מסכת מגילה דף ח׳ עמוד א׳

מתני' אין בין המודר הנאה מודר הנאה חמור ממודר מאכל:

דריסת הרגל שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים:

הא לא קפדי אינשי ואמאי אסור במודר הנאה:

ויתור דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו:

מתני' נדר ונדבה מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו:

גמ' הא לענין בל תאחר ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה:

אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמודר הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין. אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אפילו בפחות משוה פרוטה כיון דהוי אוכל נפש:

דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי קשה דהא בחזקת הבתים (ב"ב דף נז:) קאמר בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה וכו' מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא קשה מההיא דהתם פרק בתרא דביצה (דף לט:) דמשני התם דלעולם לא קפדי ומני ר' אליעזר היא דלמא התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי. ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי בסתם בני אדם ואפי' הכי קאמר דלא קפדי ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה דלא קפדי בה שום אדם וסברא הוא לומר כן דומיא (דרישא) דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמוקימנן לה בנדרים (דף לב:) כרבי אליעזר:

אין בין נדר לנדבה קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי נדר וי"ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא כדאמר במרובה (ב"ק דף סב: ושם) מ"מ לא קשיא דבמסכת תענית (דף יג: ושם) אשכחן אין בין דשייר דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי תימא תנא ושייר והא אין בין קתני ופריך ותסברא אין בין דווקא והא שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו שיורא הוא מכל מקום משמע דאי הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין :

יש ספרים דגרסי ומה מצורע שאין מטמא משכב ומושב ובתורת כהנים תני שמטמא משכב ומושב ותירץ רש"י בפסחים (דף סז: ד"ה זב) דהיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים. כגון זב:

[מתני'] אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון בגדים וכיוצא בהן דלמודר הנאה אסור. ואוקימנא לר' אליעזר דתני אפילו ויתור אסור במודר הנאה. פי' אפילו דברים שדרך בנ"א לוותר עליהן כגון דריסת הרגלים (וכלים שאין עושין) בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בזה אפי' כגון זה אסור. אבל למודר ממנו מאכל דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון קערה ותמחוי וכן כיוצא בהן מותר הא כלים שעושין בהן אוכל נפש כגון נפה וכברה ריחים ותנור וכיוצא בהן זה וזה שוין שניהם אסורין:

מתני' אין בין נדרים לנדבות כו' הא לבל תאחר כדכתיב כי תדור נדר לה' וגו' זה וזה שוין כלומר אם יאחר בין הנדר ובין הנדבה עובר משום בל תאחר:

תנן התם איזהו נדר האומר עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו נדבה ומה ביניהם נדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן שנאמר ונרצה לו לכפר עליו דייקינן מעליו את שעליו. כלומר אם אמר עלי חייב באחריותו דכיון דאמר עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי שחייב למוסרו למי שחייב לו אבל הנדבה אין חייב באחריותה:

מתני' אין בין זב הרואה ב' ראיות לרואה ג' וכו' הא לענין משכב ומושב וספירת ז' טהורין זה וזה שוין דתניא או החתים בשרו מזובו דייקינן מדכתיב מזובו שמעינן מינה אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה ב' ראיות שיטמא משכב ומושב כל הטעון משכב ומושב טעון ספירת ז'. כדתניא מזובו וספר מקצת זובו נמי טעון ספירת ז' להביא את שראה ב' ראיות שטעון ספירת ז'. מתני' מני ר' סימאי היא. דתני ר' סימאי מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא.

הא כיצד ב' לטומאה ג' אף לקרבן פי' מנה הכתוב ב' פעמים זיבות זוב וזובו וקרא טמא. שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. עוד חזר הכתוב אחר ומנה שלש בזובו אחת זובו שתים מזובו הרי ג' שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו וגו' אמר אם בשתים טמא בשלש לא כ"ש למה כתב עוד שלש ללמד כי בב' ראיות טמא הוא ופטר מן הקרבן בג' ראיות חייב אף בקרבן. ואקשינן ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה. כלומר בב' ראיות חייב קרבן אע"פ שאינו טמא ראה שלישית חייב בטומאה ובקרבן.

ופרקינן לא דתניא וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבים מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן. וא"ת כי בעל ב' ראיות מביא קרבן. אין לך זב שאינו מביא קרבן שאינו רואה אלא ג'. אלא שכבר הקדים וראה ב' וכבר נתחייב בב'. ומכאן ולהבא אפילו ראה כמה אין חייב אלא קרבן אחד כו' ואיצטריך לדרבי סימאי לברר כי בשתי ראיות נקרא טמא.

ואיצטריך מזובו לדחות הקושיא שהקשו על רבי סימאי דאי לאו מזובו הוה אמינא שתים לקרבן שלש לקרבן ולטומאה כו'. ופשוטה היא:

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, הא כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין. ואוקימנא לה בדוכתא בפרק אין בין המודר (נדרים לג, א) באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, הא באומר מאכלך עלי אינו אסור אלא באוכל נפש בלבד, ואם אמר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא ממאכל ומשתה ולעיסת חטים. וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.

יש ספרים דגרסי הכי והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו'. ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ"ב ה"י ופ"ט ה"ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים (סז, ב ד"ה זב הב'), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.

מתניתין אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש פי' האי אין בין כולל כל דבר ודייקי' הא לענין כלי' שעושים בהם אוכל נפש זה וזה שוים ואוקימנא בדוכתה דמודר הימנ' מאכל דקתני היינו דקאמר קונם הנאה המביא' לידי מאכל עלי דכלי' שעושים בהם אוכל נפש דשרי בהו ה"מ במקום שאין משכירין כיוצא באלו לתשמיש כזה שהשאילו לו אבל במקום שמשכירין כאלו לתשמיש בזה אסור בהם דהא משתרשי ליה דמי שכירות ומקני בהו מידי דמאכל ומהאי טעמא נמי אסור ליתן לו מתנה ואמרינן התם היכא דאמר קונם מאכלו עלי לא מיתסר אלא באוכל גופי' ועל ידו אכילה לרפואה מותר ואי אמר קונם הנאת מאכל מיתסר במידי דבר מאכל אפילו לרפואה והנאה אחרת אבל בדברים אחרים שאינם בני מאכל אפי' מכשירי מאכל מותר עד שיאמר קונם הנאה המביאה לידי מאכל:

אין בין נדרים לנדבות שהנדרים חייב באחריותן ונדבו' אינו חייב באחריותן הקשו בתו' ליתני נמי שהנדרי' אינם באין מן המעשר ונדבות באים ממעשר ב' וי"ל דהאי טעמא היינו שכל דבר שבחובה אינו בא מן המעשר הילכך כיון דתני נדרים חייב באחריותן והוו דבר שבחובה ונדבות אינו חייב באחריותן ולא הוו דבר שבחובה ממילא נפקא לן דבאי' מן המעשרו' אידך הפרשה:

ודייקינן בגמרא הא לענין בל תאחר זה וזה שוין כלומר שעבר עליהם בבל תאחר אחר שלשה רגלים כדאיתא בפ"ק דר"ה:

גמרא דריסת הרגל והא לא קפדי פי' ואפי' אדריסת הרגל דכניסה בעלמא לא קפדי וכ"ש דבקעה וכיון דלא קפדי עלוי' לא להוי בכלל איסו' הנאה מן הסת' ופריק דמתניתין מני ר' אלעזר דאמר אפי' ויתור כלו' דבר שמותרין אותו כני אדם אסור במודר הנאה אבל לרבנן שרי והא דתנן שותפין שנדרו זה מזה אסורין ליכנס ולהשתמש קאמר וכיון דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר הלכתא כותיה ואע"ג דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר בשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס בחצר ההיא לא שייכא בהא כלל דהא אינהו אפי' ליכנס ולהשתמש בחצר שרו וטעמא משום דסברו יש ברירה דכל א' בשלו משתמש ולא בשל חבירו כלל והא ליתיה כלל ויתור איסור במודר הנאה דהתם מיירי במודר הוא דמצי מעכב עליה על דריסת הרגל ולפי' ישנו בכלל איסור אבל זה אינו מעכב על שותפו שלא ישתמש בחצר ולפיכך כשהכירו יכול לומר לתוך שלי אני נכנס והיינו דקתני סיפא ואסור להעמיד רחיים ותנור בחצר ואע"ג דשותפין דהאי גוונא לא קפדי מכיון דמצו מעכבי הא מתהני מיניה ואסור מדרבי אליעזר בן יעקב ואע"ג דבאורייתא אין ברירה וטעמא דר' אליעזר בן יעקב התם משום דסבר יש ברירה הא פרישנא התם דברירה דעלמא היינו דבר שאינו מבורר לשעתו עד לאחרי זמן שאומר דנברר הדבר למפרע שלזה היה אבל בההיא ליכא למי' הכי שהרי כ"א מהם (א"ה כאן חסר והכוונה מובן ) אלא פי' ברירה דהתם לומר שבשעתו מתברר כי לתוך שלו נכנס ומשתמש שכן דין השותפין שישתמש כ"א מהם בכלה ולא חשבינן ליה שנשתמש בשל חברו כלל:

הא דאמרינן ונרצה לו לכפר עליו כלומר מה שאינו נרצ' לו עד שיכפר דהיינו עד שיהא קרב היינו כשאומר עליו ותיבה יתיר' דעליו דריש:

והא דתנן אין בין זב הרואה ב' ראיות לזב הרואה ג' אלא קרבן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין כלומר שבא' מהם מטמא במדרס משכבו ומושבו וטעון ספיר' ז' נקיים דאוקימנא למתניתין כר' סימאי דתניא ר"ס אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא ג' וקרא טמא ואי בשתים הוה טמא ג' ל"ל הא כיצד ב' ראיות ביום א' או בב' ימי' לטומאה חמורה של זב ג' ראיות רצופות שאין ביניהם יום א' בין ע"א וא' לקרבן אבל ראייה אחד אינה אלא בקרי בעלמא ואין לו שום טומאה חמורה:

ומאי דאמרינן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין חדא מיניהו נקט וה"ה לרוקו ומשקין ולטמ' בהסט אפי' כלי חרס דהינו כלים שנושא עליו בהכרעת כף מאזנים שזהו הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התור' כלה כדכתיבנא בכמה דוכתי:

ואי אשמעינן מזובו ה"א לא ידעינן כמה הוי להתחייב קרבן קמ"ל שמנה ב' וג' וע"כ ג' לקרבן דאי לטומאה מב' הוא טמא:

המשנה השביעית אין בין המודר הנאה מחבירו סתם ר"ל שהוא מודר הנאה ממנו לכל דבר למודר הנאה ממנו הנאת מאכל בפרט אלא דריסת הרגל ר"ל שהמודר בהנאה סתם אסור ליכנס בביתו ואע"פ שדריסת הרגל הוא מהדברים שאין בני אדם קפדים בהם והיה לנו לומר שאין הנדר חל אלא במה שאדם קפיד בו כבר אמרו אפי' ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפי' ויתור במה שאין דרך בני אדם להקפיד בו כגון גירומין שבמשקלות או דבר שאין בו שום חסרון כגון דריסת הרגל של זה לפי שעה אסור שכל תשמיש בעולם נאסר לו בשלו ומודר מאכל מ"מ לא נאסר בדריסת הרגל וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהם אוכל נפש כגון להשתמש בספריו והדומים לזה שהמודר סתם אסור ליהנות בהן אבל המודר מאכל מותר שהרי אינו אוכל ואין עושין בו אוכל נפש ומפרש בגמ' הא לענייני כלים שעושין בהם אוכל נפש זה וזה שוין שלא תאמר לא הודר אלא בגופו של אוכל אלא אף בכל דבר המביא לידי אוכל דעתו על כל דבר המכשיר את האוכל והמביאו לידי תקון:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר אלא שבתלמוד נדרים ל"ג א' חדשו עליה שלא הותרו כלים שאין עושין בהם אוכל נפש למודר מאכל אלא במקום שאין דרך להשכירם אבל אם דרך בני העיר להשכירם ולשכרם אסור להשתמש בהם שהרי הוא מרויח עמו פרוטה זו שהיה צריך ליתן בשכר אותו הכלי ופרוטה זו מביאתו לידי מאכל שהוא יכול ליקח ממנו מאכל:

ולענין ביאור זה ששאלו כאן דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי עד שהוצרכו להעמידה כר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה יש שואלים שהרי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב במסכת נדרים שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר מותרין מדין יש ברירה הא אלמלא טעם ברירה כלם מודים שאסורין ומה הוצרכו להעמידה לדעת האומר אפי' ויתור אסור וכו' ונראה לתרץ שאף עליהם אנו דנין להקשות הא לא קפדי וכו' והם צריכין לבא מטעמו של רבי אליעזר שאפי' ויתור אסור ולפיכך הביא זו של רבי אליעזר וכן יש מתרצין שמחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן כלם מודים שאסור אף בלא טעם ויתור ומפני שהם מפרשים אותה כשנדרו על דריסת הרגל בפירוש ואעפ"כ חלק ר' אליעזר בחצר המשותפת מדין ברירה אבל מודר סתם הוצרכנו בה לדין ויתור אסור ואין הדברים נראין לענין פירוש שהרי נדרו הנאה זה מזה אמרו וכן יש מתרצים שאלמלא זו של ויתור הייתי אומר שמחלוקתם של חכמים ור' אליעזר בן יעקב בחצר דאיכא קפידא אבל בשדה דליכא קפידא לא קמ"ל דאפי' ויתור אסור:

המשנה השמינית אין בין נדרים לנדבות וכו' פי' בגמ' שהנדר הוא בלשון עלי [כגון שיאמר הרי עלי] עולה והנדבה היא בלשון זו כגון שיאמר הרי זו עולה ואמר שאין בין זה לזה אלא שהנדרים אם הפרישו ומת חייב באחריותו שענין נדרו הוא הרי עלי להקריב והרי לא הקריב אבל הנדבה שלא חל הנדר עליו אלא על בהמה זו בפרט שהרי אמר הרי זו עולה אם מתה אינו חייב באחריותה הא לענין בל תאחר זה וזה שוין שבשניהם אם עברו שלשה רגלים ולא הביאן עובר בבל תאחר:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית אין בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש אלא קרבן ענין זיבה הוא קרי הזב מאיליו בלא שום הנאה ובלא שום קושי אלא דרך חולי וסימניו המוכיחין להכיר בינו ובין שאר קריין מפורשים במסכת נזיר ס"ה ב' והדבר ידוע שבשלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופין כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלאו הכתוב בראיות ולא בימים אע"פ שבזבה תלאה הכתוב בימים ולא בראיות שאם ראתה שלש ראיות ביום אחד אין נחשבות לה אלא לראייה אחת וכשתראה שלשה ימים רצופים נקראת זבה גמורה לכל דיני זבה כמו שיתבאר במקומו מכח מקראות למדת מ"מ שבשלש ראיות נעשה זב גמור ובשתי ראיות אף הוא זב גמור אלא שחסר ממנו דין קרבן כיצד ראה ראיה אחת של זיבה אינו זב כלל והרי הוא נדון כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו טמא טומאת זיבה לטמא משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים וענין טומאת משכב ומושב הוא שאם הוא שוכב או יושב על דברים הראויים לשכיבה או לישיבה אפילו עשר מצעות זו על גב זו מטמא משכב התחתון כעליון ואפי' לא נגע וכלן אבות טמאות לטמא אדם וכלים ואלו נגע שלא כדרך משכב ומושב או בדברים שאין ראויין למשכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים ומ"מ עדיין אינו טעון הבאת קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ויכול ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוספה עליו ראיה שלישית הן ביום ראשון הן ביום שני הן ביום שלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב לקרבן ואסור באכילת קדשים ובכניסת מקדש עד שיביא קרבן ביום שמיני והוא שאמר שאין בין זב בעל שלש ראיות לבעל שתים אלא קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה שניהם שוין והוא הדין לזקיקת טבילתם במים חיים כמו שידוע חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה:

זהו ביאור המשנה ובגמרא יצא לנו עליה במה שאמרו מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע וכלתה זיבתו מונה שבעה נקיים לזיבתו וטובל לה אע"פ שלא נתרפא מצרעתו ותהא טבילתו מועלת למה שהזב חמור עליו מן המצורע כגון טומאת כלי חרס בהסט והדומים לה כמו שהתבארו במקומן ומ"מ טומאת משכב ומושב זב ומצורע שוין בטומאתו ויש חולקין בדבר אלא שגדולי המחברים כתבוה כן ואף בספרי שנויה כן ויש חולקין ג"כ שלא לטבול בעוד שהוא מצורע אלא שמונה שבעה ומשהה טבילתו עד שיתרפא מצרעתו ובטבילה ראשונה של מצורע פקעה ממנו טומאת זיבה וספירת שבעה אינה מתחלת אלא לכשיפסוק ר"ל מחרת היום שפסק בו וי"מ לכשיפסוק שלא תאמר שיהא טעון טבילה קודם ספירה כדי שתהא ספירתו בטהרה אלא תכף שפסק סופר ואינו טובל עד שיכלו ימי ספירו ואע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא ראשון עיקר:

בד"ה דריסת הרגל כו' ולא קשה אההיא דהתם מפ"ב דביצה דמשני התם כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לפום הך סברא דמפלגינן בין שותפין לשאר אינשי לא קשה נמי אההיא דהתם פ' ח"ה מההיא דפ"ב דביצה שמשני התם פ' ח"ה דההיא דשותפין שנדרו זה מזה אסירין לעולם דלא קפדי ומני ר"א היא דאוסר ויתור וא"כ מאי מקשינן פ"ב דביצה מההיא דשותפין שנדרו כו' אההיא דבשל עולי בבל ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר הא איכא לאוקמא נמי ההיא דשותפין שנדרו כו' כר"א דאוסר ויתור ואהא קאמרי דשפיר פריך תלמודא דע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא התם דמיירי בשותפין ממש והנהו ודאי לא קפדי אדריסת רגל כיון שמכירין עצמן אבל בהך דבירא דשותפי כיון דשל עולי בבל הוא ה"ל זה כשאר אינשי דקפדי דמודו ביה רבנן דאסור וק"ל:

בפרש"י בד"ה את שעליו חייב כו' לכשיתכפר בהן הוי נרצה אבל מקמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה משכב כו' ואלו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו אלא ראשון כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוספות בד"ה דריסת הרגל כו' קשה דהא בחזקת הבתים כו' מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי עכ"ל. ולענ"ד נראה דרש"י נשמר מזה בד"ה הא לא קפדי אמאי אסור במודר הנאה ולא ידענא מה בא ללמדינו בזה דהא אמודר קאי אע"כ שבא ליישב קושית התוס' דודאי לענין מדיר נכסיו על חבירו איכא למימר דאסור כיון דאיכא אינשי דקפדי ויכולין למחות בדין על דריסת הרגל אע"ג דמיעוטא דמיעוטא הוא דקפדי אפ"ה הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מש"ה יכול למחות בדין משא"כ במתני' דהכא דאיירי במודר הנאה מחבירו והלה לא הדירו מנכסיו וא"כ שפיר יש לומר שלא היה כוונת הנודר אלא על הנאה שדרך הרבה בני אדם להקפיד משא"כ על דריסת הרגל דרובא דרובא אין מקפידין לא היה בדעתו כשנדר להדיר עצמו מדריסת הרגל דבכה"ג אשכחן טובא במסכת נדרים דבדעת הנודר תליא מלתא. ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דהא לענין ויתור דלרבנן מותר במודר הנאה ולכאורה הדבר פשוט דאם יש מי שאינו רוצה לוותר כלום אין הלה יכול להוציא ממנו בדין ואפ"ה מותר כיון דרובא דרובא אין מקפידין וה"נ דכוותיה כן נ"ל בכוונת רש"י:

בגמרא מנה"מ דתנו רבנן ר' סימאי אומר כו' אימר שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה כו'. ויש לתמוה מאי ס"ד לומר כן ומאי סברא היא זו ובשלמא בסמוך לענין קרבן דמקשה נמי בכה"ג יש לומר משום דוכפר לפני ה' מזובו משמע להדיא מקצת זובו דהיינו זב בעל שתי ראיות שהוא מקצת זב מש"ה מקשה שפיר כיון דמזובו מייתר ליה דאי ס"ד דכל זב מייתי כפרה לישתוק קרא מזובו כדמסקינן לקמן אע"כ דלדרשא אתי א"כ משמע להדיא שבא לומר דדוקא מקצת זב שהוא בעל ב' ראיות מייתי כפרה ולא בעל ג' ראיות דפטור וכיון דגזירת הכתוב הוא תו ליכא למיפרך והרבה מצינו כיוצא בזה דנגע הפך לבן הוא סימן טומאה ופרח בכולו טהור והרבה כיוצא בזה ואהא מסיק שפיר כיון דעד שלא ראה שלש ראה שתים לית לן לאוקמי דרשא דמזובו למקצת זב דוקא נגד הסברא אלא מקיימינן שפיר דרשא דמקצת זב איפכא דוקא בעל ג' ראיות כיון דהכי מסתבר טפי משא"כ הכא לענין טומאה הקושיא במקומה מהיכי תיתי נאמר דבעל ב' ראיות יהא טמא ובעל ג' ראיות טהור ואפ"ה מייתי קרבן וזה תימא גדול והנלע"ד בזה דלענין טיפת הזיבה גופא איירי דמהאי קרא דזובו טמא דרשינן שבא ללמד על הזוב עצמו שמטמא במשא כדאיתא בנדה דף ל"ד ול"ה ובהא ודאי איכא סברא למימר דדוקא בעל שתי ראיות מטמא הזוב עצמו במשא כיון דאיכא ק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש משא"כ בראיה שלישית שכבר הוא טמא ואין זו הטיפה גורמת לו טומאה כלל איכא למימר דהטיפה אינה מטמא במשא כדאמרינן התם לענין זב מצורע ע"ש כנ"ל נכון ודו"ק:

במשנה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו כו'. ויש לדקדק במאי קמיפלגי דליכא למימר דשייך האי פלוגתא אי כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל לשון דסוגיין לא משמע הכי ולפי מה שנראה מפרש"י ותוס' בריש פ' הקורא למפרע משמע דפלוגתא דהתם אי בלשון הקדש נאמרה לא נפקא מיניה מידי לענין הכתיבה אלא לענין הקריאה והכי מסתבר דלכאורה ליכא מאן דפליג דעיקר תורה שכתב משה נכתבה בלשון הקדש. לכך נראה דטעמא דרשב"ג כיון דשני ליה בין לשון יונית לשאר לשונות כדמפרש רבי יוחנן לקמן טעמא מדכתיב יפת אלקים ליפת א"כ ממילא משמע דשאר לשונות אסורין משא"כ לרבנן דלא דרשי האי קרא דיפת להכי א"כ תו ליכא שום קרא לאסור שאר לשונות וממילא דשרו דדוקא בתפילין ומזוזות אסורין דכתיב והיו ובמגלה דכתיב ככתבם וכלשונם משא"כ בספרים ולקמן אבאר יותר:

בתוס' ועד שיכתוב אשורית לקמן מוקי לה במגילה וקשה דהא אמרינן בפ"ב גיפטית לגיפטים כו' עכ"ל. ולכאורה לשונם תמוה מאי ענין קושיא זו להכא דלקמן הו"ל לאקשויי ונראה בכוונתם לכאורה מדמוקמינן לקמן במגילה אע"ג דכשר בגיפטית לגיפטים א"כ ע"כ דטומאת ידים לא תליא בהכי אלא דחכמים לא גזרו טומאת ידים אלא כשנכתבו כדין עיקר כתיבתן לכתחלה והיינו אשורית וא"כ מאי מקשה הכא מעיקרא דלעולם דספרים כשירין לכתוב בכל לשון וליכא איסורא אבל מ"מ כיון דלכ"ע עיקר כתיבתן בלה"ק וכתב אשורית כדפרישית מש"ה לא גזרו טומאת ידים וע"ז מתרצין התוס' דודאי לקמן דמוקמינן לה כרשב"ג כמ"ש התוספות לקמן א"כ לדידיה כיון דאיכא איסורא לשאינן מכירין בה לא גזרו עליהם טומאת ידים משא"כ הכא למאי דקס"ד לאוקמא כרבנן דמתניתין שהתירו לכתוב לכתחילה א"כ מקשה שפיר אמאי אין מטמאין הידים ועיין בזה בחידושי הר"ן ז"ל ר"פ כל כתבי בשם הראב"ד ז"ל מיהו במאי דמשמע הכא מדברי התוס' בפשיטות דלרשב"ג נמי מותר במגילה בגיפטית לגיפטים אין כן דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן פ"ב ועיין בתוספות י"ט לקמן פ"ב ובסמוך אבאר באריכות אי"ה: