מסכת עירובין דף נ״ב עמוד ב׳

כמאן בעינן החזיק בדרך ולין פה וללישנא אחרינא הכי גרסינן כמאן דסגי ליה בהכי ואע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהודה לא כרבה ואליבא דרבי (יוסי ברבי) יהודה וה"פ כמאן הוי כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה דלא בעי אלא להחזיק והאי נמי החזיק ולא אמר ומשני לא דאמר עסקינן וכרבה אליבא דר' יהודה דבעי תרתי והוא הדין נמי לרב יוסף ואליבא דרבי יהודה אלא אליבא דרבה עדיפא ליה לאוקמי משום דרבה ורב יוסף הילכתא כרבה לבר מתלת שדה ענין ומחצה:

ספק בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין לה.) נתגלגל חוץ לתחום נשרף מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ר' מאיר ור' יהודה אומרים כו' אלמא כל ספיקא חמר גמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר"מ דהיכא דעירב במקום שאינו עירוב הוה חמר גמל:

לא תימא התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לערב בפת שקרוב לביתו היה. ל"א שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוון אביתו ויהא כאנשי עירו:

אלא אפילו ודאי לא עירב שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלויי דעתא וללישנא בתרא דפרשינן דרבי מאיר עשיר משוי ליה ואפילו הכי הוי חמר גמל ולא כבני עירו ש"מ דאפילו במקום שאין ספק כגון נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום דודאי לאו עירוב הוא אפילו הכי לרבי מאיר חמר גמל הוא דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד שני לביתו וההיא סתמא דקתני התם מבעוד יום אינו עירוב דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא והא דלא עריב להו ותני בהדי סיפא דקתני הרי זה חמר גמל משום דר' יהודה בסיפא מודה לר' מאיר אבל ברישא כבני עירו שוי להו ורישא ר' יהודה היא:

מתני' מי שיצא חוץ לתחום במזיד ומדעת שלא לשם מצוה:

שתים יכנס משום הבלעת תחומין כדאמרינן בפירקין (לעיל עירובין דף מה.) ר' אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצען:

גמ' ה"ג הא מני אחרים היא:

למקום שרובו שם הוא נזקר ורובו בתוך התחום הוא:

כמאן כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי פירש הקונטרס דמאע"פ דייק דמשמע דמוחזק מלקנות שביתה ואם כן לא אמר אי נמי הכי דייק אי בעי תרתי דהחזיק וגם אמירה א"כ לימא הילכתא כרבי יהודה דבין לרב יוסף ובין לרבה לרבי יהודה בעי תרתי:

תנינא חדא זימנא דכל ספיקא לר"מ חמר גמל הוא ומתניתין נמי ספיקא הוא וקשה דמההיא היכא הויא שמעינן דהוי הכא ספק לרבי מאיר ואומר ר"י דפריך דהוה ליה למיתני כל שיכול וכו' ספק וממילא ידענא דהוי חמר גמל ומשני דה"א דהיכא דודאי לא עירב כי הכא לא הוי חמר גמל דאפילו אם הוה תנן ספק הוה מפרשינן ספק אם חשוב בכך עני כשאר בא בדרך אם לאו ולכך לא קנה עירוב דודאי עני אמרו שמערב ברגליו במקום פלוני ולא בספק עני ודינו כודאי עשיר ויהיה כבני עירו קא משמע לן:

כי תניא ההיא למודד שאפילו כלה מדתו במערה לא יכנס אמה אחת יותר ופ"ה לא נראה והא דלא קאמר כי תניא להחשיך אמה חוץ לתחום לא יכנס דמילתא דפשיטא הוא דאין לו לצאת חוץ לתחומו אבל בכלה למערה איצטריך לאשמועינן:

מתני' כיצד מעברין פגום נכנס פי' ר"ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כה:) גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהם ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרינן בגמ':

א"ל בית הכא וקדים זיל כדרב יוסף אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה.

ר' מאיר אומר כל מי שיש לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל הא תו למה לי תנינא ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ופרקינן אצטריך סד"א התם דהוא ספק אמרי חמר גמל אבל הכא דודאי לא עירב לא אלא הרי הוא כבני העיר [קמ"ל] כיון שיצא לילך והחזיק בדרך עקר רשותיה מן העיר ובמקום שרצה לילך לא קנה שביתה דהא לא עירב בפת ולאו עני הוא דקתני (כמחזיק) [החזיק] הלכך לא יזוז ממקומו.

מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת כו' איכא דאמר א"ר חנניא רגלו אחת בתוך התחום והאחרת חוץ לתחום יכנס.

שנאמר אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן.

והתניא לא יכנס ההיא אחרים היא דא' למקום שכלו (ט"ז) פיסקא ר' אליעזר אומר ב' יכנס ג' לא יכנס והתניא ר' אליעזר אומר א' יכנס ב' לא יכנס. ופרקינן הא דקתני אחת יכנס ב' לא יכנס כגון שיצא אמה אחת ועומד בשניה יכנס אבל אם מצא שתים ועומד בשלישית לא יכנס ומתני' נמי הכי קתני ב' פי' אם עומד בשתים יכנס עומד בשלש לא יכנס והא דתניא אפילו אמה אחת לא יכנס במודד כלומר אין לו להוסיף על מדתו.

כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים ומודד:

הדרן עלך מי שהוציאוהו.

כיצד מעברין את הערים פגים נכנס פגים יוצא כו'.

ר' שמעון אומר אפילו חמש עשרה אמה יכנס ונראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שאין הלכה לא כר' אליעזר בהבלעת תחומין ולא כרבי שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום, וכבר כתבתי למעלה (מה, א ד"ה ומדר' אליעזר, מד, א ד"ה דיקא) גבי פלוגתא דרבה ורב שימי גבי מי שיצא להציל, דמסתברא דהלכה כר' אליעזר בהבלעת תחומין. וכן פסק הראב"ד ז"ל. וכן נראה דהלכה כר' שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, וכן פסק הראב"ד ז"ל. והלכך כיון דקיימא לן (לעיל עירובין מו, א) דארבע אמות שאמרו יש לו לכל רוח כרבנן, ואי נמי כר' יהודה למאן דפסיק כוותיה ובורר לאיזה רוח שירצה, וקיימא לן כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא, וקיימא לן כר' שמעון דאמר חמש עשרה אמה יכנס מפני טועי המדה, אם החשיך חוץ לתחום שמונה עשרה אמה ועומד בתשע עשרה אמה יכנס, אלא אם כן יודע בבירור את התחום. פגום. פירש ר"ח ז"ל: כגון שובך של יונים, מלשון משישברו את פגמיהם (סנהדרין כה, ב). ומכל מקום אינו שובך ממש, דשובך אינו מתעבר לעיר כדאיתא בגמרא (נה, ב).

תנינא חדא זימנא פיר׳ והכא נמי איר׳ מאיר לאפוקי מדרבי יהוד׳ קא אתי מסתיי׳ דליתני הרי זה ספק דהא ידעינן דכל ספק עירוב לכ״ע הרי זה חמר גמל והאי נמי טעמ׳ של ר׳ מאיר משו׳ ספק הוא לפי הפירוש הנכון והא דמפרקי׳ דאצטריך משו׳ דסכא ודאי לא עירוב. ה״פ דאין ספק זה שלא עירב לא בפת ולא ברגל שהוא עיק׳ העירוב בספק דהת׳ שעירב בפת ובכה״ג הוה ס״ד דספק עירוב פסול לדברי הכל ולפי מה שפרש״י ז״ל בפי׳ האחרון דלר׳ מאיר ודאי עשיר משוי׳ ליה וכללא כייל ר׳ מאיר לכל העשירים. יש לפרש השמועה כך למה לי׳ למתני הרי זה חמר גמל לימא כל שיכול לערב ולא ערב נדון בספק ופרקינן מפני שזה בודאי לא עירב ואינו ספק נדון הוצרך לפ׳ בו ולומר דאפי׳ הכי חמר גמל כי אע״פ ששנינו בו שהוא בספק לא היינו דנין בו אלא שלא קנה כלל. הא דעקר חדא וקא בתרתי. פי׳ העומד בתוך אמה שנית ונמצאו שתי אמות שיש לו בכל צד מובלעות בתוך תחומו. ורבי אליעזר אית להו הבלעת תחומין. הא דעקר תרתי וקאי בתלת פי׳ דכיון ששתי אמות שלו אינן מובלעות בתוך התחום אע״פ שדבוקו׳ בו לא הויא הבלעה ואפי׳ לרבי אליעזר: כי תניא ההוא למודד. פי׳ שאין דברינו אלא כמי שיצא מחוץ לתחום. אבל כל שהוא מודד תחומו והולך אע״פ שאינו רחוק מביתו אלא לפעיסה אחד מסוף תחומו אין מתירין לו ליכנס כלל שאפי׳ כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה:

תנא מפני טועי המדה פרש״י ז״ל בלשון האחרון דקי״ל שאין מודדין אלא בחבל של חמשים ודרך להכין לזה חבל של חמשים אמה ועושין בשני ראשיה בית שהוא בית אחיזה ואותו בית אחיזה הוא מכלל החמשי׳ אמה ודרך המודדין שמודדין בחבל לבדו בלא בית אחיזה נמצא שחסר מן המדה שמנים בתי אחיזות כי אלפים אמה הם מ׳ חבלים ובכל חבל מפסידין שתי אחיזות ויש באחיזה טפח וחצי אצבע ושמנים חצאי אצבע הם מ׳ אצבעות שהם עשרה טפחים הוסף אותם על שמנים טפחים הרי השנים טפחים שהם ג׳ פעמים ל׳ טפחים הם חמש אמות שהם בין הכל ט״ו אמות: ותו לא מידי.

פרק חמישי כיצד מעברין כיצד מעברין את הערי׳ פי׳ כשבאין לעשו׳ עבור בעיר למדוד משם ואילך תחו׳ שבת של בני העיר דקי״ל שהוא מתחיל מעבורה של עיר כיצד עושין עבור זה היה בית נכנסו בית יוצא פגום נכנס ופגו׳ יוצא. פרש״י ז״ל שיש מגדלי׳ עגולי׳ סביבו׳ העיר פעמים שבולטין בפני׳ ופעמי׳ שבולטין בחוץ. וכן פר״ח ז״ל שיש מגדלי׳ עגולי׳ כגון שובך של יוני מלשון מששברו את פגמיהן. היו גדודיו׳ וכו׳ בש״ס מפרש מאי גדודיות ודקתני כו׳ וגשרים שנופשות שיש להם בית דירה. משום גשרים נקט לה דאלו סתם נופשות לדירה קיימי כדמשמ׳ בש״ס דברייתא. והא דקתני עושין אותה כחבילה מרובעת לומר שעושין להזויות ולא שיהא צריך לרבעה ממש רבוע גמור שיהא ארכה כרחבה וכדאי׳ בש״ס גבי ארוכה כמות שהיא:

המשנה השביעית והיא מענין משנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא מחוץ לתחום ר״ל שלא ברשות אפי׳ אמה אחת לא יכנס ואין לו אלא ארבע אמות ואעפ״י שארבע אמות אלו נבלעות בתוך התחום. שאין תנא זה סובר הבלעת תחומין מילתא היא. ר׳ אליעזר אומר שתים יכנס שהוא סובר הבלעת תחומין מלתא היא וסובר בארבע אמות הוא באמצעם והילכך עד שתים אמות עדיין לא יצא מתחומו אבל כשעומד בשלישית יצא מתחומו. ומה שאמרו בברייתא לדעתו אפי׳ אמה אחת אל יכנס פירשוה במודד כגון מי שחשך לו וקנה שביתה במקומו ומדד אלפים ליכנס בעיר שאפי׳ כלו באחת חוץ לעיר לא יכנס ואפי׳ כלו במערה כמו שיתבאר. ופסקו גדולי הפוסקים כתנא קמא שלא אמרו הבלעת תחומין אלא לדבר מצוה או בשהוציאוהו עכו״ם ורוח רעה אבל גדולי המפרשי׳ פסקוה אף שלא לדבר מצוה ואעפ״י שלמעלה נדחית והעמידוה לדבר מצוה דחיה בעלמא היא. וכן נראה מעתה לשטתנו שיש לו ארבע אמות לכל רוח והם שמנה על שמנה כל שהוא בתוך ארבע אמות יכנס ולדעת הפוסקים כר׳ יהודא בארבע אמות שהם לו לכל רוח שיברור אם ביררם לפניו אפי׳ יצא אמה אחת לא יכנס שהרי ארבע אמות לחוץ.

החשיך לו חוץ לתחום שהיה מהלך בדרך ואינו מתכוין לקנות שביתה אלא שסבור ליכנס לעיר וחשכה לו בקרוב לתחום וכן אפי׳ היה מתכוין לקנות שביתה שאין קנין שביתה למהלך אלא לעומד ואמר אפי׳ אמה אחת אל יכנס וכן במקומו לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות. ויש מפרשי׳ אותה בקונה שביתה ואל יכנס פירושו מפני שכשימדוד ממקום רגליו אלפים אמה נמצא שתכלה מדתו חוץ לעיר.

ר׳ שמעון אומר אפי׳ חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות ר״ל מודדי התחומין לעיירות שעושין סימן גדול לסוף התחום אין ממצין ר״ל אין מצמצמין להציב הסימן בסוף האלפים אלא כונסין אותם בתוך אלפים מפני הטועים ר״ל מפני טועי המדה והם המשוחות וטעותם עולה לפעמי׳ עד ט״ו אמות שאין מודדין אלא בחבל של חמשי׳ ונמצא ארבעי׳ חבלים לאלפים אמה וכל חבל וחבל מתמעט שיעור שתי אחיזות אחת בכל אחד משני ראשיו ושיעור האחיזה הוא טפח וחצי אצבע של גודל ונמצאו שמנים טפחים וארבעים אצבעות שהם עשרה טפחים והרי בין הכל תשעים טפחים שהם ט״ו אמה ונמצא שהרבה תחומין יש מן התחום המצויין ולחוץ ט״ו אמה שהם מתחום זה. ויש מפרשי׳ שחכמי׳ תקנו להם כך מחשש המזלזלים בשבת וכיון שזה אנוס הוא מקילין בו במי שהחשיך אבל ביוצא לא אפי׳ בשוגג או באונס שלא חלקו בו חכמי׳. ואף בזו פסקו גדולי הפוסקי׳ כת״ק. וגדולי המפרשי׳ כר׳ שמעון וכן נראה. ולשטתנו בדין ארבע אמות כל שהחשיך לו באמת תשע עשרה שחוץ לתחום יכנס ומכל מקום אם נודע בבירור שנתמצית המדה לא יכנס אלא אם כן הוא ברביעית אבל חוץ לארבע אמות לא. ומכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בששני רגליו עומדים חוץ לארבע אמות אבל אם רגלו אחת בתוך ארבע יכנס ואפי׳ רובו לחוץ שנ׳ אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן כלומר ששני רגליך חוץ לתחום הוא שצריך לימנע מלשוב הא כל שרגלו אחת בתוך התחום לא וכן הלכה. וזה שפסקנו דברי ר׳ שמעון דוקא במחשיך יש אומרי׳ אף ביוצא. ובתלמוד המערב אמרוה כן והוא ששנו שם הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ אליעזר ביוצא אבל במחשיך לא (ושכח) [אשכח] תני היא הדא היא הדא וכן הוו בעיין מימר מה דמר ר׳ שמעון במחשיך אבל ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא וכן פסקוה גדולי המפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

כיצד מעברין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבספר שנכלל בו ענין קדורי ההרים ורבועיהם ומדידתם ועיבורי הערים ורבועיהם ובא זה הפרק לבאר ענין זה בארוכה ועל זה הצד נחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים: הראשון לבאר דין הערים שאחד מקרנותיה בולט על חבריו כיצד דנין אותו כאחד עם העיר למדוד הימנו ולומר שמכלל העיר הוא ומתעבר עמה ומהו מתעבר עמה וכיצד מרבעין אותה אם היא עגולה ואם נותנין לה קרפף למדוד ממנו אם לאו: והשני על איזה צד מודדין את התחום ומקדירים את ההרים ומבליעים את הגאיות: והשלישי אינו מענין הפרק אלא שנתגלגל בה מעט מעירובי חצרות ושתופי מבואות כעיר של יחיד ונעשית של רבים או של רבים ונעשית של יחיד על איזה צד מערבין בה: והרביעי בקצת דינין שבעניני עירובי תחומין כגון על אי זה צד בני עיר אחת נותנין עירובן באחרת. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תבא לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר כיצד מעברין את הערים וכו׳ כלומר איזה בית דנין לה כעובר לאשה שהוא נחשב מכלל גופה להיות אף בית זה נחשב מכלל העיר למדוד ממנה ולחוץ. ולשון מעברין ר״ל שמעמידין אותה בחזקת מעוברת מלשון אני ה׳ פתיתי את הנביא שפירושו העמדתיו בחזקת מפותה. ואמר שאם צד העיר שרוצה למדוד ממנו אין בו קיר חומה ולא קו הבתים שוה אלא שבית נכנס ובית יוצא ונמצא בית אחד יוצא מקו שאר הבתים לצד חוץ מודדין כל אותו רוח מאותו בית כל זמן שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר ורואין חוט יוצא מאותו בית הבולט כנגד כל הצד ומודדים ממנו ואפי׳ היו שם הרבה כל שהראשון קרוב למדינה בשבעים אמה ושירים ושני לראשון כשיעור זה וכן שלישי לשני וכן כמה מודדין מן האחרון והרי הכל כמדינה אחת. וכן אף בעיר מוקפת חומה אם היה חוצה לה בית או בורגן בתוך שבעים אמה ושירים וכן פגים נכנס ופגים יוצא ופי׳ פגים בית שאינו שלם אלא כעין קרן בית שבולט חוץ מן החומה או משאר הבתים. ויש מפרשים פגים כמין שובך כמו שאמרו במפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ואעפ״י שיתבאר למטה שהשובך אינו מתעבר עם העיר פירושו בשאין בו דירה.

היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים ר״ל מחיצות שהם מרכסי הארץ עצמה ואינן מחיצות עשויות בידי אדם כמו שאמרו גדוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. ויש מפרשין מחיצות בית שנפלו מלשון גידודין הנזכר במסכתא זו. ופרשו בגמרא שלש מחיצות ואין עליהן תקרה ואם כן הוא הדין בכל בית שנהרס ונשארו בו בענין זה הואיל ומכל מקום ראויים לדירה אף אלו מעברין אותה וכמו שאמרו בפרק פסין (כא.) (דחוי) [דאחוי] ליה הנהו מתנאתא דמבלען בשבעים אמה ושירים. ופרשו שם גדולי הרבנים מתנאתא חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. וכן הגשר שיש בו בית דירה הרי הם מכלל העיר כגון שהוא מכסה מלמעלה ויש לו דפנות ותקרה אלא שהכסוי נעשה דרך כיפה והמים עוברים תחתיו או אעפ״י שאינו מכסה כלו אלא שיש באחד מראשיו בית דירה למוכס. וכן הנפשות שיש בהן בית דירה ונפש הוא כיפת בנין שעושין על הקבר ונר דולק לשם ולפעמי׳ שומר בית הקברות דר שם. כל אלו מוציאין (מלת) [מדת] כל אותו צד כנגדן ורואין כאלו חוט מתוח משני ראשי הצד בקו ישר כנגד הבליטה. וזהו ענין וממצעין את המדה כנגדן ובלבד שיהא בהן ארבע אמות על ארבע אמות. וכן הוזכרו עוד בברייתא בגמרא [נה:] הקבר עצמו ר״ל הכוך שאין בו מת עדיין אם יש בו ארבע על ארבע ויש בו בית דירה כגון שהיה שומר בית הקברות דר שם לפעמים. וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן כגון שיש בו חצר שבתוכו בית דירה או בית ע״ז שיש בה בית דירה לכמרים וכן אוריאות והן חצרות ששורין בהן את הפשתן בחפירות כבוסות שבהם. ויש מפרשי׳ ארוות סוסים. כל אלו וכיוצא בהן כשיש בהן בית דירה הרי הם מכלל העיר שאם אין בהם בית דירה אעפ״י שהם בתים גמורים אינן מכלל העיר.

תוס' בד"ה כמאן כרב יוסף כו' דמאע"פ דייק כו' א"נ כו' אי בעי תרתי כו' עכ"ל כל דיבור זה סתמו לפי פי' ולשון בתרא של רש"י וכפי שהסכימו התוס' לעיל בשם ר"י לאותו הפירוש אבל הוא תמוה שבדיבור התוס' שאחר זה המתחיל תנינא כו' דהוי הכא ספק לר"מ כו' עכ"ל כל זה הדיבור סתמו ללשון קמא של רש"י דהוי ספק לר"מ כו' ויש ליישב שהתוס' שהסכימו כפי' ול' בתרא של רש"י מפרשי ל' ההוא נמי דמשום ספק הוי חמר גמל דלאו ודאי עשיר משוי ליה ר"מ אלא ספק אם עני אם עשיר אבל בודאי עשיר דודאי לא עירב מודה לר"י דהוי כבני עירו וההיא דנתגלגל נמי אתיא כפשטה דלא פליג ר"מ ברישא בנתגלגל מבע"י וכדברינו מוכח לשון התוס' ודו"ק:

בד"ה כי תניא כו' שאפילו כלה מדתו במערה כו' ופ"ה לא נהירא כו' עכ"ל ולכאורה פירושו תמוה כיון דאיהו גופיה לא מייתי לה הא דכלו אלפים שלו אמה א' חוץ לתחום דלא יכנס אלא מההיא דמודד כמפורש בפרש"י א"כ אמאי לא פירשו אמודד גופיה כדברי התוס' ויש ליישב דלישנא דלא יכנס לא משמע ליה דקאי אמודד דכבר נכנס במערה והל"ל לא יהלך אפילו אמה א' אבל לפרש"י ניחא לא יכנס לתחום העיר והתוס' לא חשו על הך לישנא דלא יכנס במודד דלא יכנס לתחום אחר קאמר ודו"ק:

בא"ד והא דלא קאמר כי תניא ההיא להחשיך אמה א' כו' דמלתא דפשיטא כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה דע"כ לאו מלתא דפשיטא היא דהא הכא במתני' בסיפא תני לה ור"ש פליג עלה ויש ליישב בדוחק ודו"ק: