מסכת פסחים דף כ״ה עמוד א׳

ערלה לא היתה לה שעת הכושר שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב:

כלאי הכרם יוכיחו ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר:

ואם איתא דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי:

ואביי אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו' אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתה:

ואידך אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו' הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו':

מנבילה ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו:

וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר:

זאת אומרת מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י"מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א"א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ"ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו:

מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר הקשה ריב"א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו ואומר ר"י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו וזה לא היה לו שעת הכושר והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר וכן כלאי הכרם אי לא היה עיקרו נאסר או מעביר עציץ נקוב חשוב לא היה לו שעת הכושר שהאיסור הגדל אחרי כן לא היה לו מעולם שעת הכושר:

מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה:

כלאי הכרם יוכיחו בפ' כל הבשר (חולין קטו:) פריך ונימא ערלה תוכיח ומשני ונראה לר"י דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו' אלא ניחא ליה למילף מכל הני בק"ו דאלים טפי:

מה לכלאי הכרם שכן לוקים עליו שלא כדרך כו' תימה לרשב"א היא גופא נילף במה מצינו מכלאי הכרם שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאה ואומר ר"י דליכא למילף דאיכא למימר דשור הנסקל וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח שנעבד בו עבירה ואסור באכילה ואינו אסור אלא כדרך הנאתו דאכילה כתיב בהו:

עיקרן נאסרין אומר ר"י שגם הגבעולים והקש שגדל ממנו נאסר כדאמרינן לקמן (פסחים ד' כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ וקשה לר"י דבפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ. ושם) גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' מפרש רב יהודה אפי' לא אכל אלא חבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה וכלאים ושביעית הוי חזקה פי' אע"פ שבכל אלו אין יכול לאכול רק העצים שהפירות אסורין אלמא עצי כלאים שרו ואומר ר"ת דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים אבל אותן שגדילין אחרי כן אסורין מאחר שהוסיף מאתים:

הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה והא דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ו. ושם) גבי טריפה דכלאים לא היה להם שעת הכושר התם קאי על משקה ישראל ומשקה לא היה לו לעולם שעת הכושר:

חוץ מעצי אשירה נראה לר"י דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים או שום דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ז וגבי בן דמא בע"ז פרק שני (דף כז: ושם) שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דאפיקורסות משכא ומפרש בירושלמי בפ' שמנה שרצים שהיה רוצה ללחוש לו בשם זר אבל ע"י תחבושת שרי כדאמרי' התם (דף כח.) דר' אבהו רמא ליה יעקב אפיקורסא סמא אשקיה:

אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה לוקה עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ומותיב עליהן איסי בן יהודה מהא ברייתא דמייתי איסור בשר בחלב בק"ו מערלה ודחי' מה לערל' שכן וכו' חמץ בפסח יוכיח ופרכי' מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם איתה נפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ופריק אביי הכי בשר בחלב נמי לוקה עליו אפי' שלא כדרך אכילתו דהא לא כתיבא ביה אכילה. (ואיסי) [ואידך] אמר לך כיון דבשר בחלב איתקש לנבלה שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו וכתי' ואנשי קדש תהיון לי [ובשר בשדה טרפה לא תאכלו] הנה נאמר בכאן כי עם קדוש ונאמ' להלן ואנשי קדש תהיון לי וכתיב בטרפה לא תאכלו הרי אכילה כתיבא ביה בשר בחלב [נמי כאלו] אכילה כתיב' ביה ואביי אדרבה נימא להכי לא כתיב ביה אכילה בגופו לומר שלוקה שלא כדרך הנאתו ונפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שאם שרה בשר בחלב היום כולו מותר ואינו אסור אלא בישולו ודחי' כלאי הכרם נמי מדלא פריך הכי שמע' מינה דהיתה להם שעת הכושר משעת זריעה עד שעת השרשה כי לא נאסר אלא עיקרן ומהאי [טעמא] דייק רב אדא בר אהבה ואמ' זאת אומר' כלאי הכרם עיקרן נאסרו: איני דכלאי הכרם בהשרשה נאסרין והתניא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור כלומר אם הוסיף עציץ זה בכרם כשיעור שיש בו חלק אחד במאתים חלקים כמה שיש בו נאסר דייקי' מינה מדקתני הוסיף נאסר מכלל שאם לא הוסיף אפי' השריש לא נאסר ופריק רבא כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד אם היה זרוע עד שימלא כדכתי' המלאה לא היה זרוע אלא עכשיו נזרע בהשרשה בעת שנזרע הזרע בהשרשה נאסר שנאמר הזרע:

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה:

כלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד אבל כל שזרוע ומושרש והוא בעציץ נקוב והניחו אח"כ בכרם וגדל לשם איסורו בתוספת מאתים ר"ל שכל שגדל לשם חלק אחד על מאתים שבו נאסר פחות מכן מותר שעולה הוא באחד ומאתים בכפל תרומה הוכפל איסורו על התרומה מאכילה להנאה והוכפלה העלאתו ממאה למאתים וכן בערלה ואין אומרין בזו קמא קמא בטיל כדרך שאומרין בערלה שאם נפלה לאחד ומאתים של היתר ונפל אחר כן לשם עוד שאין הראשון חוזר וניעור שבזו הרי תוספתו עומד בעצמו ואינו מתערב אלא שהיניקה מתערבת וכשלא הוסיף במאתים מיהא בטל ואע"פ שגידולי קרקע אין להם בטילא דוקא בנטיעה העומדת בעצמה אבל תוספת אינו חשוב בפני עצמו:

כיצד יודע תוספת זה שאם תאמר על ידי מדידה קשה הדבר למדוד ועוד שאין אדם מעמידו לשם אלא א"כ דעתו לפרוק עול מצוה מעליו עד שיתן לב בכך שאלו היה לבו נוקפו אף הוא היה מוזהר בכך ועוד שאף הוא גדל מלמטה במקום שאין העין שולטת בו וכן שהוא גדל ג"כ בעובי שמדידה אין העין שולטת בו ומתוך כך פירשו בתלמוד המערב בידיעת דבר זה עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף כלומר עוקר אגודה של ירק בשיעור אותה שבעציץ או אותה שבעציץ ושוקלן בשעת עקירה ומניחם להתיבש כשיעור מה שעמד העציץ נקוב לשם ואם פיחתו ממשקל שבשעת עקירה ליטרא ידע שבשיעור זמן זה הוסיף במשקל ליטרא גם כן וכל שהוא במאתים ליטראות קדש ויתר מכאן לא קדש וגדולי המחברים כתבו שמניחם להתיבש מכל וכל ואם יבשו מכל וכל עד שלא נשאר בו שום לחות למאה שעות הרי יש שם מאתים חצאי שעות ובשיעור זה היה גידולם ואם עמד שם חצי שעה הרי הוסיף במאתים וקדש ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המפרשים:

זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י"מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם וכן כל מה שצריך לבאר בשמועה זו דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכן בשאר מצות על איזה צד יהרג ואל יעבור ועל איזה צד יעבור ואל יהרג ודין אם בצנעה אם בפרהסיא ואם בשעת השמד ואם שלא בשעת השמד ודין דחיית נפש מפני נפש על איזה מותר ועל איזה אסור ועבירה שניתן להצילו בנפשו ושלא ניתן להצילו בנפשו כבר ביארנו הכל בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

בד"ה מה לחמץ כו' לא היה להם שעת הכושר לאכילה עכ"ל ר"ל דשור הנסקל ודאי היה לו שעת הכושר קודם שנגח אלא לאכילה מעולם לא היה לו שעת הכושר דקודם שנגח נמי בחיים באיסור אכילה עומד וק"ל:

בד"ה מה לכלאי הכרם כו' וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח כו' עכ"ל דחמץ בפסח יוכיח דשמעתין מצי איירי שפיר בחמץ שלא עבר עליו בבל יראה כגון שביטל אבל הכא למימר חמץ בפסח יוכיח להתירא לית לן למימרא אלא חמץ בפסח שנעבדה בו נמי עבירה וכגון שלא ביטל וק"ל:

גמ' זאת אומרת כלאי כרם כו' הואיל והיתה להן שעת הכושר כו' כתב מהרש"ל מכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' ונ"ל ליישב כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולפום חורפיה לא עיין שם בסוגיא דפרק כל הבשר דמוכח שם בהדיא דחדא מתרתי אפילו אי לא הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו דמה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע אבל השתא דחדא מתלתא הוא כיון דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו וכ"כ התוס' שם בהדיא דבחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו אפילו לא הדר דינא דהכי משמע התם מתוך הסוגיא ודו"ק:

תוס' בד"ה עיקרן נאסרין כו' דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים כו' עכ"ל והשתא בכלאים אין חילוק בין פרי לעצים דבהוסיף מאתים תרוייהו אסירי ובלא הוסיף תרוייהו שרי ובערלה ושביעית ודאי דמייתי שפיר ראיה דחבילי זמורות הוה חזקה דעצים וזמורות לגמרי שרי ופירות אסורין ובכלאים נמי כתבו התוס' שם ובפ' חזקת הבתים דאורחא דמילתא דפרי הוסיף ר' ולא העצים והזמורות וק"ל:

בד"ה חוץ מעצי כו' שאין יכול להרפא משאר עצים אלא בזה כו' עכ"ל ר"ל דאי יכול להרפא גם משאר עצים היה שרי דלא אתי למטעי דומיא דתחבושת דשרי ועי' בר"ן וק"ל:

בגמ' מה לערלה וכו' והא דלא יליף מיד מחמץ וכלאי הכרם נ"ל לתרץ עד"ש במסכת חולין דכל דבר הבא מדינא מתרתי פרכינן כל דהו והוה פרכינן מה לחמץ וכלאי הכרם שהן גידולי קרקע אע"פ שאין זה קולא וחומרא מ"מ כל דהו פרכינן אבל על הבא מתלתא לא פרכינן כל דהו כשלא הדר דינא ובזה יתורצו כל הקושיות הנופלות בהלכה זו:

בתוס' ד"ה הואיל והיתה וכו' התם קאי על משקה ישראל וכו' פירוש על יין של נסכים דצ"ל מן המותר לישראל ויין הוא הגידול שהרי החרצן אין ראוי לנסך ומה שגדל לא היה לו שעת הכושר:

שם בגמרא מיתיבי איסי בן יהודא וכו' נאמר כאן כי עם קדוש וכו' ע"כ. אע"ג דפשטא דקרא כי עם קדוש אתה לא קאי אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא אנבילה גופא דרישא דקרא מ"מ דכיון דהוי ג"ש מופנה הוא ולא מצינן לה לאוקמי לנבילה גופא דהא איסור אכילה דידה והיתר הנאה דידה תרווייהו כתיבא בהדיא ע"כ מוקמינן ג"ש כי עם קדוש אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא דלפ"ז נראה לי להוכיח דאיסי בן יהודה לא סבירא ליה הך ילפותא דרבי אבהו לעיל אליבא דר' מאיר דאיסור הנאה בלא יאכל ולא תאכל היינו מדאיצטריך קרא למישרי בנבילה דהא לפי זה שפיר מצינו למימר דלעולם לא יאכל ולא תאכלו איסור הנאה לא משמע והא דאיצטריך קרא להיתר הנאה בנבילה היינו משום דאל"כ הוי מוקמינן ג"ש דכי עם קדוש לאיסור הנאה דנבילה גופא אבשר טריפה שיצא חוץ למחיצתו כיון דלהתירא לא איצטריך ולא הוה מוקמינן ליה אבשר בחלב דבתריה דהא קי"ל בכל התורה כולה דלא אתי ג"ש ומפיק מקרא לגמרי ופשטא דקרא ודאי בנבילה איירי ומשו"ה איצטריך קרא לכתוב היתר הנאה בנבילה בפירוש וג"ש אתא ע"כ לבשר בחלב כן נראה לי ודוק היטיב ועיין בסמוך:

שם דף כ"ה ע"א בגמרא חמץ בפסח יוכיח יש לדקדק דחמץ בפסח גופא לאיסי בן יהודא מנא ליה דאסור בהנאה דהא מנבילה לא מצי למילף כדפרישית בסמוך וממיעוטא דאותו דיליף רבי אבהו אליבא דרבי יהודה נמי לא מצי למילף דהא איכא לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה דשייך בהאי ענינא דבשר בשדה טריפה כמו שפירש רש"י לעיל בריש פירקין וליכא למימר דאיסי בן יהודה ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושרי בהנאה כמו שפירש רש"י לעיל דאם כן האיך בעי למילף הכא בשר בחלב מק"ו מערלה ומשום שנעבדה בו עבירה הא איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח וליכא למימר דחולין בעזרה דאסור בהנאה פשיטא ליה מהאי ק"ו גופא דערלה ומייתר ליה מיעוטא דאותו לחמץ בפסח ולשור הנסקל לענין מלקות בהנאה דאין מזהירין מן הדין דהא נמי ליתא דחולין שנשחטו בעזרה לא שייך למילף מערלה וכלאי הכרם לחוד דמצי למיפרך מה להנך שכן גדולי קרקע דלענין חדא ותרתי הוי פירכא גמורה כדאיתא בחולין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה חמץ בפסח גופא מנא ליה דאסור וליכא למימר דחמץ גופא אתי בק"ו דלשון יוכיח לא משמע הכי דהא אכתי לא קם הק"ו דלענין חמץ גופא נמי שייך האי פירכא שכן לא היתה לה שעת הכושר ולפי זה ע"כ צריך לומר דאיסי בן יהודא בחמץ גופא פשיטא ליה כדחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע או מילפותא דריב"ל לעיל דיליף מאם אינו ענין אלא לפי זה קשה טובא מאי מקשה בשמעתין מהך ברייתא דאיסי אמימרא דאביי דאמר הכל מודים בכלאי הכרם דליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דאביי נמי קשה אדאיסי בן יהודא גופא בהא דקאמר חמץ בפסח יוכיח דליפרוך מה לחמץ בפסח שכן לוקין שלא כדרך הנאתן והיינו כדפרישית לעיל דלחזקיה דיליף מלא יאכל משמע אפילו שלא כדרך הנאתן בכה"ג גופא קשה לאינך אמוראי לעיל דילפי מאא"ע התם נמי כתיב לא יאכל ולא תאכל:

מיהו יש ליישב דלעולם חמץ בפסח דלאיסי בן יהודה ממיעוטא דאותו יליף לה וחולין שנשחטו בעזרה סבירא ליה מותר בהנאה ואפ"ה לא הוי יוכיח דאיכא למיפרך מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה כדפרישית משא"כ בכל הנך דלוקין ומכ"ש לפי המסקנא דאיסי דיליף בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם דתו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דהא קי"ל בחדא מתרתי מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן וכ"ש בחדא מתלת כדאיתא בחולין שם כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בתוספות ד"ה כלאי הכרם יוכיחו ונראה לר"י דהוי מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחוד וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ בחולין. ולע"ד נ"ל ליישב דלא מיבעיא לפירושם שם בחולין שהבאתי לעיל דהך ג"ש מטריפה היינו טריפה ממש ואפ"ה אסור בהנאה ולא אמרינן דאין ג"ש למחצה משום דאהני ג"ש לאכילה ואהני ק"ו להנאה דלפ"ז אין מקום לקושייתם דלא מצי למילף מבנין אב דכלאים לחוד דאדרבה הוה אמינא דמותר בהנאה כטריפה דאין ג"ש למחצה דלא אלים הבנין אב לסתור הך כללא דאין ג"ש למחצה כדמוכח בכמה דוכתי אלא דאפילו לפירושם לעיל בשמעתין דעיקר הג"ש הוה מבשר שיצא חוץ למחיצתו וק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נילף מטריפה ממש דהוה לה חולין מחולין ואפילו לפ"ז לא שייך בכה"ג למילף בבנין אב מכלאים לחוד דיותר שייך למילף בג"ש דטריפה ממש. ועוד דאי מבנין אב לחוד לא מצי למילף דאדרבה הוה לן למימר דמותר בהנאה מק"ו דנבילה שמטמא במשא ואי פרכית מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיחו דלאיסי בן יהודה מותר בהנאה כדפרישית ואי פרכית מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו נבילה תוכיח וחזר הדין משו"ה איצטריך ליה לאיסי למילף לאיסורא מכל הנך מערלה וחמץ וכלאי הכרם והוה לה חדא מתרתי ותו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דמעלמא לא פרכינן כדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם וכו' אע"ג דאכתי הוי מצי למיפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין אפילו הכי פריך שפיר דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ומכ"ש דאתי שפיר טפי אי הוה אמרינן דאיסי בן יהודה ע"כ כדחזקיה סבירא ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה והיינו אפילו שלא כדרך הנאתן כדפרישית אם כן פריך הכא שפיר טובא דלפרוך מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכולן לוקין שלא כדרך הנאתן דהא בערלה וחמץ כתיב לא יאכל וכלאי הכרם כדאביי כנ"ל נכון אלא פשטא דגמרא לא משמע הכי ודו"ק:

שם פי' רש"י בד"ה להכי קא גמר מנבילה וכו' ונבילה לאו דוקא דהא מטריפה גמרינן לה וכו' עס"ה. ולולי שאיני כדאי היה נראה לי לפרש דנבילה היינו נבלה ממש דלכ"ע בשר בחלב איתקש לנבילה דכתיב בהאי קרא גופא ומכ"ש לאיסי בן יהודה דיליף מג"ש דכי עם קדוש אתה דפשטא דקרא איירי בנבילה גופא אלא דמייתורא דג"ש ע"כ מוקמינן לה לבשר בחלב לאיסור הנאה כדפרישית ומ"מ בשר בחלב ונבילה הוי ליה היקש גמור אלא דאפ"ה לא מצי למילף איסי בן יהודה איסור אכילה בבשר בחלב מדאיתקש לנבילה א"כ מהאי טעמא גופא היה מותר בהנאה דכתיב בהאי קרא גופא ולא הוי אלים הק"ו ליסתור ההיקש ופשטא דקרא דקאי אתרווייהו משום הכי איצטריך נמי הג"ש דקדוש קדוש למילף מטריפה שיצא חוץ למחיצתו כמו שכתבו התוס' ולפ"ז שפיר סבר האי דקא מותיב דמהני מיהו ההיקש דבשר בחלב ונבילה לומר לך שאין לוקין אלא כדרך הנאתן דלא תאכלו דרישא דקרא נמי קאי אתרווייהו דכתיבי בהאי קרא שאין לוקין אלא כדרך אכילתן משא"כ לענין ילפותא דטריפה לא שייך למימר הכי כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך וכו'. נראה דלמאי דס"ד שאין שום אדם שממון חביב עליו מגופו אפ"ה הוצרך להאריך בכל זה משום דהשתא לא פסיקא ליה פשטא דקרא דבכל נפשך דאיירי אפילו נוטל את נפשך דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואשכחן לרבי ישמעאל בפ' אין מעמידין דף כ"ז דלא שאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ואכולהו כתיב וחי בהם וע"ש בתוס' אלא דר' אליעזר הכא הוא דפליג אדרבי ישמעאל וקי"ל כוותיה ואיהו דדריש ליה מהאי קרא וקשיא ליה ממ"נ אם נאמר דבכל נפשך היינו אפילו נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאודך ולמאי דס"ד שאין לך שום אדם שממון חביב עליו יותר מגופו כדכתיב כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומש"ה מסיק ואם נאמר בכל מאודך דמשמע מזה דלא דרשינן אפילו נוטל את נפשך משום דכתיב וחי בהם כרבי ישמעאל אם כן למה נאמר בכל נפשך ואיתורא דבכל קשיא ליה דלא לכתוב אלא בנפשך ובכל מאודך וע"ז מסיק שפיר דלעולם קרא דבכל נפשך ע"כ אתי לרבי אבהו דאפילו נוטל את נפשך ושאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ודלא כר"י אלא דאפילו הכי איצטריך למיכתב נמי ובכל מאדך משום דיש לך מיהא שום אדם בעולם שממון חביב עליו מגופו ודיברה התורה גם כן נגד המיעוט כן נראה לי נכון ודו"ק:

ברש"י זאת אומרת משום דאכתי לאו בשר בחלב. עי' מנחות קא:

ברש"י ד"ה הואיל ובתוספו' שם ד"ה פיגול:

בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים נראה לי בס"ד שלש אלה ראשי תיבות עדן שהוא ראשי תיבות ע בודה זרה ד מים נ יאוף, לרמוז שאם מוסר נפשו על שלשה אלה בעולם הזה יזכה לחיים נצחיים של עדן.

וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "בְּכָל מְאֹדֶךָ". מקשים אם כן למה בפרשת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ דמדבר בלשון רבים לא אמר 'ובכל מאודכם'? ומתרצים בשם הגאון פרשת דרכים ז"ל בפרשת שְׁמַע דמיירי ביחיד שייך לתפוס סברא זו הנפסדת דממונו חביב יותר, מה שאין כן בפרשה שניה דמיירי בציבור לא שייך לומר בציבור שיטעו בסברא זו הנפסדת עד כאן דבריו. ומקשים על זה והא אמרו רבותינו ז"ל בחולין (חולין צא.) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ (בראשית לב, כה) שחזר על פכים קטנים שהצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, וכיון דהצדיקים הכי דעתייהו נמצאת סברא זו אינה נפסדת ולאו גרועה היא דהא הצדיקים שהם המובחרים שבאדם כן הוא דעתם ואם כן לימא בצבור 'ובכל מאודכם'? עכ"ד. ונראה לי בס"ד דמה שאמרו בצדיקים ממונם חביב יותר מגופם אין זה מלב ונפש דהצדיקים שהם מביני מדע ודאי לא יחשבו באמת את ממונם יותר מגופם שנברא בצלם אלקים, וככה אמר הַשָּׂטָן עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד). אך רק הם מראים לעיני הרואין חיבוב לממונם יותר מגופם בשביל טובת גופם. והיינו דידוע דה' חוטא נקרא מזיק ויש לו דין מזיק ' ולכן כאשר הצדיק יהיה חטאו גדול בעיניו מאד, על דרך מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי' (ישעיה מג, כז) יעוין שם, ולכן הוא חושב שיש לו דין מזיק בעבור חטא שלו וידוע דקיימא לן (משנה גיטין ה, א) 'הנזקין שמין להם בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית' וכיון שיש להם דין מזיק כשיבא ליפרע בעולם הזה על עונם כדי שילכו נקיים לעולם הבא צריך שיפרע מגופם שהוא העידית באמת ולא מן ממונם שהוא זיבורית כפי האמת, על כן הם מראים חיבוב לממונם יותר מגופם כדי להראות לעיני המקטרגים דממונם הוא העידית ולא יקטרגו עליהם שראוי להפרע מן גופם אלא יודו שראוי להפרע מן ממונם שהוא העידית. נמצא באמת תוכיות לבם גופם חביב, ורק מראין חיבה לממונם לעיני המקטרגים, אבל השם יתברך הגם שהוא יודע האמת דגופם חביב הנה הוא רַב חֶסֶד מטה כלפי חסד להטיב עמהם כאשר יחפוצו לפנים משורת הדין.