מסכת עירובין דף ס״ד עמוד ב׳

בעל בנכסי אשתו בעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא:

אפילו כותב בהו תפילין נמי מיקיימו בידיה:

מאי קראה דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם:

ושינה כל שהוא או זו או זו:

ניטפל לו רבי אלעאי נתקרב אצל הנכרי:

מבגאי שמני כך שמי:

אין מעבירין על האוכלין המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם:

שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן:

שכוון רבן גמליאל ברוח הקדש אע"פ שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן בפרק שני דמכות (דף יא.) תמן אמרין שכם נסיב מבגאי גזר מכל מקום חשיב ליה כוונה ברוח הקדש וההיא דסוף יבמות (דף קכב:) שאמר ליה יפה כוונת שאריה שמי כך קורין אותי בעירי לא שכוון אותו האיש ברוח הקדש שלא קראו אריה אלא על שם כחו:

שהולכין אחר רוב עוברי דרכים כדפירש בקונטרס מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה:

ולמדנו שחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאה מדנתנו לעכו"ם דאיכא טובת הנאה דעכו"ם כדפירש בקונטרס דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (דף כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ואע"ג דלעכו"ם המכירו שרי אפילו לר"י דהא מוקמינן כר"י ההוא דשולח אדם ירך לעכו"ם בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) ותניא בתוספתא [דע"ז פ"ג] דאם היא שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו מ"מ הכא הא אמרינן שלא היה מכירו רבן גמליאל מעולם ויש לומר דשמא לא סבר לה ר"ג להא דר"י אי נמי כיון שהיה העכו"ם מתלוה עמהן בדרך שרי דחשיב כמוכרו לו והא דתניא בהניזקין (גיטין דף סא.) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא נמי שרי משום דרכי שלום:

פותחין בחרטה פי' בקונטרס צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקר אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ר"ג סבר כמ"ד פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו ע"כ לשון הקונטרס וקשיא לר"ת דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב:) דאמר הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף עז:) נקאמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד יחיד ובלילה ופריך עלה מהא דר"ג וכתוב בכל הספרים ר"ג סבר אין פותחין בחרטה למיעקר נדרא בעינן ובעי לעיוני להכי ישב ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד אלא שיש ספרים שהגיהו איפכא על פי פירוש הקונטרס דהכא בשמעתא ועוד דאמר בסוף אלו מותרין (נדרים כ.) בא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה משמע דאין פותחין היא חומרא ועוד אמר בריש ד' נדרים (נדרים דף כא:) דרב הונא סבר פותחין בחרטה מההוא דאתא לקמיה ואמר ליה לבך עלך ורבה בר בר חנה דאמר ליה לההוא דאתא אלו אתו י' בני אדם שיפייסוך קסבר אין פותחין בחרטה מפרש ר"ת פותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר שאומר לו כדו תהית או לבך עלך או בעית נדר (שם) ושרינן ליה בהכי ור"ג סבר אין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט בו על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון שאומר לו אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר"ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת שצריך לטרוח הרבה ולחשוב באיזה ענין ימצאו לו פתח לנדרו:

כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר דלא פתחינן ליה בהא דמתוך יראה יאמר אדעתא דהא לא נדר אף על פי שמשקר ועוד פסקינן התם הלכה פותחין בחרטה:

לא קשיא הא כמאן דאמ' פותחין בחרטה והא כמאן דאמ' אין פותחין בחרטה זו חלוקה בין רב אסי ורב הונא רב אסי היה סובר אין פותחים בחרטה ורב הונא חלק עליו ואמ' פותחין בחרטה ואיתה במסכ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו חכמי':

רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח ואפי' מצא מציאה רב נחמן בר יצחק אמר אפילו (מצא תפילין) [כותב בהו תפלין] דיו א"ר יוחנן מהאי קרא שנאמר וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם: אמר חייא בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ולא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו ושינה טרדתו.

ואקשינן דרך מיל מפיגה את היין והתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב והיה רבי אלעאי מחמר אחריו כו' עד הרבה דברים למדנו מאותו מעשה למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר ולמדנו שהשכור אל יורה ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב. קתני מיהא ויטייל אחריהן שלשה מילין ודחינן שאני יין האיטלקי דמשכר טפי כו'.

א"ר יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כל בוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא:

אין מעבירין על האוכלין א"ר יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשונים שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין עליהן.

תנא שלימים מעבירין עליהן פתיתין אין מעבירין עליהן פי' אין עושין כשפנות בפתיתין איני והכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם וגו' מכלל דעבדי בפתיתין ופרקינן התם בפתיתין דהוו שקלן באגרייהו:

פותחין בחרטה פירש רש"י ז"ל: צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי. אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו ואע"פ שאין מוצא לו [טעם] עקירה. ואינו מחוור, דאם כפירושו רב נחמן דאמר מפירין נדרים בין מהלך בין עומד בין רכוב סבירא ליה אין פותחין בחרטה. [ואנן איפכא אמרינן בנדרים, ומפורש גם כן בריש פרק ד' נדרים (נדרים כב, א) דרב נחמן ס"ל פותחין בחרטה]. אלא מאן דאמר פותחין בחרטה אינו צריך למצוא פתחים אלא שיתחרט מעיקרא, ומאן דאמר אין פותחין בחרטה צריך למצוא פתחים. וכבר כתבתי זה בארוכה בפרק ד' נדרים (שם בד"ה אמר) בס"ד.

מאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא יש בוטה וכו' וכבר אסיקנא בנדרים (כב, א) דאין פותחין בהא.

הא כמ״ד כו׳ פרש״י ז״ל דמ״ד פותחין בחרטה צריך לחכם למצא פתח לשאול שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן נדרתי כדי שתהא חרטה מעליא ולא סגי ליה דלימרו כדו תהית ומ״ד אין פותחין סבר אין צריך לבקש לו פתח אחר בחרטה שלו אלא שיאמר לו כדו תהית ועוד דא״כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהתם אמר רב נחמן פותחין בחרטה תחלה ואלו הכא ס״ל אין פותחין בחרטה ולפי׳ הקלו להיות בין רוכב בין יושב לכך פירשו בהכך דמ״ד פותחין בחרטה מקל דסגי ליה דלימרו ליה כדו תהית ומ״ה סבר שמתירין לו בין עומד בין רוכב. ור״ג סבר אין פותחין בחרטה ולפי׳ מחמיר שלא להתיר אלא יושב שדעתו מיושבת עליו למצוא פתח מעליא להתירו ולישנא דפותחין כמו מתחילין וכן מתפרשין כלם במס׳ נדרים:

אעפ״י שאין מבזין את האוכלין וכמו שאמרו אין מעבירין על האוכלין ר״ל לעבור עליהם ולדרסם אם נעשית בהם עבירה מותר והוא שאמרו בסוגיא זו שכל שיש לחוש לכשפים מעבירין עליהם אפי׳ שלימים וכל שאין לחוש לכך אפי׳ פתיתין אסור:

כל המוצא דבר מאכל בדרכים הולכין אחר רוב עוברי דרכים ורוב עוברי דרכי׳ עכו״ם הם ואם מצא ככרות לאחר הפסח אסורין באכילה מחשש חמץ של נכרי מצד שעבר עליו הפסח ומותרין בהנאה כגון להאכילם לעכו״ם שעמו וכיוצא בזה:

התרת נדרים אין ספק שבכלל הוראה היא וכל שהוא אסור להורות מצד שהוא שתוי או שכור אסור בה עד שיפיג יינו על הדרך שביארנו וכן אינו מתיר במקום שיש גדול ממנו או במקום רבו עד שיטול רשות ממנו ואין מפירין דרך הדיטות ר״ל רכוב או מהלך אלא שיעמוד ויתיר ואם הוא מתיר שלא בפתח אלא בחרטה ולדעת הפוסקים שפותחים בחרטה אפי׳ מעומד ומכל מקום אם אינו רוצה לפתוח בחרטה והוא מחזר אחר הפתחים צריך לישב מפני שהוא צריך ליישוב הדעת איזה פתח הוא מוצא לו. וכבר ביארנו במקומו שאין פותחין באיסור נדר ר״ל ממה שאמרו [נדרים נט.] כל הנודר כאלו בנה במה וממה שאמרו יש בוטה כמדקרות חרב וגו׳. וגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו בענין פותחין בחרטה הפך הכונה וכבר ביארנו עניני׳ אלו במקומם:

גמ' והאמר ר"נ ל"ש כו' אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר דדרך מיל ושינה כל שהוא טורדתו ביותר מרביעית אבל ג' מילין אינו טורדתו אלא מפיגו אפי' ביותר מרביעית וק"ל:

תוס' בד"ה שהולכין אחר רוב כו' אע"פ שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל י"ל דאחר הפסח נעשה עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דאימא דקושטא הוא כיון דסמוך אחר הפסח היה אין לתלות דאחר הפסח נעשה ולאו משום דאם היינו תולין בישראל היה מותר מוכח לה דרוב עוברי דרכים נכרים הם אלא אילו היינו תולין בישראל היה גם אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויש לומר דאילו אין לנו לתלות שאחר הפסח נעשה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם נמי לא הוה תלינן בישראל שעבר על לאו דלא יראה אלא דשל נכרים אבל השתא דאיכא למימר אחר הפסח נעשה תולין שפיר בישראל שעשאו בהיתר והיה מותר אי לאו משום רוב עוברי דרכים נכרים הם והוי פת של נכרים ועוד י"ל כיון דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח נמי אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' כל שעה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם אלא במחצה נכרים ומחצה ישראל נמי הוה שרי דספיקא דרבנן לקולא אבל לענין פת של נכרים ניחא דאי הוה תלינן במחצה ישראל ומחצה נכרים אדרבה הוי שרי דספיקא דרבנן לקולא דפת של נכרים אינו רק איסור דרבנן מיהו ק"ק *) לפי זה מה שכתבו לקמן דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה עכ"ל הא כיון [א] דספיקא הוא דשמא אחר הפסח נעשה שרי דספיקא דרבנן לקולא ויש לומר דלאו דוקא קאמרי דספק הוא שמא נעשה בפסח אלא כיון דסמוך לפסח היה כ"כ אית לן למימר מספק טפי שבפסח נעשה ע"י נכרים ודו"ק היטב:

בד"ה ולמדנו כו' והא דתנן בהניזקין מפרנסין כו' ההיא נמי שריא מפני דרכי שלום עכ"ל משום דלכאורה דה"ק דלכך צוה לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אבל הא דשרי לפרנסם לאו משום דרכי שלום הוא אלא דלית ליה כלל איסורא דלא תחנם ותרצו דאינו כן אלא דשריותא דהתם נמי עם עניי ישראל דוקא הוא משום דרכי שלום אבל הכא דליכא משום דרכי שלום אית ליה שפיר איסור דלא תחנם ודו"ק:

גמרא ולמדנו שיכור אל יורה עיין בסנהדרין דף מב ע"א תוספות ד"ה והעוסקים:

רש"י ד"ה מאי קראה וכו' ועי"כ נשמעה תפלתם עיין חולין דף ב ע"ב תוספות ד"ה אבל אמר. ועיין תשובת מהר"ם פאדוואה ס"ס עט:

בעין משפט אות ג' טוש"ע א"ח סימן קפ ליתא שם מזה והובאה במ"א סי' קעא ס"ק א:

תד"ה ולמדנו דשמא לא ס"ל לר"ג להא דר"י, ק"ל דא"כ הו"ל לומר ש"מ ארבעה דכמו דחשיב דס' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, והיינו דלא סבר בזה כריה"ג לחשוב דש"מ דסבר מותר ליתן לנכרי מתנת חנם דלא כר"י:

וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב הוצרך לפרש המקומות להודיע שבחו של רבי אלעאי, שהלך ברגליו בדרך רחוק כזה לכבוד הנשיאות ולכבוד התורה.

מַבְגָּאִי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאִלָעִאי יש להקשות בזה ממה שאמרו בגמרא (דחולין דף צד.) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, דשמואל הוה קעבר במברא, אמר ליה לשמעיה פייסיה למבוריה, פייסה ואקפד, מאי טעמא אקפד? אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה בעד דשחוטה עיין שם. ואם כן הכא איך נתן לו הגלוסקין בסתם, שזה סובר שהיא מותרת להם ויש בזה גניבת דעת? ונראה לי בס"ד דהתם אף על גב דהגוים אוכלים טריפה ואין חוששים עם כל זה הם יודעים דאינה טריפה עדיפה, משום דאיכא טרפיות שהם מחמת חולי כמו חסרון המרה ונקיבת הדקין וכיוצא, אלא שהם אוכלים ואין חוששים לעצמן, ומאחר דגם לדידהו הכשירה עדיפה להכי כיון דנתנה לו בתורת כשירה יש בזה גניבת דעת ואיקפד שמואל. אך כאן בגלוסקין אין חסרון בגוף הככר כלל, ואצל הכותי לא יש הפרש בין ככר זו לככר המותרת לנו כלל, ולכן לא חש להודיעו. וכיוצא בזה שמעתי שהשיב חכם אחד לאותם האפיקורסים שעשו עמו ויכוח לפני המלכים על כמה דברים הכתובים בתלמוד, ובכלל הא דאמרו כתוב בתורה (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, וחכמים שלכם אמרו לכלב ולא לגוי הרי עשיתם הכלב עדיף מגוי! והשיב להם כמה טרפיות הם דאיסורם משום חולי, ולכן נצטווינו שלא ניתן שום טריפה לגוי כדי שלא נעשה לו נזק בידינו, כי זה הכלל מאי דסני לך לחברך לא תעביד (שבת לא.), ולכן אמרו לכלב ולא לגוי ולא עשו חילוק בין טרפות לטרפות. ועוד נראה לי בס"ד דהתם חייב ליתן לו שכר הספינה ולא היתה מתנת חנם לכך אסור לגנוב דעתו, אבל כאן מתנת חנם יהיב ליה ולכך אינו מחוייב לפרש לו גוף המתנה שלא יטעה בערך שלה, ומשום איסור מתנת חנם ליכא דהיה כבד עליהם טלטול הככר ועל ידי שנתנו לגוי ניצול מטורח טלטולו. ועוד נראה לי דהתם היה האיסור ברור ואי אפשר לבא לידי היתר, אך כאן איסור הגלוסקין הוא מספק, כי לא נודע אם הוא של ישראל או של גוי, ואפשר שיהא ישראל ויכיר בטביעות עין ובסמנים שהיא שלו ויהיה מותר באכילה. ובזה ניחא לתרץ קושיית רבני אשכנז ז"ל שהביא הרב פתח עינים ז"ל מאחר דקאמר כיון רבן גמליאל ברוח הקודש מנ"ל למילף דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים אימא ידע רבן גמליאל ברוח הקודש שהיא פת גוים עיין שם. ולפי האמור ניחא דאם ידע ברוח הקודש שהיא פת גוים אם כן איסור שלה ברור ואי אפשר שתבא לידי היתר ואיך נתנה לגוי בסתם, והלא יש בזה גניבת דעת וכאמור לעיל, אלא ודאי דרבן גמליאל לא כיון ברוח הקודש על הפת כלום, ועודנו ספק שאפשר לבא לידי היתר, ואסרו משום דאזיל בתר רוב עוברי דרכים: ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושיתינו הנזכרות, דהכא רבן גמליאל דקדק לומר 'גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ' ולא אמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' ובתיבת הַלָּלוּ מחוי במחוג שיש באלו הגלוסקין איזה שינוי והפרש מגלוסקין אחרים אם לרעה אם לטובה, ובזה פתח לו פתח לשאל ולחקור מה טיבן של גלוסקין הללו, וכיון דפתח לו פתח לשאל שהודיעו בזה שיש איזה שינוי בגלוסקין ההם, אין מחוייב לפרש לו השינוי שיש בהם אם לרעה אם לטובה אם לא ישאל ויחקור על זה ממנו.

וּמַה שִּׁמְּךָ? 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי יש לדקדק למה הוצרך לומר שְׁמֵנִי, די שישיב לו מַבְגַּאִי מאחר שהוא שאל אותו מַה שִּׁמְּךָ? ועוד יש להבין למה שאל תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? והיה לו לשאל מיד אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? כיון שהוא מטרת שאלתו כדי לידע אם כיון רבן גמליאל ברוח הקודש ובשאלת 'מֵהֵיכָן אַתָּה' לא יתברר זה? ונראה לי בס"ד כי מנהג העולם אין קורין את האדם בשם העצם שלו בעת שמדברים בעדו או עמו, אלא קורין אותו בשם עירו כגון ירושלמי חברוני אשורי וכיוצא, או קורין אותו בשם כינוי משפחתו כגון לוריא סתהון וכיוצא. גם יש בני אדם ניכרים שהם מעיר פלונית מחמת אופן מלבושיהם או מכח לשונם או ממראה פניהם, ולכך תחלה נסתפק אולי יש עיר ששמה מבגא, ויודע רבן גמליאל תכסיס מלבושיהם של אנשי אותה העיר, והכיר לזה הגוי שהוא מאנשי אותה העיר מסדר המלבוש שלו, או מחמת ששמע לשונו שהיה מדבר בדרך, או הכירו ממראה פניו, ולכך קראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן שאלו תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? וכשאמר לו מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין, הבין שלא קראו על שם העיר, ואז שאלו מַה שִּׁמְּךָ?? רצונו לומר שם העצם שלך, והשיב 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי רצונו לומר שם העצם שלי הוא זה ואינו שם כינוי משפחתי, ואז שאלו אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? והשיב לָאו. ובזה נתברר אצלו שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש, ואם היה שואל שאלה זו מתחלה לא היה מתברר אצלו דכיון ברוח הקודש אף על פי שהיה אומר לו הגוי שלא הכירו רבן גמליאל מעולם, דיש לומר אולי יש עיר אחת ששמה מבגא ואנשיה ידועים וניכרים הן מחמת אופן המלבושים שלהם או מחמת לשונם או מחמת מראה פניהם וקראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן אחר שבירר ספיקות אלו ששם מַבְגַּאִי אינו לא שם עירו ולא שם משפחתו אלא הוא שם העצם שלו, אז שאלו שאלה הג' אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? שבזה הגיע למטרת חקירתו.

לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכְלִין פירוש אין לומר דאמר לו שיטלם בשביל שיהנה רבי אלעאי ממציאה זו, דאם כן למאי הוצרך לומר לו 'מִן הַדֶּרֶךְ' דדי לומר טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ, אלא ודאי משום איסורא קא אמר ליה דאין מעבירין על האוכלין.

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יש לדקדק למה ברישא נקט מניינא דאמר 'וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ' ובהא לא נקיט מניינא? ונראה לי בס"ד משום דלמודים אלו דנקיט בסיפא אינם שוים, שיש בהם לימודים רפויים שאינם מוכרחים דיד הדוחה נטויה לדחות, דמה שאמר דֶּרֶךְ מְפִיגָה אינו מוכרח, דיש לתלות ההפגה בזמן ולא בדרך. וכן מה שאמר אֵין מְפִירִין מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב אינו מוכרח, דיש לומר לעולם מפירין מהלך ועומד אך רבן גמליאל הוה ניחא ליה בישיבה בשביל מנוחת גופו דקץ ברכיבה, אך שאר לימודים דְשִׁכּוֹר אַל יוֹרֶה וכן שִׁעוּר רְבִיעִית מְשַׁכֵּר אלו הם הכרחים, ולכן לא עשו ללמודים אלו מספר דאינם בהשוואה אחת. אי נמי נראה לי בס"ד ברישא כל אותם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ מדיבור אחד של רבן גמליאל ברגע אחד, והוא ממה שאמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ' ולכן נקיט בהו מניינא בעבור חיבתן, לומר דברי אחד הוליד שלשה דברים, כאדם שאומר אשה אחת ילדה שלשה בנים בכרס אחת. ולכן נקיט 'שְׁלֹשָׁה' לרבותא ולחיבתם, מה שאין כן בסיפא למדנו כל דבר בפני עצמו בזה אחר זה ולמה אצטריך למנקט בהו מניינא?

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר נראה לי לעולם רבן גמליאל היה הולך לעיר כזיב כמו שאמרו ברישא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, מה שאמרו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, לא הגיע לעיר כזיב ממש, אלא הגיע לכפרים קטנים אשר המה סביבות עיר כזיב ונקראים על שמה, וְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר היה סמוך לעיר כזיב, וכאשר הגיעו שם עדיין לא נכנסו לעיר כזיב ממש.

"יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (משלי יב, יח) כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. יש לדקדק הוה ליה למימר 'כְּמַדְקֵר חֶרֶב' ולמה אמר 'מַדְקְרוֹת' לשון רבים? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד בחידושי הלכות הטעם שתקנו חכמינו ז"ל לכפול לשון ההתרה ג' פעמים מֻתָּרִים לָךְ, ועוד הוסיפו גם כן ג' פעמים שְׁרוּיִים לָךְ, ועוד ג' פעמים מְחוּלִים לָךְ, ומן הדין כיון שאמרו לו פעם אחת מֻתָּרִים לָךְ הותר הנדר? ואמרתי בס"ד טעם לזה, דקיימא לן אם נשבע על דבר אחד כמה פעמים צריך לו כנגד כל פעם התרה בפני עצמה, כי אחר שתהיה הראשונה מותרת אז תחול השניה וצריך לה התרה שנית וכן על זה הדרך, ולכן מאחר שיזדמן שהאדם מוציא מפיו כמה שבועות על דבר אחד בזה אחר זה, ובפרט אותו הנשבע מתוך כעס ואינו שם על לבו כמה פעמים הוציא שבועה מפיו, ואינו מרגיש לומר בפני בית דין כך וכך נשבעתי, לכך תיקנו לשון ההתרה כפול ומכופל כדי שיהיו ניתרים כמה שבועות בהתרה זו בלשונות אלו שאומרים בזה אחר זה ועל הרוב לא ימצא מוצא מפיו שבועה תשעה פעמים. ובזה יובן יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב לשון רבים שנשבע על דבר אחד כמה פעמים בזה אחר זה שראוי לו מַדְקְרוֹת רבים כנגד השבועות, אך לְשׁוֹן חֲכָמִים שתקנו בהתרה לשון כפול כמה כפולים הוא מַרְפֵּא לתקן דבר זה דעביד איניש ולאו אדעתיה.