מסכת פסחים דף ע״א עמוד ב׳

או אינו אלא ליום ולילה דהאי בקר בוקרו של ט"ו קאמר:

כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר) מכלל דנאכלת כל יום הראשון של יום טוב וקאמר לבקר דלא תלין עד בקר שני:

או אינו אלא בקר ראשון לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו הא אמרת ביום הראשון חד ולבקר תרי:

ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים דנפקא לן מקרא אחרינא דיש חגיגה נאכלת לשני ימים ולקמן מפרש היכא אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה בשאר חגיגות חוץ מזו:

לימד על חגיגת י"ד כו' ולקמן מפרש במאי מישתמע ליה והשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק אתקפתי' דתנא לבשר לא בעי ראשית:

כשהוא אומר אם נדר באכילת שלמים שני ימים אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו' הרי שני ימים ולילה שבינתיים והוה ליה למיכתב נדר ונדבה אם נדר למה לי ריבה אף שלמי חובה לאכילת שני ימים:

הכי קאמר או אינו אלא ליום ולילה והאי דכתב ביום הראשון לבוקר מילתא אחריתי היא ובשתי חגיגות דיבר הכתוב חגיגת ארבעה עשר וחמשה עשר זו לבוקרה וזו לבוקרה והכי משמע קרא לא ילין מבשר חגיגת י"ד אשר תזבח בערב וסתם לינה לבוקרה משמע ומאותה שתזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת חמשה עשר לא ילין לבוקר של ששה עשר:

הדר אמר תנא ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו כלומר באיזו חגיגה חוץ מזו אני מקיים את אשר אני מוצא שנאכלת לשני ימים הרי השווית את כולן והיכן אני מוצא כשהוא אומר אם נדר הרי מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים ואיזו היא על כרחיך לימד על חגיגת י"ד כו' והאיך לימד דעל כרחיך אי נמי אם נדר בחגיגת ט"ו משוית ליה דקילא דאינה באה עם הפסח שמעת בה מיהא דנאכלת לשני ימים וביום הראשון לבקר על כרחיך לאו אחגיגת ט"ו קאי אלא אאשר תזבח בערב ולימד שתאכלנה כל יום הראשון עד בקר שני:

לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד תימה לר"י דתניא בסוף פרק כל הפסולים (זבחים לו) ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופי' בקונ' התם שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד והשתא ההיא ברייתא כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני ימים ולבן תימא (לעיל פסחים ד' ע.) נמי דנאכלת ליום ולילה נפקא ליה מדהוקש לפסח והתם נפקא ליה מדכתיב זבח תודת שלמיו על כן נראה לר"י דשלמים הבאים מחמת פסח דקתני התם היינו מותר הפסח שקרב שלמים והשתא אתי שפיר דלקמן פרק האשה (פסחים ד' פט.) אמרינן דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ומנא לן אי לא מקרא דהתם ובת"כ בפרשת צו את אהרן משמע בהדיא כפי' ר"י דדריש התם האי קרא דבשר זבח תודת שלמיו לשלמים הבאים מחמת פסח ובתר הכי מייתי ההיא דשמעתין ודריש מלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים ולילה אחד אלמא משמע דההיא דלעיל איירי במותר הפסח שקרב שלמים:

והאיך כוליה קרא לחגיגת י"ד תימה לרשב"א כיון דכולי' קרא בחגיגת י"ד איירי ומאי בקר בקר שני א"כ תאכל לשני ימים ושני לילות דקרא משמע שאינה נפסלת עד בקר שני אבל ליל בקר שני נאכלת:

כל היכא דכתב בקר סתמא בקר ראשון תימה לר"י דבסוף ערבי פסחים (לקמן פסחים קכ:) דריש בקר בקר שני אף על גב דכתיב סתמא:

אמר מר או אינו אלא בקר ראשון והא אמרת כשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור אמרי הכי קאמר או אינו אלא בקר ראשון ובשתי חגיגות הכתוב מדבר אחד חגיגת ארבע' עשר ואחד חגיגת ט"ו וזו לבוקרה וזו לבוקרה הדר אמר אלא חגיגה דתנינן חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד נימא חוץ מזו ורבינה מנדר אם נדבה הא [במאי] קא פשטת דכתיב בהאי קרא תרתי חגיגות ותרוייהו ליום אחד אלא ודאי האי דכתיב ביום הראשון לבקר לא בא אלא ללמד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וטעמא דכתב רחמנא ביום הראשון לבוקר דמשמע בקר של יום (שהרי) [שהוא] אחרי יום ראשון [הא לא"ה] הוה אמינא מאי בקר בבקר ראשון ואף על גב דלא כתיב ראשית וקשיא לרב כהנא. אבל שלמים הבאים מחמת פסח אין נאכלין אלא ליום אחד דתניא בתורת כהנים ובשר זבח תודת שלמיו הרי זה בא ללמד שיהא נאכלין ליום אחד אין לי אלא תודה לחמה מנין ת"ל קרבנו ומנין לרבות הולדות ותמורות ת"ל ובשר ומנין לרבות חטאת ואשם ת"ל זבח ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח ת"ל שלמיו:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשם פסח או לשם שלמים בשבת חייב עליו.

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח אם אינן ראויים חייב ואם ראויים הם ר' אליעזר מחייב חטאת ר' יהושע פוטר אמר לו ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששנה את שמו חייב הזבחים שהן אסורין לשמן כששנה את שמן אינו דין שיהא חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור תאמר בזבחי' ששנן לדבר מותר אמר לו ר' אליעזר אמורי צבור יוכיחו שהם מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ר' מאיר אומר השוחט לשם אימורי הצבור פטור אמר הר"ם מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהם בשבת וידוע כי השלמים ושאר הקרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שנה שמן לדבר מותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת ומאמר ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת ואע"פ ששנהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע על זה כאשר אמרנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידין והמוספין שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהם ולא גורעין מהן ולפי שהן ידועין במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו ולערלים ולטמאים חייב לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים פטור שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות כבר ביארנו בפרק החמשי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר ולפיכך כששחט בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחט בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואחר כך שחטהו בשבת וכמו כן כשנמצאת בו טריפות גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהם אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד אחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת:

אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת וכו' כבר ידעת שכל עבירה שחייבים על זדונה כרת אם שגג בה נתחייב חטאת חוץ מפסח ומילה מפני שהן עשה ואין חטאת אלא בלא תעשה כדכתיב אשר לא תעשינה וחוץ ממגדף שאין בו מעשה ואין חטאת אלא בדבר שיש בו מעשה כדכתיב לעושה בשגגה מעתה שבת הרי יש בעשיית מלאכה שבו מעשה ועובר על לא תעשה ויש בזדונה כרת בלא התראה ומתוך כך עשה בה בה מלאכה בשגגה חייב חטאת והדבר ידוע במקומו שכל העושה מצוה ונמשך בעשייתה בשוגג עבירה מאותן שיש כרת בזדונן פטור מחטאת הואיל ובדבר מצוה טעה ומצוה כל שהוא עשה כגון שהיה בא על יבמתו לקנותה במצות יבום ואח"כ נודע לו שנדה היתה פטור שהרי בעל ברשות כמו שיתבאר ומתוך כך אמרו במשנה זו שהשוחט את הפסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת שלא לשם פסח והוא טועה לומר שכמו שהותר בשחיטתו לשם פסח כך יהא מותר לשחטו לשם שלמים חייב חטאת שאין כאן מצוה ולא שחט ברשות שאע"פ שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים פסח וחטאת מיהא יצאו מן הכלל כמו שהתבאר ופרשוה בגמ' בעקר ממנו שם פסח כלומר שיודע שהוא פסח והוא שוחטו לשם שלמים שהזבח פסול אבל אם היה טועה לגמרי כלומר שהיה סבור שהוא שלמים ושוחטו לשם שלמים כשר שהזבח בדרך זה כשר שעקירת שם פסח בטעות אינה עקירה ועלה לבעלים לשם מה שהוא וכל שכן בשאר זבחים:

ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כגון שהיו שלמים ושחטן לשם פסח אם לא היו ראוים לפסח כגון שהיא נקבה או עגל או איל בן שתי שנים או בעל מום או שעדיין הוא חולין אלא שטעה לומר שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת או שנתעלמה ממנו שבת חייב חטאת שאין זה עוסק בדבר מצוה שהכל יודעין שאין זה כשר לפסח ולא שחט ברשות ולא עשה מצוה כלל אבל אם הוא ראוי לפסח כגון שהוא כבש בן שנתו פטור לדעת ר' יהושע שמתוך ההמייה הוא סבור שלשם פסח הקדישו וברשות שחט שהרי יש כאן מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אף הנשחטים לשם פסח לדעת ר' יהושע כמו שביארנו בפרק ראשון והרי יש כאן מצות קרבן אע"פ שצריך לפסח אחר ולפי מה שיתבאר בגמ' אם עקר בזדון כלומר שיודע שלזבח אחר הופרש ושוחטו לשם פסח הואיל ויודע שאינו עולה לו אין זה טועה במצות וכל ששוגג בו חייב חטאת וזהו שאמרו רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר מחייב מפני שהוא סובר שכל ששנה אחרים לשם פסח פסול ואין כאן מצוה כלל ונשאו ונתנו במחלוקת זו והוא שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע ומה אם פסח שהוא מותר לשמו כלומר מותר לשחטו שהרי פסח דוחה שבת כשעושהו לשם זבח אחר חייב כמו שהודית גם אתה זבחים ששחיטתם אף לשמן בשבת אסורה אינו דין שאם משנה אותם שלא לשמן יהא חייב חטאת ואמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח דין הוא שיהא חייב חטאת ששנהו לשם דבר ששחיטתו אסורה בשבת תאמר בזו ששינן לדבר שמותר לשחטו בשבת ואמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ר"ל תמידין ומוספין הקרבים בשבת שמותרין לשחטן בשבת לשמן ואם שחט שאר זבחים לשם אלו בשבת בשגגה חייב חטאת ואף ר' יהושע מודה בזו אלא שהשיב בה לא אם אמרת באימורי צבור דין הוא מפני (שאין) [שיש] להם קיצבא ואינו רואה הרבה עסוקים בדבר ולא היה לו לטעות תאמר בפסח שהכל צריכים לו והכל טרודים ויש בה כדי לטעות ואפילו שחט הוא כבר את פסחו ומ"מ זבח זה עומד בעזרה וסבור לשחטו לשם מי שהוא שלו ומתוך כך טעה ושחט זבחים אחרים לשם פסח ויש כאן מצות קרבן כמי שביארנו ומתוך כך פטור מחטאת:

ור' מאיר חולק עם שניהם באימורי צבור לומר שאף השוחט בכל שבתות השנה לשם תמידין ומוספין בשגגה פטור מחטאת שמקצת מצוה יש כאן שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ואפילו הוקרבו התמידין שהרי מ"מ נתנה שבת לידחות אצל תמידין ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אליעזר אלא כר' יהושע:

ובתוספתא אמרו עולות צבור ששחטן בשבת שלא לשמן בשגגה חייב ויקטיר אימורין לערב חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן בשגגה וזרק דמן שלא לשמן חייב חטאת שהורצו הבעלים שחט שתי חטאות או שתי עולות לצבור ואין צריכין אלא אחת חייב על האחרונה וגדולי המחברים כתבו שאם שחט קרבנות יחיד בשבת בשגגה חייב חטאת ובשרן מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק לשמן בין שוגג בין מזיד עלו לבעלים ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוגג חטאת:

שחט שלא לאוכליו כגון זקן וחולה או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים בשוגג חייב חטאת שהרי בכל אלו זבח פסול הוא אבל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו שהוא כשר כמו שביארנו בפרק ראשון פטור וכן בכולם:

שחט ונמצא בעל מום חייב שהרי הזבח פסול הוא וסרך עסק מצוה אין כאן שהיה לו לבדוק אם היא בעלת מום אם לאו אבל אם שחטו ונמצאת טרפה בסתר ר"ל במקום נסתר כגון בדקין או בקרום של מוח וכיוצא באלו פטור שלא היה לו לבדוק וסרך מצוה הוא אע"פ שאין הזבח כשר הואיל ולענין הטרפות אנוס הוא:

וכן אם שחטו בחזקת שיהא לו בעלים ונודע שאותם ששחטו לשמם משכו ידיהם הימנו לימנות באחר ונמצא נשחט שלא למנויים או שמתו בעלים או נטמאו ונדחו לפסח שני פטור אע"פ שהזבח פסול שמ"מ סרך מצוה יש כאן הואיל ושחטו בחזקת ענין שהיה כשר בו שמן הסתם לא היה לו לחקור בדברים אלו והרי טעותו כעין אונס:

תוס' בד"ה כל היכא כו' תימה לר"י דבסוף ערבי פסחים דריש בקר בקר שני כו' עכ"ל מיהו התם לא מסיק הכי דקאמר ר"א א"ל כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הפסח ששחטו כו' וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו עכ"ל דכיון דמוקי ליה בעוקר שידע שהוא פסח ומכוין לעקור לא הוה שוגג דלהוי חייב חטאת אלא משום דקסבר כשם שמותר לשמו כו' מיהו ה"מ לפרושי נמי בנעלם ממנו שבת כפירושו לקמן גבי כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיהו גבי כל הזבחים ששחטן כו' לא הוה צריך רש"י לפרש דנעלמה שבת ממנו או כסבור שמותר כו' כיון דמוקמינן לה בטועה שפיר הוה שוגג בלאו הכי כיון דהוו סבור דפסח היה ומותר לשוחטו בשבת ודו"ק:

בד"ה ר"א מחייב חטאת אע"פ שטעה בדבר מצוה עכ"ל לכאורה הכא איכא לפרושי דלכך מחייב ר"א משום דאליביה לא עשה מצוה דהא פסל לעיל אחרים לשם פסח אבל למאי דמוקי לה לקמן סיפא בטועה ורישא בעוקר משום דעקירה בטעות לא הוה עקירה לא הוה הזבח פסול בסיפא וה"ל שפיר עושה מצוה ואפילו בעשה מצוה מחייב ר"א כההיא דתינוקות דשכח ומל את של ערב שבת בשבת דמחייב ר"א כדלקמן וקרוב לזה כתב מהרש"ל לקמן בתוספות ודו"ק:

בתוספות בד"ה לימד על חגיגת י"ד כו' תימא לר"י כו' ופירש"י התם כו' והשתא ההוא ברייתא כמאן כו' עכ"ל. גם בזה עיין במגיני שלמה מה שכתב ליישב ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דלפירוש רש"י מיתוקמא הך ברייתא דזבחים שפיר כבן תימא דיליף לה מהקישא ואפ"ה איצטריך נמי הך דרשא דבשר זבח תודת שלמיו דאפשר דהאי תנא דברייתא דזבחים סבר נמי כראב"ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות וא"כ אי מהקישא לחוד הוי אמינא דתגיגת "ד נמי עד חצות ותו לא מש"ה איצטריך להך דרשא דזבח תודת שלמיו דלשון שלמיו תרתי משמע שלמי נזיר ושלמי פסח ואפקה מהך הקישא דחצות ואפ"ה איצטריך הך הקישא לשאר מילי אחרינא דקאמר בבן תימא לעיל ומהיכן מיהו בן תימא גופיה דמפיק כולהו מילתא מהקישא אף לענין אכילת יום ולילה היינו משום דלא ס"ל כראב"ע אלא כר"ע כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר מר או אינו כו' ולכאורה כל הך מילתא לא שייכי לאתקפתא עליה דר"כ אלא כמו שפירש"י דהשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק לאתקפתא מיהו למאי שאפרש בסמוך יתיישב יותר:

בתוספות בד"ה והיאך כוליה קא כו' עיין בספר מגיני שלמה שכתב ליישב ולענ"ד יש עוד בענין אחר דאפשר דהאי תנא דברייתא דהכא סבר ליה נמי דאידך קרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח איירי לענין אימורים דפסח וחגיגת י"ד כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ט ע"ב בשיטת הירושלמי וא"כ ע"כ ס"ל דחגיגת י"ד דחיא שבת דהא ע"כ קרא לא איירי אלא בהכי בי"ד שחל בשבת מדדייקינן כל הלילה ילין וא"כ לפ"ז אי ס"ד דחגיגת י"ד נאכלת לשני לילות א"כ היא גופא תיקשי אמאי דחיא שבת הא אפשר לשוחטה בע"ש וקי"ל כל דבר שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת אלא ע"כ דאינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחת דהשתא אם ישחטנה בע"ש תו לא חזיא לאכילת ליל ט"ו כנ"ל מיהו לפמ"ש לעיל פרק תמיד נשחט דלמ"ד דחגיגת י"ד דאורייתא מהקישא צריך לשוחטה עם הפסח ממש אחר תמיד של בין הערבים א"כ תו לא שייך לומר כן כיון שעיקר זמנו אינו אלא עם שחיטת הפסח דווקא שכן נראה באמת מלשון רש"י בשמעתין בד"ה אשר תזבח בערב שכתב להדיא דנשחטת עם הפסח בערב:

שם בגמרא טעמא דכתיב ביום הראשון לבוקר כו' עד סוף הסוגיא לכאורה יש לתמוה טובא דאכתי מאי קשיא עליה דר"כ דודאי ר"כ גופיה מודה בעלמא דכל היכא דכתיב בוקר סתם בוקר ראשון הוא דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש תפשתה מרובה לא תפשתה ומהיכא תיתי מפיק קרא מפשטא לומר בוקר שני אלא דווקא באימורי חגיגת ט"ו הוא דצריך ר"כ ראשית דאל"כ מסברא היינו אומרים מסתמא בבוקר שני איירי דומיא דאכילת בשר כדפירש"י ז"ל להדיא לעיל במימרא דרב כהנא ועוד קשה דהא דמצריך בברייתא ביום הראשון לבוקר לענין חגיגת י"ד דאל"כ מסתמא הוי מוקמינן לה בבוקר ראשון דומיא דפסח עצמו אי סברה דובשר זבח תודת שלמיו דמיירי בשלמי פסח ליום ולילה וה"א דחגיגת י"ד איתקש לפסח לכל מילי מהקישא דקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח וה"א דה"ה לענין דנאכל ליום ולילה מש"ה איצטריך למיכתב ביום הראשון לבוקר לאפוקי מהאי הקישא להא מילתא ויותר יש לתמוה דלשיטת התוס' לעיל ד' ע' דקי"ל כסתם מתניתין דלעיל ודפ"ק דחגיג' דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ולפ"ז ע"כ דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר לא מיתוקמא לא בחגיגת י"ד דהא לאו דאורייתא ולא בחגיגת ט"ו דא"כ מאי בערב כדפרישי' לעיל להדיא אלא ע"כ דלענין פסח גופיה איירי ואפ"ה איצטריך למיכתב ביום הראשון לבוקר א"כ מוכח איפכא דאי לאו ביום הראשון ה"א סתם בוקר בוקר שני הוא א"כ מיתוקמא מילתא דר"כ שפיר אליבא דהילכתא דמה"ט גופיה איצטריך למיכתב בחגיגת ט"ו ראשית דאוא"כ ה"א מאי בוקר בוקר שני: