מסכת פסחים דף פ״א עמוד ב׳

אינו דין שהותרה לו טומאת התהום היתר גמור ואפילו איכא טהורין:

מהלכה כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח:

ומי דיינינן קל וחומר מהלכה והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן:

דר"א ור"ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק"ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר"א לר"ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה:

וטומאת התהום שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק"ו מהלכה:

אי זהו טומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח:

במחוורת עליו שתהא ברורה לו:

לכם טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם והאי לכם קאי נמי אטמא:

לריש לקיש דאמר כדרך עד דידעי בה כ"ע קשה לריב"א דבנזיר בסופו (דף סג.) איתא הך מסקנא ולא מייתי התם מילתיה דר' יוחנן ולא פריך נמי אלא לר"א וקאמר בשלמא למ"ד כדרך שפיר והיא מסוגיות החלוקות:

אלא לפני זריקה נמי מרצה ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפילו אחד מן הדמים ונטמא תנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מז.) יביא שאר קרבנות ויטהר אפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו וריצוי דטומאת התהום דכולה שמעתין היינו שאינו סותר נזירותו כדפי' לעיל אי בנזיר כי ימות מת עליו כו' וקשה לר"י דבפר' בתרא דנזיר (דף סג.) תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי ליה ר' יוחנן בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח ואע"ג דגילוח הוה אחר זריקה כדתנן בג' מינים (שם דף מו.) גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה ואי גילוח הוא לפני זריקה יביא זבח אחר לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא ולכך מרצה הכא לפני זריקה:

וטמא וטהור לכתחלה הוא ודווקא לפני זריקה אבל לפני שחיטה לא כמו שהביא בקונטרס במתני' מתוספתא:

המוצא מת מושכב כו' בפ' בתרא דנזיר (דף סה.) דייק על ההיא משנה דהתם המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב וקשה לריב"א דהכא ביושב אתי שפיר טפי מבמושכב דבמושכב לא הוי כולי האי טומאת התהום אם קברוהו שם וי"ל דמושכב נקט בשביל תרומה שהוא תופס כל רוחב הדרך ואי אפשר שלא יאהיל או יסיט אבל יושב לא דאיכא למימר שמא לא האהיל כנגדו:

ובקבר אפי' כו' וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת והא דפי' בקונטרס שהקבר מצרפו משום דכתיב או בקבר אין נראה לר"י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומשום הכי נמי הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו:

מצאו טמון בתבן כו' משום דלפי מה שמצאנוהו עכשיו לא היה ראוי להכיר לאחד בסוף העולם אבל במים ראוי להכיר:

נטמא רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי כו' נראה הטעם משום דלב בית דין מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן ולא לכל דמתוך ציקנותן היו נמנעין מלשורפו ואתי לידי עבירה ודוקא בציקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמרא דעשאוהו כציקנין אבל אדם אחר לא ואפילו למאן דלית ליה בפ"ק דשבועות (יא.) לב ב"ד מתנה עליהן ה"מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו:

בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אמר רבה קל וחומר ומה יחיד שלא הותרה לו טומאה ידועה שהיחיד אם נתבררה טומאה נדחה לפסח שני הותרה לו טומאת התהום כדתנן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה צבור שהותרה להם לטומאה ידועה שנאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עושין אותן בטומאה אינו דין שהותרה לצבור טומאת התהום וכהן המרצה בתמיד קרבן ציבור הוא וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל ואקשי' ומי דיינינן קל וחומר מהלכה טומאת התהום ליחיד הלכה היא וקרבן ציבור קל וחומר והתניא אמר לו רבי עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה וזו דר' עקיבא עיקרה בנזיר פ' כהן גדול ונזיר וקל וחומר דרבא מפורש בירושלמי אלא אמר רבא גמר במועדו בגזירה שוה מפסח:

היכא כתיבא טומאת התהום בנזיר אמר רבי אליעזר שנאמר וכי ימות מת עליו וגו' במחוורת עליו כלומר ידיעה ברורה. בפסח ר' יוחנן אמר שנאמר טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לכם במחוורת לכם ריש לקיש אומר או בדרך רחוקה מה דרך בגלוי אף כל טומאה גלויה ואותבינן עלייהו איזו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לר' אלעזר דאמר וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הוא שחייב עליה וכל מה שאינה מחוורת עליו אע"פ שאחרים יודעין אותו הרי היא טומאת התהום ולרבי יוחנן דמפיק לה מלכם תרי' הא ידע בה אחד טומאת התהום קרינא ביה ולריש לקיש דמפיק לה מדרך כל שאינו גלוי לכל אדם כדרך הרי היא טומאת התהום האי מתני' דקתני אפילו ידע בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לכלן ונדחו כלם ואוקימ' אלא בטומאת התהום הלכתא גמירא לה וקרא אסמכתא בעלמא:

