מסכת עירובין דף ל״ה עמוד ב׳

להודיעך כחו דר' יוסי דאע"ג דאינו בעולם לא מיתסר:

להודיעך כחו דר"מ דאע"ג דישנה בעולם וי"ל העמידנה בבין השמשות על חזקתה וקודם לכן טהורה היתה אפ"ה לא אמרינן חזקה לקולא:

בטומאה חמורה שניטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה:

אבל טומאה קלה דרבנן היא ואיזו טומאת דברי סופרים לטמאות אדם כגון אכל חצי פרס אוכלין טמאין והבא ראשו ורובו כו' מי"ח דבר הן ביציאות השבת:

ואפילו טבל י"ל בו ספק כגון ספק טבל בארבעים סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה שלם ואח"כ חיסר או לא:

וכן שני מקואות שאנו בקיאים בא' מהן שלא היו בו מ' סאה מעולם:

ספיקו טהור וסתם משנה ר"מ:

ור' יוסי מטמא ולקמן מקשינן דרבי יוסי אדר' יוסי:

ספק לא טבל ואפילו טבל כו' הך ספק ספיקא נקט משום רבותא דסיפא דאפ"ה בטומאה קלה טהור וריצב"א מפרש דאו או קתני ואפילו טבל היינו או שטבל מדפריך בתר הכי אדרבה ואימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למיפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל:

(ספיקו טהור) ר"מ ברה"ר איירי כדתני' בתוספתא [טהרות פ"ו] ר"מ מטהר שספק טומאה ברה"ר טהור:

כל הטמאות כשעת מציאתן תימה דבריש נדה (ב.) תנן ב"ש אומר כל הנשים דיין שעתן ואפילו הלל וחכמים דמטמאין מעת לעת או מפקידה לפקידה היינו דווקא לתרומה וקדשים או לקדש דווקא לחד לישנא אבל לחולין טהור לכ"ע ואמאי לא אמרינן דכל הטמאות כשעת מציאתן כי הכא ולא הוה לן לאוקמה אשה על חזקתה ועוד דהתם מטהרינן לה אפילו ברשות היחיד כדמוכח התם בשמעתא קמייתא והכא מטמאין אפילו ברה"ר כדמוכח בתוספתא שהבאתי וכ"ת דהכא לא מוקמינן אחזקיה משום דלא נבדק מבעוד יום אם היה חי כדקתני סיפא ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב וכו' דאשה נמי כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא כדאמרינן בנדה (דף ד.) ואור"י דכל הטמאות כשעת מציאתן לא הוי אלא לתרומה וקדשים כמו מעת לעת שבנדה ולפי זה צריך ליישב סוגיא דנדה ושם פי' ושמאי נמי אית ליה דכל הטמאות כשעת מציאתן והא דמטהר מעת לעת אפילו לקדשים היינו משום דחשיב אשה כבדוקה אי נמי משום בטול פריה ורביה כדאמר התם (דף ג:) וא"ת ולר"מ דמטהר ברה"ר מאי שנא דבמעת לעת דמטמא אפילו ברה"ר כדאמר בירושלמי וי"ל באשה דאיכא ריעותא מגופה החמירו טפי:

אמר ר' ירמיה משנתנו כשהיה עליה כו' וא"ת ומאי קושיא דר"מ אדר' מאיר דבמתני' הא דלא אוקמיה תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב ולקמן נמי דקאמר היינו טעמא דרבי יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל במתני' נמי נימא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב ליה הש"ס חזקה אתי שפיר ומיהו רש"י פי' לקמן העמד טמא על חזקתו חזקה לחומרא איכא ולקולא ליכא אבל במתני' איכא חזקה לקולא דהעמד תרומה על חזקתה ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ובדרבנן אזלינן לקולא והכי נמי י"ל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ עירובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הוי מצי למימר דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא משום הכי מוקי מתני' בשני כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקי ליה מחזקתה ורבה ורב יוסף אתו לפרושי דברי רבי ירמיה:

בהא לימא רבי יוסי ספק עירוב כשר הוה מצי למיפרך בהא לימא רבי מאיר ורבי יהודה הרי זה חמר גמל אלא דעדיפא טפי פריך:

הכא בשתי כיתי עדים דר' מאיר לית ליה אוקי תרי בהדי תרי כו' אע"ג דבפרק שני דכתובות (דף כ.) אמרינן אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא:

אין מקדרין לא בעגלה ערופה ולא בערי מקלט עגלה ערופה הוא שכתו' ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל וערי מקלט הוא ששנינו בפר' אלו הן הגולין כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט והיו מדקדקין במדידת העיר הקרובה אל החלל ובתחום ערי מקלט ולא היו מקדרין מפני שהן מן התורה ושמא יוסיפו על השיעור הקצוב להם:

פירוש דרך חמור בהנהגה ודרך גמל במשיכה ומי שיש לו חמור וגמל ונתן חמור מאחוריו למושכו והגמל לפניו להנהיגו לא זה מהלך במשיכה ולא הגמל בהנהגה נמצא אדם שביניהם יושב בלא הליכה לפיכך עשו כמו משל זה שאין לו רשות להלוך כמו חמר גמל ואקשינן וכי ר' מאיר בדבר שהוא ספק מחמיר והתניא טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' עד ספיקו טהור דברי ר' מאיר ור' יוסי מטמא. ופרקינן קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא שהן כגון טומאה חמורה שספיקה טמא. ור' יוסי אמר העיד אבטילס משום ה' זקנים על ספק העירוב שהוא כשר בזה הספק בלבד מיקל אבל בשאר ספיקות אפילו בטומאה קלה.

כגון שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כו' ספיקו טמא ואקשינן תוב וסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא והתנן אם אינו יכול להבליעו בזו א"ר דוסתאי ב"ר ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים פי' מקדרין חותכין כדתנן בפסחי' ובמוקדשין קודר בקופיץ. וגרסינן נמי בשבת קודר את כל האזכרות ולא קדירה ממש היא אלא אומרים בדעת כאלו קודרין את ההרים ואי ס"ד דסבר ר' מאיר תחומין דאוריי' היכי מקדרינן והא' רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט לתת להם מדת מגרשיהם ולא בעגלה ערופה לראות איזו עיר הקרובה אל החלל מפני שהן של תורה ופרקינן לא קשיא הא מתני' דאוקימנא בתחומין דאורייתא דידיה. והא דקתני מקדרין דמשמע תחומין לאו דאורייתא דרבה. ודייקינן מדקתני משום ר' מאיר שמעינן מינה ר' מאיר הוא דשמע מרבותיו שמקדרין ורמינן תוב ור' מאיר ספיקא דאורייתא לחומרא סבירא ליה דקתני תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום או משחשיכה אינו עירוב והתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת לשחר השכים ומצאו מת.

ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ופריק ר' ירמיה משנתנו כשהיה השרץ על התרומה כל בין השמשות ודחינן להאי פירוקא אי כשהיה השרץ על התרומה בין השמשות בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר.

ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל במ' סאה וכו' ופירושו או או קתני, וזו אף זו קתני. והא דהדר ופריט ותני להו נמי בסיפא לכולהו, ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל דקילא טפי, קמ"ל דאפילו בכולהו פליגי ומטמא.

רבי מאיר מטהר וברשות הרבים איירי כדתניא בתוספתא (טהרות פ"ו, ה"ו) אבל ברה"י מודה רבי מאיר דטמא דגמרינן מסוטה (סוטה כח, ב). ורבנן דמטמאו משום דמוקמינן לנגוע בחזקתיה ולנוגע בחזקתיה. ורבנן נמי דמטמאו לא מטמאו אלא בשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמינן לה אחזקתיה וכדאיתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראוהו חי מבערב. וא"ת מאי קא מקשה דר"מ אדר"מ דהתם מטהר משום דאיכא למימר אוקי נוגע ונגוע אחזקתן, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתו ואימא לא עירב. יש לומר דהשתא הוי סבירא להו דכיון דודאי עירב ובשעתא דעירב בדבר הראוי לערב עירב, אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספק, גברא הא נפק ליה מחזקתיה, ואי משום ספק העירוב אוקי העירוב אחזקתיה. ואפילו הכי קא דחי ליה רבא הכין לקמן (עירובין לו, א) ואמר התם תרי חזקה לקולא וחדא לחומרא, דהיינו משום דאמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה.

אמר ר' ירמיה משנתינו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות יש מפרשים: שרץ מת, ומשום הכי קא מתמה אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר, הכא אין כאן ספק אלא ודאי. ומיהו איכא למידק ר' ירמיה גופיה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהיינו דמתרצי רבה ורב יוסף הכא בשתי כיתות עדים עסקינן ולתרוצי לדר' ירמיה קא אתי, ולא גרסינן אלא א"ר יוסף, והכי קא אמרינן הא דר' ירמיה הכי קאמר, כגון דאיכא כת אחת שאומרת שהיה עליה שרץ זה המת כל בין השמשות, ואיכא כת אחרת שאומרת שלא היה עליה מת אלא משחשיכה. ור"מ ור' יוסי בהא פליגי, דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקא מילתא מחזקתיה, ור' יוסי סבר ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקתיה. ובהא מילתא כתיבנא טפי בקידושין פרק האומר (סו, א ד"ה מאי) גבי עובדא דינאי בס"ד.

ואפי׳ טבל ספק טבל במסכת פאה פי׳ והא עדיפא טפי מקמיית׳ דבהא איכא דררא דטביל׳ ובתרייתא עדיפ׳ מכלהו דררא דטבילה ואתרחק שם מקוה שלם ולא זו אף זו קתני והא דהדר תני בסיפ׳ גבי טומא׳ קלה דרבנן משו׳ כחו דר׳ יוסי דמטמ׳ בכלהו ואפי׳ בתרייתא:

שמקדרים בהרים פי׳ שאם יש הר אי גומא אין מודדין הכל גם אין מכניעין אותו בחבל למדוד מקצה אל קצה כאלו היה ארץ חלקה אלא משערין בחבל שם ד׳ אמות והעליון נותן ראש החבל כנגד רגלו והתחתון נותן ראש החבל השני כנגד לבו כדי שיהא החבל הולך ביושר כדרך המודדין ונמצאו משתכרין בכל חבל וחבל כשיעור תוספות האלכסון שיש אם היה החבל נתון מרגלו של תחתון לרגלו של עליון: ולשון מקדרין יש שפירשו כמו נוקבין כלומר שדנין כאלו ההר נקוב במקו׳ רגלו העליון והוא נכנס בהר דרך הנקב עד לבין החבל ההולך מלבו עד כנגד לבו של עליון כדרך המודדין והרבה יש בתלמוד לשון קדירה שהוא לשון נקב ומקצת הגאונים ז״ל פי׳ שהוא לשון שיעור ממוצע הבא מאומד מלשון קודר אדם קב או קביים ודומה ללשון הערבי:

ולא בערי מקלט פי׳ כשמודדין תחומא דקי״ל כשם שהעיר קולטות כך תחומא קולט: דתנן נגע באחד בלילה וכו׳ ר׳ מאיר מטהר ובתוספתא מפרש דברשות הרבי׳ מיירי דאנו ברשות היחיד מודה ר׳ מאיר דטמא דגמרי׳ מסוטה ורבנן נמי לא מטמו אלא בשלא ראוהו חי מבערב אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמי׳ ליה אחזקתיה וכדאי׳ בתוספתא מודים חכמים כשראוהו חי מבערב אבל בשלא ראוהו חי מוקמי׳ ליה בחזקתיה דהשתא שכל הטומאות בשעת מציאתן ובמקום מציאתן ובמסכ׳ נדה בפ״ק מפורש יפה: והקשו בתוספ׳ ומאי קושיא מדרבי מאיר אדרבי מאיר דשאני התם גבי טומאה דאיכא סיוע חזקה דגברא דקאי בחזק׳ טהור מה שאין כן בזו דגברא קאי בחזקת ביתו ועירו ובחזקת שלא עירב: ותרצו דקס״ד דכיון דודאי עירב ואין הספק אלא אם נטמא העירוב הא נפק גברא מחוק׳ בית זה ואי משום ספק העירוב אוקמיה בחזקתיה דהוה בחזק׳ טהור: משנתינו שה׳ עלי׳ שרץ כל בין השמשו׳: פרש״י ז״ל שרץ מת דודאי איטמי מבעוד יום והיינו דפרכי׳ א״ה בהא לימא רבי יהודה ספק עירוב והא וודאי מיטמי: ומיהו ק״ל דס״ד כרבי ירמיה לוקמה בהא וי״ל דהיינו נמי דמתרץ תלמודא דמשנתינו בשתי כתי עדים: ורבי ירמיה ה״ק דמשום הכי פוסל רבי ירמיה: שמשנתינו מפני שיש שם כת אחת אומרת שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואע״פ שיש כת אחרת שמכחשת אותה ס״ל לרבי מאיר דעל כת האומרת נטמאת סמכי׳ דכל תרי ותרי דאורייתא ספיקא דאורייתא הוא ולא מוקמי׳ מלתא בחזקתא אבל רבי יוסי סובר בכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ומוקמי׳ מילתא בחזקתה ואפי׳ באיסורין דאורייתא והא פלוגתא היא כדפרי׳ בקדושין ויבמו׳ בס״ד. אבל במתני׳ דנגע בלילה דליכא כת שמעידה כנגד החזקה אוקמי׳ אחזקה דקאי בחזק טהור:

כבר ביארנו במשנה בספק עירוב שהוא עירוב ולא סוף דבר בתרומה שנטמאת שהיה לנו לומר הואיל וישנה בעולם העמידוה על חזקתה אלא אף בנשרף שאינה בעולם ואי אתה יכול להעמידה על חזקתה אתה אומר כן כמו שביארנו במשנה:

טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואם טבל ספק בארבעי׳ ספק שלא בארבעי׳ סאה וכן שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעי׳ סאה וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא שהטמא יש לך להעמידו על חזקתו עד שיודע לך שטבל וכן הדין במקוה שנמדד ונמצא חסר שמטמאין כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי׳ נמדד כבר ונמצא שלם עד שיודע זמן שנמדד ונמצא שלם ואפי׳ היה המקוה ברשות הרבים ולא סוף דבר בטומאה חמורה כגון טמא מת ושרץ וכיוצא בהן אלא אף בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים או טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אבל היה אחד מהם (בארבע) [ארבעים] סאה ואחד כלו שאוב וטבלו שנים אחד מטומאה חמורה ואחד מטומאה קלה ועשו טהרות את שבטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואת שבקלה טהורות:

נתבאר במסכתא זו [נח.] שמי שהיה מודד אלפים אמה מסוף עירו אינו מודד אלא בחבל של חמשי׳ אמה והוא שצריכים שני אנשים במדידה אחד אוחז מכאן ואחד אוחז מכאן (אחד אחת מכאן) ואם היה החבל פחות מחמשי׳ אמה מתוך שהחבל קצר מתמתח בידם והמדה מתארכת וכן לא ביתר מחמשים שמתוך כבדו של חבל הוא נכפל באמצעיתו ומתקצר ונמצא מחמיר במדתו יותר מדאי וכן קבעו חכמי׳ שלא ימדוד אלא כנגד לבו וקבעו דבר זה כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ומחמיר במדתו יותר מדאי:

היה מודד והגיע לגיא אם אינו רחב חמשי׳ אמה משפתו אל שפתו אעפ״י שיש [במדרונו] הלוך יותר מאלף אמה מבליעו ר״ל שכל הליכת המדרון נבלעת ואינה עולה למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאיליו וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בגדר ר״ל חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע והתבאר עוד שם שאם היה הגיא כנגד רחב יתר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל זה כשהולך לאחד מראשיו שלא כנגד העיר הגיא מתקצר לשם ואפשר להבליעו מותר לילך שם ולהבליעו וחוזר לכנגד המקום שכנגד העיר ומשלים מדת תחומו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ובכל מה שכנגד התחומין אינו יכול להבליעם מפני הרוחב אין יכול להבליעו והיאך הוא עושה בזו אמרו שמקדרין בהרים ופרשו בה לשון נקירה כלומר שרואין אותם כאלו הם נקובים ושנמדוד דרך אותו נקב ר״ל כאלו הוא נקוב במקום רגלי העליון כאלו החבל עובר ביושר במקום שרגליו לשם. והענין הוא שלא נבליע את המדרון לגמרי ולא נמדוד אותו לגמרי. ולי נראה בלשון קדור ענין שיעור כעין קודר אדם קב או קבים כלומר שמשערין בעצמנו להבליע קצתם בדרך אחרת וכיצד הוא קדור זה אין מודדין אלא בחבל של ארבע אמות ראשו אחד ביד אחד וראשו השני ביד אחר ותחתיו מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ונמצא מדרון של כל ארבע אמות מתמעט כשיעור חצי קומת אדם ואין מקדרין בעגלה ערופה כשמודדין איזו עיר קרובה מכלן וכן [בערי] מקלט למדידת תחומיהם שקולטין כערים עצמן אלא מודדן כל המדרון ואעפ״י שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את הערים מפני שאין מקדרין בשל תורה:

כל הטמאות מחזקין אותן למפרע כשעת מציאתן עד שיתברר לנו זמן מפרע שלו שהיה טהור כיצד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת מחזיקים אותו למפרע בשעת מגעו כשעת מציאתו אף ברשות הרבים וטמא. מעתה זה שהכשרנו בעירוב בתרומה שנטמאת ואינו ידוע אם נטמאת מבעוד יום אם לאו לא שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואין ידוע אם חי אם מת ונמצא עכשיו מת אלא שבאו שתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה:

בד"ה ספק לא טבל כו' מדפריך בתר הכי אדרבה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להוכיח כן ממאי דפריך מעיקרא מהך דספק טבל אספק עירוב דאימא בספק טבל שהוא טמא משום דהוי ספק ספיקא משא"כ בעירוב דלא הוי אלא חד ספק אלא דאיכא למימר דהמקשה לא ס"ד לפלוגי בין חדא ספיקא לתרתי וק"ל:

גמ' ורמי דאורייתא אדאורייתא כו' היינו אהך דתחומין דהוי דאורייתא אליבא דר"מ ואהך דספק טבל דבטומאה חמורה הוי דאורייתא ספיקו טמא אפי' לר"מ והא דלא קשיא ליה מההיא דנגע בא' כו' דמטהר ר"מ אהך דספק טבל כו' דטמא לר"מ בדאורייתא י"ל דידע לתרץ לר"מ העמד טמא על חזקתו כדמתרץ לקמן לר"י בדרבנן אלא דהויא קשיא ליה לר"י אדרבה בדרבנן ניזיל לקולא בתר חזקה והעמד מקוה על חזקתו כו' משא"כ לר"מ בדאורייתא אזלינן בתר חזקה לחומרא וק"ל:

תוס' בד"ה אמר ר' ירמיה כו' והכי נמי י"ל כו' אפי' סבר ר"מ עירובי תחומין דרבנן כו' עכ"ל לסברת המתרץ י"ל הכא אבל המקשה הא קאמר ורמי דאורייתא אדאורייתא כו' וליכא לשנויי הכי אלא צ"ל דלא אסיק המקשה אדעתיה הך חזקה דשלא עירב ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל הטומאות כו' משום דחשיב אשה כבדוקה והא דאיתא התם דאשה נמי כיון דשכיחי בי דמים כאינה בדוקה דמיא כדלעיל היינו דוקא להלל וחכמים מטמאין לה בקדשים מעת לעת:

גמ' שהיה עליה שרץ כל ביהש"מ אי הכי בהא לימא ר"י תמוה לי דלמאי מוקי שהיה השרץ עליה כל ביהש"מ לוקי בפשיטות דנפל עליה בתוך ביה"ש ואנן ידעינן הזמן שנפל עליה דל"ש לומר אוקמי אחזקה אלא דלא ידעינן אם עתה לילה או יום. ובהא שפיר אמר ר' יוסי דספק עירוב כשר וה' יאיר עיני:

מתני' תרומה ונטמאת [מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, אם ספק ר"מ ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק עירוב כשר, ובגמרא מקשה דר"מ אדר' מאיר דתנן נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם הוא חי או מת ולמחר מצאו מת ר' מאיר מטהר דמעמידין אותו על חזקתו] א"ר ירמיה משנתינו שהי' עליו שרץ כל בין השמשות דודאי איטמי מבעוד יום, דתחילת ביה"ש מערב שבת הוא. ותמוה לי דלמאי צריך לאוקמי שהי' עליו כל בין השמשות, לוקמי דנגע בפנינו שרץ רגע אחד ביה"ש, דאין הספק באיזה זמן נטמאה התרומה, דהא אנן רואים ויודעים באיזה רגע נגע השרץ, והספק רק על אותו הזמן אם הוא יום או לילה, דבזה ל"ש חזקה דתרומה מש"ה ר"מ מטמא ור"י סבירא ליה דספק עירוב לקולא וצ"ע:

גמרא ורמי דאורייתא אדאורייתא [כמובא בדבור הקדום] לר"מ בתוס' הקשו דלמא טעמא דר' מאיר במתני' דהכא דלא אוקמי התרומה בחזקת טהורה משום דאיכא חזקה כנגדה, דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב, ותירצו דניחא ליה לשנויי אפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן, דהשתא אפילו איכא חזקה נגד חזקה הול"ל דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא מש"ה מוקי למתני' בשני כתי עדים דל"ש למימר הכי, כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתה. תמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקו בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו, א"כ מה בכך דתרי ותרי מפקא לה מחזקה, הא כי היכי דמפקא מחזקה דתרומה מפקי ג"כ מחזקה דתחום ביתו והוי ספק השקול. דמקילין, וצ"ע: