מסכת עירובין דף ל״א עמוד ב׳

אכסניא חיילות מלכי ישראל שמטילין אותן על בני העיר לזונן והוו להו כעניים שהרי אינן בבתיהן:

שהקדימו בשבלין לתרומה גדולה דמן התורה התרומה קודמת למעשר דראשית קראה רחמנא ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקדמו כדי שלא יחסרנו כהן אחד מנ' במעשר:

מכל מעשרותיכם בלוים כתיב:

תרימו את כל תרומת ה' אפילו תרומה גדולה:

ומה ראית דמוקמת קרא דחיוב בהקדימו בכרי וקרא דפטור בהקדימו בשיבלים:

האי הקדימו בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך:

והאי לא אידגן וכי שקליה לוי עדיין לא היה טבול לתרומה:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו קס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:

רשב"א גריס מכל מתנותיכם תרימו דאיירי בתרומה גדולה אבל מכל מעשרותיכם תרימו בתרומת מעשר קמיירי:

ומה ראית מפרש ריב"א מה ראית לחלק בין הקדימו בכרי להקדימו בשבלין אימא בהקדימו בכרי נמי פטור מתרומה גדולה הואיל ולא הוקבע עדיין למעשר וקרא דמכל מתנותיכם אתי לחיובי בראה פני הבית אבל לא יתכן לפרש האי ומה ראית נימא איפכא לחייב הקדימו בשבלין ולפטור הקדימו בכרי דאין זו סברא:

וקא משמע לן דאין חומש מעכב וא"ת אמאי לא פשיט מהכא בפרק הזהב (ב"מ דף נד.) דאין החומש מעכב וי"ל משום דאיכא למידחי ולאוקומי כשנתן החומש ואף על גב דמילתא דפשיטא היא אגב מעשר ראשון נקט מעשר שני:

שפדאו על גב אסימון פ"ה מעה בלא צורה והא דמחללין מעשר שני על אסימון לר' דוסא טפי ממעות הניתנין לסימן לבית המרחץ בפרק הזהב (ב"מ דף מז:) היינו משום דאסימון עשוי במשקל ורוחב כראוי ואינו מחוסר אלא צורה ובדבר קל יטביעו כמה מהם וקשה לר"ת דבפרק במה אשה (שבת דף סה.) אמר אי משום צורתא ליעבד לה פולסא משמע דיש עליו צורה ובהזהב אמר מאי אסימון פולסא וי"ל לפ"ה דקרי אסימון לכל דבר שאינו עשוי כהלכתו או של כסף ואין עליו צורה או של עץ ויש עליו צורה.

ונתן הכסף וקם לו ואף על גב דבעלמא שוה כסף ככסף הכא איכא מיעוטא דדרשינן האי קרא בכלל ופרט וכלל וכן משמע בבכורות דתנן בפרק יש בכור (בכורות דף נא.) אין פודין לא בעבדים כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמרא ולא הקדש בכל אלו וגבי בכור דריש בכלל ופרט וא"ת דאמרינן במעילה (דף יד.) בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש אי נמי התם חשיב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה:

כאן בעירובי תחומין פ"ה עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למיקני. וקשה דבפרק בתרא דמעילה (דף כא.) אמר גבי שלח ביד חרש שוטה וקטן עשה שליחותו בעל הבית מעל ופריך והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כההיא דנתנו על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב אלמא איתעביד שליחותייהו הכא נמי איתעביד שליחותייהו אלמא אפילו על הקוף ופיל הרי זה עירוב ועוד לפירושו משמע דאי הוה אלים למיקני הוה מהימני ליה והוי עירוב וא"כ היכי פריך בסמוך ודילמא לא ממטי ודלמא לא שקיל מיניה דכיון דמהימני ליה ממטי ליה ואי לא שקלי מיניה יחזור לכן נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו וההיא דמעילה דנתנו על הקוף דהוי עירוב מיירי נמי בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין נתנו לקוף והוליכו אין זה עירוב ולכך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע דסומך עליהם ואף על גב דבפ"ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמייאשי וכעין זה פ"ה לקמן גבי חזקה על חבר ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא ואערב לך:

וליחוש דילמא לא שקיל מיניה כדאמר רב יחיאל וא"ת מאי קא פריך ומאי קא משני הא מדיוקא דמתני' שמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו דקתני ביד חרש שוטה וקטן אין זה עירוב הא ביד פיקח הרי זה עירוב וי"ל דהתם סומך עליו לגמרי אבל הכא שאמר להם לקבל מהם דלא סמיך עליו בכל השליחות ממנע ולא עביד משום הכי פריך ומשני דאפילו הכי חזקה שליח עושה שליחותו:

והיכא איתמר דרב חסדא וכו' וא"ת אמאי לא איתמר מילתייהו אמתניתין דהכי נמי צריך לשנויי אמתניתין י"ל דס"ל דטעם דמתניתין דאין זה עירוב לאו משום דלא מהימני אלא משום דלא אלימי למיקני תחומין והשתא לא קשה מידי אמתניתין דמהימני להו וברייתא דמעילה דקתני אפי' לפיל הוי עירוב לא שמיע להו ומתניתין דמעילה איכא לשנויי שינויא אחרינא דמשני התם דעשאוהו כמעטן של זיתים דהא דניחא ליה חשיב כמעשה:

דברי רבא מפורשין בשחיטת חולין פרק כסוי הדם בסופו וכ"ע כרב יוסף סבירא להו דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה דדייקינן ממתני' כל איש ילך לבית האבל ולבית המשתה. רבי יהודה סבר הקונה שביתה בעירוב במקום איסורי הנאה שרי דלא נמצא נהנה מן האיסור דעירוב זה מצוה היא. ואית ליה הא דרבא דאמר מצות לא ליהנות ניתנו. גרסי' בר"ה פרק ראוהו ב"ד וכל ישראל בענין התוקע בשופר של עולה ובשופר של שלמים ואסיק' הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה מצות לאו ליהנות ניתנו. רבנן לית להו דרבא. ואקשינן נימא דרבא תנאי היא. ושנינן לא כ"ע אית להו לרבא ובדרב יוסף פליגי דאמר בתחלת פרק כיצד משתתפין בתחומין אין מערבין אלא לדבר מצוה ואקשינן תוב נימא הא דרב יוסף תנאי היא ושנינן לא כ"ע אית להו דרב יוסף הכא בהא פליגי ר' יהודה סבר כיון דקנה ליה עירוב אסוחי מסחא דעתא מההוא ככר. ואי אבד ליה לא אכפת ליה הלכך לאו הנאה אית ליה כד מנטרא בקבר ולפיכך שרי ולא מתהני מאיסורי הנאה ולא מידי. ורבנן סברי אפ"ה בתר דקנה עירוב ואיתעבידנא לה מצוה ניחא ליה דמינטר האי ככר בקבר ואי אצטריך לה אכיל לה דאשתכח דקא מתהני מן הקבר בתר דאתעביד לה מצות עירוב הלכך אסרי: מערבין בדמאי דהא חזי ליה כב"ה דאמרו מאכילין את העניים דמאי ואי בעי מפקר לכולהו נכסי וחזו ליה. ירושלמי לכהן בבית הפרס ועתה אפי' בבית הקברות ראוי לעבור על השבות. וכ"ש ראוי הוא ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח (ולחטוב ובקיסם) [ולתחוב בקיסם] ולאכול.

ובמעשר ראשון כר' וכבר פירשנוה השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב אוקימנא בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות קי"ל כרב הונא דאמר קטן גובה את העירוב מאן אינון שאינן מודים בעירוב אמר רב חסדא כותאי אם אמר לאחד לקבלו ממנו ועומד ורואהו כדרב חסדא עד שמגיע אצלו הרי זה עירוב.

ולא בטבל פשיטא קשיא לי מאי פשיטא, דהא משמע דלרבי דקאמר כל דבר שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מערבין בטבל, דהא אי בעי מפריש מיניה וביה וחזי ליה (לעיל עירובין ל, ב), ומידי דלרבי מערבין היכי אקשינן פשיטא דאין מערבין, ואדרבה לסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומה אקשינן לעיל (שם) אמאי לא דהא אי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ומעשר מיניה וביה כרבי, ואיצטריך לפרוקי דסומכוס לית ליה בההיא כרבי אלא כרבנן. ונראה לי דסומכוס ורבנן פליגי בסברות הפוכות, דרבנן אית להו ואף על גב דלא חזי להאי חזי לאחריני, אבל הואיל לית להו בהא. וסומכוס אית ליה איפכא ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני לית ליה, אבל הואיל אית ליה. ומיהו לית ליה כרבי דאמר כל שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ורבי אית ליה כרבנן במידי דחזי לאחריני כתרומה ויין לנזיר, אבל במידי דאית ליה איסור הגוף ולא חזי לאחריני נמי כטבל לא שרינן לעירובי בו ולא אמרינן בכי הא אי בעי מפריש מיניה, דכי אקשינן לעיל (שם) והא אי בעי מפריש מיניה וביה, למאי דסבירא ליה לסומכוס הוא דאקשינן. הלכך טבל לכולי עלמא אין מערבין בו, לרבנן משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני, ולא אמרינן בכי הא לדידהו הואיל. ולסומכוס נמי לא, דהא בעלמא כרבנן סבירא ליה כל שיש בו משום שבות גזרו עליו אפילו בין השמשות. כן נראה לי.

שפדאו אגב אסימון פירש רש"י ז"ל: אסימון דבר שאינו עליו צורה, וכדמשמע הכא לכאורה דאמרינן אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. אבל בתוספות הקשו עליו דאסימון דבר שיש עליו צורה הוא, דהא אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) מאי אסימון פולסא, ובשבת פרק במה אשה (שבת סה, א) אמרינן גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אלמא פולסא אית ביה צורה. וע"כ פירש רבנו תם ז"ל: וצרת דבר שיש עליו צורה, היינו צורה חשובה שיוצא בהוצאה מחמת חשיבות הצורה, ואסימון אין צורתו חשובה לצאת בהוצאה מחמת חשיבות צורתו. ויש מרבותינו הצרפתים שהעמידו דברי רש"י ז"ל ואמרו דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ולפיכך אסימון אע"פ שהוא של כסף קרי ליה פולסא, כיון שאין בו צורה. וההיא דבמה אשה אע"פ שיש לו צורה קרי ליה פולסא שהוא של עץ, כמו שפירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ליעבד) דאינו עשוי כשאר מטבע, ולפיכך קרי ליה פולסא.

ונתן הכסף וקם לו וא"ת אדרבה הא אמרינן בעלמא (קידושין טז, א) שוה כסף הרי הוא ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (יד, א) בונין בחול ואח"כ מקדישין, אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין. יש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חברו כתלוש, כיון דמעיקרא על דעת כן נבנית, ואם לא שמחללין עליה את המעות עומדת ליסתר הלכך חשבינן לה כתלוש.

לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין פירש רש"י ז"ל: עירובי חצירות דעירוב רשותא בעלמא הוא ולאו קנין הוא אפילו קטן גובה אותו, אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא קטן לאו בר מיקנא הוא. ואינו מחוור בעיני, דהא אמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סד, ב) גבי קטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו ובין לאחרים, ושמואל אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא קתני (לקמן עירובין עט, ב) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמי אילימא גדולה מאי בעי גביה אלא קטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ואם כדברי רש"י ז"ל, הוי ליה לתרוצי כי הכא שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא, אבל לזכות בקנין גמור בעלמא לא. ועוד דמדאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן אפילו בקנינים דעלמא כגון ההיא דאמרינן התם זוכה בין לו בין לאחרים, וכיון שכן אפילו עירובי תחומין נמי, דהא גביית קטן [ד]ליהוי על ידו עירוב, דרבנן הוא, ואין לו עיקר בדאורייתא כדאמרינן לקמן (עירובין לו, א) בהאי פירקא. ומשום כך נראה לי לפרש (כן) לא קשיא כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה, דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל בשאין דעת אחרת מקנה אפילו בדרבנן דעירובי תחומין ע"י קטן לא. כך נראה לי.

נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב הקשה הרב ר' אפרים הצרפתי ז"ל מדאמרינן בסוף מעילה (כא, א) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותן בעל הבית מעל, ופריך והא לאו בני שליחות נינהו, ומשני עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב, אלמא עבדא לשליחותיה. ואי אפשר לאוקומה לההיא בשאמר לאחר לקבלו כי הכא, דאם כן לא עביד קוף שליחותיה, אלא ההוא אחרינא דאמר לו לקבלו. ותירצו בתוספות דחילוק יש בין נתנו לפיל לנתנו על הפיל, דנתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל, אבל נתנו על הפיל משמע שאינו סומך על חכמת הפיל, ולפיכך מסתמא אינו זז עד שרואה שמוליכו אצל מקום שביתתו. ועדיין צריך לי עיון, דא"כ לאו משום דעביד קוף שליחותיה, אלא שראה ששם הוא מקום שיתן שם העירוב ואמר שם תהא שביתתי, דמועיל בכל ענין.

ולא בטבל פשי׳ פי׳ דהא לא חזי לשום אדם לא לדידי׳ ולא לאחריני׳ ואפי׳ תימ׳ דאיכא הואיל דאי בעי מפריש מיני׳ וביה בבין השמשות אליבא דר׳ מ״מ הא פירשנא לעיל דאפי׳ לסומכוס לא אמרי׳ הואיל אלא דכל הואיל חזי לי׳ לאחריני וכדפרישנא לעיל מהאי טעמ׳ הוא שאין מערבין בהקדשו׳ לדברי הכל ואפי׳ לסומכוס ואליבא דר׳:

ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין זה עצמו מקרא כתוב אלא שהתלמוד עושה אותו משני מקראות והכין אורחא דתלמודא. וא״ת אדרבא כל מקום שנא׳ כסף שוה כסף כבכסף י״ל דהכא כלל ופרט וכלל הוא ומייתי׳ כעין הפרט. דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדי׳ וקרקעות ושטרות: וא״ת והא אמרי׳ התם במעיל׳ ומייתי לה בפ׳ הזהב בונין בחול ואח״כ מקדישין ותלוש ולבסוף חברו ובטלי במחובר מעיקרו דמי י״ל דהתם כיון שאם לא חללו מעו׳ הקדש על הבנין הרי הבנין עומד ליתלש הרי הוא קוד׳ הקד׳ בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלי שהוא בתלוש.

כאן בעירובי חצירות וכאן בעירובי תחומין פרש״י ז״ל דעירובי חצרות דלא מקנא ביתא הוא אלא עירוביה רשותא בעלמא לא חשיבא זכיה ועושין אותו ע״י קטן אבל עירוביה תחומין דמקני ביתא הוא אינו נעשה ע״י קטן ואיכא דקשיא ליה מיהא דאמרי׳ בפ׳ התקבל בהא דאמרי׳ גבי קטן צורר וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ואותביה עלי׳ דרב מיהא דתניא כיצד משתתפין במבוי וכו׳ ומזכה להן ע״י עבדו ושפחתו העברים דמיירי על כרחין בשפחה קטנה ופרקי׳ שאני שיתופי מבוי דרבנן דמשמע דכל שהוא מדרבנן יש לקטן זכיה לאחרים ואלו הכא אמרי׳ דדוקא עירוביה חצרות דעירוביה רשותא בעלמא היא ומסתבר׳ דלא קשיא דהתם לרוחא דמילתא משנינן שנויא רויחא ולא דייקיה בה ולאו למימרא דכל בדרבנן יש לו זכיה ויש שפירשו כאן כאן בעירוביה תחומין דליכא דעת אחרת מקנה וכאן בעירוביה חצרות דאיכא דעת אחרת מקנה והשתא מתרצא סוגיא דהתם דאלו התם כלה שמעתין בדאיכא דעת אחרת מקנה כדפרישנא התם והיינו דמותבי׳ ליה לרב משתופי מבואות דאלמ׳ כל דאיכא דעת אחר׳ מקנה זוכה הוא אפי׳ לאחרי׳ אהל עירובי תחומין אינו מן השם דלית ביה דעת אחר׳ מקנ׳ זוכה הו׳ ולחוש דילמ׳ לא שקיל מיני׳ מאי דלא שקיל מיני׳ דהא אמרי׳ כשעומד ורואהו ותו אפי׳ שקיל מיני׳ דילמא לא עביד מאי דאמ׳ ליה:

אלא ה״ק ודילמא לא שקיל מיניה על דעת לעשות שליחותו והיינו מאי דפרקי׳ כדאמ׳ רב יחיאל חזקה שליח עוש׳ שליחותו הכ׳ איתמר דרב יחיאל אהא דתני׳ נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין זה עירוב: והקשו בתוס׳ מדאמרי׳ במס׳ מעילה שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעל הבית מעל ופרכי׳ והא לאו בני שליחות נינהו ופרקי׳ עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו על הפיל והוליכו הרי זה עירוב אלמא עבדוה לשליחותיה וכי תימא דהתם כשאמ׳ לאחר לקבלו ממנו: א״כ לאו אינהו עבדוה לשליחותיה אלא אותו אחר ומה ראי׳ הביא ממנה לשליח ביד חרש שוט׳ וקטן ותירץ רבי׳ אפרי׳ הצרפתי הזקן ז״ל דהתם בשאינו סומך על חכמתו של פיל או של קוף דלעביד שליחותיה אלא שהפיל או הקוף מוליך העירוב עד מקום שביתה והוא עומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי אבל הכא מיירי בשסמוך על הפיל ודיקא נמי דהכ׳ קאמ׳:

נתנו לפיל נתנו לקוף דמשמ׳ שסומך על חכמתו והתם קאמ׳ נתנו על הפיל נתנו על הקוף דמשמ׳ שאינו סומך על חכמתו כלל או אלא שנושא עליו משאה בעלמא: ויש מקשים דא״כ היכי אמרי׳ התם אלמא שליחותיה עבדיה דהא אינהו לא עבידי שום שליחות אלא שהוא עצמו אומר שם תה׳ שביתתי וי״ל דהת׳ לאו דוקא אמרי׳ דעבדי שליחות ממש אלא לומר שידם כידו להניחו במקום השביתה ועולה לו לענין זה במקום שליחות גמורה ולומר דה״ה לגבי מעילה אע״ג דחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו כיון שמדעתו עשו מה שעשו אנו חושבי׳ כאלו נעשה על ידו למעול על ידם וכאלו היה כאן שליחות גמורה הוא ושמעי׳ מינה שיש מעילה אפי׳ על ידי עובדי כוכבים ומזלות וה״ה שקונה עירוב על ידו כשהעומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי ומיהו אכתי קש׳ לי מאי אשמעי׳ הכא שאם נתנו לפול או לקיף שאינו עירוב וי״ל משום הא דאמרי׳ לקמן בפרקין בדרבי ירמי׳ דשורת הדין דאע״ג דלא אמטי ליה לעירוב כמאן דאמטי ליה דמי וקונה שם שביתה ממקומו אלא משום גזרה בעלמא הוא שצריך להוליכו דאפ״ה בשנתנו לקוף או לפיל אע״פ שהם מלומדים לעשות לא קנה עירוב והא דלאו אסתייע לקמן בהא ברייתא משום דאיכא למדחייה דכלה לא נצרכה אלא משום סיפא דאמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב דחזקה שליח עושה שליחותיה כנ״ל:

אמר רב נחמן בשל תור׳ אין חזקה שליח עושה שליחותיה פי׳ לקולא דאלו לחומרא כ״ש דבשל תורה חיישי׳ וכדאמרי׳ התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם והכין איתא בפרק התקבל בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו פי׳ ואפי׳ לקולא והא דקאמר בשל תורה לא סוף דבר בשל תורה ממש אלא ה״ה בשל דבריהם שיש לו עיקר מן התורה תדע דהא רב ששת דפליג על רב נחמן אסתייע לקמן מהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וההוא תרומה מדרבנן הוא דאין לך תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר אלא ודאי כדאמרן דכיון דתרומת תאנים יש לה עיקר מן התורה כתרומת דגן תירוש ויצהר דינה בשל תורה ממש לענין זה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. וא״ת ומה ראיה משם דהתם לאו משום שליחותא בלחוד עבדי כהני אלא שאפי׳ הם מחוייבים להקריב קרבנותיהם של ישראל הא דמייתי בסמוך מהאשה שיש עליה זיבה או לידה כהני גופייהו חייבין להקריב דאע״ג דשלוחי דידן או דרחמנא נינהו מ״מ מחייבין הם ומצוה מוטלת עליהם לעשות אותו שליחות וי״ל דאלו מדין חובת עצמן הרי זמנם בעומד כל היום וגבי קרבן זיבה או לידה אפי׳ למחר וליומא אחרי אבל מדין שליחות להכשיר לישראל שיהא מותרין בחדש בעצמו של יו׳ ולהכשיר האשה בקדש ובמקדש מקריבין ומקדימין העומר עד חצות וקרבן זיבה ולידה באותו יום:

המשנה השלישית והכונה בא להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב מפני שאינם בני דעת ולא בני שליחות ואין יודעים לכוין להיות שביתת המשלחם באותו מקום וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אף קודם שעשאום כעכו״ם גמורים שכל שאינו מודה בעירוב אינו מכוון לקנות לו שביתתו לשם אפי׳ נמצא שם שמא מעל בכונתו שלא להיותה על דעת שתהא שביתת המשלח לשם ואם אמר המשלח לבן דעת המודה בעירוב הריני שולח לך עירובי ביד כותי פלוני או ביד חרש או קטן קבלהו ממנו והביאהו למקום שביתתי והודה לו הלה שיעשה כן הרי זה עירוב. ופרשוה בגמרא כשראהו שהוליכו אליו ואעפ״י שלא ראה שקבלו מידו וכן שלא ראה שהניחו אין חוששין לכך שחזקה שליח עושה שליחותו וודאי קבלו והוליכו למקום שביתתו. ומכל מקום אם הלך שם ולא מצא עירובו יראה שיש לו לחוש. אלא שגדולי המפרשי׳ מקילין אף בזו מפני שיש לתלות שבשעת בין השמשות היה שם ואבד משחשיכה. ובגמרא אמרו שאם נתנו לקוף והוליכו או לפיל והוליכו אינו עירוב אעפ״י שהם מגודלים אצלו ומלמדים לעשות מצותו וכן שאמרו בתלמוד המערב שאדם יכול ללמדם שבעים לשון אבל אם אמר לאחר לקבלו וראה בהולכתם הרי זה עירוב ואין חוששין שמא לא קבל או לא הוליך שכל שבדברי סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומכל מקום בדברי תורה אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו אלא להחמיר כמו שהתבאר בגיטין פרק התקבל:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שהקטן אין שולחין עירוב על ידו דוקא בעירובי תחומין אבל עירובי חצרות הלכה שהקטן גובה עירוב ולענין פירוש מיהא פרשו רוב מפרשי׳ שעירוב תחומין קנין בית הוא ואין כחו של קטן לקנות בית בשביל אחר אבל עירובי חצרות עירובי רשותא בעלמא ולא קנין שהרי אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכנו אין צריך לערב ונמצא שאינו צריך לומר כלום ומתוך כך הותר לגבותו אף על ידי קטן. וגדולי הדור מקשים בפי׳ זה ממה שאמרו בשביעי של גיטין חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמ׳ לעצמו ולא לאחרי׳ והקשו לו מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו׳ וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטני׳ ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים. האי שפחה היכי דמיא אי גדולה מאי בעיא גביה אלא בקטנה אלמא זוכה אף לאחרים. ותירץ שאני שתופי מבואות דרבנן ולפי׳ שכתבנו היה לו לתרץ שאני שתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא היא וודאי למדנו משם שכל בדרבנן אף בקניה זוכה אף לאחרים והם מפרשי׳ כאן בעירובי חצרות שדעת אחרת מקנה אותם כאן בעירובי תחומין שאין כאן דעת אחרת מקנה אותם הא כל שדעת אחרת מקנה אותם בדרבנן זוכה אף לאחרים:

תוס' בד"ה כאן בעירובי כו' אלמא אפי' על הקוף ופיל ה"ז עירוב כו' עכ"ל ומשמע דאיירי בעירובי תחומין מדקתני לשון והוליכו דשייך בעירובי תחומין דלא שייך בעירובי חצירות אלא לשון וגובה עירוב כדמוכחי לשון משנה דהכא ומימרא דרב הונא וק"ל:

בד"ה היכא אתמר כו' דטעם דמתני' כו' אלא משום דלא אלימי למקני תחומין כו' עכ"ל לא ידענא [א] מאי משמע ליה טפי טעמא דברייתא גבי פיל וקוף משום דלא מהימני אימא דטעמא דברייתא גבי פיל וקוף נמי משום דלא אלימי למקני תחומין ויש ליישב בדוחק וק"ל:

בתוס' ד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' עד לכן נראה לפרש וכו' אם לא בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין קצת תימה דהא בשמעתין מוקי ההיא דנתנו לפיל בעומד ורואהו ודוקא כשאומר לאחר לקבלו אז הוי עירוב אבל התוס' ר"ל הא דאמרינן דהוי עירוב בעומד ורואהו היינו שרואהו עד שיניחו במקום שצוה לו להניח ולכך הוי עירוב אפילו לא אמר לאחר לקבלו דהא טעמא דמלתא משום דלא הימניה הוא וכיון שרואהו שהניח הוי עירוב אבל בשמעתין איירי שלא ראהו כ"א עד שהגיע לאותו אחר שאמר לקבלו ואין להקשות בשמעתין וכן במתניתין ליפלוג וליתני בדידיה בין רואהו ובין אינו רואהו וכשרואהו ליתני דהוי עירוב אפי' בשלא אמר לאחר לקבלו זה אינו דאדרבה דכשאומר לאחר לקבלו ושוב אינו רואה אם האחר עשה שליחותו הוי רבותא טפי דהא בשהוא רואה שהקטן או הפיל הניחו במקום הראוי הוי כאילו בעצמו הניחו כיון דטעמא הוי משום שלא האמינוהו וק"ל:

ד"ה והיכא איתמר וכו' והשתא ל"ק מידי אמתניתין דמהימני וכו' פירוש לא נצטרך לומר בעומד ורואהו וגם לא נצטרך לומר חזקה שליח עושה שליחותו משום קושיא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה משום דאי לא שקיל מיניה יחזיר כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

תוס' ד"ה כאן ואע"ג דבפ"ק דפסחים. בחי' כתבתי לתמוה דהתם מעידים שבדקו ומאמינים להם בדרבנן וה"נ י"ל דאם באו ואמרו הנחנו העירוב נאמנים אבל הכא הא לא מיירי מזו אלא ששלחם לערב דבזה אפי' בשולח לגדול צריכים לבא עליה מדין חזקה שליח עושה שליחותו והך חזקה לא אמרינן בקטן וצע"ג:

תוס' ד"ה והיכא וברייתא דמעילה וכו'. לא הוו צריכי לזה כיון דעל מתניתין לחוד לא צריך לשנויי רק מכח צרוף ברייתא דמעילה מש"ה דייקי יותר על הך ברייתא לחודיה. מ"ש במהרש"א לא ידענא וכו'. בעניי לא ידענא מאי קושיא הא י"ל דזהו מפשט פשיטא להש"ס דקוף ופיל לא מהימני:

מתני' השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב בגמרא מוקי לה בעירובי תחומין, והטעם דבקטן ליתא חזקה שליח עושה שליחותו וע"כ בעי עומד ורואהו והיכא דבא הקטן ואמר הנחתי העירוב י"ל דבאמת נאמן כמו גבי בדיקת חמץ דהימנוהו רבנן בדרבנן, אלא לא מיירי במעיד רק שקיבל השליחות לעשות כן, ובכה"ג גם בגדול לולי החזקה לא היינו סומכין, ובתוס' לא כתבו כן [אב"ה דכתבו לחלק בין בדיקת חמץ דהבית שלהם ורמי עליה, מש"ה נאמנים, והוא תימא, דאין צריך לחלק, אלא דגם הכא היה מהימן אלו אמר הנחתי]:

גמרא, נתנו לפיל והוליכו [לקוף והוליכו אין זה עירוב, ואם אמר לאחר לקבל הימנו הרי זה עירוב] ודלמא לא ממטי ליה, אר"ח בעומד ורואהו. מה דלא אתמר דברי ר"ח על מתני' דהכא [דאיתא נמי השולח ביד חש"ו אינו עירוב ואמר כו'] דבמתני' המ"ל דנאמנות אית להו, אלא דבשלחם שיניחו הם לא אלימי למקני שביתה, וכן כתוב בתוס' (ומ"ש מהר"ש איידלס לא ידענא כו') [אימא טעמא דברייתא נמי משום דלא אלימי למקני שביתה] לא ידענא למה לא ידע, דמ"מ גבי פיל וקוף ודאי ל"ש נאמנות כלל). ואי תיקשה הא מברייתא דמעילה דקתני ע"ג פיל והוליכו הוי עירוב מוכח דלא אמרינן לא אלימי למקני שביתה, וע"כ טעם דמתני' דאינו עירוב משום דלא מהימנא י"ל כיון דמ"מ לא מצי לאקשויי ממתני' לחוד דהיה אפשר לומר משום דלא אלים, והי' צריך למנקט הקושיא ממתני' וברייתא יחד, מש"הנקט הקושיא בפשיטות יותר על ברייתא לחוד. ובתוס' כתבו דלא שמיע להו ברייתא ואין צורך לכך [אב"ה עי' מ"ש לעיל ברכות (דף ד' ע"ב) גמרא חכמים עשו סייג לדבריהם]:

גמרא, אבל לא בטבל [דאין מערבין בו] פשיטא אף דאפשר לתקוני בין השמשות לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מ"מ אינו מועיל הואיל אי בעי מתקנו, אלא היכא דגם השתא בלא תיקון חזי לשום אדם כגון תרומה, משא"כ טבל דלא חזי בלי תיקון לשום אדם, כן פירשו התוס' לעיל (דף ל' ע"ב) ד"ה ולפרוש וכתבו שם עוד לפרש דהכי מקשה פשיטא, דהא מרישא שמעינן דקתני מערבין בדמאי משמע אבל בטבל לא. ואינו נוח לי פירוש זה, דהא י"ל דמה דקתני מערבין בדמאי היינו בכל ענין אף דהוי שיעור מצומצם ואם נפריש מיניה וביה בציר ליה שיעורא, מערבין בו הואיל אי בעי מפקיר נכסיה, ותידוק מיניה באמת דבטבל כה"ג לא אבל עדיין י"ל דביותר משיעור גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא, משום דמתני' דלא כרבי, אלא דגזרו על שבות בין השמשות וא"א ליה לתקוני. והרי בדברי תוס' עצמן צריכין אנו לבא לזה דהא לפי מה שהעלו דלעולם מתני' כרבי ומ"מ מקשה פשיטא משום דהיכא דלא חזי לשום אדם לא מועיל מה דאפשר לתקוני, יקשה הא קתני מתני', ולכהנים בחלה ובתרומה, ויקשה גם לישראל לשתרי בתרומה, כיון דהשתא חזי לשום אדם נימא ביה הואיל דמצי לתקוני וחזי גם לדידיה והוא תמוה לכאורה: וע"כ צ"ל דנקט כהנים דלהם מערבין בכל ענין, גם בשיעור מצומצם, אבל קושייתם רק על מה דקתני אבל לא בטבל דמשמע ג"כ בכל ענין אף ביתר משיעור (מיהו בזה היה אפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל). וביותר מזה הא י"ל דהאי אבל לא בטבל קא אמאי דקתני ולכהנים בחלה ובתרומה, ואומר דאבל בטבל גם לכהנים אין מערבין, אף דאי מפריש חזי כול' לדידיה מ"מ אין מערבין דמשום שבות גזרו בין השמשות וזה לא ידענא מבבא דמערבין בדמאי, דהא החידוש בדמאי דגם לישראל מערבין בו:

גמרא, אבל לא בטבל, פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן וא"ת א"כ אמאי אין מערבין בו הא כתב הרשב"א דאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים והרי זה דומה ליה"כ דמערבין משום דחזי לקטנים (לעיל דף ל' סוף ע"ב) כבר הקשה הרשב"א ז"ל על עצמו כן בחידושיו ליבמות בפ' חרש. ולכאורה לק"מ, דהא האי מתני' אבל לא בטבל בפשוטו אתי כסומכוס דהא קתני ולכהנים בתרומה, ודוק מיניה דישראל בתרומה לא, וזהו כסומכוס דלא מהני חזי לאחרינא, וצ"ל דהכי מקשה דאבל לא בטבל סתמא קתני אף ביתר מכשיעור, ובזה אף דתנא דמתני' סובר כסומכוס הא הוי סעודה ראויה בין השמשות, דאי בעי מתשיל עליה ומפריש מיניה וביה והוי כמו יין לנזיר, אלא דסומכוס סובר דגזרו בה"ש, משום שבות, אבל מתניתי' משמע דלא ס"ל דגזרו בה"ש, וכ"ש תוס' לעיל (דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה) אלא אלו לא היו חזיין עכשיו לקטנים לא היה מועיל הואיל אי בעי מתשיל, וכמו שתירצו התוס' שם דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם אלא דהתם תירצו כיון דלא חזי השתא לשום אדם הא חזי לקטנים: ועדיין יש לפקפק בקושייתו, דהא סומכוס ע"כ סובר דבעי סעודה ראויה מבעוד יום, וסובר דמבעוד יום בעי ראוי ממש לא ע"י הואיל דחזי לתקוני, וכמ"ש לעיל (דף כו ע"ב):