אמר מר בר רב אשי אפילו אם נודע לו שנטמא לפני זריקה הציץ מרצה:

המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור בד"א בשאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור שאני אומר ממקום טהור עובר בד"א שנמצא שלם אבל משובר ומפורק טהור אימור ביני שוקיו עבר ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו בד"א במהלך ברגליו כו' מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זו טומאת התהום במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד לאפוקי הרוג שהרי הכי בו מי שהרגו: ירוש' בסוף הפ' ר' יוחנן בר מזיה בשם ר' פנחס ממה דנן חמיי רבנן שלוחים מגדליהן תחת' אגף של הר הבית: תאני ר' יהודה מחילות שתחת היכל (קודש) [חול] אמר ריש לקיש ומתני' אמרה כן ומדורה היתה שם ובית כסא של כבוד היה שם וכו' אמר ר' וכי צואה טמאה היא אלא נקיות ויי דא אמ' יוצא והלך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו':

עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שמטמא במגע ובמשא ולא באהל אבל רביעית דם מטמא באהל והנזיר מגלח על מגע של עצם כשעורה ואינו מגלח על רביעית דם אלא על חצי לוג כמו שיתבאר במקומו:

כל שהתרנו בטומאת התהום בין בכהן בין בבעלים ענינו אפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם:

כבר ביארנו שטומאת התהום היא שלא נודעה לשום אדם שבעולם אבל כל שנודעה לשום אדם אע"פ שלא נודעה לו אין זו טומאת התהום ולפיכך הרוג אינו קרוי טומאת התהום שהרי ידע בה ההורג וכן כל שהיה המת במקום המגולה היה טמון בתבן או בעפר וצרורות הרי זה טומאת התהום שמא אותו תבן או עפר וצרורות מאליהם באו ולא נתכסה על ידי אדם אבל אם נמצא במים או באפלה או בנקיקי הסלעים אין זה טומאת התהום:

המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והיה טומאת התהום אלא שעכשיו נתגלית וידע בעצמו שכבר עבר בה ולא הרגיש טמא לאכילת תרומה אע"פ שהיא ברשות הרבים שבודאי נגע או הסיט או האהיל אבל להקרבת הפסח טהור הואיל ולא ידע בודאי שנטמא בו ושוחט ואוכל פסחו לערב וכן נזיר אינו סותר בה את מנינו במה דברים אמורים בשאין בו מקום לעבור כגון שממלא כל רוחב הדרך ואעפ"כ אינה טומאה ודאית הואיל ולא נתקל בה ולא ראהו כשעבר כגון שעבר בלילה שמא לא היה שם באותה שעה או שמא נטה דרך חוץ אבל אם היה דרך לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים הוא וכן אם לא היה המת שלם אלא נשבר או מפורק אף לתרומה טהור שמא בין פרקיו עבר ומ"מ בקבר אפילו נשבר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ואף זו שאמרו שבמפורק טהור דוקא במהלך ברגליו שאפשר שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל אבל אם היה טעון משא או רכוב אי אפשר שלא יסיט או יאהיל:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא שלם או רובו שורפי' אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה אמר הר"ם הכונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבאו לידי טומאה וציונו אותם לשרפו מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק ר' יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב גידים הם הגידים האסורין באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרפנו ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעקר אצלנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומאמר השם עד בקר רצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת יום טוב:

אמר המאירי נטמא שלם או רובו כלומר הדבר ידוע שנטמאו טעונים שריפה כנותר ונאמר בגמ' שכל הקדשים שריפתם כשרה במקום אכילתם ופסח הוא קדשים קלים ומתוך כך היתה שריפתם כשרה בכל העיר אלא שכשנטמא כלו או רבו יש כאן פשיעת בעלים ומתוך כך שורפין אותו לפני הבירה ר"ל במקדש כדי לביישו בפני הכל עד שיזהרו עליו פעם אחרת ואמר עליהם ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעים לו ונחלקו בגמ' בטעם זה אביי ורבא שלדעת אביי לא היה אלא כדי שלא לבייש מי שאין לו עצים ולדעת רבא טעם הדבר משום חשד שאם יתירו לשרפם בבירה בשלו אף כשנשארו מהם הוא מחזירם לביתו והרואים סבורים שמעצי המערכה גנב ליהנות מהם בביתו ונמצא לדעת רבא שאם שרפוהו בקש ובקנים ובשאר מיני עצים הפסולים למערכה שומעין לו וכן הלכה וכן אין צריך לומר שאם בא לשרוף בביתו מעצי המערכה אין שומעין לו שלא יהנה במה שישתייר מהם ויבא לידי מעילה ומה שנשתמש מהן לשרפה זו אין בו מעילה שכן הוא תנאי בית דין מתחלת הקדשן:

נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שאין כאן פשיעה כל כך שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר ואם בא לעשות בעצי המערכה אין שומעין לו שמא ישארו מהם ויהנה בהם אחר שהם בביתו ויבא לידי מעילה:

והצייקנין ר"ל אנשים שעינם צרה בממונם לא היו חוששין לבושת ומביאים אותו המעוט או הנותר לבירה ושורפין אותו שם מעצי המערכה וכן אמרו בגמ' שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים והוא מקום מחוץ לירושלים שממנו רואין את הבירה שורפו במקומו ואין מטריחין אותו לחזור אחר שנתרחק ממקום ראייתו אע"פ שאין מקומו מקום אכילת קדשים שמתוך הטורח הקלו בו ואם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אם יש בו כזית או יותר ואע"פ שאין כאן אלא מיעוטו ופרשנו שבמיעוטו אינו צריך לשרפו לפני הבירה בזו הוא שאמרו מפני שסתם דבר זה הוא באכסנאי ואין לו עצים מצויים ודינו כצייקנים אבל אם היה מבני ירושלים ראוי לו שישרפנו בביתו בעצי עצמו אא"כ הוא מן הצייקנים:

בד"ה אלא לפני כו' ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפי' אחד מן כו' עכ"ל [ב] צ"ע דמהך מתני' דמהני זריקת א' מן הדמים אפילו בטומאה ידוע שאינו סותר תקשי ליה להך לישנא דבעי למימר דאפי' בטומאת התהום לפני זריקה לא מרצה טפי ה"ל למדחי הך לישנא בפשיטות מהך משנה שלימה מדדחי ליה מהך ברייתא דהמוצא מת מושכב כו' [ג] ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דגילוח הוה אחר זריקה כו' לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי לר"א כיון דתגלחת הוה אחר זריקה ומעכבא וסותר אפילו בטומאת התהום אם נודע לו קודם גילוח כמ"ש התוס' לעיל א"כ היאך מצינו למימר בטומאת התהום דאפילו נודע לו לפני זריקה אינו סותר כיון דהגילוח הוא אחריו ונודע לו קודם לכן וסותר לר"א דתגלחת מעכבת ויש ליישב אע"ג דתגלחת מעכבת מ"מ אינו מעכב להיות דוקא אחר זריקה והשתא איירי הכא דכבר גילח קודם זריקה ואח"כ נודע לו קודם זריקת שום דם דאינו סותר בטומאת התהום ודו"ק:

בד"ה המוצא כו' ההיא משנה דהתם המוצא כו' דהכא ביושב א"ש טפי כו' עכ"ל דבמצוי דהיינו שהיה קבר ידוע שם וכן בהרוג שהרוצח הרגו הרי יש א' בסוף העולם שהכיר בו ניחא אבל ביושב א"ש טפי כו' ולא ניחא להו למימר לרבותא נקט מושכב דמשמע להו דלדיוקא קאמר נמי מושכב כמו המוצא מת כו' וכדאמרי' התם וק"ל:

בד"ה ובקבר כו' הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי כו' עכ"ל משא"כ הכא שלא נקבר שם בכוונה אלא שנפל מאליו בקבר מסברא דליכא כיסוי עליו וק"ל:

בד"ה נטמא כו' לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול כו' עכ"ל להך טעמא דאמר לקמן דלפני הבירה מעצי עצמו לא כדי שלא לבייש מי שאין לו ניחא נמי הכא בלאו טעמא דלא הטריחוהו כו' אלא לטעמא דלקמן דמפני החשד הכא אי הוו נטמאין רובו נמי שורפו לפני הבירה מעצי עצמן ליכא חשד כלל ולקמן הוצרך להך טעמא דאפילו אם הוא רוצה למטרח עצמו אין שומעין לו ודו"ק:

תוס' ד"ה אלא לפני זריקה יביא שאר קרבנות לא זכיתי להבין הא שם בנטמא אח"כ בזה אינו סותר בטומאה ידוע אבל אם נודע שטמא למפרע בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר וה' יאיר עיני:

תוס' ד"ה אלא כו' תנן בג' מינים תמוה לי, הא שם דנטמא אח"כ בזה אינו סותר בטומאה ידועה, אבל אם נודע שהי' טמא למפרע, בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר:

תד"ה אלא לפני זריקה כו' אפי' בטומאה ידוע אינו סותר נזירתו וכו' לא זכיתי להבין דזהו דוקא אם נטמא לאחר שנזרק א' מהדמים משא"כ באומרים ליה טמא הייא מקודם בטומאה ידוע ולעולם בזה באמת סותר וכמו שכ' בתוספתא שבפירש"י במתני' בהדיא ובכה"ג טומאת תהום עדיפא דאף דטמא למפרע מ"מ הלכתא גמירי לה דאינו סותר: