכותבין בשטר בכך וכך ימים בחודש הם מונין מניסן וא״ת ומי יודיע לנו שהשטר הוא מוקדם דאלו סהדי גופיהו כיון שהגידו וחתמו בשטר שוב אינן חוזרין ומגידין ודעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד וי״ל דאתיא כשבאו עדים אחרים והעידו שהוא מוקדם. ובירושלמי אמרינן שאפילו עידי השטר נאמנין במכילתין ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע פי׳ ששטר זה מוקדם שמעון בר אבא בשם ר׳ יוחנן אמר עידי השטר מודיעין ולא כן אר״ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ופריק תמן כשאומרין לא התמנו כל עיקר ברם הכא על זה חתמנו וע״ז לא חתמנו ורבינו? נרו פי׳ הירושלמי בשם רבו רבינו הגדול הרמב״ן דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לא הא ודאי אין נאמנין לפסלו כלל וה״ק דכי אמר ר״ל כשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתן השטר ליכתב כלל כגון שאומרין קטנים היינו פסולי עדות היינו דבהא ודאי אין נאמנין אע״פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הרי ניתן ליכתב מזמן שני וכגון שטוענין דבטעות עשו כן דאכוליה שטרא קמסהדי והרי הוא כאלו אמרו אנוסין היינו שטעו בשטרי דלאו אקנייתא כדאביי או בפי׳ המשנה דכותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו או שטעו בשיפורא דירחא דלאו משוה נפשיהו רשיעי דחשבינן להו (דאלו) [כאלו] אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות שהן נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיהת דהא ניתן ליכתב להציל נפשן כדאיתא בהאשה [שנתארמלה] וכך הן אומרין על עקר הממון חתמנו מדעתנו באמת וכראוי אבל על הזמן לא חתמנו כראוי ולא מדעתנו הן שהיינו אנוסין מחמת נפשות הן מחמת שטעינו וסמכנו על דעתנו ולא דקדקנו בדבר המשנה ולא בשיפורא דירחא. ורבינו נר הי׳ אומר דנראין דברי רבינו ז״ל כשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות (שאין) [שהן] נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל כשטעו בשיפורא דירחא או בדאביי לא מהימני דכל שטר שנמסרת לעדים חזקה דדייקי מעיקרא מנפשיהו או ע״פ חכמים וכתבי ליה כראוי בכל דיניו וכדאמר חזקה על העדים שאין חותמין על השטר אא״כ נעשה גדול ומייתי ליה במוכר נכסי אביו פחות מבן עשרים כדאיתא בגט פשוט וכן בזה בורר גבי אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו למימר׳ דחזקה על העדים דידעי היכי אבעי להו למכתב שטרא וכדין כתבא ליה וכ״ש הכא לענין שעבוד השטר וזמנו דאית להו למידק מפי שזהו עיקרו של עדות בשטר ולא מהימני אינהו גופיהו למימר לא דקדקנו בדבר ואפי׳ במקום דאיכא מגו שאין כתב ידן יוצא ממקום [אחר] דמגו במקום חזקה אלימתא קרובה לעדות ובמקום חזקה זו לא אמרי׳ מגו הילכך לא משכחת לההיא דירושלמי אלא בשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות ומורי נר היה מפרש דמשכחת לה שהעדים נאמנים ואפי׳ בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכגון שאינן מעידין כלום כנגד מה שהעידו הם בשטר וכגון שאומרין האמת היה שבאו שניהם אלו במרחשון ואמרו לנו כתבו שאני ראובן חייב לשמעון מנה היום ועשינו כדבריהם וכתבנו וחתמנו להן שטר דלאו אקנייתא ומסרנו לו [בו] ביום ואחר כך ראינו שהמלוה לא היתה עד כסליו ושכך הודו שניהם לפנינו זה לזה והרי הן נאמנין בכך כשם שהיו נאמנין לומר שמחלו אח״כ או שפרעו שהרי אינן אומרים כלום כנגד מה שחתמו וז״ש בירושלמי שיכולין לומר ע״ז חתמנו וע״ז לא חתמנו כלומר על מה שכתוב בשטר חתמנו וע״ז שאנו אומרין עכשיו לא חתמנו שלא היינו יודעין בו באותה שעה ומיירי בשטר ראייה שאין בו קנין ושעבוד נכסיו הם מחמת הודאתו וכל כיוצא בזה אם המלוה חזר והודה שלא הלוהו כלום באותו היום הרי הוא נאמן ג״כ והוי כזה אומר הלויתני וז״א לא הלויתיך הילכך כשבא והודה לפני העדים האלו שלא לוה בו ביום אלא לאח״כ הרי הוא מוקדם על פיו ונאמן בכך ואף עידי השטר יכולין להעיד שכך הודה בפניהם. והא דתנן והמאוחרין כשרים יש מקשים אמאי לא חיישינן שמא לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי משוה לי׳ מאוחר אפשר דכתבי ליה בתוך הזמן שיש בין קנה ומכר דה״ל קנה ולוה ומכר דמשתעבד וטורף ללקוחות שלא כדין וי״ל דהב״ע בדכתב ליה דאקנה דהשתא אפי׳ לוה קנה ומכר משתעבד כדאיתא בפרק מי שמת. ולמאי דאייתי׳ בשמעתין להאי מתני׳ צריכינן לברורי מאי ענין מתני בכאן דר״ה למלכים לשטרות פרש״י דתקנתא דמתני׳ להבחין בין שטר מוקדם למאוחר שאלו לא קבע יום ידוע לתחלת שנות המלכים שמונין לכל מלך מיום שעמד פעמים שאין להבחין כגון שכתוב בשטר (בפסח) [בכסליו] בשנה שלישית למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע״פ וכו׳ ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאח״כ אבל ראינו שלוה בתמוז בשנה ג׳ למלך ואם אין הדיינים יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז כי אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם תמוז ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם כסליו לכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר״ה לעולם תמוז קודם לכסליו ע״כ ולפי׳ יש לנו לומק עכ״פ דמיירי כשהמלוה מודה שלא הלוהו אלא פעם אחת (ואל״כ) [דאל״כ] אע״פ שיעידו העדים שלא ראו נתינת המעות בעת הכתיבה אין בכך כלום ואפי׳ העידו בפי׳ שהמעות שנתן לו בפניהם היו לאחר זמנו של שטר מה בכך דילמא הלואה אחרת היא. ובתוס׳ הקשה על פי׳ זה דלמה לן למימר הכי כדתנן שט״ח המוקדמין וכו׳ שאפי׳ היו כשרים צריכין אנו לקבוע זמן לשטרות להבחין בין ב׳ שטרות איזה מהן קודם לגבות וי״ל דאה״נ מיהו ניחא לן למימר הכי לאלומי צריכותא לתקנתא דרבנן לתקון זמן למלכים ותו דילמא משום קדימה לא הוי טרחי רבנן לתקוני זמן למלכים משום חששא דלא ידעי באיזה יום עמד המלך ורבותי הקשו על פרש״י חדא דהא דקאמרי סהדי שהם לא ראו שהלוהו בכסליו אלא שכתבו שטר כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה א״כ לאו מוקדם הוא כלל דהא מתני׳ אוקמינן בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכדפרש״י גופי׳ התם וכי תימא דהכא בשטרי דלאו אקנייתא אליבא דמאן אי אליבא דאביי ומסרוהו ללוה הא לדידיה כשטרי דאקנייתא דאמרינן דעידיו בחתומין זכין לו ואצ״ל אם מסרוהו למלוה בו ביום דכדין עשו ולאו מוקדם הוא ואם לא מסרוהו אלא ללוה אליבא דהילכתא הרי עשו שלא כדין ואין הדעת סובלת שהוצרכו חכמים לתקן זמן לשנות המלכים מפני חשש שטר שנעשה שלא כדין ועוד הקשו דהא בתקנה זו לא הרווחנו כלום דאפי׳ לא תקנו יום ידוע למלכים כשבא המעשה לפנינו שהי׳ ספק אם הוא מוקדם או מאוחר כך היינו דנין בו שהוא מאוחר וכשר מן הסתם וכההיא דתניא בגט פשוט בשטר שהי׳ זמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכההיא דאמרינן נמי בסנהדרין שטר שהי׳ כתוב בא׳ בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים והלא אתם הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ״ש הכא שאני אומר שראו המלוה בתמוז הקודם ונתאחרה כתיבת השטר עד כסליו והוצרכו על כרחן לכתוב זמנו מכסליו הילכך מה שאנו דנין אותו עכשיו במאוחר לאחר התקנה כך הי׳ נדון בלאו הכי. ולפי שיטת רש״י הי׳ לו להפך הדברים כי זמן השטר הי׳ כתוב בתמוז והם אומרים שראו ההלואה בכסליו דאי לא תקנת חכמים היינו דנין אותו כמאוחר מן הסתם ועכשיו שאנו מונין מניסן הא בודאי תמוז קודם לכסליו והקדים זמן להלואה. והנכון כפי׳ התוס׳ שאם לא תקנו יום ידוע ר״ה למלכים פעמים שיעמוד המלך בג׳ בניסן משנה זו וכשיגיע שלשה בניסן אחר יש לנו למנות שנה שניה למלך והסופר ישכח הדבר ויכתוב בשנה ראשונה. כסבור שלא עמד המלך אלא בד׳ בניסן ונמצא השטר מוקדם שנה א׳ והא ודאי מילתא דשכיחא היא דטעי אינש חד יומא בין ג׳ לניסן או ד׳ בניסן ואפי׳ חד דלא שכיחא כיון דאיכא חשש חורבה דטריף לקוחות שלא כדין ראוי לתקנו כל כמה דאפשר:

ת״ר מלך שעמד בכ״ט באדר כיון שהגיע יום א׳ בניסן עלתה לו שנה כו'. קמ״ל. יש גורסין עלה מאי קמ״ל הא קמ״ל וכו׳ ורש״י כתב דל״ג ליה אלא ה״ג קמ״ל דניסן וכו׳ והדין עמו דהכא ליכא למבעי כלל מאי קמ״ל דהא ודאי טובא קמ״ל דניסן ר״ה למלכים ואין מונין (אלא) מיום שעמד בו ועוד אשמעינן דיום א׳ בשנה חשוב שנה ואע״ג (דממפנין) [דממתני'] שמעינן לה דהא רובא דמתנייתא איתנוהו במתני׳ ועוד מאי קא מהדרינן הא קמ״ל דניסן ר״ה למלכים הילכך אי [גרסינן] מאי קמ״ל הא קמ״ל י״ל דלאו קושיא היא אלא ביאור ודברי התלמוד ואפי׳ כר״א דאמר שלשים יום חשובין שנה ה״מ כדיני דאורייתא אבל הכא כך תקנת חכמים והיינו דלא אמרינן מתני׳ דלא כר׳ אליעזר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר הזמנים המיוחדים להיות ראש השנה כל אחד לענינו והוא אמרם ז"ל ארבעה ראשי שנים הם פי' ארבעה זמנים יש בשנה שכל אחד הוא ר"ה לאיזה ענין באחד בניסן ר"ה למלכים ר"ל שבאיזה יום בשנה שהוקם המלך מונין לו שנה שלימה כשיגיע ניסן ואפילו עמד לו בעשרים ותשעה באדר אותו יום לבדו מונין לו שנה ראשונה ויום מחרתו הואיל ונכנס ניסן מונין לו שנה שניה ומנין זה נאמר לענין שטרות שהיו רגילין למנות בשטרות שלהם שנת המלכות כלומר בשנה פלנית למלך פלני ולרגלים והקשו בגמ' שהרי רגל בחמשה עשר בניסן הוא ותירצו רגל שבו תחלה לרגלים כלומר חדש זה של ניסן הוא ראש לענין זה שיהא רגל הקבוע בו ראש לשאר הרגלים ולענין נדרים לעבור בבל תאחר שאינו עובר בבל תאחר ברוב נדרים עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן ואינו עובר עד שיעבור יום אחרון של רגל שלישי וחג המצות נקרא ראשון לענין זה באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ר"ל שכל הנולדים עד סוף אב איזה זמן שנולדו מונין להם שנה שלימה כשיגיע אלול אפילו נולדו בעשרים ותשעה באב וענין זה נאמר לענין מעשר והוא שאין כבשים הנולדים בשנה זו מתעשרים על הנולדים בשנה אחרת ר"ל שאם יש לו עשרה משנה זו ועשרה משנה זו אינו מפריש שנים מן העשרה של שנה זו על שם שתי העשיריות אלא של שנה זו לעצמן ושל שנה זו לעצמן וכן אין הנולדים בשנה זו מצטרפין עם הנולדים בשנה אחרת לחיוב מעשר ר"ל שאם היו לו חמשה משל שנה זו וחמשה משל שנה שעברה אין מצטרפין כלל ואין באלו העשרה חיוב מעשר ומקרא שממנו יוצא ענין זה הוא עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה ואע"פ שעקר המקרא בתבואה כתיב הרי דרשו עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וכתיב ביה שנה שנה ור' אלעזר ור' שמעון אומרים שאין זמן מיוחד לענין זה אלא תשרי שהוא סתם ר"ה הוא גם כן ר"ה לענין זה ומה שאמרו הם עצמם במס' בכורות בפ' מעשר בהמה נ"ז ב' שלש גרנות הם למעשר בהמה אחד בניסן ואחד בסיון ועשרים ותשעה באלול גרן לחוד ור"ה לחוד כמו שאמרו שם חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אין מצטרפין חמשה לפני הגרן וחמשה לאחר הגרן מצטרפים ומהו ענין גרן שכל הנולדים מתשרי עד ניסן אם רצה לשחוט שוחט כדרך אכילת עראי האמורה בתבואה עד המירוח ומשנכנס ניסן הוקבעו למעשר ואינו שוחט ואם שחט פטור וכן הנולדים לאחר ניסן עד סיון ומסיון עד עשרים ותשעה באלול וכן הלכה ולענין ר"ה הלכה באחד באלול וגדולי המחברים פסקו באחד בתשרי מפני שבגמרא שבבכורות אומר כן בסתם משנה והרי הוא מחלקת ואח"כ סתם ואעפ"כ נראין הדברים כדעת ראשון לקיים סתם משנתנו שיהו ארבעה ראשי שנים.

באחד בתשרי ר"ה לשנים פי' הוא הוא מה שפירשנו בענין למלכים אלא שפי' בגמ' שמשנה ראשונה מתבארת במלכי ישראל שמונין להם מניסן מצד יציאת מצרים ושניה למלכי אומות העולם ומ"מ בזמן הזה מונין כל חשבון שלנו מתשרי לשמטין פי' שמתשרי של שנה שביעית מתקדשת שנת השמטה שלא לעבוד שום עבודת הקרקע אלא שחכמים הוסיפו בה שלשים יום לפניה כמו שהתבאר ואם אתה מפרשה בשמיטת כספים שאינה משמטת אלא בסופה אתה מפרשה בתחלת תשרי של שנה שמינית אלא שסוגיית הגמ' מוכחת לפרשה בשמטת קרקע וליובלות ששנת חמשים אינה מתקדשת לדין יובל אלא מאחד בתשרי של שנת חמשים ולנטיעה ר"ל לענין שני ערלה שאם נטע אילן קודם תשרי באיזה זמן בשנה שיהא נוטעו כשיגיע תשרי מונין לו שנה שלימה ומ"מ לענין פסק נתחדש עליה בגמ' דוקא בשנטעה ששה שבועות קודם ר"ה כמו שיתבאר ולירקות פי' לענין מעשר ירק שאין הישן מתעשר על החדש ולא החדש על הישן אע"פ שאין עשורו אלא מדברי סופרים וכבר נודע לנו בירק שאחר לקיטתו עשורו ואחר שכן אין הירק הנלקט קודם תשרי מתעשר על אותו הנלקט אחר תשרי ואף מעשר דגן זהו ר"ה שלו ואין מעשרין משהביא שליש קודם תשרי על שהביא שליש לאחר תשרי ולא הוזכר בכאן מפני שסמך על מה שהזכיר מעשר ירק שאינו אלא מצד שהושוה לדגן לענין מעשר מדברי סופרים.

באחד בשבט ר"ה לאילן לענין מעשר שאף הפירות אינן מתעשרות מן החדש על הישן והוקבע זמן זה לאילן מפני שהפירות אין עשורן הולך אחר לקיטתן כירק אלא אחר חנטת האילנות וזמן חנטה הוא בשבט שעברו רוב גשמים ומפני זה קבעו ר"ה שלו באחד בשבט שלא לעשר מן הפירות שנחנטו קודם שבט על אותן שנחנטו לאחר שבט ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו שנמשכו מטבת עד חצי שבט ששה שבועות שהם חצי ימי תקופת טבת שהתקופה נמשכת עד ניסן וחמשה עשר בשבט הוא תחום אמצעי שבין שתי התקופות ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת כבר תשש כחה ואין כח הקרירות חזק כל כך והחנטה הולכת ומתגברת וחנטה הוא הוצאת פרי קטן ונקרא בלשון לע"ז אשקאפא"ר והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו הוא אומר כן וי"מ בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אל הוצאת מה שהוא כעין פרחים ודבר זה לא נאמר אלא בפירות שאין חיוב מעשר שלהם מן התורה אבל כרם וזית הואיל ותירוש ויצהר מן התורה יש להם דין אחר לענין זה כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם.

מה שהוצרכנו לקבוע זמן ידוע בשנה למלך שבו תתחדש לו שנה ואין אנו מונין לו מיום שהוקם שנה שלימה מיום ליום שאלו בסוגיא זו למאי הילכתא ר"ל לאיזה ענין הוצרכו לתקנה זו והשיבו בה לשטרות והוא מצד מה שידוע שההקדמה פוסלת בשטר כמו שאמרו ז"ל שטרי חובות המוקדמין פסולין שאם היה באחד בתמוז ולוה חברו מנה וכתב לו שטר מניסן שעבר פסול ואע"פ שברשות לווה נעשה שהרי יבא לטרוף בה לקוחות שמניסן ועד עכשו שלא כדין ומתוך כך אנו פוסלין את השטר שלא לגבות בו אף מזמן שני מן המשועבדים אלא מבני חורין כדין מלוה על פה אבל המאוחרין כשרין כגון שלוה בניסן וכתב בשטר זמן תמוז הבא שאפילו כתבוהו ללווה בלא מלוה עמו מ"מ מן הסתם ראה המלוה שטרו קודם שילוה מעותיו וכבר מחל על השעבוד כל מה שיעבור מניסן עד תמוז ותבא עליו ברכה ומ"מ יש בדבר זה צדדים שאף בהלוואה המאוחרים פסולים וכגון שלא כתב לו דאקנה וכן כל המאוחרים פסולים בשטר מכר אלא שהדברים אלו הנחנו להם מקום לגבות מהם בסדר נזיקין ולא הוצרכנו בכאן אלא להזכיר ולהציע שההקדמה פוסלת את השטר ולהודיע אח"כ שהוצרכו חכמים לקבוע זמן ידוע למלך כדי לברר דין הקדימה לפעמים במקום שיד הספק מצויה לשלוט בו ושאילו היינו מונין לו מיום ליום היה ענין זה לפעמים רופף בידינו והיינו נכשלים להגבות בשטר מוקדם כיצד הגע בעצמך שיצא לפנינו שטר שכתוב בו בתמוז בשנה שניה למלך פלני לוה פלני מפלני מנה ונתברר לבית דין בעדות מספיק שהלואה זו היתה בטבת בשנה שניה ובסמוך אנו מבארים איזה עדות מספיק בכך והרי מ"מ אנו נבוכים בשטר זה אם הוא מוקדם או מאוחר שהרי זמן השטר וזמן ההלואה תוך שנה אלא שזה בתמוז וזה בטבת ושמא בניסן עמד המלך ותמוז קודם והרי היא מוקדמת ופסולה או שמא בתשרי עמד וטבת קודם והרי היא מאוחרת וכשרה שאין הדבר מצוי לזכור יום שעמד בו המלך ואין אדם מזכיר בעצמו אלא שנים ונמצא שעל כרחנו אנו צריכים להגבות בשטר זה מן הכלל המסור בידנו אחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן ודנין את השטר במאוחר ועכשו שאנו יודעים שניסן הוקבע למלך והתחדש לו שנה לעולם הרי נודע לנו בודאי שתמוז קודם שאם טבת קדם אין תמוז לעולם עמו בתוך שנה שהרי בניסן היינו מחדשין לו שנה ודנין את השטר במוקדם זו היא עקר התקנה אע"פ שתקנה זו מועילה לשאר דברים שהרי בדמיון זה בעצמו מועיל לענין טירפה כגון שיצא שטר לפנינו שבתמוז בשנה שניה למלך פלני לוה פלני מפלני מנה ובשטר אחר שבטבת שבשנה שניה מכר כל קרקעותיו ואנו נבוכים איזה קדם ומן הסתם אנו דנין שהמכירה קודמת מן הכלל המסור בידנו אוקים ממונא בחזקת מריה ועכשו שהוקבעו לו זמן מניסן נתברר לנו שההלואה קודמת ומגבין לו מן הלקוחות וכן התקנה מועילה לשני מלווים אלא שלענין פירוש אין הדברים מתישבים אלא לענין הקדמת שטר.

דבר זה שאמרנו שהוקבע לו זמן שמא אתה סבור תקנת חכמים היא ומ"מ אם שנה ומנה מיום ליום לא נפסל השטר שהרי מ"מ דברים אמתיים כתב לא כי אלא כל ששנה בכך פסל את השטר שהרי בזו נמצא השטר בא לידי הקדמה הגע עצמך שהוקם המלך באדר ולוה זה באייר וכתב לו בשנה ראשונה וכבר מכר לווה זה בניסן וכתב ללוקח בשנה שניה כתקנת משנתנו והרי לארך הזמן מוציא הלה מן הלוקח שלא כדין ולפיכך תקנה זו קבלוה כדין גמור לפסול את השטר אם שינה בו.

מה שיעדנו לפרש בשטר היוצא לפנינו והוא נעשה כראוי ומקויים בחותמיו איזה עדות מספיק לומר על הלואה הכתובה בו שבזמן אחר היתה והשטר מוקדם הוא שהרי עדים אחרים אין נאמנין בכך פירשו בתלמוד המערב שעידי השטר בעצמם הם שמעידים כך ואע"פ שאמרו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי והרי הם חוזרים ומגידים והדבר ידוע כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הם מפרשים אותה בשאמרו לא חתמנו הואיל ואין מכחישין ענין מעשה השטר אין כאן חוזר ומגיד ונסח דבריהם מאן מודע הן הן עדיו והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן דאמרי לא חתמנו ברם הכא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומ"מ תלמוד בבלי אינו סובל ענין זה שהרי מ"מ הם משימים עצמם רשעים בכך ולעולם אין אדם נאמן במה שמשים עצמו רשע אלא שמ"מ יראה לי שכן הואיל ואינם סבורים להרשיע את עצמם בכך שהרי אין אומרים בפירוש הקדמנוה אלא בטבת בשנה שניה היתה וסבורים הם שמאוחרת היתה וכגון שהיה כתוב בו באחד בניסן לוה וכו' והם מעידים אנו זכורים שההלואה היתה בתשרי של שנה שניה ולא חששנו על זמן השטר ולא נתננו לבעליו וחתמנו זו בניסן ואין אנו זכורים אם בניסן שלפני תשרי אם שאחריו ונמצא שהם אין זוכרים את רשעותם אלא אנו למדין רשעותם מתוך מחקר דבריהם אבל הם אין זוכרים את רשעותם ואין סוברים להרשיע את עצמם וכל כיוצא בזה נאמנים וי"מ אותה בדרך שאף הם בשעת מעשה לא לדבר עברה נתכונו כגון שהלוה תבע את המלוה להלוות לו מנה זה בתמוז והזמינו עדים אלו לשעבד לו נכסיו בפניהם בלא צואת עשיית השטר ובלא קנין ונתארך הדבר שלא לקח זה את המעות עד טבת ובטבת לקח זה מעותיו וחזר זה והזמין אותם העדים לעשות לו את השטר וכסבור שהם ראויים לחתימה מזמן העדות הראשון ואין הדבר כן אחר שלא קנו מידו ומכאן כתבו קצת מפרשים שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו אין בו משום משים עצמו רשע ולא משום חוזר ומגיד אלא שמגדולי המפרשים חולקים שלא לומר כן אלא במי שאין דרכו לדקדק על הדרך שאמרו באחרון של בתרא קס"ח א' צורבא מרבנן לאו ארחיה למידק ויש מי שמפרש עדות זו אף בעדים אחרים שאמרו אנו,,, ואינו הלואה שעליה נעשה שטר זה וידענו שהוא מוקדם ומכירין את השטר בסימן מובהק או שהעידו עליהם שהקדימוה שמא תאמר הא מ"מ אוקי תרי לבהדיה תרי ואוקא שטרא אחזקיה אדרבה אוקי תרי לבהדיה תרי ואוקא ממונא בחזקת מריה ויש חולקין בזו ומ"מ אם לא היה שטר זה מתקיים אלא על פיהם של אותם אחרים והם הם שקיימוה הם הם שבטלוה נאמנים לדברי הכל.

וכן נכלל בדין שטר מוקדם שטר שלוה בו ופרעו למחר וחזר ולוה בו ומ"מ אם פרעו ביומו וחזר ולוה בו ביומו אינו שטר מוקדם אלא שהוא פסול מטעם שכבר נמחל שעבודו כמו שיתבאר במקומו אבל אם כתבו שטרו בניסן או אף אם קנו מידו לדעתנו כמו שיתבאר במקומו ונתאחר הלוה מליקח המעות עד תשרי אין זה מוקדם כלל וטורף מזמן השטר בלא שום פקפוק והזהר בענין זה שכבר טעו בו הרבה מן התלמידים.

פרק ארבעה ראשי שנים

תוספות בד"ה למלכים כו' ובפ"ק דע"ז אמרינן דבגולה אין מונין אלא למלכי יון כו' וצריך לפרש דא"צ שלום מלכות אלא בגט כו' עכ"ל ר"ל דקשיא להו דבגולה אין מונין לשטרות אלא למלכי יון ולא חיישינן לשלום אותו מלכות שהוא שם ואהא תירצו דצריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט כו' ועיין בתוס' בפ' הזורק וק"ל:

בד"ה לשטרות כו' משמע לפ"ה מספק היינו חושבים אותו מוקדם אי לאו דקבעו ניסן כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דא"נ היתה ההלואה ביום הכתיבה בכסליו בשנה שלישית ולא היה מוקדם היה מפסיד מספק לגבות מן הלקוחות שלקחו בשנה שלישית בתמוז כיון דאין הדיינין יודעין באיזה יום עמד המלך שאם עמד בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו וההלואה קדמה ללקוחות וטורף מהן ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו והמכירה קדמה ומספק אינו טורף ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ונראה דנ"מ כו' ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בב' בניסן דעביד איניש דטעי חד יומא כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז יש לקיים כשיטת רש"י שהדיינין יטעו ביום א' דהיינו שהמלך עמד בא' בתמוז ובו ביום בא' בתמוז היה ההלואה והכתיבה היה אח"כ בא' בכסליו ושטר מאוחר הוא והדיינין יטעו לומר שהמלך עמד בב' בתמוז נמצא ר"ח כסליו קודם לר"ח תמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא זה וי"ל שהתוס' ס"ל דאם ניחוש שיטעו הדיינין תקשה ליה כמ"ש התוס' גם לפירושם וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דהיינו לפרש"י בכה"ג שאם תהיה הכתיבה בכ"ט באדר בשנה השלישית למלך ועדים יעידו כי בשבט זה העבר הלוה לו והמלך עמד בר"ח ניסן והרי שבט העבר קודם לכ"ט של אדר וה"ל שטר מאוחר אבל הדיינין יטעו ביום אחד לומר שהמלך עמד בכ"ט באדר הרי ע"כ ששטר זה מוקדם הוא שנכתב קודם שנעשה ההלואה אחר כך בשבט זה העבר אלא ע"כ דלא ניחוש כלל שיטעו הדיינין אפי' ביום אחד אלא לטעות הסופר חיישינן וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה ש"ח המוקדמין כו' פי' בקונטרס פסולין לגבי משעבדי כו' עכ"ל אבל מפרש"י דהכא אינו מוכרח דגובה בשטר זה אפי' מבני חרי אלא דהוי כמלוה על פה וגובה מבני חרי בלא שטר אם הודה הלוה ודו"ק:

בעזרת שוכן מעונה אתחיל לפרש מסכת ראש השנה

במשנה בפרש"י למלכים היו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וכו' כדאמרי' במסכת גיטין משום שלום מלכות עכ"ל. והקשו בתוס' דהכא למלכי ישראל איירי. ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת רש"י לפרש טעמא דמתניתין בהא דקתני למלכים דהיינו משום שלום מלכות. אלא ראיה הוא דקמייתי לדבריו במה שפירש דהא דקתני למלכים היינו לפי שהיו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וע"ז מייתי שפיר מדאמרי' בגיטין שתקנו משום שלום מלכות ואי לאו שמקודם זה היו ישראל רגילין למנות שטרותיהם למלכיהם וכן האומות היו רגילין בכך א"כ מאי שלום מלכות שייך בזה. אע"כ שמקודם היו רגילין בכך וא"כ לאחר שגלו היו ישראל צריכין לכתוב למלכי האומות שהיו כפופין תחת ידם והיינו שלום מלכות. דאל"כ יאמרו שאין מלכי אומות ההם נחשבין בעינינו מדאשתנו ממנהגם ממה שהיו נוהגין לכתוב מקודם שטרותיהם למלכים וזה ברור בכוונת רש"י. ומה שדקדקו התוספות עוד יבואר בסמוך מלשון התוספות וק"ל:

בא"ד אפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו עכ"ל נראה שכתב כן בדקדוק משום דלקמן דף יו"ד מייתי הש"ס פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ יום א' בשנה חשוב שנה ולר"א ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה וא"כ לר"מ אם עמד בכ"ט באדר משהגיע בא' בניסן עלתה שנה משא"כ לר"א דבעינן שלשים יום לא משכחת לה כלל אם עמד באחד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא הוי אלא כ"ט יום וא"כ לר"א איירי שעמד בסוף שבט דהיינו בכ"ט בו. אבל בסמוך בד"ה לנטיעה כתב רש"י ז"ל ואפי' נטעה באב כלתה שנתו בסוף אלול וכו'. והיינו משום דהתם לעולם לא משכחת לומר אם נטעה באלול דהא למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה לא משכחת לה דהא אלול לא מצינו מעובר ואי למ"ד יום א' בשנה נמי לא משכחת לה דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ הא איהו בעי שלשים יום לקליטה כדאית' לקמן ואף דאנן לא קי"ל בהא כר"מ אלא כמ"ד שתי שבתות כדאיתא סוף פרק הערל מ"מ בהא דיום א' בשנה חשוב שנה נמי לא קי"ל כוותיה אלא כמ"ד למ"ד יום כמ"ש הרמב"ם בהל' ערלה ובהל' שביעית וכ"כ הטור והש"ע וא"כ יפה דקדק רש"י דלא משכחת לענין נטיעה בשום ענין אלא אם נטעה לסוף אב וק"ל:

בד"ה לשמיטין וליובלות משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה עכ"ל כוונתו נראה מבואר דקשיא ליה הא דתנינן לקמן ערב שביעית למ"ד יום אסור ליטע אי משום קליטה ואי משום תוספת שביעית ונהי דלענין קליטה איכא למימר דלא שייך אלא בנטיעת אילנות ולא בזריעה וחרישה ומש"ה דקדק רש"י לפ' כאן דקתני א' בתשרי לענין חרישה וזריעה לאפוקי נטיעה אבל אכתי קשה הא דקפסיק ותני א' בתשרי ר"ה לשמיטין ותיפוק ליה דאסור מא' באלול משום תוספת שביעית מש"ה מפרש רש"י דנקט מא' בתשרי דאסור מן התורה משא"כ תוספת שביעית סובר תנא דמתני' שהוא מדרבנן דאיכא מ"ד דמדרבנן ברפ"ק דמ"ק אבל קשיא לי למאן דמוקי לקמן מתני' דהכא כר' ונסיב אליבא דתנאי וא"כ לר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מקרא דבחריש ובקציר תשבות דע"כ לא מוקי לקרא דחריש וקציר תשבות לענין דקצירת עומר דוחה שבת דבמס' מנחות סוף פ' רבי ישמעאל מסקינן להדיא לר' אין קצירת עומר דוחה שבת ולולי פירוש רש"י אפשר לומר דהא דקתני אחד בתשרי היינו משום דיריעה וחרישה אוסרת בדיעבד משא"כ זריעה וחרישה דתוספת שביעית אינה אוסרת בדיעבד ועיין מה שכתבתי לקמן בזה דף כ'. והא דלא קתני א' באלול ר"ה לתוספת שביעית דאסור לכתחילה היינו משום דלא פסיקא ליה למימר אחד באלול כיון דתוספת ל' יום דאלול זמנין מלא זמנין חסר כנ"ל ודו"ק:

בתוספת בד"ה למלכים פי' בקונטרס וכו' ודוקא גבי גטין עכ"ל ונראה דשני קושיות קשיא להו דמעיקרא מקשו לפי' הקונטרט דהכא למלכי ישראל איירי ואם כן לא שייך שלום מלכות. ותו קשיא להו דבלא"ה לא שייך כלל במילתא דשטרות טעמא דשלום מלכות אפילו לשטרות דאחד בתשרי דהיינו למלכי א"ה דבגיטין אמרינן דטעמא דשלום מלכות ופסלינן בהו למלכות יון ואם כן משמע דבמלכות יון ליכא שלום מלכות ואילו בשטרות משמע בפ"ק דעבודת כוכבים שהיה מונין למלכי יון מיהו אם נפרש דברי תוס' דעיקר כוונתם להקשות דאי ס"ד בשטרות נמי שייך טעמא דשלום מלכות הוי לן למיפסל נמי כשנכתב למלכות יון דומיא דגטין בזה לא היה מקום לקושייתם דהא בגטין גופא מקשה הש"ס ומשום שלום מלכות תצא ומסקינן דהיינו משום חומרא דגיטין כדמשמע שם להדיא מלשון רש"י ותוספת ע"ש דף פ'. וא"כ מהיכי תיתי נפסל בשטרות אע"כ דעיקר קושיית התוס' כיון דחזינן מיהא במלכות יון ליכא שלום מלכות מדפסלינן בגיטין ממילא תו לא מצינן לפרש ההיא לשטרות דהכא אפילו בסיפא דמתני' דאיירי למלכי א"ה דליהוי טעמא משום שלום מלכות דהא בפ"ק דעכו"ם משמע שלא היו כותבין בשטרות בגולה שום מלכות אלא מלכות יון בלבד ואם כן ע"כ לא שייך בשטרות שלו' מלכות. אלא דאף לפי' זה קשיא לי טובא דהאיך אפשר לומר דלשטרות קתני בסיפא דמתניתין דאחד בתשרי דאיירי למלכות יון כדאיירי בפ"ק דעכו"ם דהיינו מיום שתפשו בו יוונים המלכות. דא"כ תו לא מפרשי הא דאמרינן לקמן דאחד בתשרי ר"ה למלכי א"ה דנ"מ לשטרות כדמסיק שט"ח המוקדמין פסולין ומשמע דיהיב טעמא שקבעו אחד בתשרי ולא יום שעמד בו כמו שפרש"י ותוס' בסמוך וא"כ אי איירי למלכות יון דלעולם מונין מנין אחד ליום שתפסו המלכות אם כן אכתי אמאי קבעו באחד בתשרי דהו"ל למקבע אותו יום שתפסו המלכות וכיון דלעולם מונין לאותו יום הקבוע ותו ליכא למיטעי מה לי אחד בתשרי מה לי יום אחר אע"כ דלשטרות דסיפא דמתני' היינו למלכי א"ה ממש לכל מלך ומלך שעמד זה אחר זה היו מונין לו. וכך היו רגילין בימי חכמי המשנה לכתוב בשטרות. אלא דבימי האמוראים נשתנה שהיו מונין למלכי יון בלבד דהיינו משום דתפסו יוונים המלכות. ויותר נראה דלעולם היו רגילין בשני המנהגים ואין קפידא לענין שטרות יש שהיו מונין למלכי א"ה ממש ויש למלכות יון מיום שתפסו המלכות. והא דאמרינן בפ"ק דעכו"ם בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד מלתא אחריתי היא כמבואר שם שהיו כותבין בשטרות סתם בכך וכך כמה מאות שנה ולא פירשו הדבר לאיזה מנין נתכוונו ונסתפקו בגמרא אי למלכות יון או ליציאת מצרים שהיה החשבון מכוון אלא דשבקו לאלפא קמאי ונקטו לאלפא בתראי ועל זה מסיק הש"ס דאותו מניין אינו אלא למלכות יון בלבד ולמעוטי יציאת מצרים הוא דקאמר כנ"ל ברור. ולפ"ז נתיישבה שיטת רש"י בשמעתין כהוגן. מיהו אפשר דהתוס' נמי מפרשי הכי האי דעכו"ם אפ"ה מקשו שפיר מדמצינן מיהו בגולה שהיו מונין מיום שתפסו יוונים המלכות ולא כתבו לשנות המלך ממש דהא במלכות יוונית ליכא שלום מלכות. אע"כ דבשטרות לא שייך שלום מלכות אלא שאין ל' התוספות סובל כן וצ"ע. אמנם ראיתי בספר העיטור שהביא שני דיעות אהאי מימרא דבגולה לא היו מונין אלא למלכות יון אית דאמרי למעוטי שאר מלכים ואית דאמרי למעוטי יציאת מצרים ואין כאן מקומו להאריך דאפשר דהני דסברי למעוטי שאר שטרות לא מפרשי האי נ"מ לשטרות לענין מה שלא קבעו יום שעמד בו כפירוש רש"י ותוספות אלא כפירוש הר"ן והרשב"א כמו שאפרש בסמוך אבל לפירש"י ותוס' נלע"ד דמוכרח לפרש האי דבגולה אין מונין כדפרישית ודו"ק:

בגמ' למאי הילכתא ופרש"י למה קבעו יום מיוחד אימא שכל מלך ומלך מונין מיום שעמד בו וכן נראה מפי' התוספות. וזה לי כמה שנים שנתקשיתי בזה מאד דהאיך אפשר לומר דמונין מיום שעמד בו. דהא לקמן ילפינן מקראי שהמלכים עצמם מימות שלמה ואילך היו מונין ימי מלכותם מניסן ודוחק לומר דאקרא גופא מקשה למה קבעו יום מיוחד ומסיק דהיינו משום שטרות דהא לפרש"י עיקר הטעם אינו אלא משום חשש פסול שטרי המוקדמין והא מילתא גזירת חכמים בעלמא איכא משום גזירה שמא יגב' מזמן ראשון כדאיתא בכמה דוכתי ובפר' המניח איכא למ"ד במחלוקת שנויה. ומעודי היה רגיל על לשוני לומר דלולי פירש"י ותוס' היה נראה לפרש דהא דקאמר למאי הילכתא לאו משום דקשיא ליה למה קבעו יום מיוחד דודאי מקראי ילפי'. אלא דקשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא פי' למאי נ"מ קחשיב ליה ר"ה כיון שאין זה אלא מנהג מלכים בעלמא ומאי נ"מ לדינא וע"ז מסיק דנ"מ לשטרות. אלא דנראה שלא רצה רש"י לפרש כן דא"כ אמאי מייתי האי דשט"ח המוקדמין פסולין דבמאי דקאמר לשטרות לחוד סגי. דנ"מ לענין טריפת לקוחות וכדמייתי התוס' בשם הירושלמי. אע"כ דעיקר קושית הש"ס אמאי קבעו יום מיוחד ולא יום שעמד בו וע"ז משני לשטרות והיינו משום דלא ליתי למיטעי והיינו משום שט"ח המוקדמין משא"כ לענין טריפת לקוחות לא שייך לומר דאתי למיטעי שהרי הלקוחות יתנו לב לטעון אייתי ראיה שזמן שטרך קודם. ומילתא דפשיטא היא שאין לחוש שמא ישכחו כל העולם מתי שעמד המלך. אבל לענין מוקדמין ודאי חיישינן והיינו כדפרש"י שאותן הדיינים שיבורר להם שזמן השטר לא היה בזמן הלואה אלא שנסתפק להם אם היתה ההלואה בכסליו שקודם תמוז או לאחריו וא"כ לא ירגישו לשעתו אם הוא שטר מוקדם או לא ויחזירו השט"ח לבעליו שלא כדין דשמא יגבה מזמן ראשון לפני ב"ד אחר והלקוחות לא יתנו לב לטעון שום דבר דהא בכל שטרי דעלמא אמרינן מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כדאיתא בכמה דוכתי ואף למה שהבינו התוספת בלשון רש"י שמספק יחשבוהו למוקדם אין כוונתו שהב"ד יסתפקו בו שזה הספק עומד להתברר בודאי אלא דאפשר שהדיינים יטעו לשעה וידמה להם שהמלך עמד קודם כסליו ויחשבוהו למוקדם ויקרעוהו שלא כדין כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל אח"ז מצאתי שהר"ן ז"ל והרשב"א כתבו להדיא דהא דאמרי' למאי הילכתא כמו מאי נ"מ והעלו כן מחמת הקושיא שכתבתי אלא שפירשו הא דנ"מ לשטרות כפשטא דנ"מ לענין שטר מוקדם ולפ"ז ודאי קשה טובא דהא בכל שטרות נמי נ"מ טובא לענין טריפת הלקוחות:

אמנם לענ"ד אם נפרש האי למאי הילכתא כמו למאי נ"מ יש לי לפרש דהא דמייתי משטרות המוקדמין היינו משום שהדבר ברור שלא היו רגילין במנין המלכים אלא דוקא לכותבו בשטרות. וא"כ הא מלתא גופא צריך ראיה מאן יימר שהיו כותבין שום זמן בשטרות. דמסברא היה נראה שאין כותבין שום זמן אלא אם ירצה לטרוף מלקוחות צריך לאתויי ראיה אימת מטא שטרא לידיה כדמוכח הסוגיא גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין וכן בפ"ד אחין דף ל"א לכך מייתי ראיה ממתני' דשט"ח המוקדמין פסולין אלמא שהיו כותבין זמן בשטרות וא"כ ממילא נ"מ בכל שטרות לענין טריפת לקוחות כנלע"ד נכון לולי שאיני כדי לפרש מה שלא פירשו הקדמונים ודו"ק היטב ועיין מה שאכתוב בזה בסוף בל' התוספות:

בתוס' בד"ה לשטרות וכו' והשתא משמע לפירוש הקונטרס מספק כו' וא"א לומר כן עכ"ל. כבר כתבתי שאין הכרח מלשון רש"י לומר שהדיינים יפסלוהו בהחלט מחמת ספק אלא שיטעו לשעה בזמן שנות המלך. אמנם כן בר מן דין תורה היא וללמוד אני צריך אמאי פשיטא להתוס' דמספק יש להכשיר דהא קי"ל בכל דוכתי יד בעל השטר על התחתונה ומכל הני דמייתו התוס' ראיה דתלינן להכשיר מספק אם לדין יש תשובה דשאני התם דאחזוקי סהדי ברשיעי לא מחזקינן ומוקמינן להו בחזקת כשרות משא"כ בגוונא דהכא שהעדים עשו כהוגן כפי שיטת רש"י וכמו שיבואר אלא שהספק נולד ממילא מחמת ההלואה וא"כ מנ"ל להכשיר ולהוציא ממון מספק. והנה לא נעלם ממני מה שכתבו הפוסקים דכל היכא דאיכא ספק וטעות בשטר בענין שיתבטל השטר לגמרי אמרינן ביה יד בעל השטר על העליונה ומקור הדין הוא מתשובת מהר"י קולון ז"ל הובא בח"מ סי' מ"ג. אמנם מהתם נמי ליכא ראיה דאיירי שהספק הוא בעיקר השטר קודם שחתמו העדים א"כ מסתמא אטרוחי בכדי ל"ל לכתוב ולחתום בדבר שאינו מועיל כלל אע"כ שנעשה באופן המועיל מש"ה אמרינן יד בעל השטר על עליונה משא"כ הכא שבשעת הכתיבה והחתימה נעשה בהכשר והספק נולד ממילא מנ"ל דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אמנם כן ראיתי בס' העיטור במאמר זמן דכל היכא דאיכא ספק בשטר אם הוא מוקדם או מאוחר איכא פלוגתא בין רבוותא ע"ש. ובאמת דמאי דמייתי שם ראיה מפ"ק דעכו"ם בההיא שטרא דכתוב שית שנין יתירתא ליכא ראיה דהתם פרש"י הטעם דלא שכיח שימחול אדם שיעבוד עד ששה שנים וא"כ אדרבא מסברא זו יש לתלות הכא טפי במוקדם ובמאוחר. אע"פ שיש לחלק מ"מ ראיה גמורה ליכא ועוד שאין הנדון של העיטור דומה לראיה דנדון דידן דהתם נמי איירי בענין שאם נחשבהו למוקדם העדים עשו שלא כהוגן. תדע דהא למה שכתבו התוס' כאן פשיטא להו דלא משכחת מוקדם שעשו העדים כהוגן משא"כ לשיטת רש"י דמשכחת שפיר מוקדם שהעדים עשו כהוגן וכמו שאבאר א"כ אין קושיא אם נפסלוהו מספק ועוד קשה כיון דעיקר טעם פסול המוקדם הוא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. א"כ הרי התוס' גופייהו מודים דמזמן ראשון ודאי לא מצי למיגבי מספק דמילתא דפשיטא היא דהמע"ה א"כ השטר פסול ממילא לגמרי משום האי גזירה גופא שמא יגבה מזמן ראשון שהלקוחות לא ירגישו שום ריעותא בזה השטר ויאמרו מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כמ"ש ודברי התוספות בזה צ"ע לדעתי ודו"ק:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים נראה לי בס"ד הטעם דמונין למלכי ישראל באחד בניסן מפני כי אחד בניסן נטל עשרה עטרות (שבת פז:) והמלכים נשרשים במלכות שהיא עשירית לכן בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דמונין למלכי ישראל מניסן ומלכי אומות העולם מתשרי לעשות סימנא טבא למלכי ישראל כי אותיות נִיסָן היוצאים במבטא הלוך וגדול הנו"ן חמשים והסמך ששים ונו"ן פשוטה בת"ש כן מלכותם תהיה הלוך וגדול וסופה תהיה למלך המשיח דכתיב ביה (ישעיה נב, יג) 'יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד' מה שאין כן אותיות תִּשְׁרֵי הלוך וחסור לכך מונין לאומות העולם מתשרי. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי ניסן שולט בו צירוף שם הוי"ה ככתבו שהוא רחמים גמורים אך תשרי שולט בו צירוף והי"ה שהוא דין ולכן כתיב בדוד (שמואל א' יח, יד) 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַהֳ' עִמּוֹ' דייקא השם ככתבו. גם נִיסָן [170] הוא מספר סופי תיבות אברהם יצחק ישראל שבזכותם תתקיים המלכות בישראל לכך בירכם השם יתברך (בראשית לה, יא) 'וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ'. או יובן בס"ד מילוי נִיסָן [נ-"ן (50)+ י-ו"ד (10) + ס-מ"ך (60) + נ-"ן (50) = 170] הוא מספר נִיסָן [170] נמצא ניסן כפול וכן מלכי ישראל שהם מלכים למטה וגם למעלה בשמים חשובים מלכים מה שאין כן מלכי אומות העולם הם מלכים למטה דוקא ולכן כופלים שלום למלך ישראל דכתיב (דברי הימים א' יב, יט) 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ'.