מסכת פסחים דף ק״ז עמוד ב׳

או דילמא סמוך למנחה קטנה בתשע שעות כשהוא מאוחר בפרק תמיד (לעיל פסחים דף נט.):

ומשום מצה שיכנס לה כשהוא תאוה:

אגריפס המלך לא היה אוכל עד תשע שעות:

אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה היינו רבותיה דאע"ג דעדיין לא אכל וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית עד לאחר תשע אפ"ה לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא יתענה ולא יאכל:

אלא אי אמרת ממנחה גדולה ואילך אסור מאי רבותיה דאגריפס והא כבר חל זמן איסוריה משש שעות ואילך וצריכא למימר דאסור בתמיה דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא ונשרי למיכל מתחלת תשע:

אבל יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא פירות והאי דנקט מטביל לפי שמאכלם על ידי טיבול:

בירקי היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה לפי שאין משביע:

בבני מעים הואיל ועסוק בסעודה יכול הוא לאכול בבני מעים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה דהואיל והוא עסוק בהן מצער ליה אי לא אכיל ואי אכיל לא משבעו ליה:

ואתי לאימנועי מפסח ואפילו אחר שיעשה פסח אסור כדי שלא ימהר לאכול ויעשה פסח שלא כראוי:

דילמא אתי למיכל אכילה גסה ואינה אכילה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור וקשה דאמרי' בנזיר (דף כג.) גבי פסח זה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה"כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם והא דפסח נאכל על השבע היינו שמתאוה לאכול קצת ועוד י"ל דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא ומה שפירש רשב"ם דנקט מצה משום דשייכא אפילו בזמן הזה דליכא פסח לא נהירא דאפילו הוי טעמא משום פסח אסור בזמן הזה כדמוכח בסמוך גבי רב ששת דהוה יתיב כולי יומא בתעניתא ופירוש אחר עיקר שפי' דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה:

אפי' אגריפס המלך פי' רשב"ם מלך כשר ומבני חשמונאי היה ולא דק דבסוטה (דף מא.) אמרי' כשהגיע למקרב אחיך תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות:

שהיה רגיל לאכול בתשע שעות י"מ לפי שדרך מלכים לעמוד בג' שעות והיה מתנהג כתלמיד חכם לאכול בשעה ששית אחרי קומו ואין נראה דא"כ הוה ליה למימר ט' שעות לאגריפס כשש שעות לת"ח:

מיני תרגימא פי' רשב"ם פירות ובשר בלא לחם ולא נהירא דאמרינן בתוספתא דכיצד מברכין הביאו לפניו מיני תרגימא מברך בורא מיני מזונות ואין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת מינים ומיהו בפרק בתרא דיומא (דף עט:) איכא חד שינויא דמשני ואיבעית אימא מאי מיני תרגימא פרי:

נירו לכם ניר פי' רשב"ם דעל ידי החרישה מקבלת הזריעה ה"נ ע"י אכילת תרגימא יאכל מצה מיהו חרישה וזריעה תרי מילי נינהו ולא דמי לשתי אכילות ונראה שזה הפסוק משל הוא כענין זה דכתיב (ירמיהו ד׳:א׳) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב אם תסיר שקוציך וגו' פי' לאחר שתסירו שקוצים אז תשובו אלי וכל זמן ששקוצים עמכם ונתייאשתם ממני לא תוכלו לשוב כי כה אמר ה' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים כל זמן שהקוצים בתוכה אינה מועלת זריעתה כלום וה"נ מייתי זכר לדבר כשאכל קצת לבו נמשך יותר אבל כשלא אכל כלל ונתיאש אין לבו נמשך אחר אכילה והוי כזורק אבן לחמת:

מתני' סמוך למנחה כו' אוקימנא סמוך למנחה קטנה מדתניא אפילו אגריפס המלך שרגיל לאכול בתשע לא יאכל עד שתחשך אמר רב יוסף אבל מטבל הוא במיני תרגימא. פי' רב האי תרגימא כסנין של מיני מתיקה דתנינן בתוספתא דברכות הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני [מזונו']: רבי צדוק מטבל בירקי כלומר היה אוכל זה מיני תרגימא וזה היה אוכל מן המנחה ולמעלה תניא נמי הכי השמש טובל בבני מעים ונותן לפני האורחים רבא הוה שתי חמרא טובא במעלי דפסחא אמר כי היכי דנגרריה ללביה ונכפין [ונאכל] למצה וכו':

זה שביארנו במשנה שאין אוכלין בערבי פסחים מסמוך למנחה קטנה ולמעלה טעם הדבר שלא יבא לאכול מצה אכילה גסה ר"ל שישביע עצמו קודם אכילתה עד שעכשיו קץ באכילה זו ואין זו קרויה אכילה ומה שאמרו בפסח שיהא נאכל על השובע פירושו שכשיכלה בשר הפסח מפיו יהא שבע ולשון זה ר"ל נאכל על השובע הוא ממוצע בין מי שאוכלו רעב למי שאוכלו אחר אכילה מרובה עד שהוא [קץ] באכילה זו ופסח וכן שאר קדשים אין ראוי לאכלם דרך רעבתנות אלא דרך כבוד ואחר אכילה אחרת כדרך מאכל חשוב שבא לאחר אכילה ומ"מ לא אחר אכילה מרובה עד שיהא קץ באכילתו אלא אחר אכילה שכשמצטרפת זו עמה נעשה שבע:

אע"פ שאסרו שלא לאכול בערב הפסח מן המנחה ולמעלה מ"מ מטבל הוא במיני תרגימא כגון פירות ולשון מטבל הוא מפני שכל מאכלם היה על ידי טבול וי"מ מטבל במקום מיטפל כלומר מעביר שעתו במיני תרגימא כגון פירות או קטניות או ירקות וכן השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחים שאין אכילות אלו אלא כעין הערה לחדוד המאכל ופתחת פי האצטומכא והרי הוא כעין הניר העשוי בשדה לקבלת הזרע ומגדולי החכמים היו רגילים להתמיד כל אותו היום בשתיית יין כדי לגרור את הלב להעיר תאות מאכלם ומהם שהיו מתענים והכל לפי מה שהיו מכירים בטבעם יש מי שאכילת פירות ודברים הדקים מעוררתם לאכילה ויש מי שאף אכילות אלו סותמות בהם ומעכבת תאותם ויעשה אדם כפי מה שמכיר בטבעו ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכה בכורות ותשועת בכורי ישראל וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת ואין בה סרך הכרח כלל:

בד"ה דילמא אתי כו' דתרי גוני אכילה גסה אחת שנפשו קצה כו' עכ"ל וק"ק דאכתי מאי פריך בההיא דנזיר רשע קרית ליה נהי כו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול איירי ושפיר נקרא רשע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ופי' אחר עיקר שפירש דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה עכ"ל לפי התירוץ שכתבו לעיל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח כו' דאכילה לא מעכבת בפסח י"ל דנקט מצה דודאי אכילה מעכבה בה דבעשית מצה ליכא מצוה וק"ל:

תוס' ד"ה שהיה כו' י"מ עי' תענית כה ע"ב רש"י ד"ה שכן מצינו:

הַשַּׁמָּשׁ מַטְבִּיל בִּבְנֵי מֵעַיִם יש להקשות למה נקיטה 'בְנֵי מֵעַיִם' ולא מאכל אחר? ונראה לי בס"ד דאיתא בנדרים (נדרים נד:) רבן שמעון בן גמליאל אומר ' קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש ' רוצה לומר אדם הדיוט. וכתב הרב המאירי ז"ל לא אמרו כן אלא דרך צחות לומר שאין מחזיקים כלל, אי נמי לענין הדין שאם התנה עם חבירו להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון עיין שם, וכן נמי בשבת דף קכ"ב (ראה ביצה לג.) אמר לו רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי בני מעים לשונרא, והיינו משום דלא חשיבי, ולכן כאן התירו 'בִּבְנֵי מֵעַיִם' דוקא דכיון דאין מחזיקים אין מרבים באכילתם אלא אוכלים דבר מועט, ועוד כיון דלא חשיבי בשר אז אפילו אם אוכל מהם יאכל בשר הפסח לתיאבון.

זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, ג) "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים". עיין פירוש רשב"ם ומה שהקשו עליו התוספות ז"ל דחרישה וזריעה תרי מילי נינהו עיין שם. ונראה לי בס"ד הכוונה דהמעונה לא יהיה לו התעוררות לבדוק נקביו לעשות צרכיו אבל אם יאכל יהיה לו התעוררות כמו שאמרו העולם 'אוכל דוחה אוכל' וידוע כפי הטבע העושה צרכיו קודם אכילה יהיה לו הנאה מן האכילה ביותר ולכן התירו לו לאכול מעט כדי שיהיה לו התעוררות לעשיית צרכיו לדחות הפסולת שבבטנו שזה יכוונה בשם חרישה שיטול הקוצים שבכרם ואחר כך יאכל בשר הפסח בלילה לתאבון שזה יכוונה לזריעה, ולזה הביא הכתוב נִירוּ לָכֶם נִיר שתחלה חורש ואחר כך זורע.