מסכת עירובין דף ל״ו עמוד ב׳

דאי אמרת תחילת היום של שבת קונה עירוב דהיינו סוף בין השמשות קונה עירוב אמאי לא אמר כלום:

מתני' מתנה אדם על עירובו מניח אדם שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים אמה למערב ביתו:

ואומר אם באו נכרים מן המזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי במערב ביתי ד' אלפים אמה אע"ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו דאידך גיסא:

הריני כבני עירי אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן:

בא חכם למזרח חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב:

רבי יהודה אומר אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגוויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה ההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא והשתא דידע להתם ליזיל:

גמ' תני איפכא אייתי מתניתא בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובו למערב כו' ולגבי נכרים תני דלההוא צד דליתו נכרי' לקני עירוביה:

פרהגבני גבאי המס ובורח מפניהם:

דאי סלקא דעתך תחילת היום קונה עירוב ואם תאמר נימא משום דמספיקא לא פקע טבל ומספיקא לא נחתא תרומה כדאמר לעיל ואור"י דלא דמי דודאי כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד שלא תחול על העירוב קדושת היום אבל הכא רוצה הוא שתחול עליו שם תרומה מיד אם היה יכול ואינו אומר לכשתחשך אלא שתצא לגין מתורת טבול יום:

ואם היו שניהן רבותיו אצטריך לאשמועינן אפילו אחד רבו מובהק:

לא ס"ד דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן כו' ואם תאמר אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתניתין דהכא ומתני' דמי שאחזו (גיטין דף עג.) דמה היא באותן הימים דדייקינן מינה בריש כל הגט (גיטין דף כה:) דאית ליה לרבי יהודה ברירה ומקמי ברייתא דמרובה (ב"ק דף סט.) דקאמר רבי יהודה שחרית אומר בעל הבית כל מה שילקטו כו' דבכל הני אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים בין תולה בדעת עצמו כמו שמחלק אביי בריש כל הגט וההיא דגיטין ודמרובה הוי תולה בדעת אחרים והתם אית ליה ברירה אבל תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ולהכי קאמר דליתא למתניתין דקתני דאית לרבי יהודה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו מקמי דאיו ומקמי ההיא דהלוקח והאי דפריך אההיא דאיו מאי שנא דלכאן ולכאן דאין ברירה לא לרב פריך דלדידיה דמחלק בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים אתי שפיר אלא למי שאינו מחלק פריך ור' יוחנן דמשני וכבר בא חכם נמי אין מחלק ולדידיה ודאי ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ומיהו קשה דבסוף ביצה (דף לז:) גבי ב' שלקחו בהמה וחבית בשותפות מדקדק דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מלתיה דאיו והא ע"כ לרבי יוחנן ליתא לדאיו כדפי' וי"ל דודאי הוה מצי לשנויי הכי אלא ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך אי נמי נהי דלר' יוחנן ליתא לדאיו דאמר דלר' יהודה אין ברירה מכל מקום מוכח שפיר דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמשני ליה אבל קשה דאפילו בתולה בדעת אחרים נמי שמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן בשקלים ומייתי לה בהוציאו לו (יומא דף נה.) דקאמר ר' יהודה לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה כדמוכח בההיא דאיו והשתא הא לר' יוחנן ליתא לדאיו ולרב אית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים וי"ל דהא דאית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים ה"מ כשמתנה אבל בלא תנאי אינו מועיל:

דתנן הלוקח יין מבין הכותים דתניא גרסינן דבמשנה בדמאי פ"ז (משנה ד) ליכא אלא מלתיה דר"מ לחוד ואע"ג דר' מאיר גזר על יינן כדאמר פ"ק דחולין (דף ו.) זאת נשנית קודם גזירה ואף על גב דרבי יוסי ור"ש סבירא להו כותים גירי אריות הם כדאמר במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) תורמין משל נכרים על של כותים מ"מ כיון דפרשי מע"ז הם טפי משאר אומות ומחזיקים בתורה שבכתב ולא היו עובדין אלהיהם כמו שעשו בבית ראשון לא גזרו על יינן ואע"ג שגזרו על פתן כמו לרבי מאיר קודם גזירה שהיה פתן אסור ויינן מותר אי נמי הכא איירי כשטיהר ישראל יינו של כותי:

דאי ס"ד תחלת היום והוא תחלת לילי שבת הוא דקונה עירוב כיון שהעריב שמש נתקן הטבל אמאי אין עירובו עירוב.

רב פפא אמר אפי' תימא תחלת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראויה לו מבעוד יום וליכא דכל היום טבל היה:

מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים למזרח עירובי (למזרח) [למערב] למערב וכו' כי אתא רב יצחק מתני איפכא אם באו גוים מן המזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב ואמרינן קשיא גוים אגוים כלומר מתני' [תנן] באו מן המזרח ובורח מהן למערב (ורישא) [וברייתא] באו מן המזרח והולך עליהם ופרקינן לא קשיא מתני' בפרהגבנאי פי' אנשים הטורדין כגון דגרסי' (בב"ק קי"ז) בהאי שותה קם חד מסרה לפרהגבאנא דמלכא ובורח מהן מן המזרח למערב. והא דקתני ר' יצחק למרי מתא והולך אליו להקביל פניו ולהתקרב לו.

וכן בא חכם למזרח במותיב פירקיה פי' דרשן הוא בא לשמוע דברי תורה והא דקתני ר' יצחק בא חכם למזרח עירובי (למזרח) למערב במקרי שמע. חזן שמתרחק ממנו מפני שאינו צריך לו ומפורש כך בתלמוד א"י באו גוים מן המזרח עירובי למערב אית תנאי תנן במזרח מאן דמר במזרח באילן טקסיווט מאן דמר במערב באילן רומאי. בא חכם מן המזרח עירובי במזרח אית תנאי תנן במערב. מאן דמר במזרח באילן חכימיא. מ"ד במערב ברגיל: פיסקא ר' יהודה אומר אם היה אחד (מעין) [מהן] רבו ילך אצל רבו ואם היו שניהם רבותיו ילך למקום שירצה כיון שילך לאחד מהן נתברר כי על זה היה עירובו מאתמול אלמא אית ליה ברירה אמר רב ליתא למתני' מדתני איו דברי ר' יהודה לכאן ולכאן דלא דאין ברירה.

אלא אם בא חכם במזרח עירובי במזרח למערב עירובי למערב (או) כר' יוחנן דאמר וכבר בא חכם ונתברר כי על דבר ברור עירב. ואמרינן ואמאי לא דחינן דברי איו דאמר לית ליה ברירה לר' יהודה (ומוקמינן) [מקמיה] מתניתין דפריש אית ליה לר' יהודה ברירה ודחינן הכי לא ס"ד דהא איכא מתניתא אחריתי דלית ליה לר' יהודה ברירה (הא) [מהא דתנן] הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני.

הא במותיב פירקי הא במקרי שמע ותמיה לי במקרי שמע אמאי עריק מיניה ומאי מצוה איכא לערוקי מיניה, ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ועוד למה לי למיפק מן קרייתי', לא ליפוק ולא ליזיל ליה. ואם תאמר דהכא בשבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, וקאמר דאי אתי מקרי שמע למערב אזיל למזרח למותיב פרקי. הא ליתא, דכיון דקאמר אם בא חכם למערב עירובי למזרח, לא תלה עיקר הליכתו למזרח אלא מחמת ביאת החכם למערב, ואם כמו שפירשנו לא היה לו לתלות אלא בביאת מותיב פרקי למזרח, ומאי טעמא תלי טעמיה דאזיל למזרח משום דאתי מקרי שמע למערב. וי"ל דמקרי שמע לא קרי ליה חכם, אלא שבא חכם דהיינו מותיב פירקי למערב, וקא אתי נמי בהדיא מקרי שמע, ומקרי שמע מקדם למותיב פרקי, והלכך תלה ליה האי עירוביה במקרי שמע, כלומר: אם בא חכם דקא אתי בהדיא מקרי שמע עירובי לחכם שבמזרח. כך נראה לי.

דהא שמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין וכו' ואם תאמר אם כן אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו, לימא מדתנן הלוקח יין מבית הכותים. הא ליתא, חדא דא"כ מאי דוחקיה דדחי מתני' דעירובין מקמי מתניתין דהלוקח יין, אדרבה סמי ההיא דהלוקח יין מפני הא. ועוד דילמא התם בדאורייתא לית ליה, הכא בדרבנן אית ליה. אבל השתא דאשכחן תנא דתני משמיה דר' יהודה דאפילו בעירוב לית ליה ברירה, ואשכחן נמי דבעלמא לית ליה ברירה, שמע מינה דבין בדאורייתא בין בדרבנן לית ליה, וכסבריה דרב יוסף דאמר לקמן (עירובין לז, ב) מאן דאית ליה ברירה אפילו בדאורייתא אית ליה ומאן דלית ליה אפילו בדרבנן לית ליה. הא דהלוקח יין מבין הכותים כתבתיה בפרק קמא דחולין (יד, א ד"ה הא) גמ' השוחט בשבת בסייעתא דשמיא.

קשיא עובדי כוכבים ומזלות אעובדי כוכבים ומזלות וקשיא חכם אחכם פי׳ קשיא צורת לשון המשנה לצורת לשון הברייתא דאלו בעיקר דינא הכל יוצא לדרך אחד. הא במותיב פרקי׳ פי׳ הרב הדורש לרבים הא במקרי שמע פי׳ המלמד מקרא לתנוקות פי׳ מתני׳ במותיב פרקי׳ דמסתמא מערב לצאת לקראתו ומתניתא דרבי יצחק במקרי את שמע דאינו עושה עירוב ללכת אליו. וא״ת ומה ענין לי לברוח מפני מקרי את שמע פרש״י ז״ל דמיירי כשבא במותיב פרקי למזרח פי׳ וקאמר אם בא חכם המקרי שמע למזרח עירובו למזרח שיש שם מותיב פרקי ויודע היה שלא יבא המותיב פרקי מן הרוח שיבא המקרי את שמע וא״ת למה תלה הליכתו למותיב פרקי בביאתו של מקרי שמע. י״ל דמיירי כי ידע שתבא לו בתחלה שמועת ביאתו של מקרי שמע שהיה דרכו למהר לבא קודם בכל אבל יש שפירש בע״א ונקטה תנא בהאי צורתא לאשמעינן דעדיפא ליה לאינש למיזל לגבי מותיב פרקי מלמיזל לגבי מקרי שמע ואע״ג דהא ודאי והא ספ׳:

שם אמר רבא ליתא למתני׳ מקמי איו וכו׳ כבר פירשתי במסכת גיטין ובמקומות אחרים דיני ברירה והארכתי בה הרבה בס״ד. וכללא דנקטי׳ מינה שאין דין ברירה אלא בדבר שהוא תליו וראוי לחול ולהתברר על אחד משני דברים או על זה או על זה ועומד להתברר בסוף אבל עכשיו לא נתברר ולכשיתברר יש לנו צורך לדון אותו בירור למפרע כאלו נתברר מעכשיו וכדאמרינן התם דכולי שמעתין גבי עירוב שמתברר קודם העירוב למחר וצריך לדון בו למפרע כאלו נתברר היום בבין השמשות אבל כל שאין צריך להתברר למפרע אין כאן דין ברירה גם כל שאין ספיקו מתברר בסוף בא׳ משני דברים אלא שהוא מוטל על דבר א׳ לבדו אלא שהוא ספק אם יהיה לי או לא יהיה אין כאן דין ברירה. מ״ש לכאן ולכאן דלא דאין בריר׳ מזרח ומערב נמי אין ברירה בהכא פי׳ כי כשאמר למזרח או למערב נמי דעתו שיחול על א׳ מכם ולמחר יתברר לאיזה רוח יבא החכם ואנו צריכין לדון כאלו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות וא״ת וכיון שעל חכם א׳ הוא מתנה אין כאן ברירה שהרי אם החכם הוא לצד מזרח על כרחין לא יבא לצד מערב וכן בהפך מעתה אין כאן אלא ספק ידיעה שאין אנו יודעין לאיזה רוח עומד אבל הדבר מבורר הוא בעצמו לאיזה רוח יבא ולהכי אתי למחר אין כאן אלא גלוי מלתא בעלמא: ותרצו שם בתוספות דהב״ע שאותו החכם עומד לצפון עירו של זה המערב ואפשר לו לבא לכאן בין למערב בין למזרח כגון זה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם פי׳ כי בין השמשות כבר בא חכם לאותו צד יהיה הדבר מבורר בעצמו בשעת קניית העירוב ובברור חל העירוב לאלתר לאותו צד אלא שזה לא היה יודע ועל כי האי גוונא ליכא למימר ברירה וביאתו של מחר גלוי מילתא בעלמא הוא וא״ת ולמה ליה לאוקמה בשכבר בא חכם לוקמה כשלא בא חכם כבר מיירי כשהחכם א״א לו לבא משתי הרוחות אלא או למזרח דוקא או למערב וי״ל דאריך דנקט עדיפ׳ לי׳ כי אעפ״כ שלדעתו של מערב היה הדבר לדון ברירה שהיה סבור שהיה אפשר לו לישא בין למזרח בין למערב כיון דבקושט׳ דמילתא ליכא ברירה שכבר בא חכם לא גזרינן בא אטו לא בא כנ״ל.

לא ס״ד דאשמעי׳ ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין העובדי כוכבים וכו׳. כבר פירשתיה בכמה מקומות בס״ד וא״ת וכיון דמיהא מתני׳ הוא דמוכרח דליתיה למתני׳ דהכא אמאי נקטה למתנייתא דאיו ליתא למתני׳ מקמיה הא דתנן הלוקח יין וכו׳ וי״ל דאגב ארחיה בעי ולא שמעי׳ דההיא מתניתא דאיו מתרצא היא ועיקר ואע״ג דפליגא אמתני׳ כנ״ל ויש מתרצים דאי לאו מתנייתא דאיו הא דמתני לא פליגי ובדאורייתא איו ברירה לר׳ יהוד׳ ובדרבנן יש ברירה אבל השתא דאשכחן תנא דתני דלרבי יהודה אפי׳ בעירוב אין ברירה ואשכחן ליה בהדיא למתני׳ דהלוקח שאין לו ברירה הכי ניחא לן טפי דלא לשבושא למתניתא דאיו ולמימר דלא הוה פליג אמתני׳ דהכא אי לאו דקים ליה דלרבי יהודה כי היכי דבדאורייתא אין ברירה ה״ה בדרבנן ותנא דמתני׳ דהכא ס״ל דלרבי יהודה יש ברירה בין בדאורייתא בין בדרבנן ותסבריה דרב יוסף דלקמן:

המשנה החמישית והכוונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר מתנה אדם על עירובו ר״ל שמניח מערב שבת שני עירובין אחד לסוף אלפים שבמזרח ואחד לסוף אלפים אמה שבמערב אעפ״י שעל כרחך אינו זוכה אלא לאחד הרי הוא מתנה שאיזה מהן שירצה לילך בו למחר יזכה לו מעכשו והוא שאומר אם באו עכו״ם למזרח כלומר ואני צריך לילך מפניהם עירובי למערב ואם באו למערב עירובי למזרח ואעפ״י שאין עכו״ם באים עד למחר הרי אנו אומרי׳ למחר למפרע הוברר הדבר שבין השמשות חל העירוב לרוח זה וכן מתנה שאם לא יבאו הרי הוא כבני עירו לברור לו אלפים אמה לאיזה רוח שירצה ולא שישתכר ברוח זה ויפסיד מרוח אחרת ולמחר בורר איזה שירצה על פי התנאים. וכן אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח כדי לילך לשמוע דרשא מפיו ואם מן המערב עירובי למערב מכאן ומכאן לאיזה שארצה אלך לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עיר ולא יהא עירובי עירוב הכל לפי תנאו ולמחר כשבירר לו רוח שהולך בו הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה ולא סוף דבר שכבר בא חכם אלא שאינו יודע באיזה צד שאין כאן צורך ברירה אלא גלויי מלתא בעלמא אלא אעפ״י שלא יבא עד למחר שבשעה שיבא הוברר הדבר שעל אותו רוח חל העירוב שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה כשעירב לשני חכמים לאיזה שירצה אפי׳ בא רבו מצד אחד וחברו מצד השני הבחירה בידו ואין אומרין שבודאי לא חל העירוב אלא לצד רבו ואם בירר הצד האחר בטלה דעתו שפעמים שאדם בורר לו אחר אף במקום רבו אם מצד שהטבע נמשך לפנים חדשות אם מצד שהוא בוש מרבו לשאול והלה גס בו יותר ממנו ור׳ יהודא חלק בזו ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה לא ס"ד כו' אבל קשה דאפי' בתולה כו' והשתא הא לר' יוחנן ליתא כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא הוא לר"י כיון דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה ודו"ק:

גמ' הא במרי דמתא עי' לקמן דף פב ע"א תוד"ה אין מערבין:

מתני' מתנה אדם על עירובו [ואומר אם בא חכם מן המזרח ערובו למזרח כו']. הטעם דבדרבנן יש ברירה, אבל אלו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות, ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה, ולא אמרינן ביה אין ברירה, דהתם מתנה על דבר אחד כגון אם ימות יהא גט, ואם לא ימות לא יהא גט, וה"ה אלו התנה אם יבא החכם יהא עירוב ואם לא לא יהא עירוב לא היה תלוי בברירה, אבל המתנה על שני דברים כגון כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וכן אם יבא למזרח כו' ואם יבא למערב כו' זה תלוי בברירה, הר"ן בשם הרמב"ן פ' כל הגט. ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשו, במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים. דהתינח אם עירוב אחד היה קונה או למזרח או למערב, אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא באנפי נפשי', ולגבי כל אחד הוי מתנה לדבר אחד, דכשמניח במזרח, ואומר אם בא ממזרח, יהא עירובי זה עירוב ובאם לא יהא עירוב זה בטל, זה מהני, וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל, זהו ג"כ מהני, וכיון דכל אחד בפני עצמו מהני, למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מתנה תנאי בחד מלתא, וצע"ג: