מסכת פסחים דף ב׳ עמוד א׳

מתני' אור לארבעה עשר גרסי':

לאור הנר בגמרא (דף ז:) מפרש טעמא:

בודקין שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא:

ובמה אמרו לקמן במתניתין:

שתי שורות של חביות הסדורות במרתף של יין צריך לבדוק ביניהם אחרי שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק למה הוצרכו לבודקן ומפרש לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין:

שתי שורות על פני כל המרתף בגמ' (דף ח:) מפרש מאי היא:

שתי שורות החיצונות כו' מפרש בגמ' (שם):

גמ' ה"ג קא סלקא דעתך מאן דאמר נגהי נגהי ממש כשיאיר השחר שחרית של י"ד:

מתני' אור לארבעה עשר בודקין את החמץ פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (פסחים דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (פסחים דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת בריש אלו עוברין (פסחים דף מב.) דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו (לקמן פסחים דף כח:) אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה:

קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו' לא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה אין לשבש הספרים:

וכדרב יהודה לא קאי אמאי דמשני כדאמר צפרא נהר אלא מילתא באפי נפשה היא ומפרש מה השמיענו הפסוק לכ"ע:

יכנס בכי טוב אור"י דבפרק הכונס (בבא קמא דף ס ושם:) משמע דטעם הוי משום מזיקין דמפיק ליה התם מלא תצאו איש מפתח ביתו וקרא משום מזיקין קא מזהיר דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות למשחית וכו' ולפי זה אפילו מעירו אדם צריך ליזהר שיצא בכי טוב והא דנקט כניסה תחלה היינו משום דאורחא דגמרא למינקט הכי כמו מטפס ועולה ומטפס ויורד בפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) דנקט עליה תחלה ובפ' במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וקשה הא דריש רב יהודה הא דרשה גופה מקרא אחרינא דלא תצאו בפרק הכונס (בבא קמא דף ס. ושם:) ואומר רשב"א דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת ואפי' היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו ומפני המזיקין:

וכאור בקר בעולם הזה פי' ר"ת דהיינו עד חצי היום כדמוכח בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נח.) דעד ו' שעות נקרא בקר כעין זה יהיה תחלת זריחת השמש דהיינו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא:

והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (שבת דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים:

(כדתנן) הנודר מן האור מיהו היכא דלשון בני אדם אינו כלשון המקרא אזלינן אחר לשון בני אדם כדאמרינן בערכין (ד' יט:) גבי האומר משקל ידי עלי מדאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד האציל:

(אור ל) ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כו' [מאי אור] רב הונא אמר נגהי רב יהודה אמר לילי. אף על גב דאסיקנא לדברי הכל אור אורתא הוא קס"ד דמאן דאמר נגהי קסבר האי אור צפרא הוא ומאן דאמר לילי קסבר לילי הוא. ואותבינן עליה והכתיב הבקר אור ואיך תאמר האור לילי הוא ופריק מי כתיב האור בקר דשמעת מינה שהאור בקר הוא הבקר אור כתיב ופי' הבקר האיר ולא כי האור הוא הבקר:

מיתיבי וכאור בקר יזרח שמש אלמא אור יממא הוא ושנינן וכאור בקר כתיב. כלומר כאור בקר קודם זריחת שמש לצדיקים לעתיד לבוא הוא כעין זריחת שמש בעולם הזה נמצא זריחת שמש בעולם הזה כעין אור בקר קודם זריחת שמש לצדיקים לעתיד לבוא:

ויקרא אלהים לאור יום ושני' למאיר ובא קראו יום כלומר משיאיר היום [בבקר] קרא יום:

הללוהו כל כוכבי אור פי' בא הכתוב להודיע דאפילו זוהר הכוכבים נקרא אור נפקא מינה לנודר דאמר מר הנודר מן האורה אסור באורן של כוכבים:

מתני' אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר פירש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. והקשו עליו דהא בדיקת חמץ דרבנן היא כדאיתא לקמן בפירקין ולעולם לא נפיק מבל יראה ובל ימצא לענין החמץ שלא מצא עד דליעביד בטול דאורייתא כדאמר רחמנא ואפי' את"ל דבדיקת חמץ דאוריי' ובהכי סגי ליה מ"מ הא קיל"ן שהבודק צריך שיבטל וא"כ אפי' לא בדק כלל הא לא עבר בבל יראה ובל ימצא כיון שביטל אח"כ. וא"כ אין הבדיקה מטעם זה ואם היא מטעם זה הויא בדיקה בכדי לפיכך פי' בתוספות דבדיקה דמתני' הויא מדרבנן ואעפ"י שיש לו לבטל מן התורה ובהכי הוה סגי הצריכוהו בדיקה שלא יכשל באכילתו. ולאו למימרא דבדיקה לא הוא מדאורייתא כלל דהא וודאי ליתא דכי כתב רחמנא תשביתו שאור אינו לשון בטול ממש כפשוטו או כתרגומו אלא לשון ביעור שיבערנו מרשותו ודאמר בגמ' ר' עקיבא אומר וכו' אלא וודאי לכ"ע בדיקה מדאורייתא ומאי דאמרינן בגמ' בביטול בעלמא סגי הכי אמרינן דכל היכא דעביד בטול תו לא רמיא עליה מצות בדיקה והכי דייק לישנא דקאמרינן בבטול בעלמא סגי. ואעפ"י שכתב רש"י ז"ל בביטול סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא תשביתו בלב היא אין בזה גילוי דעת שיסבור רבינו ז"ל דבדיקת חמץ דרבנן אלא כך אמר ז"ל דלהכי כתב רחמנא לשון תשביתו שיהא נכלל אף לשון ביטול ואשמעינן קרא דאי אנוס ולא מצי בדיק- בביטול דעביד קודם זמן איסורו סגי ליה, ואך חלק אביעור לחוד קאי, נמצאת למד שמצוותו בביעור, אלא דאי בטלו מעיקרא- תו לא רמיא עליה האי מצוה. ומיהו רבנן חייבוהו לבטל על כל פנים כי הבטול מוציא מכל חשש כך יש ליישב פי' התוס' לפי מה שנראה מפי' דבריהם, והיא שיטה נכונה. ולפי שיטה זו יש ליישב פרש"י ז"ל דהא פרישנא דבדיק' דאוריית' וזו היא מצותו. וכללו של דבר כיון דמדאורייתא בכל חד מנייהו סגי ואית ליה למעבדינהו תרווייהו ההוא דאתי מעיקרא הוי דאורייתא ואידך מדרבנן ע"כ הרי"ט ז"ל. והרא"ש ז"ל העלה בשם התוס' דבדיקה מדרבנן שמא ימצאנו ביו"ט ויאכלנו ע"כ. ושאלו הראשונים ז"ל מה טעם הקפידה תורה בביעור חמץ יותר משאר איסורין ותירצו דשאני הכא דלא בדילי אינשי מינייהו והוא אסור בהנאה ויש באכילתו כרת מה שאין כן בנבלה וחזיר דבדילי אינשי מיניה. ויין לנזיר אע"ג דלא בדיל מיניה אינו אסור בהנאה טפילה (נ"ל דצ"ל ערלה, המעתיק) וכלאי הכרם אע"ג דלא בדילי אנשי מנייהו ואסורין בהנאה אין באכילתן כרת. א"נ דשאני חמץ שאיסורו תלוי בזמן וזהו שהוא אסור עכשיו היה עכשיו מותר ויש לו היתר אחר הפסח מן התורה מה שאין כן בטפילה (נ"ל דצ"ל בערלה, המעתיק) וכלאי הכרם ובשר בחלב ואע"ג דיין לנזיר הויא גם הא לא הוי אסור בהנאה. ולפי שראו רז"ל שהחמירה תורה כ"כ הפריזו הם להצריך בדיקה על החמץ הנמצא ובטול על שאינו נמצא. הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ש ז"ל:

גמ' והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא הקשה הרי"ט ז"ל דהא איפלגו במס' שבת בשיעור בין השמשות וקי"ל בגמרא כר' יהודה דמבין השמשות עד צאת הכוכבים שלשה חלקי' מיל ותירץ דבההוא שיעורא איכא כוכבים כדאמרי התם כוכב אחד וכו'. וזהו ספיקו של ר' יהודא אי חשיב האי צאת הכוכבים דלאו בכל צאת כוכבי' הוי לילה כדאמרינן התם לאכוכבים גדולים וכו':

הא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא נפקא מינה לנודר דתנן וכו' כתב הרי"ט ואע"ג דקי"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ה"מ היכא דאיפשר אבל היכא דלא איפשר כגון הלועז שנדר בלה"ק א"נ היכא דלא ידעינן ודאי אזלינן אחר ל' תור'. כדאמרי' הכא וכדאמרינן גבי הנודר מן המולים או מן הערלים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון [והוא שאמר] אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ובמה אמרו שתי שורות במרתף במקום שמכניסין בו חמץ בש"א שתי שורות על פני כל המרתף בה"א שתי שורות החיצונות שהן העליונות אמר הר"ם בדיקת החמץ צריך שיהיה בליל ארבעה עשר אע"פ שאין אסור באכילה עד חצות ליום ארבעה עשר כאשר יתבאר ותקנו לזה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויין בבתיהם באותו העת נקרא ללילה אור כמו שקורין דברים הרבה בהפכן וכיוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר"ל לילה מרתף שם אוצר היין ולזאת המשנה שיעור ושיעורה כך כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ואוצרות יין ושמן אינן צריכין בדיקה ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ונאמר על דרך הדמיון כגון שיהיה בית מלא חביות יין באורך עשר חביות ובגבהו עשר אחת בצד אחת עד שיהיה בבית אלף חביות בית שמאי אומרים בודק השורה כולה שהיא כנגד הפתח באורך וברוחב שהם מאה חביות והשורה כולה שהיא כנגד גג הבית באורך וברוחב והם גם כן מאה חביות וזהו ענין אמרם שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומר' שבודק מאה חביות בלבד והוא שתי שורות אחת בצד שנית כנגד פתח הבית ומן השורות העליונות כנגד הגג וזהו ענין אמרם שתי שורות החיצונות שהן העליונות:

אמר המאירי אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו' פי' אור לארבעה עשר לילה שמחרתו ארבעה עשר ומתוך כך יש מדקדקים בלשון משנה זו שלא לגרוס לאור ארבעה עשר מפני שלשון זה לדעתם ביאורו לילה שעבר ארבעה עשר כמו שאמרו במסכת ראש השנה אימתי משיאין משואות לאור עבורו ופירושו לילה שעבר שלשים שהוא יום העבור ולא לילה שמחרתו שלשים שהרי אמרו אין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו שאם לא נראה בזמנו לא היו משיאין והיו יודעין ממילא שהחדש נתעבר וחוזרין ומקדשין יום שלשים ואחד ומונין הימנו אבל כשהיו משיאין בלילה שעבר שלשים היו מכירין שנתקדש החודש ביום שלשים ושבדין נהגו בו קדש ומונין הימנו וא"כ היאך ישיאו לילה שמחרתו שלשים והרי כמה פעמים אין עדים שראו את הלבנה באים עד יום שלשים אלא ודאי פירושו יום שעבר שלשים ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו שיום העבור הוא יום שלשים ואחד ונמצא ביאורו לילה שמחרתו יום שלשים ואחד דרך שיטפא כתבוה שהרי אמרו שם י"ט ב' העיד ר' יהושע בן לוי על שני אדרים שמקדשים אותם ביום עבוריהם והקשה לו למימרא דחסרים עבדינן להו מלאים לא עבדינן להו ומאחר שהקשו בה כן למדנו שיום שלשים הוא יום העבור וא"כ כל כיוצא בלשון זה פירושו על יום שעבר לפיכך אין גורסין כאן אלא או אור לי"ד או אור י"ד אבל לא לאור י"ד ולא עוד אלא שאף בגירסא זו ר"ל אור י"ד יש מפקפקים לומר שאין לשון זה מיוחד לא ליום שעבר ולא ליום הבא אבל אור לי"ד מיוחד ללילה שמחרתו י"ד ועל דרך האמת כל אלו דקדוקים של הבל ואין שם נוסח שלא יהא אפשר לפרשו הן על לילה של יום שעבר הן על לילה של יום הבא שהרי מצינו בגמ' יכול יהא נאכל לאור שלישי שפירושו לילה שמחרתו שלישי וכן המפלת לאור פ"א פירושו לילה שמחרתו פ"א ואע"פ שהם גורסין בכלן כפי שיטתם ר"ל אור לשלישי ואור לשמונים ואחד אין לשבש גירסאות הנמצאות ברוב הספרים ללא צורך ובודאי אין לנו הכרע באחד מן הלשונות אלא כל אחד לפי ענינו ובזו מיהא על איזה לשון שתרצה פירושו לילה שעבר שלשה עשר ומחרתו י"ד אלא שיש בזה דיוק אחר והוא שכל שהוא התחלת דבור אין למ"ד של שימוש נופלת בו יפה ואלו היה מתחיל בדבר אחר היה אומר לאור כגון המפלת לאור שמונים ואחד וכן יהא נאכל לאור שלישי וכן משיאין משואות לאור עבורו הן שיהא נאמר על יום שעבר הן שיהא נאמר על יום הבא או בלא למ"ד כלל כדרך שאמרו למטה בודקין אור י"ד אבל מאחר שהתחיל הדבור במלה זו אין הלשון נופל יפה לומר בתחלת דבור לאור י"ד אלא אור לי"ד או אור י"ד כמו שמצינו אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה ונניח דברים אלו למשא ומתן ונחל בביאור הענין:

והוא שאמר שבזמן הזה בודקין את החמץ כלומר שמחפשין אותו בכל מקומות שבבית שיש להעלות על לב שיהא מצוי שם חמץ ופירשו גדולי הרבנים כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וחכמי התוספות צווחים עליהם והלא אמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה ר"ל אף בחמץ הידוע שמאחר שבטלו אינו שלו וא"כ האיך עובר בבל יראה ובל ימצא וא"ת שלא יבטל הרי אין הבדיקה פוטרתו מלבטל שהרי אמרו הבודק צריך שיבטל ומתוך כך פירשו הם בודקין את החמץ שמא אע"פ שיבטל ימצא וישכח ויאכל ממנו ויבא לידי שגגת כרת שאין הביטול מועיל להפקיע את הכרת מן האוכלו במזיד שלא נאמר ענין ביטול אלא להפקעת בל יראה ובל ימצא ומצד שאינו שלו אבל לענין אכילה הרי שלו ושאינו שלו שניהם שוים לחיוב אכילה ואע"פ שפירושם נכון אין צורך לדחות פירוש ראשון שאע"פ שדיו בבטול אין זה אלא עצה בעלמא לבטלו ולהפקירו עד שלא יהא קרוי חמץ שלו אבל עיקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית לבערו מן העולם שהרי מצד שאדם רגיל בו החמירה תורה באיסור חמץ יותר משאר איסורין לבערו ואע"פ שהנזיר רגיל ביין ולא הצריכוהו בכך נזיר שאני שמצות יחיד היא ולבו עליה ועוד שאם הוא אסור האחרים מותרים והיאך מבערין אותו אבל חמץ שאסור לכל ושאין הזהירות מצוי בדבר שמצוי לרבים להיות לב הכל עליה החמירו בה והוא שאמרו חמץ לא בדילי אינשי מיניה ולמדת שעקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית ואף לשון השבתה האמורה בתורה אע"פ שתרגומה בבטול עקר הנחתה להוצאה מן הבית ולביעור מן העולם כמו שכתבנו ומטעם שהזכרנו ואף השבתה אע"פ שאנו מפרשים אותה לשון בטול מדלא כתב בהדיא תבערו מ"מ אף היא רומזת שעקר הענין הוא הביעור מן הבית או מן העולם שהרי אף היא לשון כליון הוא לפעמים כמו שאמר אשביתה מאנוש זכרם אלא שמ"מ אם בטלו אינו שלו והוא שאמרו חכמים לר' יהודא כשאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ עקר הכונה הוא לבדוק אחריו ולבערו אלא שדרך עצה הצריכוהו בטול אחר בדיקה כדי שלא להכשל בבל יראה ונמצאת הבדיקה שקודם הבטול דין גמור וכונה ראשונה של תורה ואף חכמים שתקנו הביטול לא פטרוהו מבדיקה שמא יבא לאכול הא קודם שבטל עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה אף שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא שמשבדק יפה אף לכשמוצאו אינו עובר בבל יראה אא"כ משהא אותו משמצאו ולא עוד אלא שי"א שלא נאמר בביטול בעלמא סגי ליה אלא בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ הידוע צריך לבערו מן התורה ומזו שכתבנו ר"ל לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכו' ואם לא כן היה לו לומר יבטלנו וכן ממה שאמרו אך ביום הראשון מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו הרי למדנו בהבערה שהיא אב מלאכה ואי סגי ליה בבטול יבטלנו ואינו כלום שהרי בשעת איסורו אינו יכול לבטלו אלא שכל אלו בעקר דין תורה וכונתה נאמרו שהיא בביעור ועל הדרך שכתבנו ומ"מ אף חמץ הידוע דיו בבטול כמו שמבואר להדיא מענין שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ומענין תלמיד היושב לפני רבו וכן מן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו הא עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וכ"ש שמא יבא לאכול:

ואמר על בדיקה זו שהיא לאור הנר ופי' בגמ' מפני שאור הנר יפה לבדיקה והענין הוא מפני שלדקותו הוא יכול להכניסו בחורים וסדקים וא"ת ואף נר של חרס היאך מכניסה בחורים ובסדקים מפרשים בה שחוקקין בראש מקל ארוך ונותנין בחקק שמן ופתילה ומטלטלין אותו בחורים וסדקים ועוד פי' בה בגמ' שם שהנר אינו מתירא על ניצוצות שלו אבל האבוקה מתירא עליה שמא תהא שלהבת שלה נאחזת בקירות הבית ואין לבו על הבדיקה כראוי וכן פי' בה שהנר אורו נמשך אבל האבוקה פעמים מאירה ופעמים אינה מאירה כל כך מפני שפוסקת וקופצת ממקום למקום ואין בדיקה נעשית בה כראוי ולפי ענינים אלו יש לנו לומר שהבדיקה בנר של שעוה וכיוצא בה בדיקה ראויה היא וכל הדרכים האלו בה ואף גדולי המפרשים כתבו שהיא עקר שהשמן מ"מ אף בכלי זה שציירנו עליו מתירא הוא על שפיכת השמן ואינו בודק יפה:

ואח"כ הוא מבאר שדין בדיקה הוא בכל מקומות שהחמץ מצוי בהם והרי הם אצל ענין זה כאיתיליד ריעותא אבל כל מקום שאין מכניסין בו חמץ כחורי הבית העליונים והתחתונים שאין תשמישם אלא בצער וכן רפת ולול ומתבן ואוצרות יין ושמן בשאין מסתפק אין צריכין בדיקה שמאחר שלא נולד בהם ריעותא אין מחזיקין בהם איסור ושואל לעצמו א"כ במה אמרו שתי שורות במרתף שכבר שמע וקבל ששתי שורות במרתף צריכים בדיקה על גב החביות וביניהן ופירשה בשמכניסין שם חמץ והוא במסתפק ממנו שהשמש נכנס לשם לפעמים ופתו בידו ושוכחו ונשאר שם וחוזר ודן בדין שתי שורות הללו על אלו שתים מהם הוא מצריך בדיקה ופירשו בית שמאי שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות:

וענין זה הוא שהיה דרך מסדרי האוצרות שהיו מסדרים חביותיהם בשטח קרקע המרתף שורות שורות ומתחילין סמוך לכותל שכנגד הנכנס הגע עצמך שפתח המרתף במזרח היו מסדרים שורה אחת על פני כותל מערב מצפון המרתף לדרומו וסמוך לה שורה אחרת וכן הרבה באורך קרקע המרתף כפי מה שצריך לו ומסדרם חביות על גבי חביות מן הארץ עד שמי קורה ונמצא כל המרתף עשוי שורות שורות אם תרצה אמור שורה ראשונה אותה עליונה הרואה על פני כולה שמי קורה וצד חיצון שלה רואה אף פני הבית ושניה לה אותה שתחתיה שאינה רואה שמי קורה וצד חיצון שלה רואה את הפתח וכן כל השורות מן הגג עד תחתית הקרקע ואם תרצה אמור ששורה ראשונה אותה החיצונה שרואה על פני כולה את הפתח וצד עליון שלה רואה שמי קורה ושניה לה אותה שלפנים הימנה שאינה רואה את הפתח אבל צד עליון שלה רואה שמי קורה וכן כולם עד כותל אמצעי של בית המרתף וכשמתחיל להסתפק עולין לעליונות בסולמות ושותין משורה העליונה הרואה שמי קורה ופני הפתח עד שישתו את כולה ומסלקין אותן חביות ושותין שלמטה הימנה עד שתכלה כל השורה החיצונה הרואה פני הבית:

ואמרו בית שמאי שתי שורות על פני כל המרתף ונחלקו בגמ' לדעתם והוא שרב יהודה פירש את דבריהם שתי שורות מן הארץ עד שמי קורה החיצונה שרואה כולה פני הפתח וצד עליון שלה רואה אף שמי קורה ושלפנים הימנה שאינה רואה את הפתח כלל אבל צד עליון שלה רואה שמי קורה ור' יוחנן פירש את דבריהם שתי שורות שהן שורה אחת כמין גאם אחת החיצונה שמן הארץ ועד שמי קורה שרואה על פני כולה פני הפתח והאחרת שמתחלת הסדר עד כותל אמצעי שרואה כולה שמי קורה וזו דוקא מיהא עד מקום שידו מגעת לא שיהא צריך על כל החביות ובית הלל סוברים שתי שורות החיצונות שהן העליונות והענין הוא שכל שאין אתה מזכיר על פני כל המרתף אתה קורא שורה כל שורת חביות בלא צירוף שלמטה הימנה עד הקרקע אלא צירוף כל שלפנים הימנה עד הכותל ונחלקו רב ושמואל בגמרא בפירוש דבריהם שלדעת רב העליונה ושלמטה הימנה ששתיהן רואות פני הפתח ועליונה פני התקרה מפני שהוא מדקדק בלשון חיצונות שהרי שתי אלו חיצונות ואע"פ שקוראן עליונות ואין כאן עליונה אלא אחת אף התחתונה עליונה בערך שלמטה הימנה ושמואל פירש את דבריהם עליונה ושלפנים הימנה ששתיהן עליונות שרואות פני התקרה והחיצונה שבהן רואה אף פני הפתח והוא מדקדק בלשון עליונות שהרי שתיהן עליונות ואע"פ שקוראן חיצונות ואין כאן חיצונה אלא אחת אף שלפנים הימנה חיצונה בערך לשלפנים הימנה ואין ספק שהלכה כבית הלל אלא שספק בידינו אם כרב אם כשמואל והוא שיש פוסקים כרב ומשום דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכן כתבוה גדולי המחברים וגאוני הראשונים פוסקים כשמואל ממה שאמרו בגמ' תני ר' חייא כרב וכלהו תנאי כשמואל וכן שלדעתם לא נאמר הלכתא כרב באיסורי אלא במחלוקת שלהם אבל במה שהם מפרשים בו דברי אחרים לא ואין הכרע בדבר ומ"מ במרתף שלנו שאין שם שורות צריך לבדוק על גבי הקנקנים וביניהם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בפירש"י בד"ה הבוקר אור כו' ולפי דרכו למדך הכתוב ד"א כו' שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב יהודה כו' עכ"ל מפרושו נראה דהשתא דמפרש לה כמאן דאמר צפרא נהיר דהיינו עד שהאיר המזרח ולא מעמוד השחר ה"ל כדרב יהודה דיצא אדם בכי טוב דהיינו מנץ החמה משא"כ כדבעי למימר מעיקרא דאור שם דבר הוא דהיינו יממא דה"ל מעמוד השחר כדילפינן מקרא דעזרא דמעמוד השחר יום הוא ורב יהודה לא קאמר הכי אלא מנץ החמה כן נראה מפרושו והתוס' לא כתבו כן וק"ל:

תוספות בד"ה אור לארבעה עשר כו' שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה כו' ולא דמי לבשר כו' ונזיר נמי כו' עכ"ל נראה דל"ק להו מעיקרא אלא מאיסורי הנאה דומיא דחמץ וא"כ קשה מאי קושי' מנזיר דלא ה"ל מאיסורי הנאה וי"ל דלאו דוקא מנזיר קאמ' אלא [מנדר] דהוי מאיסורי הנאה דאינן איסור עולם ולא בדיל מיניה אי לאו דשרי לאחריני וק"ל:

בא"ד דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו אחר הפסח ויהא מותר כו' עכ"ל דמלשון ישרף לא מוכח' דאסור להשהותו אי הוה אסור בהנאה גם אחר הפסח דלכך קאמר ישרף דאינו עומד אלא לישרף כיון דאסור מהיום לעולם אבל כיון דשרי לאחר הפסח אי הוה גם מותר להשהותו אמאי ישרף דהא שרי ליה להשהותו עד לאחר הפסח ולהנות ממנו ודו"ק:

בד"ה יכנס בכי טוב כו' דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים כו' עכ"ל ולא ניחא להו נמי כפירש"י מפני החיות ולסטים מה"ט כיון דהוו י"א וק"ל:

בד"ה וכאור בקר בעוה"ז פיר"ת דהיינו עד חצי היום כו' עכ"ל דלפרש"י להפך הל"ל וכאור בקר בעוה"ב דהיינו תחלת הזריחה תהיה כזריחת השמש דעוה"ז אבל לפיר"ת ניחא דכעין בקר דעוה"ז דהיינו חצי היום תהיה תחלת זריחת השמש דלעולם הבא וק"ל:

בד"ה והא קיי"ל עד צאת כו' אור"י דפשיטא ליה כו' משום דמסקי' בספ"ב דמגילה דמעלות השחר יום כו' ומהתם נמי מוכח דעד צאת כו' עכ"ל ומיהו ק"ק בסוגיא דהתם לפי זה דקאמר וכולן שעשו משעלה עמוד השחר מה"מ כו' אלא מעתה כו' הא קי"ל דעד צאת הכוכבים כו' אלא אמר ר' זירא מהכא ואנחנו עושים במלאכה מעלות וגו' וא"כ ע"כ הא דפריך והא קי"ל דעד צאת כו' לאו אהאי קרא סמיך דא"כ הוה ידע נמי מהאי קרא דמעלות השחר יום הוא וכדמסיק ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ול"ק מההוא קרא כו' ואיכא למ"ד התם ב' חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה כו' עכ"ל ועי' בזה בתוס' פרק ב"מ בד"ה תרי תלתא מיל כו' ועי' על כונתם בחידושנו שם והאי לישנא שכתבו כאן לפי הנראה שעה גדולה כו' אינו שם ועי' על כוונתם במהרש"ל דלאו שעה גדולה ממש אלא זמן גדול ועוד יש ליישב להגדיל הקושיא קאמרי דשעה גדולה ממש יש לפי הנראה מזמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים והיאך שיערו אותו בתרי חלקי מיל ודו"ק:

ברש"י ד"ה אור לארבעה עשר גרסינן לאפוקי אור י"ד וכו' או לאור י"ד וכו':

ד"ה ובמה אמרו לקמן במתני' ר"ל במשנה זו ב"ש אומר וכו':

בעזרת האל מקבץ נדחים אתחיל לפרש מסכת פסחים

במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ופרש"י כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ונראה דמה שהוצרך לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש משום שמא יאכל כדאמרינן לקמן בגמ' להדיא גבי ככר בשמי קורה זימנין דנפיל ואתא למיכליה וכן בההיא דהמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ע"כ טעמא משום שמא יאכל כמו שפירש"י עצמו וכה"ג טובא אלא דאפשר דס"ל דלא שייך חששא דשמא יאכל אלא בחמץ ידוע דוקא אבל בחמץ שאינו ידוע כי האי דהכא לבדוק לאור הנר בחורים ובסדקים לא שייך האי חששא כלל דהוי חשש' רחוקה וכמה ספיקי שמא אין כאן חמץ כלל ואת"ל דאיכא שמא אין סופו להמצא בתוך הפסח ואת"ל שימצא שמא לא יאכלנו ומש"ה ניחא ליה לפרש משום בל יראה דליכא אלא חד ספיקא וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך. ועוד י"ל דבלא"ה ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דבל יראה דלפ"ז איכא למימר דבדיקה זו מדאורייתא כמו שאפרש בשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל בסמוך ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב להדיא דבדיקת חמץ מדברי סופרים מכל מקום אסמכוה מיהא אקרא כדאמרינן להדיא בגמרא לאור הנר מנ"ל דילפינן מציאה ממציאה כו' ואקרא דלא ימצא קאי מש"ה מייתי רש"י קרא דבל יראה ובל ימצא גופא משא"כ טעמא דשמא יאכל ודאי לא הוי אלא מדרבנן לגמרי ולא שייכא בהאי אסמכתא כלל תדע דהא עיקר קרא דמייתי היינו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור לא שייך ביה חששא שמא יאכל דלא חזי לאכילה כמבואר בפ"ק דביצה וה"נ משמע לקמן דף י"א דכל מידי דלא חזי לאכילה בעיניה לא שייך האי חששא ועוד אבאר בזה בלשון התוס'. ומיהו בעיקר מילתא דבדיקה זו אי הוה דאורייתא או דרבנן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דנהי דמהא דאמרינן לקמן במכילתין בכמה דוכתי דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע לכאורה להדיא דהיכא דלא ביטל הוה דאורייתא ממש נראה שאין זו ראיה מוכרחת דאפשר דהתם בחמץ ידוע איירי דזה ודאי צריך לבדוק ולבער אם לא ביטל ואדרבה יש מהפוסקים דלא מהני בי' ביטול כמו שאפרש בעז"ה בסוגיא שלפנינו משא"כ במי שאין לו שום חמץ ידוע כי ההיא דמשנתינו דאפ"ה צריך לבדוק במקום שמכניסין שם חמץ אין לנו ראיה מוכרחת שיהא צריך בדיקה או ביטול מדאורייתא דלכאורה מסברא אין לומר שיהא צריך בדיקה מדאורייתא דמהיכי תיתי דנהי דמקום שמכניסין בו חמץ כגון מרתף אפ"ה ליכא אלא חששא בעלמא דלפעמים השמש נכנס ופתו בידו ואין זה אלא מיעוט ואפילו אם נחשב למיעוט המצוי אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא דחיישינן למיעוט המצוי מדאורייתא ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא כתבו התוס' בכמה דוכתי דלא חיישינן אלא מדרבנן ואנן מיהא הא לא קי"ל כר"מ ועוד דאפילו ר"מ נמי מודה במיעוטא דמיעוטא דהו"ל כמו ספק ספיקא וה"נ במקום שמכניסין הו"ל ס"ס אימר הוה ואימר לא הוה ואפילו את"ל דהוה שמא חולדה או עכבר אכלתינהו ואפילו את"ל דאיירי במקום שאין חולדה וברדלס מצויין נמי איכא למימר שמא אדם בא ונטלו ובתחילת הענין למאי דמשמע לכאורה מל' רש"י דבדיקה זו מדאורייתא הוא היה נ"ל דהיינו מגזירת הכתוב דאפקיה רחמנא בלשון ולא ימצא ולא כתיב לא תמצא או לא יהיה לך ע"כ בא לומר שלא ימצא בתוך ביתך כלל אפילו ע"י חיפוש והיינו ע"כ שהצריך הכתוב לבדוק ולחפש אחריו קודם הפסח וכדדרשינן כה"ג גבי לא ילין שלא יבא לידי בל ילין אח"כ מצאתי כן בל' הרא"ש ז"ל במימרא דרב יהודא לקמן גבי הבודק צריך שיבטל ומקשינן בגמרא מאי טעמא אילימא משום פירורין וכתב שם הרא"ש ז"ל דאי הוה פירורין אע"פ שלא ראה אותם עובר בבל יראה מדכתיב לא יראה ולא כתיב לא תראה ע"ש א"כ משמע לכאורה דמדאורייתא הוי צריך לבדוק אפי' אחר פירורין אי לאו דמקשינן דממילא בטלי אלא דבאמת מלשון הרא"ש ז"ל נמי לא מוכח מידי דהתם הכי קאמר דס"ד מעיקרא דתקנו הבודק צריך שיבטל משום חמץ ידוע דאע"ג שבודק ומבער אפ"ה בודאי איכא פירורין והו"ל חמץ ידוע אבל בחמץ שאינו ידוע לעולם דהוי מדרבנן:

מיהו הר"ן ז"ל כתב להדיא דבדיקת חמץ מדאורייתא אפילו בחמץ שאינו ידוע אם לא ביטל וכתב דתשביתו דקרא היינו בא' משני דברים או בבדיקה או בביטול ולענ"ד דבריו אין מוכרחין דמה שכתב מדילפינן לאור הנר מקרא כבר דחה בעצמו וכתב י"ל דאסמכתא היא ובאמת כן נראין הדברים כדאשכחן נמי בתחומין דילפינן כה"ג מקום ממקום כו' ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן ובלא"ה י"ל דאי אפשר לומר דבדיקה לאור הנר ממש מדאורייתא כיון דמן התורה אין איסור אלא משש שעות ולמעלה והתם לא שייך אור הנר דשרגא בטיהרא מאי מהני אם לא שנאמר דנהי דלענין איסור אכילה משש שעות ולמעלה ממש לענין בדיקה מאורתא חייל דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ומצינן י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא וא"כ מאורתא חייב לבדוק כדי שלא יבא לידי בל ימצא כמו שאפרש לקמן לענין יוצא בשיירא ומה שהביא מתשביתו דע"כ היינו נמי בדיקה מדאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה התם בחמץ ידוע איירי. אלא דנראה דהר"ן ז"ל סובר בפשיטות דמקום שמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו נראה דסובר דכיון שרגילין להשתמש בו כל השנה בוודאי נשאר בו חמץ ותו לא חיישינן לחולדה או לאדם שנטלו דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין זה מוכרח ודעתי לפרש אי"ה בסוגיות שלפנינו. מיהו למי שמפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל בנוסחא הישנה דלחמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ ע"כ הא דאמרו בגמרא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ואם כן ע"כ דמדאורייתא צריך לבדוק או לבטל אפילו בחמץ שאינו ידוע והא בהא תליא ובזו הסברא קשיא לי אדברי הר"ן ז"ל שכתב דתשביתו היינו באחד משני דרכים או בבדיקה וביעור או בביטול ואייתי ראייה מדאמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה ומדאורייתא איירי ולפענ"ד לכאורה מוכח איפכא דמדפליגי רבנן ואמרו אף מפרר וזורה לרוח אלמא לרבי יהודה לא מהני ואמאי לא יהא מפרר וזורה לרוח מהני אלא כביטול בעלמא דהא לשיטת הר"ן ז"ל ביטול מועיל אף בחמץ ידוע ומה שיש ליישב בזה בשיטת הר"ן ז"ל אבאר במקומו אי"ה ואין להאריך כאן וגם בזה יצאתי חוץ לגדרי שאינו מעיקר המשנה אלא הוכרחתי להציג ראשי פרקים לפי שהוא מפתח גדול להלכות וסוגיות שלפנינו בכולהו פירקין ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אור לי"ד כו' פ"ה שלא לעבור בבל יראה כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן בגמ' הבודק צריך שיבטל כו' עכ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב שיטת רש"י דהא דאמר ר"י לקמן הבודק צריך שיבטל לאו דהכי הוא מדין המשנה אלא שלאח"כ נתקנה תקנה זו בימי רבי יהודה ע"ש כ"כ קצת מהאחרונים בתשובותיהם. ולענ"ד הוא דוחק ומלבד זה לא ידעתי מי הכריחו להר"ן ז"ל לפרש כן בשיטת רש"י דהא בלא"ה אתי שפיר שיטת רש"י למאי דמסיק הר"ן ז"ל גופא דחכמים לא רצו לסמוך על הביטול דלפעמים אין מבטל בלב שלם ואם כן יפה כתב רש"י שתקנו בדיקה שלא יעבור בבל יראה דאפילו את"ל דצריך נמי ביטול מדין המשנה אפ"ה יעבור בבל יראה אם לא יבטלו בלב שלם. ועי"ל בשיטת רש"י דבדיקה וביטול בשעת בדיקה כולה חדא מילתא היא והביטול מן הבדיקה הוא מיהו הבדיקה עיקר וביטול טפל דאי לאו שתקנו שיבדוק בלילה לא היה מקום לתקן שיבטל בתחילת הלילה דכיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דלמא פשע ולא מבטל כדמשני לקמן אהא דונבדוק בד' או בה' משא"כ משתקנו הבדיקה שהוא מעשה חשוב ודאי יזכור ביה לבטל באותה שעה וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר הבדיקה מיהו משום בל יראה ודו"ק ועל שיטת התוספות שכתבו דטעם הבדיקה דילמא אתי למיכל יש לי לדקדק מסוגיא דלקמן דף י"א ושם יבואר בע"ה:

בא"ד דאי מותר לשהותו אמאי ישרף עכ"ל וליכא למימר דישרף היינו לקיים עשה דתשביתו משום דפשיטא להו דלר"ת בעשה נמי לא עבר בחמץ נוקשה כיון דליכא אלא חד קרא כי היכי דפשיטא ליה מהאי טעמא דאינו עובר בבל יראה כמו שפירש להדיא בר"פ אלו עוברין ע"ש בחדושינו כן נ"ל:

בא"ד אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא לכאורה אין דבריהם מוכרחין דאיכא למימר דכיון דגלי קרא דנוקשה בכלל חמץ לענין איסור אכילה תוך הפסח ה"ה לאחר הפסח כמ"ש תוספות דף כ"ט ע"ב לענין איסור הנאה לחזקיה כיון דמחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם אלא דהכא לא משמע להו לומר כן כיון דעיקר טעמא דר"ת דבנוקשה אינו עובר בב"י כיון דלא מרבינן אלא לאכילה עיין שם בר"פ אלו עוברין ודו"ק:

בגמרא מאי אור רב הונא אמר אור נגהי רב יהודה אמר לילי קס"ד מ"ד נגהי נגהי ממש. נראה דלשון נגהי היינו התחלת היום משהאיר השחר מש"ה בודקין לאור הנר דאי ביום ממש שרגא בטיהרא מאי אהני אדרבה מחשיך כפירש"י ולפ"ז י"ל דלמאי דס"ד השתא דפליגי בסברא דרב הונא סבר דבודקין מעלות השחר כיון דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ואיכא נמי הקדמה לזריזין כדמקשה הש"ס לקמן ונבדוק מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבוקר ורב יהודה דאמר לילי היינו משום דבעלות השחר איכא למיחש דילמא מיטרד או משתלי ולבתר הכי לא מצי למבדק לאור הנר מש"ה תקנו לבדוק בלילה דאיכא שהות טובא כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם מיתיבי הבוקר אור והאנשים שולחו אלמא אור אורתא הוא ולכאורה יש לתמוה על סדר קושיית הש"ס דמעיקרא בעי ליה למיפרך מקרא דויקרא אלקים לאור יום שהוא מוקדם בתורה בתחילת בריאת יום ולילה ועוד דכתיב להדיא ויקרא לאור יום משמע דאור שם יום. אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דעיקר פלוגתייהו דרב הונא ורב יהודה היינו בענין הבדיקה לאור הנר ולקמן ילפינן עיקר בדיקה לאור הנר מציאה ממציאה דכתיב הכא לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא וחיפוש מנרות כו' וא"כ בהאי קרא גופא דכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו כתיב בתרי' ויחפש וימצא א"כ משמע דהאי חיפוש גופא נמי בנרות היה ואע"ג שהיה באור הבוקר אלמא דבהאי שעתא נמי שייך בדיקה בנרות וממילא נמי אית לן למימר דלגמרי ילפינן מציאה ממציאה נמי לענין הזמן דזמן הבדיקה הוא לאור הבוקר וע"ז משני שפיר מי כתיב האור בוקר הבוקר אור כתיב והיינו דמייתי נמי לדרבי יהודה דלעולם יכנס בכי טוב וכפרש"י מפני החיות וליסטים וממילא דזה הזמן היינו בנץ החמה כדכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף תזרח השמש יאספון וכן פירש"י להדיא בחומש פרשת בא בקרא דואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר לפי שהלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ היינו ע"כ בהנץ החמה וא"כ תו ליכא למימר דבהאי שעתא שייך בדיקה לאור הנר דשרגא בטיהרא מאי אהני משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דהיינו בעלות השחר. אע"ג דבסוטה פ' היה נוטל אמרינן כיון שהגיע עמוד השחר ניצול מחיות רעות ומליסטים י"ל דהתם איירי במי שמהלך באישון לילה קאמר שפיר דבעלות השחר ניצול דלא שכיח היזיקא אבל לתחילה אין לצאת כ"א בהנץ החמה כדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמ' ור"י אומר לילי עי' תוי"ט תרומות פ"ח מ"ג:

רש"י ד"ה בכי טוב וכו' מפני החיות ומפני הלסטים עיין יומא כא ע"א ברש"י ד"ה היוצא יחידי:

תוס' ד"ה אור לי"ד וכו' שלא יבא לאכלו עי' לקמן י ע"ב תוס' ד"ה ואם לא בדק:

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר נראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תהלים קלט, יא) ואמרו בגמרא (פסחים ב:) הכי קאמר דוד 'עולם הזה שהוא דומה לְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי', נמצא דוד המלך ע"ה מצפה היה לאור להתחבר עמו. ופרשתי בס"ד לכך אמר דוד המלך ע"ה דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (תהלים כג, ה) ואמר אביי שמע מינה כסא דברכתא דדויד לעתיד מחזיק רכ"א לוגין ' רְוָיָה ' [221] בגימטריא הכי הוי (יומא עו.). ויש סוד עמוק ברכ"א לוגין הנזכרים שהוא מספר אר"ך אורות והיינו דָּוִד מספרו י"ד ועם מספר אוֹר עולה רכ"א [207+14 =221] לכך אמר 'אוֹר בַּעֲדֵנִי' שהוא מצפה לאור. והנה אם תסדוק ותחתוך כל אות מאותיות 'חָמֵץ' בפני עצמו לשתים יהיה מזה אותיות ד"ד כ"כ מ"ה מ"ה, והיינו כי לעתיד הבטיח הקב"ה את כנסת ישראל וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב). וכתבתי בס"ד שנזכה להבטחה זו של 'כַּדְכֹד' על ידי הענוה שתהיה אצלינו מבית ומחוץ שיהיה האדם דך מבפנים ודך מבחוץ ועל ידי כך נזכה להבטחת 'כַּדְכֹד' בזכות דך ודך שהיא ענוה שלימה. וכל זאת הענוה היא בדברים הגשמיים שיהיה האדם דך מבחוץ ודך מבפנים אך צריך עוד ענוה שלימה מבית ומחוץ בדברים הנפשיים גם כן ועל זה ירמוז אות צד"י שמספרו תשעים שהוא מספר מ"ה ומ"ה שיהיה האדם מה מבפנים ומה מבחוץ, ובזה תבא הגאולה מאות צד"י דמנצפ"ך שהוא כתשע מאות שהם עשרה מ"ה מבפנים ועשרה מ"ה מבחוץ כנגד עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שבגוף הנזכרים בדברי רבותינו ז"ל (נדרים לב:). וזהו שאמרו אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כשיתחבר אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר הוא 'דָּוִד', בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ 'בּוֹדְקִין' לשון בדק שסודקין אותיות 'חָמֵץ' לשני חלוקות שבזה יהיה תיבות 'כַּדְכֹד' ותיבות 'מ"ה מ"ה' שהם ענוה שלימה בדברים הגופנים מבית ומחוץ שהם 'דך ודך' וענוה שלימה בדברים הנפשיים מבית ומחוץ שהם 'מ"ה ומ"ה'. ובדיקה זו תהיה לְאוֹר הַנֵּר שהוא מספר שלשה יחודים שהם הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י הוי"ה אלקי"ם שעולים מספר 'נֵּר' [26+21+26+65+26+86=250].

לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב מקשים מנהג העולם שהאדם יצא מביתו ואחר כך יכנס והוה ליה להקדים יציאה לכניסה? ונראה לי בס"ד הקדים הכניסה לאשמעינן שצריך להזדרז בכניסה יותר מן היציאה דהיציאה דרכה להיות בסוף הלילה בזמן שכלתה שליטת המזיקין והגנבים שהזמן מתקרב ליום שבו שולט החסד והוא עת רצון אבל הכניסה על הרוב היא בערב, ואם יתאחר ליכנס בהתחלת הלילה זו קשה דאותו זמן התחלת שליטת המזיקין והגנבים והוא זמן שליטת הדין ועלול יותר לרוע ולכן הקדים הכניסה. ועוד נראה לי בס"ד דאינו מדבר כאן על יציאה ראשונה שיוצא מביתו דבזו ליכא קפידה דודאי כשיצא מביתו על הרוב מלווים אותו אוהביו וקרוביו וכיון שיש עמו הרבה אנשים יש לו שמירה טבעית מצידם ולכן נקיט כניסה שתהיה אחר יציאה הראשונה שיצא מביתו ואחר כך יציאה שתהיה אחר הכניסה באמצע הדרך ממלון למלון. והא דאמר בְּכִי טוֹב ולא אמר יכנס בחמה ויצא בחמה או יכנס באור ויצא באור. נראה לי בס"ד רמז בזה על קריאת שמע אשר בה יחוד 'הוי"ה אהי"ה' [47] שהוא סוד חו"ב [חכמה ובינה] שמספרם 'כִי טוֹב' [47] ולימדנו שצריך לקרות קריאת שמע על המזוזה קודם יציאתו לדרך, כי ידוע שה'דרך' [224] הוא מספר הוי"ה במלוי ס"ג ואהי"ה במלוי קס"א [63+161=224] שהוא סוד חו"ב [חכמה ובינה]. גם נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו באומרו בְּ' כִי טוֹב ' לשם הוי"ה שמספרו כ"ו ולשם בי"ט שמספרו כ"א שהוא מסוגל לשמירה שבשם זה ניצול דוד המלך ע"ה מאכיש, ולכן ראשי תיבות אֲ שַׂגְּבֵהוּ כִּ י יָ דַע שְׁ מִי (תהלים צא, יד) 'אָכִישׁ' וכנזכר בשער הפסוקים וזהו 'כִי טוֹב' אותיות 'כ"ו בי"ט' רמז לשם הוי"ה שמספרו כ"ו ולשם בי"ט הנזכר שיכוין בהם הנוסע בדרך בעבור שמירתו. והא דנקיט לשון לְעוֹלָם נראה לי דבא ללמדנו דאין לחלק בין זמן מלחמה ובין זמן שלום, גם אין לחלק בין אם הליכתו לצורך גדול בין אם היא לצורך קטן.