מסכת פסחים דף ק״ו עמוד א׳

[ואליבא דר' יהודה דאמר מאור ואח"כ בשמים:

משום דכוס של ברכה טעון שיעור אבל אי הוה ביה טפי מכשיעור טעמו לא פגמו]:

קפיד לקידוש והבדלה וברכת המזון אבל אם בא לשתות מכוס פגום מברך עליו ברכת היין:

לקדשו משמע משעה שמתקדש היום:

אין לי אלא ביום לקמן פריך אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו:

קידושא רבא בורא פרי הגפן ואהכי קרי ליה קידושא רבה דאכולהו קידושי אמרי לה:

ואגיד ביה האריך בו:

עד רביעי בשבת אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב:

ושמע מינה אומר שתי קדושות על כוס אחד ובשאין לו כדאמר לעיל (פסחים ד' קב:):

משום דכוס של ברכה צריך שיעור רב אשי לא פליג אאמוראי דבסמוך ואית ליה שפיר טעמו פגמו אלא דמהא ליכא למישמע מינה קאמר:

קפיד אכסא פגימא פירש רשב"ם דקפיד לכתחלה דוקא ואם אין לו אלא פגום יקדש עליו ותימה א"כ איך התירו לאכול קודם הבדלה משום קפידא דפגימה מיהו ראוי רשב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק:

זוכרהו על היין דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע י״ד:ח׳) נזכירה דודיך מיין (שיר השירים א׳:ד׳) והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפלה כדאמר בשבת (ד' קיט:) ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו ומה שרגילין לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא והא דאמר במי שמתו (ברכות ד' כ:) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן כדמשמע בריש נזיר (ד' ג:) דקאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למיסר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר איצטריך קרא דנזירות חל עליו אף על פי שמושבע ועומד הוא ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן:

הוה גחין ושתי וא"ת דבפרק שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) אמרינן אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך וי"ל דהיינו דוקא בהמוציא שצריך לאכול כדאמרי' בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן הלכך צריך להמתין עד שיטעום המברך אבל קידוש שאין חובה לשתות להמברך א"צ להמתין ומיהו בירושלמי דברכות א"ר אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין אע"פ שלא שתה ולא פליגי מה דא"ר אבהו כשהיו כולן זקוקין לכוס אחד מה דאמר ר' יהושע כשיש לכל אחד כוסו בידו ומשמע נמי אם אין כוסו בידו אפי' שפך מכוס ברכה לכוסות אחרים אין להם לטעום עד שיטעום המברך אבל כשיש לכל אחד כוס א"צ להמתין ולכך הוה גחין ושתי ומכאן יש להוכיח שא"צ לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות ומיהו היכא דפגימי צריך לשפוך ממנו לשאר כוסות כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום אע"ג דשתיה לא מעכבא כדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א"צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.) ואמרינן נמי (שם דף מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א"נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו:

ר' יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימה רב ששת קפיד אפי' מחצבא פנימה לא הוה מברך. מר בר רב אשי קפיד אפילו מחביתא פגימה:

ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור ומסקנא ביום מאי ואמרי' בורא פרי הגפן והוא קידושא רבה:

אמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת ועד כמה עד רביעי בשבת דאמר ר' זירא בענין גיטין יום ראשון ויום שני ויום שלישי בתר שבתא יום רביעי ויום חמישי ויום ששי קמי שבתא.

אמר ר' יעקב בר אידי אבל בשאר ימי השבוע המבדיל אינו מברך על האור וכן תאני שילא: ואמר רב.

קפיד אכסא פגימה פרשב"ם לקידוש ולהבדלה ולברכת המזון ולכל ברכות שתיקנו לסדרם על היין לא יברך על כוס פגום אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בפ"ה דאסור להנות מעולם הזה בלא ברכה ומיהו אם אין לו אלא כוס פגום מקדש עליו דקפיד לכתחילה משמע: ובתוס' הקשו האיך התירו לאכול שלא הבדלה משום פסידא ) דפגימא כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפי' במים יכול לתקנו: והקשו בתוס' א"כ למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשרנו לברכת המזון ותירצו דמיירי שכבר היה מזוג כשיעור מלא לוגמי' ואם היה נותן בו מים לא היה ראוי לשתיה:

זכרהו על היין וכו' כתבו בתוספות וזכירה דהכא היינו קידוש אבל ויכולו לא מצינו שנתקן על הכוס ולא דקאמר תלמודא בפ' כל כתבי כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ושבת בשביעי ומה שאומרים אותו בשעת קידוש אעפ"י שכבר אמרוהו בבה"כ היינו משום כשחל יום טוב להיות בשבת אין אומרין אותו בתחילה וצריך לאומרו לאחר התפילה לכך נהוג לומר כן בכל שבתות השנה:

זכרהו על היין כתבו בתוספות משמע הכא דקידוש על היין דבר תורה וכן משמע בפרק מי שמתו דקאמר נשים חייבות בקידוש היום כו' וכן פרש"י ז"ל בריש נזיר דאמרי' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות כו' ובתוס' הקשו על פירושו ופרשב"ם ז"ל דנהי דקידוש דאורייתא על היין לאו דאורייתא והא דקאמר הכא זכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא ובהאי דנזיר פי' אחר כל זה מיסוד הרא"ש ז"ל:

ביום מאי מברך אמר רב יוסף בורא פרי הגפן פרשב"ם ז"ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתיה מניה משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר והכי מפורש בשאילתות דרב אחא משבחא. וכתב הר"י קר"ה קושא ז"ל ונראה שהוא כברכת הנהנין דעלמא שאם יצא אינו מוציא וכתב רת"ם דלהכי קרי לי' קידושא רבה דאכל קדושא קאמרינן לי' ע"כ:

חזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי הקשו בתוספות והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ותירץ דהוי פושט ידו לכוס אבל עדיין לא שתה ומה שתרצו דהיינו דווקא המוציא שצריך המברך לטעום כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם אבל גבי קידוש שאין חובה שיטעום אחד יכול אחד לטעום בפניהם ומיהו בירושלמי משמע דאין חלוק דאמרינן התם אמר רב אבא בשם רבי' אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ר' יאודה בן לקיש אומר שותה אעפ"י שלא שתה הוא ולא פליגי מה דמר ר' אבא כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דמר ר' יאודה בן לקיש כשיש לכל א' וא' כוסו בידו:

מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים שנ' זכור את יום השבת לקדשו ועיקר הקידוש בכניסתו בלילה ומדברי סופרים לזכרו על היין רמז לדבר וזכרו כיין לבנון וכן מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן והוא הנקרא קדושא רבה דרך כנוי או שמא על שם שכל הברכות מתעטרות בו ואע"פ שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן מ"מ הואיל ועל ידי תקנה הוא בא ברכת חובה היא ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין וגדולי המחברים כתבו שאף זה אסור לטעום ביום השבת קודם שיקדש קידוש זה ואין הדברים נראין הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים מגיהים עליהם ומביאים ראיה שהרי אף ביום יכול לקדש על הפת ומברך המוציא ואוכל וכן כתבו גדולי המחברים שאף קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה וכן שהוא צריך בכל סעודה שביום:

אע"פ שאמרו שהמברך פושט ידיו לטעום תחלה כל שיש שם זקן מופלג חולקין לו כבוד ואף הוא בעצמו רשאי ליטלה לעצמו בלא רשות וזהו שאמרו רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדש לן מר קדושא רבה לא הוה ידע מאי ניהו קידושא רבה אמר מכדי בפה"ג אמרי ברישא ברוך בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרא אנפשיה החכם עיניו בראשו או שמא לא אמרוה אלא בשכולן סמוכים על כוס אחד או ככר אחד אבל כל שיש כוסות לזה ולזה שותה כל מי שירצה תחלה מכוסו וכבר כתבנוה במסכת ברכות וכן אתה למד מכאן במה שנהגו ליתן מכוס של ברכה לתוך שאר הכוסות אין שורש בדבר שהרי אותו זקן לא המתין ליתן מכוס של קידוש לתוך כוסו אלא מנהג בעלמא הוא:

בד"ה זוכרהו על היין כו' אבל על היין לא הוה אלא מדרבנן דאימא כדמשמע כו' עכ"ל ומהא דאיכא למ"ד דמקדשין על השכר ליכא ראיה דאימא חמר מדינא הוא וק"ל:

בד"ה דהוה גחין כו' כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר ר"י כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת לשון התוספות שלפנינו ומדלא מחלק ירושלמי אלא בהכי מוכח דאין חילוק בין המוציא לקידוש כמו שרצו לחלק לעיל ולכך כתבו ומשמע נמי אם אין כוסו בידו אפילו שפך כו' דהא דומיא דהכי קאמר בזקוקין לככר א' שאסורין לטעום עד שיטעום המברך וכן בהיפוך אם יש ככר לכ"א אין צריך להמתין דומיא דיש לכ"א כוסו בידו וק"ל:

תוס' ד"ה קפיד ותוס' ד"ה משום תמוה לי, הא אדרבה יש לקיים פירוש רשב"ם בפשוטו וי"ל באמת דר"א דאמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מלתא היא, פליג עלה, והיינו דלפי השמע מיניה דטעמו פגמו מוכח דאפילו דיעבד מעכב, מדהתירו לאכול קודם הבדלה, ועלה פליג ר"א דאינו אלא משום דלא נשאר שיעור, אבל פגמו אינו מעכב דיעבד, ומש"ה הנך אמוראי קפדי רק לכתחילה, ור"א והנך אמוראי לא פליגי וס"ל דלכתחילה קפדינן אבל אינו מעכב:

תד"ה בכוס ש"פ וכו' הא לא פליגי וכו' ובד"ה קפיד אכסא פגומא פירשב"ם וכו' תימא דא"כ איך התירו וכו'. תמיה לי על תמיהתם. הא י"ל בפשוטו דבאמת לפום מה דאמרי' ש"מ טעמו פגמו הי' מוכרח דאפי' דיעבד מעכב. רק הנך אמוראי' סברי כרב אשי דדחי להך ש"מ מש"ה קיימי' דלא הוי עיכוב, רק דמ"מ לכתחלה קפדי על פגומא. ומה דכתבו תוס' דר"א אית ליה ג"כ טעמו פגמו אלא דקאמר דמהא ליכא למשמע מיני'. הוא גופא קשי' הא כל עיקר ראייתם דמסתמא ר"א לא פליג על אמוראים והרי לפירשב"ם שפיר י"ל דלא ס"ל טעמו פגמו, וע"מ לא פליג על האמוראים דהם קפדי רק לכתחלה: