מסכת מגילה דף כ״ו עמוד א׳

לוקחין ספרים נביאים וכתובים:

אבל מכרו תורה כו' שמעלין בקדש ולא מורידין. תוספתא מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ׳:י״ח) בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' (במדבר י״ז:ג׳) כיון שהוקדשו הוקדשו עד כאן:

וכן במותריהן מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה:

גמ' זו דברי רבי מנחם כו' בהדיא אמרינן בתוספתא דמגילה (פ"ב) דהוא אמרה:

הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות כדתנן במסכת תעניות (דף טו.) עברו אלו ולא נענו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. תוספת' ובמעמדות תנן מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית ותניא בגמרא אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר ומתכנסין שם המעמד כולו כדרך ששנינו בביכורים (פ"ג משנה ב) כל העיירות שבמעמד מתכנסין לעיירות של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולנין שם והיה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו הא למדת כינוס עיירות ברחוב היתה ואקראי הוי שמעמד הזה אינו חוזר חלילה עד חצי שנה ובתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי ובמעמדות לא גרסינן ומפרש שלא היתה תפלתן ברחוב עד כאן:

אקראי בעלמא אינו תדיר:

לא שנו דיכולין למכור בית הכנסת אלא של כפרין:

אבל של כרכין הוה להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם:

הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות לא גרס ובמעמדות שהרי גבי מעמדות לא מצינו רחוב אלא לבית הכנסת היו הולכין כדתניא בפ' בתרא דתענית (דף כו.):

כיון דמעלמא קאתו לה נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ובסמוך נמי דקאמר רב אשי דאדעתא דידי קאתו היינו ממה שנותנים בו לעשות רצונו:

ואמאי והא דכרכים נינהו משמע דסבירא ליה למקשן דכיון דלא מיזדבני דאין להן ליטמא בנגעים משום דלא מיקרי אחוזתכם וגם לא קרינן ביה אשר לו הבית וקשה דהא בפ"ק דיומא (דף יא.) מחייב ר"מ בית הכנסת של כרכים במזוזה וגם מוקי ברייתא דהתם דקאמר דבית הכנסת מיטמא בנגעים כוותיה ועוד קשה אמאי נקט של כרכים דהא (ר"מ) לא מפליג התם בין של כרכים לשל כפרים לענין נגעים ומזוזה ויש לומר דודאי המקשן טעה בתרתי חדא דאין חילוק בין כרכים לשל כפרים כדמסיק התם לרבנן דר"מ דהיינו ר' יהודה וגם טעה בהא דאע"ג דלא מיזדבני יש להן ליטמא בנגעים לרבי מאיר:

ורצועה יוצאה מחלק יהודה לחלק בנימין ובה היה מזבח בנוי קשה דהא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמר דבקרן דרומית מזרחית לא היה יסוד לפי שלא היה יסוד אלא בחלקו של טורף בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז) אלמא שכל המזבח בנוי בחלקו של בנימין וי"ל אותו קרן דרומית מזרחית שלא היה בו יסוד שהיה בחלק יהודה על זה היה מצטער בנימין לבולעה כדי שיהא כל המזבח בחלקו:

אף לא המטות פירש הר"ר יוסף דסבירא ליה דכיון שהקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלם ומכל מקום מחמת מטלטליהם היו נוטלין עורות הקדשים:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיה בית הכנסת כו' אוקימנא פיד"ר מל' סתימתאה זו המשנה אע"פ שהיא סתם משנה אינה לר' מאיר כדקי"ל סתם משנה ר"מ היא אלא ר"ע היא אי לר' מנחם ב"ר יוסי זו המשנה והיא שנויה סתם ולא כל דבריהם של חכמים הללו בכל המשנה סתומין הן אלא המשניות שהזכירום בלבד לר' מנחם בר' יוסי סתימתאה דסבר הואיל והעם מתפללין בה בתעניות ובמעמדות יש בה קדושה אבל חכמים אומרים אקראי בעלמא היא. הלכך הרחוב אין בו משום קדושה.

בית הכנסת לוקחין תיבה אוקימנא בבית הכנסת של כפרים אבל כנסת של כרכים לא מזדבנא משום שהיא של רבים.

אמר רב אשי כנשתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא קא אתו לה ושל רבים היא כיון דאדעתא דידי אתו אי בעינא מצינא מזביננא לה ובית הכנסת של טרסיים בירושל' שקנאה ר' אלעזר בן עזריה הם עשאוה לעצמן ולא מסרוה לרבים לפיכך מכרוה.

ובית הכנסת של כרכין אין מוכרין לפי שאינה שלהן והתניא [אחוזתכם] מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים א"ר יהודה אני לא שמעתי שאין מטמא בנגעים אלא בית המקדש הא בתי כנסיות וירושלים מטמאין אמאי והא דכרכים נינהו ופרקינן אימא לא שמעתי אלא מקום מקודש ואפי' בתי כנסיות במשמע. במאי פליגי ת"ק סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ואינה אחוזה לפיכך אינה מטמאה ור' יהודה סבר נתחלקה ואחוזתם היא זולתי מקום מקודש וכי הני תנאי מה היה בחלקו של יהודה הר הבית לשכות ועזרות מה היה בחלקו של בנימין כו' האי תנא סבר נתחלקה וחלק יהודה ובנימין היא.

והאי תנא סבר לא נתחלקה דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן כו' אמר אביי שמע מינה דרך ארץ להניח אכסניא לבעל הבית הקנקן שקנה בו היין ושתאו והעור של כבש שנשחט ואכלו.

גמרא הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: אמר רבי זירא הואיל והעם מתפללין בה בתעניות. ולא גרסינן ובמעמדות, דהא במעמדות לא היו מתפללין ברחוב אלא נכנסין לבית הכנסת, כדאיתא בהדיא במסכת תענית (כז, ב). ועוד דאי במעמדות לאו היינו באקראי בעלמא אלא בכל יום, ומאי טעמייהו דרבנן. ולספרים דגרסי ליה אגב גררא נקטיה, וכדאמרינן בעלמא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא קא אתי ליה הוה ליה דרבים ולא מצו מזבני ל[י]ה. הא דקאמר הוה ליה דרבים לאו דוקא דהא אפילו דרבים מזדבן, אלא הוה ליה דרבים דעלמא קאמר והלכך לא מזדבן, כלומר אפילו מכרוהו אין ממכרן ממכר. יש מפרשים דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא קא אתו רבים הוציאו בבנינו ובדברים הצריכין לו ושמא אחד יש בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב, לפי שבני העולם אינן כפופים לבני העיר הזו ולא לשבעה טובי העיר שבה. אבל אם יש שם אדם חשוב כרב אשי שדרך הבאין לבא שם מחמתו אף הם גומרים בדעתם שכל זמן שיהא בתוך העיר צורבא מרבנן כזה שיהא הוא רשאי למכור חלקם, שגם הנותנים בצרכי בית הכנסת על דעתו הם נותנין, והיינו דאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו'. ולפי פירוש זה נראה לי, דהא דאמרינן בסמוך ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו עבדוה, האי זוטא לאו דוקא אלא אינהו עבדוה דוקא. ואי נמי זוטא דוקא, כלומר דקטנותה במקום שיש גדולות מוכיח עליה דלאו דרבים דעלמא ניהי, דרבים דאתו לכרכין לבי כנישתא רבה דכולהו עיילי בה בההיא יהבי. וקשיא לי דלפי פירוש זה הא דלא מצו מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם דקנה בה וחלקו לא מזדבן הא איתיה אי נמי ידעינן דליכא בעלמא דקנה בה מזדבן, ואם כן מאי קא מקשה ליה מנגעים מדאמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא, דדינא הוא ודאי, דהא בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפילו דכרכים אחוזתכם (ויקרא יד, לד) קרינן בהו אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני. ודחוק הוא לומר דהכי קא מקשה, דאם איתא דלא מזדבני משום דלא ידעינן מאן זבן בהו אם כן לא קרינן בהו אחוזתכם דאחוזתכם דידעינן דמאן ניהו משמע. ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ג ה"א) דמפרש הכין בהדיא, דגרסינן התם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הדה דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור ואני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי ביה, עד כאן. ואפשר היה לפרש אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו הוה ליה דרבים, כלומר שבני עיר זו כשהן בונין אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאלו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' תפלה הט"ז). והשתא מותיב שפיר עלה מנגעים, כלומר אם איתא דלא מזדבנא משום דהויא לה מוקדשת לכל אם כן הוו להו כמקדש ולא קרינן בהו אחוזתכם ולא הוו להו לטמויי בנגעים, ופריק אין הכי נמי ומאי מקדש מקום מקודש. ובי כנישתא זוטא דקאמר הכי קאמר, בי כנישתא זוטא הוה ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא אלא לשארא הוא דעיילי והלכך טרסיים דעבדוה לאו אדעתיה דרבים עבדוה אלא לגופייהו הוא דעבדוה. כך נראה לי. ושלשה דינין יש, של כרכים לא מזדבנא כלל ואפילו בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא אם כן יש שם תלמיד חכם חשוב דאתו רבים אדעתא דידיה כרב אשי, ושל כפרים מזדבן בשבעה טובי העיר ואי נמי באנשי העיר שלא מדעת טובי העיר לפי מה שפירשתי במתניתין (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מתני'), ושל יחידים כבית הכנסת של טרסיים מזדבן אפילו בשלשה מבית הכנסת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מביהכ"נ כביהכ"נ שבעה מבני העיר כבני העיר. ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, ספסליה וקלטריה כבית הכנסת, כילה דעל ארונא כארונא, ר' אבהו יהיב גולתיה תחתוי אהין כילן.

אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין. קשיא לי אדמותיב מדרבי יהודה לסייעיה מתנא קמא דאמר אין ירושלם מטמא בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא שאני ירושלם שלא נתחלקה כלל מעולם וכעין מקדש לרבי יהודה, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שעשאום הרבים משלהם אע"פ שיש לרבים דעלמא חלק בהן בין לפירוש קמא בין לפירוש בתרא דילמא מודה תנא קמא דמזדבני. כך נראה לי.

גמ' אמר רבה בר בר חנה אר"י זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימאה פי' שנסתמה משנה זו לדעתו דבתוספתא תני לה בהדיא:

אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושת יש לפרש אין בו לענין מכירתו ועלוי דמיו משום קדושה אבל הוא עצמו קדושה יש אפי' לרבנן בעודו מזומן לכך שלא להשתין בו ולא דמי להא דאמרינן לקמן מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה דשאני ריחו שהוא מזומן ומעותד לתפלה לפעמים אלא שהוא לזמן רחוק ולא קבע הילכך אסור לנהוג בו בזיון בעודו עומד לעיננו וכ"ש במקום שורה של הקברות שהוא מוכן לומר בו קדיש וצדוק הדין והוא עיקר:

ורבי יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות האי דנקט מעמדות אשגרא דלישן נקט בהדי תענית דאלו אנשי מעמד לא מצלו ברחוב לעולם אלא בירושלם ובבתי כנסיו' תדע דאמרינן לקמן ורבנן אקראי בעלמא הוא ואלו היו מתפללין בו במעמדות לא הוי אקראי אלא תדיר בכל יום:

אמר שמואל לא שנו פי' דקתני שמכרו דמשמע שמכרן קיים אלא שצריך להעלות הדמים אלא ב"ה של כמרים דהא אית להו רשות לזבוני אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא לי' דרבים דעלמא ודכ"ע אית להו זכות' בגויה ולא מצי מזבני ממכרן ממכר וטעמ' דחשיב' דרכי' ודעלמא איכא מ"ד דחיישי' שמא סייעו ונתנו חלקם בבנינה רבים דעלמא דאתו לה וחלקם מעכבי שהרי אינם כפים לנו ולפרנסנו וכן אמר בירושלמי אני אומר שמא אחר מסוף קנייה לזה ולפום זה כל היכא דאתברר שבני הכרך בנאוה משלהם מצו מזבני לה והאי דפרקינן לקמן גבי ב"ה של טרסיים ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו דעבדוה כל היכא דידיע לן דאינהו עבדוה אפי' רבתא נמי אלא הכי אמרינן כיון דזוטא דאיכא במתא אחריני דרויחי מינה מסתמא אינהו עבדוה ואיכא מ"ד דאפי' ידיע מילתא דבני הכרך בנאוה נמי אנו חוששין שהקדישוה לכ"ע ודכ"ע היא ואמרינן דההיא בי כנישתא זוטא היא דיש אחרות גדולות ממנה ולא כל בני העיר עשו אותה כדי שיקדשוה לכל העולם אלא טרשיי' עצמם עשאוה ולדידהו לחוד ושניהם נכונים:

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף ע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה פי' שאם בני העולם נתנו חלקם על דעתם נתנו וגם אם בני העיר הקדישוה כיון שאין ביאתם לכאן אלא משמרם ומסתברא דכיון דחשיב טפי מכל בני העיר לא צריך לעילוי בדמי:

מתיבי אחוזתכם מטמאה בנגעים פי' דקסבר לא נתחלקה ירושלם לשבטים אלא של כל ישראל היא ולא קדי' בה אחוזתכם ולא קרינן בה נמי ובא אשר לו הבית:

מקום מקודש בלבד אבל שאר ירושלם מטמאה בנגעים דקסבר נחלקה לשבטים וקרינן בה אחוזתכם:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דירושלם מטמאין ואמאי הא דרבי' נינהו פי' דאי משום דמעלמא יהבו בה חלקם ולא ידיע מה נינהו ואי משום שבני העיר הקדישוה לכ"ע לא קרי' ביה אחוזתכם ולא ובא אשר לו הבית ואפילו לרבנן נמי עד כאן לא קאמרי שאינה מטמאה אלא לפי שלא נתחלקה לשבטים הא אלו נתחלקה בתי כנסיות ובתי מדרשות שלה נמי מיטמו ופריק דהא מקום מקדש מקום מקודש הוא כלומר דאפי' בתי כנסיות ובתי מדרשות מקדש מעט מיקרו כדכתיב ואהי להם למקדש מעט:

בית הכנסת שאמרו שאפשר למכרה דוקא בית הכנסת של כפרים שהיא נדונת כשל יחידים אבל של כרכים שכל העולם חוזרין ובאין לשם והיא מוקדשת על דעת כלם אי איפשר למכרה בשום פנים ר"ל אפי' על דעת עלוי ואפי' על ידי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר ואע"פ שלא נעשית אלא מדמי אותו הכרך שמאחר שהוקדשה זכו בה כלם ואין מעמד אנשי העיר וטובי העיר מועיל בביטול זכות בני העולם ואף על דעת עלוי הא של כפרי' שלא הוקדשה אלא לעצמם רשאין למכרה בעילוי וטובי העיר רשאין למכרה במעמד אנשי העיר אף לדברי חול כמו שיתבאר ומ"מ יראה לי שאם נתנו הצבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבניינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקומות בעלים לפי הוצאתם ומ"מ אם אינו כרך גמור ואין בה יוצא ובא מצד מעלת העיר אלא שיש שם חכם שקובע לשם ועל ידי פרקו מתקבצין שם מכנפות הארץ הואיל ולא ממעלת העיר הם באי' אלא מצד קביעות אותו פרק הרי זו נמכרת על דעת אותו חכם עם שאר בני העיר בני אומנות אחת או שאר יחידים שעשו להם בית הכנסת אף בכרכים רשאין למכרה לכל מה שירצו והוא מה שאמרו מעשה היה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלם ומכרוהו לרבי אלעזר בן עזריה ועשה בו כל צרכו לא נאסר הדבר בבית הכנסת של כרכין אלא בבית הכנסת הכללית שבה שהיא מוקדשת על דעת הכל:

בתי כנסיות ובתי מדרשות וכל מקום המקודש ואין צריך לומר בית המקדש אין מטמאין בנגעים ויש מי שפסק כן אף בירושלם והוא על דעת האומרים ירושלים לא נתחלקה לשבטים ואם כן אינה בכלל אחוזתכם וכן אין כאן ובא אשר לו הבית ועל דעת זו אמרו בעולי רגלים שאין משכירין להם בתים אלא שעורות קדשים קלים שהם לבעלים בעלי אושפיזן נוטלין אותן דרך כלל אמרו מדרך כלל המוסר אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא באושפיזיה:

בית הכנסת של כפרים שביארנו במשנה שאינה נמכרת אלא על מנת שיהיו מעלין בדמיה דווקא שמכרוה שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ומן הסתם כל שמצד עלוי מתרצים הם להם הא כל שאינו בעלוי מסתמא לא נתרצו וכן הדין אם מכרוה אנשי העיר שלא בברירת טובי העיר אבל אם מכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יצאה לחולין אפי' מכרו אותה על מנת להוריד את דמיה לקדושה קלה ואפי' להוציאם לדברי חול וכן יצאה קדושת הבית לחולין ביד הלוקח לכל מיני תשמיש שעל דעת כן הקדישוה ובשלהם נסכמו ומה שאמרו למשתי ביה שכרא משמש לשתיהן אם להוציא הדמים בכך והוא לשון הבאי כלומר לאיזה דבר שירצו אף לדברים קלים אם שישתו השכר בבית הכנסת עצמה הואיל ויצאה לחולין בכך ומתוך כך יש גורסין למשתי בהו ויש גורסין למשתי ביה והכל אמת ושמא תאמר ובעלוי מיהא מה צורך אף לטובי העיר או לכלל אנשי העיר ימכר' מי שירצה אין זה כלום שכל שבצבור אין מכירת כל מי שירצה מכירה אלא או טובי העיר או כלל אנשיה וכל שמכרוה אלו בלא אלו צריך עלוי וכל שמכרוה טובי העיר במעמד ההמון מכירתם מכירה אף לדברים קלים וזהו שאמרו רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא בארעא ובעא למיזרעה ואמר ליה זיל זבנא משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מפני שהיה הוא סבור הואיל וחרב היה וכמו שקראה תילא שיהא די בו במעמד טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ולמדו שצריך הוא אף למעמד אנשי העיר:

ומ"מ אפי' כשנמכרת על יד טובי העיר במעמד אנשי העיר צריך להתנות בה שלא להשתמש בה בתשמיש מכוער כגון מרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית המים ואח"כ הלוקח יעשה מה שירצה ויש בזו חולקין לומר שאין לך דבר שעומד בפני מכירת טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן דעת גדולי המחברים כמו שיתבאר למטה:

שבעה טובי העיר שאמרנו הם אותם שרגילין לעשות כל צרכי צבור בלא מנוי והוא שאמרו עליהם בתלמוד המערב שבעה מבני העיר ככל העיר שלשה מבית הכנסת ככל הכנסת ומ"מ אם נתמנה על כך וקבלוהו הצבור עליהם הרי הוא כשבעה וכן התבאר בתלמוד המערב ונוסח דבריהם במה אנן קיימין אם בקבלו עליהם אפי' אחד אי בלא קבלוהו עליהם אפי' כמה כינן קיימין בסתם ומ"מ י"מ אם קבלו שנתרצו בדבר אחר שידעו המכירה ואם לא קבלו שמיחו בדבר ובסתם כגון ששתקו ואין הדברים נראין:

תוס' בד"ה ואמאי והא דכרכים כו' וע"ק אמאי נקט של כרכים דהא ר"מ כו' עכ"ל קושיא זו אינה מובנת בכללה שכתבו אמאי נקט של כרכים כו' דמשמע אי הוה נקט סתמא הוה ניחא ואינו כן דהא ר"מ לא מפליג בין כרכים לכפרים היינו דבכל גוונא מיטמא אף בכרכים דלא מזדבנן וכקושייתם הראשונים ונראה דצ"ל וע"ק אמאי נקט של כרכים דהא אף לרבנן דר"מ לא מפלגי וכו' וביאור דק"ל אמקשן דהכא דסבר בפשיטות דהיכא דלא מזדבני אין להם ליטמא בנגעים וזה אינו דהא ר"מ אית ליה התם לכולהו אוקמתי דאף בשל כרכים מיטמא ואמאי לא נימא דר"י דהכא סבר כוותיה וכן הקשו התוס' שם והקשו עוד הכא דאף אם נימא דסבר המקשה הכא כרבנן דהתם דפליגי אר"מ וס"ל דלא מיטמא קשה מיהת אמאי נקט המקשה כרכים דהא רבנן לא מפלגי כלום דהאי אוקימתא דמפליג בין כרכים לכפרים לא קאי למסקנא דקאמרינן התם אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ואהא תירצו דודאי המקשה הכא טעי בתרתי מילי חדא דהוה סבר כדס"ד התם לחדא אוקמיתא לפלוגי בין כרכים לכפרים ולא הוה ידע הכא המסקנא דהתם דלא מפלגי לרבנן דר' מאיר דהיינו ר' יהודה ובהכי מיתרצא קושיא שניה שהקשו וכתבו דגם טעה בהך סברא דלא ידע למימר אף דלא מזדבני מיטמא לר' מאיר ובהכי מיתרצא קושיא הראשונה וליכא לאקשויי מי הכריחם דטעה בהך סברא דלמא הוה ידע שפיר דר"מ אית ליה הכי אלא דאר"י פריך הכא דהוא רבנן דר"מ וכן תירצו התוס' שם קושיא זו בסוגיא דהתם די"ל דה"ל לאתויי הכא ברייתא דהתם דאית להו לרבנן הכי אלא ע"כ המקשה מסברא דבחוץ פריך אר"י וזה אינו דהא ר"מ לית ליה הך סברא ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אבל אם מכרו תורה וכו' שמעלין בקודש ולא מורידין תוספתא מעלין בקודש דכתיב ויקם משה את המשכן בצלאל עשה וכו' ולא מורידין דכתיב את מחתות כו' כיון שהוקדשו הוקדשו עכ"ל. והקשה לי חכם אחד דבגמרא דמנחות דף צ"ט משמע איפכא דמעלין בקדש ילפינן מקרא דכתיב את מחתות ולא מורידין מקרא דכתיב ויקם משה. והשבתי לו דתרי עניני מעלין בקודש נינהו דעיקר מעלין בקודש ולא מורידין היינו בכה"ג דמתני' דהכא דשייך עילוי קדושה ופחיתת קדושה באותו דבר עצמו שחל עליו כבר קדושת הגוף או קדושת דמים דבכה"ג ודאי נראה דמסברא לעולם לכתחלה יש להעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה היכא דאפשר אלא דעיקר קרא היינו לענין איסורא דאין מורידין דאפי' בדיעבד כגון שאי אפשר להעלות מקדושה אפ"ה אין מורידין וטעון גניזה עד שימצא קדושה אחרת שיש בו עילוי או עכ"פ כיוצא בו כדפרישית בסמוך מש"ה מייתי שפיר ראיה מתוספתא דכיון דאין מורידין ילפינן מקרא דמחתות קרח ועדתו דאע"ג דבאמת לא חל עליהם קדושת הגוף כלל שהרי באיסור גמור עשויין אפ"ה כתיב כי הקריבום לפני ה' ויקדשו והיינו דכיון שהוקדשו הוקדשו אלמא דדין גמור מדאורייתא להעלות בקודש מיהא לכתחלה אף בכה"ג א"כ ממילא דאין מורידין אפילו בדיעבד נמצא דכל זה היינו בכה"ג דהכא דשייך עילוי קדושה והורדת קדושה בגוף הדבר משא"כ בסוגיא דמנחות דאיירי בענין שתי הלחם שהיו מניחן לכתחלה בכניסתן על של כסף ובסוף ביציאתן על של זהב שעי"כ אין בהם עילוי קדושה על שתי הלחם עצמן וכ"ש דלא שייך בכה"ג ענין תחלה ודיעבד אלא דעיקר מלתא דאפילו לענין הידור מצוה בעלמא אמרינן מעלין בקודש ולא מורידין מש"ה מייתי התם עיקר מילתא דאין מורידין מקרא דויקם משה דאיירי נמי בכה"ג לענין מעלה בעלמא דאפ"ה אין מורידין אלא דאכתי מעלין לא ידעינן אי לאו דאשכחן בקרא דמחתות קרח דלכתחלה צריך להעלות בקדושה וממילא דה"ה לענין הידור מצוה כיון דגלי גלי דאין לחלק בין קדושה למצוה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא א"ר אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה וכו' בריש פ"ק דכתובות דף ד' איתא להדיא דמתא מחסיא לאו כרך גמור הוי אלא דמפקא מכפר ומפקא מכרך אלא כיון דרב אשי ריש מתיבתא הוי וכ"ע צריכי ליה טובא מש"ה הוי אתו מעלמא להתם לבי כנישתא ולפ"ז שפיר קאמר רב אשי כיון דאדעתיה דידי קאתי מש"ה לא דמי לשאר בהכנ"ס של כרכים ממש ואי בעינא מזבנינא לה כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ואמאי והא דכרכין נינהו משמע דס"ל למקשה וכו' וי"ל דודאי המקשן טעה בתרתי וכו' עס"ה. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה באריכות ישוב לשון התוספת דהכא ודפ"ק דיומא. מיהו בעיקר לשון התוס' שכתבו כאן דהמקשן טעה בתרתי נראה דוחק. ולולי דבריהם היה נראה לי שאין צורך לזה דנהי דבפ"ק דיומא לא מפליג ר"מ בין של כרכין לשל כפרים היינו משום דהתם לא נחית להך סברא דבלא מצי לזבנא תליא מלתא דאפשר דאפילו היכא דמצי מזבנא לה אפ"ה כל כמה דלא מזבנא לה ויש זכות לכל העולם ליכנס שמה מש"ה אין לה בעלים מיוחדים בין לענין מזוזה ובין לענין נגעים ושאר מילי דהא אפילו בית השותפין הוי בעי למעוטי התם אי לאו דרבי רחמנא להדיא דמיקרי אחוזתכם וא"כ לפ"ז לענין בהכנ"ס ובתי מדרשות שפיר מצינן למימר דלא מיקרי אחוזתכם אפילו היכא דמצי למזבנא כיון דהשתא מיהא אכתי לא מזדבנא ובהך סברא הוא דפליגי ר"מ ור"י לפי השקלא וטריא דהתם נמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכא דכיון דר' שמואל בר נחמני אמר משמיה דר' יונתן דפשיטא ליה טובא דבהכנ"ס של כרכים לא מצי למזבנא לה א"כ מקשה הש"ס שפיר אמאי מטמא בנגעים לר' יהודה הא דכרכים הוי וא"כ לא מיקרי אחוזתכם כיון דלא מצי למזבנא לה כן נ"ל נכון ליישב הסוגיא. ועוד נראה לי דבלא"ה הך מימרא דר' יונתן דקאי אמתני' לא מיתוקמא אליבא דרבי מאיר דהא בלא"ה אשכחן לר"מ לקמן באידך מתני' דאין מוכרין בהכנ"ס כלל אלא על תנאי שאם ירצה יחזירוהו וא"כ לפ"ז אין לחלק כלל בין כפרים לכרכים כן נ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה תוספתא ובמעמדות וכו' ובמעמדות לא גרסינן בחי' הרמב"ן ב"ב דף עז ד"ה אין אותיות כתב דאשגירות לישנא הוא ולאו דוקא מעמדות:

שם ד"ה טורסיים צורפי נחושת עי' חולין דף נז ע"ב תד"ה מטלית. ע"ז דף יז ע"ב תד"ה רבן:

שם ד"ה לא שנו כו' ובהכ"נ בחשיבותו מבואר דס"ל לרש"י דבלאו מעמד אנשי העיר אין מורידין דמים מקדושתן וגם הבהכ"נ בחשיבותו ובמעמד אנשי העיר בהכ"נ והדמים יוצאים לחולין ותמוה לי מזה דברי רש"י לקמן כז ע"ב ד"ה ורבנן וכו' דכיון דשקיל דמי ומעלה להו בקדושה וכו' וממ"נ אם במכרו במעמד אנשי העיר לא צריך להעלות הדמים בקדושה ואעפ"כ הלוקח מה דבעי עביד דהא בהכ"נ יוצא לחולין והמעות מותר אפי' למישתי בי' שכרא ובלא מעמד אנשי העיר אף אם מעלין הדמים בקדושה מ"מ הבהכ"נ בקדושתה קאי וצע"ג:

רש"י ד"ה לא שנו, ובית הכנסת בחשיבתו עומד מבואר דס"ל דבלא מעמד אנשי העיר קיימא בה"כ בקדושתיה, והאי מתני' דלקמן חוץ מד' דברים, צ"ל דמיירי במכרו במעמד אנשי העיר, ואעפ"כ אסור בד' דברים, והאי תילא צ"ל דזריעה קיל מהארבעה דברים. ותימא לי מדברי רש"י, לקמן (דף כז ע"ב) ד"ה ורבנן כו' ומעלין להו, וכיון דכתב רש"י דמעלין הדמים, ע"כ דמיירי בלא מעמד אנשי העיר, ואיך כתב רש"י עליה כל מה דבעי ללוקח חוץ מד' דברים, הא בלא מעמד אנשי העיר, הבית הכנסת בקדושתיה קיימא, וד' יחנני וילמדני:

וּלְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָאן לַשְּׁכִינָה נראה לי בס"ד כי בנימין ראה ברוח הקודש שיהיה בחלקו בית המקדש ובית קודש הקדשים ורק המזבח יהיה ברצועה של יהודה והיה מצטער על הרצועה, ובעבור צערו זכה שגם בית שני וגם בית שלישי יבנו בחלקו במקום בית ראשון אף על גב דמן הראוי שיבנה בית שני במקום אחר מאחר דבית ראשון טמאוהו שהכניסו בו עצמו עבודה זרה ושפכו בו דמים, עם כל זה בעבור צערו זכה שיהיה אושפיזכן לשכינה, שגם בית שני ובית שלישי יהיו בחלקו במקום בית ראשון ולא נסתלקה שכינה מחלקו כאשר נסתלקה משילה שהיא חלק יוסף הצדיק ע"ה. ובזה יובן מה שהביא הפסוק (דברים לג, יב) 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' והוא כי ידוע שבית ראשון היה בזכות אברהם אבינו ע"ה שקראו 'הַר' (בראשית כב, יד), ובית שני בזכות יצחק אבינו ע"ה שקראו 'שָׂדֶה' (בראשית כז, כז), והם אברהם דרועא ימינא ויצחק דרועא שמאלא, והם כתף ימין וכתף שמאל, אך בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] יהיה בזכות יעקב אבינו ע"ה שהוא סוד גופא העומד בין הכתפיים ולכן הוא חי כנגד חוט השדרה שיש בו ח"י חוליות. ולזה אמר 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' רוצה לומר לא מבעיא בית שני שהוא כנגד כתף שמאל אלא גם בין כתפיו שהוא בית שלישי, שהוא כנגד גופא בין הכתפיים, גם כן שכן אצלו.

אֵין מַשְׂכִּירִין בָּתִּים בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן שֶׁלָּהֶם הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שוים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה' היא ירושלם של מטה, היא כְּעִיר ירושלם של מעלה אשר חִיבְּרָהּ לָּהּ יַחְדָּו ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד. והעדות זו ניכרת בזמן ששם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ, שהוא זמן עליית הרגל שאין משכירין בתים בירושלם.