מסכת פסחים דף מ״ו עמוד ב׳

לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן:

גמ' טובת הנאה דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן:

לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד:

לא אמרינן הואיל הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה:

האופה מי"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול:

לוקה משום לא תעשה כל מלאכה:

הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין שיהו צריכין לפת זה היום:

היאך אופין מי"ט לשבת אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב:

הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הקשה בקונטרס א"כ יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואור"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל וא"ת א"כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכן מוכח במנחות (דף עב:) דמ"ד אין אפייתן דוחה י"ט קסבר דאין התנור מקדשן ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וקשה לרשב"א לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו רבנן למיעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי"ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ואין נראה לריב"א מה שמשמע מתוך פ"ה דאע"פ שהיה בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן בשמעתין גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ"ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין פטור מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה:

הואיל אי בעי מיתשיל עלה תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד דאמר לעיל (פסחים דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג"ז שם) הואיל ולא קרא לה שם:

רבה אמר אינו לוקה וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א"ש מה שהקשה ריב"א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל:

ביום טוב כו' נימא בטובת הנא' קא מיפלגי פי' אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לאיזה כהן שירצה אע"פ שעיקר חלה חייב ליתנה לכהן אבל יש לו לבחור כהן לתתה לו שיחזיק לו טובת אותה הנאה ממון הוא ור' אליעזר אומר דממונו הוא וחייב עליה בבל יראה ובל ימצא ור' יהושע אומר אינו ממונו דאי מקדש בה אשה אינה מקודשת לפיכך אינו חייב עלי' כלל ודחי' לא כ"ע טובת הנאה אינה ממון ובהואיל פליגי ר' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עליה ומפריש עליה כלומר הולך אצל חכם ואומר טעיתי וקריתי עליה שם חלה ומתירה לו החכם ויוצאת לחולין ונמצאת ממונו לפיכך עכשיו חייב עליה ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל השתא מיהא לא איתשל עלה מי יימר דמיתשיל עלה:

איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה דהא לא חזי ליה האידנא רבה אומר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי לא לקי אמר ליה רבה לרב חסדא בשלמא לדידי דאית לי הואיל לפיכך אופין מיום טוב לשבת כיון דלא אפשר שרינן ליה אלא לדידך דלית לך הואיל איך אופין מיום טוב לשבת אמר ליה משום עירובי תבשילין אמר ליה משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא שלוקין עליה אמר ליה מדאורייתא יום טוב מכין לשבת ורבנן הוא דגזרו כדי שיאמרו מיום טוב לשבת אסור קל וחומר מיום טוב לחול וכיון דמנח עירובי תבשילין אית ליה הכירא ומותבי' עליה דרבה הא דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו' ומשני משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול דאמר נשחט ונאכל קודם שתמות נבלה ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט לאכילה קא שחיט ואקשי' אהא דאמרי' מדאורייתא יום טוב מכין לשבת איני והתנן במנחות פי"א לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לאחד עשר לא פחות ולא יותר כו' וקתני סיפא לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ושני' שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו כלומר יום טוב מכין לשבת שהוא אחריו אבל בלחם הפנים אינו מותר באכילה אלא לשבת הבאה שהיא שבת רחוקה לא התירה תורה ולרשב"ג דאמר משום ר' שמעון בן הסגן לחם הפנים דוחה יום טוב ואינו דוחה את יום צום כלומר אם חל יום הכפורים ערב שבת אינו דוחה אפיית לחם הפנים יום צום כמו שדוחה יום טוב קסבר אפי' שבת רחוקה התירו.

גמרא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון כתב הרי"ט ז"ל אע"ג דהכא מדחי ליה הכי מ"מ אנן קיל"ן בטובת הנאה כדכתיב בקידושין:

ר' אליעזר סבר הואיל ואי מתשיל עלה פי' הרי"ט ז"ל שיש שאלה בכל הקדש ותרומה דקונמות חשיבי לאיתשולי עלייהו ואע"ג דאין נשאלין בדבר שנדר לדבר מצוה ואין מתירין אותו לכתחילה כל שאין הכונה לבטל את המצוה אלא לשעתא למעליותא בהאי נשאלין ומתירין:

אתמר האופה מיו"ט לחול וכו' הרי"ט ז"ל העתיק לכתוב בכאן דיני אוכל נפש ביו"ט גם בדיני הואיל גם בפסק רב אלפסי שפסק כרבא ואני קצרתי בכל לפי שבמס' יו"ט מקומו ושם נתבאר:

האופה מיום טוב לחול נחלקו בו בסוגיא זו רב חסדא ורבה רב חסדא אמר לוקה שאין לו טעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ שהתירו בית הלל קצת דברים מטעם מתוך כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם אנו מתירים מטעם מתוך שהוא נאמר מענין לענין כגון מהוצאת דבר שבאוכל נפש להוצאת דבר אחר שאינו אוכל נפש כל שכן שהיה לנו להתיר מטעם הואיל שהוא נאמר על אותו דבר בעצמו ר"ל על הפת שאפאו שאפשר שהוא בעצמו ראוי לו מ"מ כשאנו מתירים במתוך אין אנו מתירין אלא לקצת צורך כמו שביארנו שם אבל כל שאינו מכוין לצורך אע"פ שאפשר שיבוא לידי צורך בכניסת אורחים אין מפקיעין ממלקות העושה דבר הנעשה שלא לשום צורך יום טוב משום הואיל והילכך לוקה ובהתראה ואע"פ שהתראת ספק היא שמא יכנסו לו אורחים הרי מ"מ התראת ספק שמה התראה וכשנתברר שלא באו לו אורחים ונעשית מלאכתו שלא לצורך יום טוב לוקה ואתה צריך לפרשה בזמן שמקדשין על פי הראיה שאין היום טוב ספק חול או שמא אף בזמן הזה שאין השני אלא מנהג ואופה בראשון לשני לו או לשלישי שהוא חול גמור ואחר שסעד שאין בו כונה לאכילת היום שאם כוון לאכילת היום אע"פ שמרבה ביתר מכדי צרכו לצורך מחר לדברי הכל אינו לוקה ואף כשנתברר שהוא מכוין בדבר זה בפרט למחרתו ושלא לצורך היום ושאף הוא אמרה כן בפירוש מ"מ כל שלא סעד ראוי הוא לו כך כתבוה רוב המפרשים אלא שלדעתי כל שאמרה הוא בפירוש יש לפקפק בה אף לקודם שסעד ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה צורך היום הוא ואף לכשנתברר שאין לו אורחים ושהתראת ספק שמה התראה מ"מ צורך היום הוא:

וגדולי הפוסקים פסקו בה כרבה ממה שאמרו בסוגיא זו שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע של משנתנו דרבה דאית ליה הואיל כר' אליעזר ופירשו בה בהואיל דר' אליעזר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדברים מתמיהים שהרי בגמ' משמע דמהואיל וכל חדא וחדא חזיא קאמר וכמו שהקשה רב פפא עלה דההיא דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא דבעידנא דקא אפי לה חזיא ליה וכן שכשהיו מקשים עליו לומר שטעמו של ר' אליעזר אינו מטעם הואיל וממה שאמרו בברייתא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי עובר הוא משום לא תעשה כל מלאכה ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל ואם מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עליה היאך הופקע איסור אכילתו מטעם זה אחר שבשעת האפייה לא נשאל עליה אלא ודאי מהואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר אלא שנראה שגדולי הפוסקים לא דקדקו בפרטיו של הואיל אלא מאחר שמצאו שר' אליעזר סובר הואיל הוא הדין בכולהו ומפני שזה צריך להזכיר בפירוש המשנה תחילה תפשוהו לפי דרכם וודאי לא נתלו דברי רבה בדברי ר' אליעזר אלא מטעם הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ומ"מ מאחר שרבה כר' אליעזר ופסקנו כר' אליעזר הלכה כרבה:

וגדולי תלמידיהם פסקו כרב חסדא או מפני שמפקפקין לפסוק כר' אליעזר או שלא לתלות דברי רבה בדברי ר' אליעזר וכמו שאמרו בגמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא התם דבעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחים חזי לדידיה לא חזי לא ואין הדברים נראין שאין דברים אלו אמורים אלא דרך דחייה ומשא ומתן:

ומ"מ אם אמרה הוא בפירוש שלצורך חול הוא עושה וקבל התראתו על כך יראה לי לפסוק כרב חסדא הא כל שלא אמרה בפירוש אלא שכבר סעד והרואים מכירים שלצורך מחר הוא עושה והתרו בו הלכה כרבה וממה שאמרו בגמ' אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת כלומר שלדעתי אין כאן אלא איסור חכמים שטעם הואיל עושהו ספק ולא הזהירה תורה על הספקות ומאחר שאין כאן אלא איסור חכמים עירובי תבשילין מתירין אלא לדידך היאך עירוב מפקיע איסור תורה והוצרך רב חסדא לתרץ לו מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרי בהו שלא יאמרו אופין מיום טוב לחול ונמצא שאין העירוב מתיר אלא איסור חכמים והם דוחים את תירוצו מפני שהם סוברים שאף מן התורה צרכי שבת אין נעשין ביום טוב וכדקיימא לן בהכנה דרבה מדאורייתא ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הכנה הבאה מאליה להכנה שבידי אדם הם אומרים שאף בהכנה בידי אדם אסור מן התורה ממה שאמרו בשלישי של עירובין כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני ומחשיך עליו אוכלו ובא לו והקשה לו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירץ מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלמא אף בדבר המוכן בידי אדם אין יום טוב מכין לשבת וא"ת מדברי סופרים הרי אמרו שם כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא אף מן התורה כן ואלמלא טעם הואיל לא היה עירוב מועיל בו:

זו היא שיטתנו ומ"מ יש אומרים שמן התורה ודאי צרכי שבת נעשין ביום טוב וזו של עירובין אינה אלא מפני שהוא כעין הכנה דממילא או מפני שאף מן התורה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא בדבר הראוי ליום טוב עצמו והנחת עירוב מיום טוב לשבת אינה ראויה ליום טוב עצמו שכבר קנה שביתה מערב יום טוב הא כל שראוי ליום טוב עצמו צרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה ורבנן הוא דאסרו ועירוב מועיל בה אף בלא טעם הואיל הא מיום טוב לחול אמינא לך דלא אמרי' הואיל כלומר שאין ראיה מכאן ולא עוד אלא שקצת מפרשים ראיתי סוברים שזהו המחלוקת בעצמו שנחלקו רבה ורב אשי בשני של יום טוב בטעם עירוב שלדעת רב אשי לכבוד יום טוב הוא נעשה וכדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול אלמא מיום טוב לחול מיהא איסור תורה איכא ואין אומרים הואיל ולרבה לכבוד שבת נעשה וכדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתרשלו בו מצד טרדת היום טוב ולא לכבוד יום טוב שהרי מיום טוב לחול אין בו איסור תורה ומטעם הואיל והם נעזרים מכאן לפסוק שלא כרבה ומ"מ לדעתנו אף רב אשי אינו חולק בטעם הואיל ואעפ"כ הרי אף לרבה מלקא הוא דלא לקי מטעם הואיל איסורא מיהא איכא ואנו צריכים להשתדל שלא לבא לידי איסור ולמדת מ"מ לדעתם שאין מכאן ראיה לפסוק לא כרבה ולא כרב חסדא ומ"מ אף הם מודים שהלכה כרבה ומטעם שכתבנו תחילה וכתבו בה גדולי הדורות שאם התחיל לבשל סמוך לחשיכה עד שאם יכנסו אורחים לא תהא ראויה להם עד מוצאי יום טוב שהוא חול לוקה אף לרבה:

ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים וא"ת בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה ואם נפרש אף זו בדברים האסורים ודאי כך פירשוה רבים אבל אינו נראה לי כלל שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים ולא עוד אלא שאין זה דומה להואיל הנזכר כאן בדברי ר' אליעזר שזו לעצמו הוא מתקן ובשעת עשייתו מוציא עצמו וכל אדם מן הכלל והרי זה כעין מה שאמרו בשני של יום טוב בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דישראל קא שחיט אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב פרק יום טוב:

מאחר שפסקנו כרבה מי שיש לו בהמה מסוכנת וכבר סעד ואין לו בה שום צורך ליום טוב כל שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי שהוא קל שבבישולים מבעוד יום שוחטה ואע"פ שאין גומר בלבו לאכול מאחר שטעם הואיל עקר משם איסור תורה ולא נשאר שם אלא איסור סופרים במקום פסידא לא גזרו אף לכתחילה הא בבהמה בריאה אסור שאין טעם הואיל נאמר אלא בדיעבד ושלא ללקות ואם גמר בלבו לאכילת כזית אף בבריאה מותר אף לכתחילה אע"פ שלא אכל הואיל ובשעת שחיטה מיהא דעתו לאכול או להאכיל וכבר ביארנוה במסכת יום טוב:

כל שאנו פוסקים טעם הואיל לקולא דוקא בהואיל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה אבל הואיל שצריך למעשה אין אומרים בו הואיל לקולא אלא לחומרא ובענין הזה אין הלכה לא כרבה ולא כרב חסדא לרבה אומרין הואיל לקולא כל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה וכל שיש בו חסרון מעשה אין אומרים אותו אף לחומרא ולרב חסדא אמרינן הואיל לחומרא אף בחסרון מעשה ואין אומרים אותו לקולא אף במקום שאין בו חסרון מעשה כמו שיתבאר במסכת פסח שני פרק תמיד ס"ב א':

בד"ה הואיל אי כו' וא"ת א"כ כו' הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן כו' עכ"ל. היינו לרמי בר חמא לקמן אבל בפירש"י בשמעתין שכתב דמשתריא משום דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא כו' אפשר לפרש בלא הואיל וכדמסיק רב פפא לקמן בפירש"י שם וקרוב לזה כתב מהרש"ל ע"ש וק"ל:

בא"ד אם כן יפסלו בלינה כיון דאופין אותו קודם יו"ט וכן מוכח כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לי דבנאפה נמי כדרכו בע"ש יפסל בלינה אי לאו טעמא שאין התנור מקדש ודו"ק:

בא"ד ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כו' אלא מטעם הואיל שרי כו' אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא עכ"ל ודאי דכן פירש"י בהדיא לקמן לרמי בר חמא דמוקי לפלוגתייהו בהואיל דאיסור מלאכה ביו"ט ולא בהואיל ואיבעי איתשיל עלה ובא רשב"א לומר כי נ"ל שדעת רש"י הוא דלפי מאי דבעי למימר נמי השתא דפליגי בהואיל איבעי איתשיל נ"ל לר"א דלא שרי לאפות בי"ט משום איסור מלאכה אלא משום הואיל דאי בעי כו' בצע פורתא מכל חדא כו' וא"כ אם יקרא לה שם ה"ל תרי הואיל ותרי הואיל לא אמר ודו"ק:

בד"ה הואיל אי בעי כו' הא הואיל אי בעי מתשיל עליה מחשבינן ליה כשלו כו' עכ"ל אפילו להאי תירוצא שכתבו לעיל דלא אמרינן הואיל להתיר כיון דלא שכיח הוא היינו לכתחלה להתיר לאפות חלה בקריאת שם אבל הכא גבי מצת מעשר שני נימא שפיר הואיל אפילו להתיר שיהיה יוצא י"ח מצה בדיעבד משום הואיל אי בעי מתשיל עלה ודו"ק:

בא"ד והואיל ואי בעי פריק נמי לא אמרינן כו' עכ"ל למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא לא קאי אמצת מעשר שני דהיינו בירושלים וכן סוף דבריהם ועוד תירץ כיון שנתחמץ כו' לא קאי אלא אאבל אתה רואה של גבוה ודו"ק:

בתוס' ד"ה הואיל וכו' ואין נראה לריב"א מה שמשמע מפי' הקונטרס דאף ע"פ שהיה בהן שיעור חלה מתחלה צריך צירוף סל וכו' נ"ל דדייק זה ממה שפרש"י במתני' ולאחר אפיה יפריש חלה שלימה על כולן וכו' דקסבר ר"א הסל וכו' ומה צריך רש"י לטעם זה יפרש דמיירי שיש כאן שיעור חלה וא"צ לצירוף הסל אלא צ"ל דס"ל דבכל ענין צריך צירוף סל נ"ל ודו"ק:

בא"ד אר"י כיון שיכול וכו' וא"ת וכו' נ"ל הצעת הפשט דר"י דמפרש רש"י דמותר לאפות כולן בלא שום הואיל משום דבשעת אפיה כל חדא חזיא ליה דלא כרמי בר חמא דלקמן דמפרש טעמו של ר"א משום הואיל רק כרב פפא עיין לקמן והיינו דמקשי תו התוס' וא"ת וכו' היינו דעת רמי בר חמא אבל הרשב"א מפרש רש"י משום הואיל דיכול לבצוע וכו' ולכך מקשה והא אפילו אי בצע הוי אסור וכו' אבל ר"י מפרש הואיל דרמי בר חמא היינו הואיל וכל חדא חזיא ליה בשעת אפיה דאכל חדא יכול לומר לא זו היא החלה ולא משום בציעה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד דלא בעינן צירוף סל לר"א וכו' פי' זה אינו נראה לי וק"ל ומה שכתבו התוס' וכן משמע בפסק שלו לקמן ר"ל רש"י מפרש כן בפסק דמ"ח:

בפירש"י בד"ה לא זהו חמץ שמוזהרין כו' וקרא כתיב שלך אי אתה רואה כו' ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל. ולכאורה שיש ממשנתינו סתירה על מה שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת הרמב"ם ז"ל דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דנהי דע"י ביטול אינו עובר בבל יראה מ"מ עשה דתשביתו מיהא איכא היכא דאפשר להשביתו כמצותו דהא קי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וכמו שהארכתי בזה בפ"ק במקומות הרבה. וא"כ לפ"ז מאי האי דקאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ומשו"ה מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה דאכתי הרי הוא גורם שעובר בעשה דתשביתו שאין יכול לבערו בי"ט אלא שכבר כתבתי לעיל בפ"ק גבי המוצא חמץ בביתו בי"ט דכל היכא שאי אפשר לקיים עשה דתשביתו שאין בידו לבערו אינו עובר בלא כלום ע"ש וכ"ש הכא דאכתי בשעת הפרשת חלה לא החמיצה ואין הדבר ודאי שתבא לידי חימוץ אלא מספק משום הכי לא קפיד רבי יהושע בכה"ג כיון שלא יהא אפשר לבערו בי"ט לית לן בה ולשמא יאכל נמי ליכא למיחש דבדיל מינה משום מצוה דחלה כן נ"ל:

ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל דף ל"ב גבי האוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא מוקי לה התם כרבי יהושע דהכא דלדידיה חמץ בפסח בר דמים הוא שהישראל יוכל להשהותו דשל אחרים הוא וכמו שפרש"י כאן ולמאי דפרישי' לק"מ דודאי התם דחמץ גמור הוא אינו רשאי להשהותו שצריך לקיים עשה דתשביתו כיון דבידו לבערו דאכתי לא מטא ליד כהן ואינו חייב באחריותו ודו"ק:

בגמרא לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממונא הוא כו'. ולקמן בסוף הסוגיא מפ' רש"י כדומה לו דלא גרסינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה אלא ה"ג ר"א סבר אמרינן הואיל והיינו דהואיל כל חדא וחדא חזיא ליה וכמו שפרש"י גם כן כאן דבלא"ה אף לפי גירסא שלפנינו נמי איצטריך לן למימר האי הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה אליבא דר"א דאל"כ אין לחלק בין קריאת השם קודם אפייה בין לאחר אפייה. אלא דלפ"ז קשיא לי אם כן מאי האי דקאמר רבי יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ותיפוק ליה דלר"א נמי הכי הוא כיון דלכ"ע טובת הנאה אינו ממון ולכ"ע נמי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא מה"ט כתב רש"י לקמן דלא גרסינן לה ע"ש ואם כן לא פליגי ר"א ור"י כלל לענין בל יראה בחלה אלא בהואיל דאפייה לחוד. וע"כ צ"ל דאה"נ דרבי יהושע לאו לדבריו דר"א קאמר אלא טעמיה דנפשיה מפרש דכיון דאפשר בתקנה להניחה עד הערב כיון שאין זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י משו"ה יוכל להפרישם מיד כדרך כל הפרשת חלה אלא דא"א לומר כן מכמה טעמים חדא דבירושלמי אמרינן להדיא דר"א גופא אמר לר' יהושע לא נמצאת עובר בבל יראה וב"י (וכדמייתי הש"ס לקמן בסוף הסוגיא ואף שכתב שם רש"י דהשתא לא אסיק אדעתיה הך ברייתא מ"מ נראה דוחק) ומהדר ליה ר"י מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו ומסיק נמי התם דאזדו לטעמייהו בהא בפלוגתייהו בכה"ג ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלענין חמץ פליגי אי בטובת הנאה או משום דאי בעי מיתשיל עלה. ועוד דאם כן לא שייך עיקר מילתא דר"א בהפרשת חלה לענין פסח טפי מבשאר י"ט. ועוד דאכתי תקשי אדבן בתירא דאמר תטיל בצונן אמאי הא לא שייך בה חששא דבל יראה וליכא למימר דאכתי חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה דא"כ כל חלה בי"ט היכא מפרשינן לה ומניחה לשורפה עד הערב ואמאי לא חיישינן דלמא אתי למיכל מינה דאיסור מיתה הוא ומ"ש איסור מיתה מכרת אע"כ דבדיל מינה כדפרישית וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו לענין לאו דב"י אבל עשה דתשביתו מיהא שייך ביה א"כ א"ש ונתיישבו כל הקושיות. נמצא דלפי זה יש ראיה ברורה למה שכתבתי סברא זו בריש מכילתין ובפ"ק בכמה דוכתי ולשון הירושלמי נמי מיושב היטב במאי דקאמר רבי יהושע מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו והיינו כדפרישית כיון דהשתא עדיין לא החמיצה ולא הוי אלא גרמא בעלמא אלא דלשון לא תעשה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה הואיל ואי בעי מיתשיל והקשה בקונטרס כו' ועי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמרינן להתיר. ולע"ד נראה להוסיף על דבריהם דבלא"ה נראה דהאי הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לאו סברא גמורה היא כמ"ש רש"י בעצמו אלא דדוקא לענין חמץ לעבור בב"י משמע דאפי' ע"י הואיל עובר מדאשכחן לעיל בפ"ק דף ו' אברייתא דקתני יכול יטמין ויקבל פקדונות ת"ל לא ימצא ומסקינן התם דאיירי בקיבל עליה אחריות וכיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותיה קאי אלמא דאע"ג דהשתא לאו ברשותיה קאי אלא הואיל ואילו מיגניב ואילו מיתביד כו' והיינו נמי כדמסקינן התם דאע"ג דלמ"ד דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אפ"ה הכא שאני דאמר רחמנא לא ימצא והאי כמצוי בידו דמי ואם כן הכי נמי איכא למימר כה"ג דמה"ט דאי בעי מיתשיל עלה הוי כמצוי בידו. ובזה יש לי ליישב ג"כ במאי דקאמר רבי לקמן הלכה כבן בתירא דמשמע דשייך חששא דבל יראה בכה"ג ולא כר' יהושע אע"ג דשמעינן ליה לרבי בס"פ האיש מקדש דטובת הנאה אינו ממון אבל למאי דפרישית א"ש אף ע"ג דבעלמא טובת הנאה אינו ממון אפ"ה לענין חמץ שפיר מצי סבר דכממון דמי כיון דמצוי בידו כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד וקשה לרשב"א כיון דמבצע מכל חדא וכו' האיך שרו רבנן כו' כיון דאפשר בלא הואיל כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דעיקר קושייתם דע"י הואיל איסורא דרבנן מיהא איכא א"כ למאי דפרישית לעיל בל' התוס' ד"ה עד שתאפה למאי דקי"ל כר"ש ב"א דממלא' אשה כל התנור פת דסברא זו בהדי הואיל אפילו איסורא דרבנן ליכא אם כן נתיישב' קושיית התוס'. ובעיקר דבריהם בהא דאי מבצע מכל חדא וחדא ולא סגיא לבצוע מאחת על כולם עיין בתשובת מהרש"ל סימן נ"ח באריכות:

בפירש"י בד"ה מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט כו' ושבת וי"ט חדא קדושה היא כו' עכ"ל. ולכאורה יש קצת ראיה לסברא זו מהא דקי"ל ס"פ אלו קשרים דחלבי שבת קריבין בי"ט אע"ג דחלבי חול אין קריבין בי"ט אלמא דאשכחן לענין גבוה דצרכי שבת נעשין בי"ט א"כ אפשר דה"ה לענין צורך הדיוט כן נ"ל ועיין בסמוך:

תד"ה הואיל וכו' אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכו' שלא הטריחו חכמים. ותמוה לי דלמאי צריך לבצוע מכל חדא וחדא הא בפשוטו דאי בעי בצע מחדא על כולם, וגם לפי האמת קשה דיעשה כן וליכא טירחא בזה, וד' יאר עיני: