מסכת ביצה דף ח׳ עמוד ב׳

והא מדקתני סיפא כו' כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא איצטריך כדקאמרת דלא תימא נשחוט משום כבוד יום טוב בלא כסוי אלא סיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני לכסות מאי איצטריך לאשמועינן השתא ודאי אין מכסין ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דלגבי ודאי מכסין ואשמועינן דספק לא וקשיא לן אמאי אין מכסין אי כדרב יהודה אי באפר הכירה:

מוכן לודאי ואין מוכן לספק קא ס"ד דהכי קאמר אע"ג דדעתיה לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינה מועלת לספק ופרכינן וכיון דדעתיה עלויה ומשום דאקצה ליכא ספק מ"ט לא מכסינן משום דקא עביד גומא בתמיה:

אלא כדר' אבא ודאי מ"ט שרית כדר' אבא דאמר לעיל מקלקל הוא ופטור עליה:

דלמא קא עביד כתישה גרסינן שמא יהו שם רגבים ויכתישם:

ודאי נמי נגזור משום כתישה ומשני כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דאי נמי אתו לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה דקיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ד.) עשה דוחה את לא תעשה:

מילה בצרעת דכתיב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת ותניא בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר ותניא בגמרא דאם לא הביא כלי במסכת שבת (קלב:) ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ:

אי נמי ציצית בכלאים דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דבשעת מילה או בשעת לבישת הטלית מעקר לאו ומקיים עשה אבל עשה זה כשהוא כותש עובר בלאו והעשה אינו מקיים עד שיכסה:

עשה ולא תעשה הוא דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות:

והא מדקתני סיפא ואם שחטו וכו' ואם תאמר אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין דבמאי יכול לכסות ופירש הקונט' דאי קאי ארישא הוה אמינא דלשחוט ולא לכסייה משום שמחת י"ט אלא אסיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני איצטריך למימר אין מכסין אותו השתא ודאי אין אנו מכסין כב"ה דאסרי אפי' דיעבד בלא דקר נעוץ ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דודאי מכסין אבל ספק לא והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדרב יהודה או באפר כירה:

סוף סוף יו"ט עשה ולא תעשה אלא אמר רבא וכו' ותימה דהכא משמע לרבא דאית ליה עשה ולא תעשה מדדחיק נפשיה לשנויי ובפרק במה מדליקין (שבת דף כד: שם) אמר רבא הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ורב אשי אמר יום טוב עשה ולא תעשה וכו' משמע דרבא לית ליה ההוא טעמא וי"ל דגמרא דחיק נפשיה לאוקומי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט עשה ולא תעשה אע"ג דרבא עצמו לית ליה האי סברא:

תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו וכו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה דהא כסוי דאורייתא דכתיב וכסהו בעפר וי"ל דאין הכי נמי דשב ואל תעשה יש כח בידם:

אי הכי אפילו צבי או עוף ודאי לא ישחוט שאין לו במה לכסות את הדם ודייקינן מסיפא מדקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דאית ליה במה לכסות.

ופריק רבה אפר כירה מוכן הוא לכסות בו דם של ודאי ולא דם של כוי שהוא ספק חיה.

מ"ט דלמא אתי למעבד כתישה אי הכי ודאי נמי נגזור דלמא אתי למיעבד כתישה ודחינן ודאי אפילו אי עבד כתישה שרי. מ"ט אתי עשה דושמחת בחגך ודחי את לא תעשה כל מלאכה.

ואקשינן אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. לאו בצרעת מנין דכתיב השמר בנגע כו' וכל השמר לאו הוא ובקציצת הצרעת בערלה מתקיימת המילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו שהוא עשה אבל הכא בעידנא דעקר ליה לאו דלא תעשה כל מלאכה וכתישה היא מלאכה בעצמה לא מקיים עשה דכיסוי.

ופרקינן הא ל"ק בהדי דכתיש מכסה כלומר שוחט וכותת והדם שותת סביבות הדקר ואקשינן עוד מכדי י"ט עשה ולא תעשה הוא כלומר עשה שבתון ולאו כל מלאכת עבודה לא תעשו ושמחת יו"ט עשה בלבד הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ופרקינן אלא אמר רבא לעולם כשיש לו אפר כירה וכיוצא בה מיהו הני מוכנין הן לודאי מ"ט דדעתו לודאי ולו הכינן ואין דעתו לספק לפיכך אין מכסין בו דם הכוי באפר הכירה ואזדא רבא לטעמא דכל מידי דדעתיה עליה ולו הכינו שרי.

דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור מ"ט דהא לנקות חצרו בעי כ"ש הכא דאינון תרתי ניקוי ומצות כסוי. אבל הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי כו' ופשוטה היא.

רמי בריה דרב יימר אמר כוי היינו טעמא דלא מכסין גזרו גזירה מפני הרואה שאם תתיר לו לכסות דם הכוי ביו"ט הרואה אומר ודאי חיה היא ויתיר חלבו.

וא"ת בחול נמי בחול ליכא למיחש בהאי מלתא דאמרי ספק הוא ומפני הספק אמרו רבנן טרח וכסה אבל ביו"ט מספק לא אמרו טרח וכסה שמצוה הבאה בעבירה היא הלכך לא גזרינן כסוי דם הכוי בחול.

אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק פירוש: אי אפשר לו להיות מוכן לכסות בו אותו הספק וכדמפרש ואזיל משום כתישה. ונראה דלא גרסינן הכא דקר נעוץ ואפר כירה, דהכא מדאתינן למימר דלודאי היינו טעמא משום דאתי עשה ודחי את ל"ת מה שאין כן בספק אלמא לא גרסינן אפר כירה דהא באפר כירה מיהא ליכא כתישה ולכסייה באפר כירה, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה הכא. ואם תאמר תהדר קושין לדוכתה ולכסיה באפר כירה לא היא דדלמא בדלית ליה, (ומאי) [ואי] פרכת והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל בדאית ליה עסקינן איכא למימר בדאית ליה דקר נעוץ ולית ליה אפר כירה, כך נראה לי והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש במקצת ספרים דקר נעוץ וליתא כדאמרן.

והא דאמרינן כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה. קשיא לי דהא קיימא לן כרשב"ל דאמר (שבת קלג, א) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי הא יכול לקיים את שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב כאותה שאמרו בחולין פרק כיסוי הדם (פד, ב) גבי השוחט לחולה בשבת שאינו מכסה עד הערב וכדתניא בברייתא דכסוי הדם אין ודאי דוחה שבת. ונראה לי דמהכא איכא למשמע דאין מעבירין על המצות כלל אלא כיון שא"א לקיים עכשיו את שניהם אומר יבא עשה וידחה ל"ת דאם ימתין אפשר דמטריד ולא מקיים ונמצא דיחוי מפני ל"ת. ולכאורה נמי הכי משמע לי מדאתינן למפשט בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת מדכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, ומאי ראיה דלמא התם משום דאפשר לבנות למחר, ואמרינן נמי התם (ו, ב) לא תבערו וגו' בהבערת בי"ד הכתוב מדבר והתם נמי דילמא משום דאפשר למחר, ואף על פי דאפשר למדחינהו להנהו הכי משמע לכאורה טפי. (אלא דשוחט לחולה בשבת קיימא לן דלא דחי ואינו מכסה עד לערב ואף על גב דעשה דחי את לא תעשה שיש בו כרת, אלא יש לומר דהכא קא אקשינן עליה מצד אחר ולא דייקינן בה כולי האי כנ"ל). וההיא דהשוחט לחולה בשבת אף על פי דאיכא עפר תיחוח וליכא מלאכה דאורייתא כלל אין מכסין ואפילו לחולה שחלה מבעוד יום, כדמוכח התם בפרק כיסוי הדם דאמר רבא (ההיא) [אההוא] דדריש דמכסה (חטוה לאחוריה) [לישמטוה לאמוריה], וטעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחופר וכותש כדי לכסות כיון דלאו דשבת חמיר ולא מידחי עשה בשבות דרבנן נמי, ודכוותה נמי הא דלקמן דשחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט ואפילו בעפר מוכן משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מעי"ט כיון דבחופר וכותש אסור מדאורייתא אפילו לשוחט ביומו, אלא דבשוחט ביומו לא [החמירו] משום שמחת יו"ט (כדלהלן ביצה ט, ב).

אתי עשה ודחי לא תעשה קשיא לי אם כן למה לי דקר נעוץ ישחוט ואפילו לכתחילה ואף על פי שאין לו דקר נעוץ דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ובהתירא קא שחיט ולבתר דשחיט יחפור ויכסה דאתי עשה ודחי את ל"ת, ויש לומר כיון דלבסוף אי אפשר לו לכסות אלא בדיחוי הלאו לכתחילה לא ישחוט שהרי זה כמתכוין לבטל לא תעשה, והראיה מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה קודם מילה ולא שרינן להחם ולא אפילו שבות דאמירה לגוי לדעת אביי (עירובין סז, ב), ועל דעת הרי"ף ורז"ה ז"ל לכולי עלמא אסור לגוי להחם דשבות שיש בו מעשה הוא וכמקצת נוסחי דגרסינן התם בהדיא (והתם נמי לא אמרינן) [דהא מר לא אמר ליה] זיל אחים, ואם איתא ימול דבשעת מילה לאו מידי עביד ובהיתרא מהיל ולאחר מילה הוה ליה תינוק מסוכן אצל חמין ויחמם אפילו על ידי ישראל, אלא ודאי כדאמרן דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי [הוא] כדוחה אותו בתחלה. ואכתי קשה לי כי שחט מיהא יחפור בדקר ויכסה ואפילו אין לו דקר נעוץ ואפילו בעפר שאינו תיחוח דאתי עשה ודחי לא תעשה, וליכא למימר דרבא למאי דקס"ד השתא לית ליה דר' זירא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח הא ליתא דהא רבא השתא לתרוצי מאי דאקשינן מסיפא דברייתא הוא דאתא, דאקשינן והא מדקתני סיפא שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית ליה עסקינן כלומר דאי בדלית ליה מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל, ועלה קא מתרץ רבא דבאית ליה דקר נעוץ דדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא דוקא בדאית ליה דקר נעוץ אבל בדלית ליה דקר נעוץ אפילו שחיטת הודאי לא יחפור ויכסה. ויש לומר דאסור משום טלטול דמוקצה היא וחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דשב ואל תעשה הוא, ואפילו בעפר מוכן נמי משום טירחא בעלמא אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יו"ט אין מכסין את דמו ביום טוב, וכן נמי לדעת ר' זירא משמיה דרב אפילו בעפר תיחוח דליכא לא משום כתישה ולא משום גומא אם אין לו דקר נעוץ דהוי הכנה קצת אפילו שחט אין מכסה דשב ואל תעשה שאני (דרשינן) [ולא שרינן] ליה במקום טלטול דרבנן או במקום טירחא דשחיטה דמאתמול, כך נראה לי.

והא דאמרינן הכא אתי עשה ודחי לא תעשה. לא בדעביד ודאי כתישה קאמרינן דהא עפר תיחוח הוא אלא דילמא עביד כתישה קאמר, ועלה קאמר אי משום חשש כתישה דדילמא איכא רגבים מדובקים להכי לא חיישינן דאפילו איכא רגבים ועביד כתישה הא לא אתי לידי איסורא דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל בספק כיסוי לא שרינן אפילו הא דדילמא עביד כתישה. דילמא עביד כתישה גרסינן, וכן פי' רש"י ז"ל.

והא יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. הקשו בתוס' מדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואקשינן עלה (שם מז, א) ומי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה חטאות ואם איתא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, ומאי קושיא דהא לא חזי לכיסויי ביה דם צפור דהא איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן הכא. ואיכא מאן דמתרץ דהתם סבירא ליה לתלמודא דיום טוב לא תעשה גרידא אית ביה כדהוה סלקא דעתיה הכא מעיקרא וכדאיכא אמוראי בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק במה מדליקין (שבת כד, ב ועיין בתוס' כאן) ובפרק כירה דאית להו הכין, ואף על גב דמסקנא דרבא דאית ביה עשה ולא תעשה התם אגב ריהטא פריך לפי ההיא סברא ולא לפי מסקנא דהכא, אבל קשה לומר דרבה ורב חסדא וכל הנך אמוראי דהתם לא ידעי מסקנא דהכא ולא דרשות דפרק כיצד צולין ובשבת. ורבינו יצחק בר אברהם ז"ל תירץ דאף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה שבו לומר דלא לקי אבל ודאי עשה שבו לא מידחי והלכך אפילו ודאי לא דחי כיסוי דידיה לי"ט דאית ביה עשה ולא תעשה אבל מכל מקום פריך התם שפיר דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לילקי דהא חזי לכסויי דם צפור ולית ביה לאו.

אלא אמר (רבה) [רבא] אפר כירה מוכן הוא לודאי וגו' הקשו בתוס' והא רבא לית ליה דיום טוב עשה ולא תעשה בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק ב' דשבת (כד, ב) דרב אשי הוא דקאמר ולא שאר אמוראי ורבא איירי התם, והם ז"ל תירצו דמכל מקום הוי מצי למיפרך הא אין עשה דכיסוי הדם דוחה יום טוב משום דדרשינן (לקמן ביצה כח, ב) הוא לבדו הוא ולא מכשירין במכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב מיהא לכולי עלמא ותלמודא הוא דנקט טעמא דרב אשי משום דפשיטא טפי.

נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר וכו' ולדידהו מתרצא לה ברייתא דכוי כר' ייבא דבסמוך דמוקי לה דטעמא משום התרת חלבו..

גזירה משום התרת חלבו ואף על גב דאיכא עשה דכיסוי, איכא למימר דדחינן ליה בשב ואל תעשה כי היכי דלא ליתי לידי אכילת חלבו דאית ביה כרת, אי נמי מיתחזי ליה דכיון דספק הוא ואפשר לכסויי נמי בערב ולא מידחי עשה בו לגמרי מוטב שידחה עד הערב כדי שלא יבוא לידי התרת חלבו דאפשר דאית ביה כרת.

שחט חיה ובהמה ונתערב דמן אין מכסין אותו בהיתר דקר נעוץ אא"כ יכול לכסות הכל בדקירה אחת שלא טרח בשביל הבהמה הא אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה ומ"מ בעפר מוכן או באפר כירה יכול לכסות הכל כך נראה לי אלא שרוב המחברים פסקו שאף בעפר מוכן אסור:

ולענין אפר כירה שביארנו שאם הוסק ביו"ט אינו מוכן יש שואלין מי שאמר מערב יו"ט אפר הנעשה מעצים אלו למחר יהא מוכן לכל צרכי מעכשו אם מועיל בכך ולדעתי אינו מועיל שאין הכנה במה שאינו כמו שביארנו למעלה:

שחט צפור מערב יו"ט אין מכסין אותו ביו"ט אף בעפר המוכן שהרי אפשר היה לו לכסותה מערב יו"ט ומניעת שמחת יו"ט אין כאן שהרי אין כסוי מעכב אכילה אבל גלגל עיסה מערב יו"ט גדולי הפוסקים כתבו שאף בחלת חוצה לארץ אין מפריש ממנה ביו"ט שהרי נמצא מתקן ואע"פ שאמרו בה אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ הואיל ואם קרא עליה שם אסורה לזרים תקון הוא והפרשה וכבר אמרו בפרק אחרון ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם בו ביום והני מילי דטבילי מאתמל אבל טבילי האידנא כגון עיסה להפריש ממנה חלה מותר ונותנין אותה לכהן והילכך אם גלגל משחשיכה מפרישין ואם גלגל קודם חשיכה אפילו גמר לישתה לאחר חשיכה אין מפרישין ולא עוד אלא שיש אומרים לדעת זה שאסור לאפות אותה עיסה ולטלטלה ממה שאמרו בתוספתא לשה מערב יו"ט אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה ואין זה כלום שהרי בפרק אלו עוברין אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה שמאחר שלא קרא לה שם כל ריפתא וריפתא אמרינן היא היא דחזיא אלא שמ"מ לענין הפרשה כל שגלגלה מערב יו"ט אין מפרישין ממנה ביו"ט ואין צריך לומר בחלת ארץ ישראל שהוא תיקון גמור:

וגדולי הראשונים שבקאטאלוניי"א פסקו שבחלת חוצה לארץ מפריש ביו"ט אפילו גלגלה מבערב שאין זה תקון גמור שהרי חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שאמרו בפרק אחרון שאין מגביהין תרומות ומעשרות בפירות שחל חיוב שלהם מבערב יו"ט פירושה בחלת ארץ ישראל הא אם גלגלה ביו"ט מפרישה ביו"ט אף בחלת ארץ ישראל ואע"פ שסוגיא זו שבכאן ראיה לדעת ראשון שהרי רבא שהוא בתרא העלה בסוף דבריו שהוא מתקן אחר שאם קרא לה שם אסורה לזרים אפשר שלא נאמרה אלא דרך דחייה ועקר הדברים ואין זה תקון וכמו שאמרה רבה סתם גלגל עיסה מערב יו"ט מפריש חלתה ביו"ט והעמדנוה בחלת חוצה לארץ ונראה לומר טעם אחר בדבר והוא שבגלגל עיסה אע"פ שהיה אפשר לו מבערב הואיל וביו"ט עצמו מתעסק בבצק בקטוף ואפייה הותרה הפרשה אגבן אבל דם צפור הרי אין לו עסק ביו"ט באותו דם כלל:

וחכמי קאטאלוניי"א כתבו שבזמן הזה הואיל וכך העיסות טמאות אפילו גלגלה מבערב הואיל ולא נגמרה לישתה מכל וכל עד שחשיכה מפרישין לדעת כלם שעיסה טמאה לא הוטבלה לחלה עד סוף גמר לישה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה ושל פסחים לשה מערב יום טוב אסור ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש תפתר בעיסה טמאה שאין מפריש אלא בסוף ופירוש עירס גלגל מלשון עריסותיכם ופירוש לש סוף גמר לישה:

מעתה כל שגלגל ולא גמר עד שחשיכה מפריש לדברי הכל הן בחלת ארץ ישראל וטמאה הן בחלת חוצה לארץ שסתמה טמאה ואם נגמרה לישתה מבערב לגדולי הפוסקים אינו מפריש ולדעתנו מפריש ואף לדבריהם אופה ואוכל ואח"כ מפריש למוצאי יו"ט ומ"מ לדעתנו שהוא רשאי להפריש אם הפריש חלת האור אינו שורפה ביו"ט ובפסח אופה ואח"כ מפריש ובמקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן שהרי חלת חוצה לארץ נאכלת לטמאי מתים לא נאסרה אלא לגדול שטומאה יוצאה לו מגופו ואף לאלו אחר טבילה מותר ועוד שיכול לבטלה ברוב לכתחלה ולאכלה בטומאתו וכדאיתא בבכורות:

וחכמי הצרפתים כתבו שמאחר שהותרה הפרשה אחר אכילה למדנו שחלת חוצה לארץ אין צורך להפרישה מן המוקף ומ"מ אינה ראיה שהוא מניח יותר משיעור חלה שיפריש חלה מתוכו כדי שתהא החלה מוקפת לאותו קצת וכן מצריכים לעשות חכמי התוספות והדברים נראין:

ושמא תאמר אחר שתרומת חוצה לארץ בטלה ברוב תבטל מאליה עד שלא הופרשה אין זה כלום שאין בטול אלא במה שהופרש ונתערב:

בד"ה והא מדקתני סיפא אם שחטו כו' וא"ת אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין כו' ופי' הקונט' כו' עכ"ל צ"ע דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי מרישא דקתני אין שוחטין ל"ק מידי כדקמשני תלמודא בהדיא בסמוך לעיל דבספק אימא משום שמחת י"ט לשחוט ולא לכסייה קמ"ל ומי הביאם לתרץ קושייתם מתוך פ"ה כיון דתלמוד ערוך הוא וי"ל דמשמע להו לכאורה דלא קאמרינן לעיל אלא דספק הוי רבותא לגבי [ודאי] מה"ט דאימא משום שמחת י"ט לשחוט כו' מיהו קושטא דמילתא הוא דפשיטא דאף ספק לא לשחוט בדלית ליה מה לכסות ואהא הביאו התוספות פי' הקונטרס שפי' האי טעמא דהוי ספק רבותא לגבי ודאי כדאמר לעיל לא תקשי ליה נמי ארישא פשיטא דאין שוחטין ודו"ק:

בא"ד והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדר"י או בדקר נעוץ עכ"ל לדברי התוס' דלעיל דלא קשיא ליה אלא אהא דרב יהודה צ"ל דלא הדרא קושיין לדוכתין אלא דלכסייה כדר"י אבל מאפר כירה ומדקר נעוץ ל"ק מידי אלא שהתוס' כתבו או בדקר נעוץ כפי לשון הקונטרס שהביאו ומהרש"ל הגוה או אפר כירה כי כן לשון הקונטרס לפנינו ודו"ק:

בגמרא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נ"ל למחוק תיבת דרישא ולגרוס מכלל דבדאית ליה עסקינן:

ברש"י ד"ה מילה בצרעת וכו' ותניא בגמ' דאם לא הביא וכו' ימול בשר ערלתו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא וכו' וא"ת אמאי לא פריך וכו' ופירש הקונטרס וכו' דברי התוס' בדבור זה מגומגמים דלפי הנראה אין זה כוונת רש"י לתרץ אמאי לא פריך ארישא דאין שוחטין דהא כבר תירצו לעיל דלא מבעיא קאמר וכו' אלא שרש"י בא ליישב לישנא דקאמר והא מדקתני סיפא וכו' דהא לעיל עד השתא נמי מסיפא קא פריך לפי פרש"י דלעיל וכמו שדקדקו התוס' לעיל בד"ה ואם איתא לכסייה כדרב יהודה לכך כתב רש"י כלומר בשלמא אין שוחטים וכו' ר"ל דחוזר למפרך אשנוייא דשני ליה דלא מיבעיא קאמר וכו' והוי כאלו אמר דבתירוץ זה מתרצא הרישא דאין שוחטים וכו' אבל הסיפא דפרכינא מיניה לא מתרצה ליה פשיטא דאין מכסים את דמו ומאי אצטריך לאשמועי' דאפי' ודאי אין מכסים נ"ל וק"ל:

ד"ה סוף סוף עשה ולא תעשה וכו' מדברי התוס' משמע דלעיל מזה בסמוך בגמ' צריך לגרוס אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי וכו' ולא כמו שכתוב בספרים שלפנינו רבה ובסמוך דקאמר אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק כו' לאו רבא בעצמו קאמר לה אלא סתמא דגמ' קאמר לה ור"ל דהא דשני רבא לעיל אפר כירה מוכן לודאי וכו' כוונתו הוא שדעתו לודאי ואין דעתו לספק והגמ' מפרש דברי רבא לאוקומי' אליבא דהלכתא:

בגמ' תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו וכו' נראה דהשתא לפי סברת רבי זירא לא צריכנא לתירוצא דלעיל דטעמא דאין מכסין דם הכוי אפילו באפר כירה וכדרב יהודה משום דשמא בהמה הוא והוי טרחא שלא לצורך ודו"ק בפרש"י הכא וק"ל:

שם אמר רבה שחט צפור מערב י"ט וכו' גלגל עיסה מעי"ט וכו' ופרש"י שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפות' וכו' מקשין העולם א"כ שחט צפור מעי"ט נמי אמאי אין מכסים אותו בי"ט שהרי ג"כ מותר לכתחילה לשחוט בי"ט ולכסות כשיש לו עפר מוכן לכ"ע אבל אין זה קושיא כלל דרבה אמתני' קאי דקתני ובה"א לא ישחוט וכו' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועלה קאמר רבה הא דקתני במתני' שמודים שאם שחט וכו' היינו דוקא כששחט בדיעבד בי"ט אבל אם שחט מעי"ט אפי' בדיעבד אין מכסים אותו הואיל ואין לו עפר מוכן והשתא א"ש דשחיטה אסורה לכתחילה בי"ט כשאין לו עפר מוכן אבל חלה אם איתא דהיא בכלל גזירה אין מגביהים תרומות וכו' לא היו מתירים לכתחילה לגלגל עיסה ולהפריש חלה ממנה ולאפות בי"ט:

אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק פירוש וקא סלקא דעתין השתא דאפילו הכינו לספק אין הכנתו מועלת משום דלא שכיח ובטלה דעתיה. והיינו דפרכינן כיון דדעתיה עליה מבעוד יום מאי איסורא אית ביה. ולמסקנא אסיקנא דודאי אם מכינו אפילו לספק הכי נמי דלא שריא ודאי טפי מספק. אלא הכא שהכינו סתם ודאי אמרינן דדעתו לודאי ולא לספק והוי מוקצה.

אתי עשה ודחי לא תעשה הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה. ותירץ ז"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שניהם לאלתר ודאי דחי. אלא שהקשה ז"ל דהא השוחט לחולה בשבת דאינו דוחה אלא ממתין ומכסה עד הערב. ומורי נר"ו כתב דאין זו ראיה כלל דשאני שבת דאית ביה עשה ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דחי להו. אבל הכא אתי עשה ודחי לא תעשה אם אי אפשר לקיים שניהם לאלתר. והביא נר"ו ראיה מדאיצטריך קרא פרק במה מדליקין לומר שאין שורפין קדשים ביום טוב דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב ואמאי הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר. דהא דאין שורפין קדשים ביום טוב סתמא איתמר ואפילו בשריפת קדשים שנפסלו שאיפשר לדחותן. אלא ודאי כל שאי אפשר לקיום עשה לאלתר לא קרינן ביה אפשר לקיים את שניהם. ועוד אמר הרשב"א ז"ל דהשוחט לחולה בשבת אף על פי שיש לו עפר מוכן אין מכסין אותו עד לערב. ואף על פי שאין טלטול עפר אלא מדרבנן הם העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. וכן נראה מתוך דבריו שהוא הביא ראיה מהא דשחט צפור מערב יום טוב שלא התירו לכסות ביום טוב אפילו בעפר מוכן כיון דאיפשר מערב. ולא גזור משום שמחת יום טוב שהרי מותר באכילה בלא כסוי אבל ביום טוב עצמו התירו משום שמחת יום טוב כי היכי דלא לימנע. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק כסוי הדם שאם יש לו עפר מוכן לכך שמכסה בשבת עד כאן. ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן יכסה באפר חם כי היכי דמכסה ביום טוב. ותירץ דשאני יום טוב שהעצים עומדין להדלקה מערב ולית בהו מוקצה והאפר גם כן כשהוא חם ראוי לצלות בו בשר ועדיין הוא בהכנתו הראשונה. אבל בשבת לא קיימי להדלקה מערב שבת והילכך האפר אפילו חם הוי מוקצה ונולד. ולפי דה נראה דאם היה לו חולה מערב שבת שעומדין העצים להדלקה מכסין באפר שלהם וצריך עיון. עד כאן תורף דבריו. ובמחילה ממנו אני אומר שזה אינו לפי שהרמב"ן ז"ל לא אמר אלא בזמן שהכין העפר לכך ולפי זה לא קשיא כלל לרשב"א ז"ל דאם הכינו לכך אפילו איסור טלטול דרבנן לית ביה. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתי עשה ודחי לא תעשה למה לי דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ולבתר שחיטה יחפור ויכסה. ותירץ ז"ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי זה כדוחה אותו בתחילה. והביא ראיה מההוא דאישתפיך חמימיה דלא שרינן למיחם לו קודם מילה ואמאי נמהליה ולבתר מילה הוה ליה מסוכן ומחמינן ליה. אלא דלכתחילה לא עבדינן כי האי עד כאן. אבל הרמב"ן ז"ל אינו סובר כן שכך כתב אין לך במצוות אלא שעתן ואי אית ליה חמימי לרחוץ קודם המילה הכי נמי דמהיל ליה ולבתר דמהליה מחמם ליה חמימי משום דהוה ליה מסוכן עד כאן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בפרק המילה דלדעת הרמב"ן ז"ל מותר לשחוט ואחר כך חופר ומכסה. ומורי הרב נר"ו פירש דאפילו לדעת הרמב"ן ז"ל אסור לשחוט ולחפור לפי שחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דכסוי וכיון שאין לו עפר מוכן אפילו שחט לא יכסה. ועוד אמר מורי הרב נר"ו שאין ראיה לאסור מההיא דאישתפיך חמימיה דמקמי מילה דאינהו הוא דאישתפיך שדרכם היה לרחוץ התינוק לפני המילה ולאחריה והילכך מהלינן ליה ומחמינן ליה כדי לרוחצו פעם שניה מפני הסכנה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שזה אינו דלישנא דאישתפיך לא משמע אלא שהן נשפכו מעצמן ולא ששפכו אחרים אותן דאם כן הוה ליה למימר דאשפיך חמימיה. ועוד למה שפכו אותם. אלא שבזה איפשר לומר לפי שהיו מטונפים מרחיצה הראשונה כן נראה לי. הא דאקשינן דילמא קא עביד כתישה קשיא דמשום הך קושיא אוקימנא לה לעיל בעפר תיחוח ואם כן הכא נמי בעפר תחוח וליכא כתישה. ויש לומר דהכי קאמר אפילו בעפר תיחוח איכא רגבים מדובקים וחיישינן לכתישה אתי עשה ודחי לא תעשה.

אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק פירוש ונקט אפר כירה לרבותא והוא הדין לדקר נעוץ ולקופת עפר דרב יהודה. וקשיא דמשמע דמשום אוקמתא דיום טוב עשה ולא תעשה מוקי ליה בהאי אוקמתא והא שמעינן ליה לרבא בפרק במה מדליקין דלית ליה הכין. והרבה תירוצים נאמרו בענין. ולי נראה דלסברא דמאן דאמר דיום טוב עשה ולא תעשה קאמר וליה לא סבירא ליה ורב אשי הוא דאמר הכין בשבת ופליג עליה דרבא. ויש מפרשים דבר מן דין סבירא ליה לרבא דאין עשה דכיסוי דוחה יום טוב משום דדרשינן הוא לבדו ולא מכשיריו דמכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב לא דחו יום טוב. ומורי הרב נר"ו הקשה דהך דרשא לא מיתאמרא אלא במכשירי אוכל נפש אבל כסוי עשה הוא והוה לן למימר דלידחי לא תעשה דיום טוב דמה ענין אוכל נפש אצל כסוי והרי בלא כסוי מצי אכיל ליה. אבל ודאי מלבדו קא ממעטינן ליה כי היכי דחזינן ליה לרבא דממעט מיניה מילה שלא בזמנה מפני שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב הכא נמי ממעט ליה מלבדו כיון שיכול לכתוש העפר הדק מערב יום טוב.

וליטעמיך בא לימלך מאי איכא למימר פירוש וליטעמיך דפרכת ליה מאשפה פריך ליה נמי מן הבא לימלך. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן וליטעמיך.

בא לימלך מאי איכא למימר וא"ת יאמרו לו שיכסה בלא ברכה ולא יתיר חלבו. וי"ל שאין זה אלא בשאין לו עפר מוכן. ולא היא דהא מוכח בסמוך דבאית ליה עפר מוכן עסקינן. אלא הכא דאפילו יאמרו לו בחול שמכסה בלא ברכה אכתי איכא למיחש שיאמרו ביום טוב ודאי חיה היא שלא יתירו טלטול דעפר בידים וחומרא דרבנן הוא שלא לברך.

ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב פירוש ואפילו אין בדם הבהמה שנוכל לראות כאלו הם מים ולא יהיה ניכר בהם דם העוף דאילו כן פשיטא דאפילו בחול נמי פטור מלכסות כן נראה לי. וטעמא דאסור כדי שלא יטרח נמי בדם של בהמה והיינו דאמר ר' יוסי וכו'. דהיינו דוקא כשאינו יכול לכסותו בדקירה אחת דכיון דאילו לא נתערב בדם בהמה יכול לכסותו בדקירה אחת לא טרחינן השתא לכסות בשני דקירות אבל בדקירה אחת מותר דאפילו נתערב בדם בהמה לא אפשר בבציר מהאי.

אין מכסין אותו ביום טוב פירוש ולערב אם רשומו ניכר יכסה ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו.

בגמרא והא מדקתני סיפא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נראה דל"ג דרישא דמסיפא גופא יכול להקשות וכן הביא מהר"מ ז"ל:

בתוס' בד"ה והא מדקתני סיפא כו' עיין במהרש"א מיהו מה שהוצרכו התוספות לכל זה האריכות אף שהוא מבואר בלשון רש"י ז"ל היינו משום דלשיטתם ופירושם קשה יותר דלפי מאי דמשמע להו בד"ה ואי איתא בכוונת רש"י וגירסתו דכל שקלא וטריא דשמעתין קאי אסיפא לחוד וא"כ ע"כ דברישא מילתא דפשיטא היא דאין שוחטין לכתחלה כיון שאין מכסין וטעון כיסוי אלא דעיקר הרבותא דלא נימא לישחט ולא לכסייה א"כ מילתא דפשיטא היא דמרישא לא קשה מידי וכמו שפרש"י להדיא אלא לפי מסקנת התוספות לעיל בדיבור הנ"ל דשקלא וטריא דשמעתין קאי ארישא וא"כ משמע דלקושטא דמילתא נחית תנא דברייתא לאשמעינן הך רבותא נמי ברישא דאין שוחטין משום איסור כיסוי בי"ט וא"כ קשיא להו יותר דכיון דלית ליה ליכא שום רבותא בהכי ולכך הוצרכו לפרש דאפ"ה לא קשיא ליה השתא מרישא דאיכא למימר נמי כפרש"י דלא אשמעינן מידי לענין איסור כיסוי אלא לאשמעינן דלא נימא לישחוט ולא ליכסי:

מיהו לולי פרש"י ותוספות היה באפשר לפרש דעיקר הקושיא אהא דקאמר דלית ליה לא דקר נעוץ ולא אפר כירה ולא כדר"י דא"כ היאך קתני ואם שחטו הא בעינן עפר למטה אע"כ בדאית ליה איירי וקשיא רישא כדפרישי' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' לכאורה טפי הו"ל למימר דר"י מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה לעיל בסמוך בל' התוס' בד"ה אי הכי אמנם למאי דפרישית א"ש דדוקא מעיקרא דקאמר ולטעמיך דהוה משמע ליה דהא דקתני ואפר כירה מוכן הוא היינו שהוא מוכן לכל צרכו דומיא דרישא וא"כ ממילא דע"כ הוי סבר דלא שייך ביה שום חשש גומ' או כתישה ומש"ה הוי צריך לאוקמי בדלית ליה ואהא מקשינן והא מדקתני סיפא ומש"ה הדר רבה מהך סברא דלעולם בדאית ליה איירי אלא דשייך חשש גומא או כתישה ומש"ה אין מכסין את הספק וה"ה למאי דמסקינן דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ודוק ועיין בסמוך:

בגמ' ספק מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קעביד גומא כבר כתבתי מה שיש לדקדק בזה דמשמע הכא דבאפר כירה נמי שייך גומא ולעיל במימרא דרב יהודה א"ר מוכח להיפך וכ"כ שם הרא"ש ז"ל ובר מן דין תמיה מילתא טובא דכיון שכתבו התוספות לעיל דבעפר תיחוח לא שייך גומא אלא כשיש סביבותיו קרקע קשה א"כ כ"ש באפר כירה לא שייך גומא דכולה תיחוח ועוד דגומא מחייב משום בנין כמו שכתב רש"י לעיל והיינו משום דבבית איירי הכא וא"כ מאי בנין שייך באפר וכן משמע להדיא מל' הב"י סימן תק"ז גבי וקטמא שרי דלא שייך בנין באפר וכן חרישה נראה דלא שייך באפר וא"כ למאי דס"ד הכא דאסור לכסות כוי משום גומא או משום כתישה דאכתי קשה לכסייה כדר' יהודה דהתם ע"כ לא שייך כלל לא גומא ולא כתישה דאי ס"ד דשייכי בדר"י אמאי קאמר ועושה בה כל צרכו משמע אפילו היכא דליכא שמחת י"ט ולא מצות כיסוי אפ"ה שרי והאיכא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וחששא דלמא עביד כתישה ול"ל דאיירי בדלית ליה עפר דר' יהודה דלשון הסוגיא לא משמע כן אלא שינויא דרבא אכולהו קאי וכ"כ רש"י בד"ה ואין דעתו. ועוד קשה מ"ש לעיל דסוף סוף אמאי הדר ביה רבא משינויא דגומא דבפשיטות היה יכול לומר דגומא לעפרה כיון דאף לרבי אבא פטור אבל אסור התירו בודאי ולא בספק דהא רבא גופא מה"ט מסיק לחלק בין ספק לודאי מכל אלו הקושיות נראה לענ"ד דודאי ליכא שום איסור גומא באפר כירה כמו בעפר דרבי יהודה אלא הא דקאמר ספק מ"ט לא דקעביד גומא היינו משום דגזרינן אם נתיר לו לכסות באפר כירה זמנין דאתי לכסות במידי דשייך גומא גמורה באיסור דאורייתא כדפרש"י להדיא בסמוך לענין כתישה וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא א"כ לא שייך בשום ענין איסור דאורייתא וא"כ באפר כירה מותר לכתחילה והא דלא קאמר דלמא עביד גומא כדאמר בסמוך דלמא עביד כתישה היינו משום דענין כתישה לא שייך כלל באפר כירה ובעפר דר"י מש"ה קאמר דלמא עביד והיינו כפרש"י שמא יהיו שם רגבים משא"כ בגומא דלעולם הוא עושה ודאי גומא אלא שאנו אומרים שאין איסור בגומא זו דלא דמיא לבנין ולא לחרישה כמ"ש וא"כ שייך שפיר לשון והא קעביד גומא וא"כ יש לגזור אטו גומא דאיסורא. נמצא לפ"ז דאין שום איסור באפר כירה מצד עצמו מש"ה הדר ביה רבא ואוקמיה בטעמא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק דאית ביה איסור מוקצה מצד עצמו ודו"ק:

שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וקשיא לי טובא א"כ דקר נעוץ ל"ל אפילו כשאין לו דקר נעוץ נמי יחפור ויכסה להדיא דרחמנא אמר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת לאו דשרי כה"ג לכתחלה משום דעשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולכסות בלילה כדפרישית דמדאורייתא ודאי לא חיישינן שמא יבלע בקרקע ועוד דאף למאי דפרישית דאף שיכול לעשות אח"כ אפ"ה אמרינן שפיר מדאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דהשתא מיהא מטי זימנא וחביבא מצוה בשעתא כדאמרינן בהקטר חלבים אפ"ה אפשר דמדרבנן מיהא אסור כיון דליכא עקירת עשה דאורייתא דאפשר לכסות בלילה אלא הא דאמרינן הכא אתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא בכה"ג דפרישית דלא שייך כתישה דאורייתא באפר כירה או בעפר דר"י אלא דחיישינן דלמא זמנין אתי לידי כתישה כמו שפרש"י להדיא ובהא קאמר שפיר דלא חיישינן להכי דאף אם יזדמן שעבר וכתש וכיסה ליכא איסור דאורייתא דאתי עשה ודחי וכן משמע להדיא בלשון הגמרא וברש"י בשמעתין אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ל"ל דקר נעוץ דאר"י לעיל הא בלא"ה מוקמינן לעיל במתני' בעפר תיחוח דליכא כתישה דאורייתא אם לא שנאמר דלמאי דס"ד השתא דטעמא דרבה משום דעשה דוחה ל"ת אין ה"נ דרבה לית ליה הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ ובכה"ג היה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך דמאי ס"ד לומר דטעמא דרבה דבספק לא משום גומא דא"כ קשה הא דאמר ר"י בהכניס מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ואמאי הא קעביד גומא ודוחק לומר דבאפר כירה שייך יותר גומא מבהכניס מלא קופתו עפר ועוד דאי במלא קופתו עפר לא שייך גומא א"כ אכתי לא תירץ רבה כלום אקושיא דלכסייה כדר"י דשכיח טפי כמ"ש התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דהשתא ס"ד דרבה לאו לשנוייה דר"י אתא ואין ה"נ דלית ליה הא דרבי יהודה נמי במלא קופתו עפר אלא עיקר שנויא דרבה אהא דמקשינן ולטעמיך לכסייה באפר כירה כל זה היה נ"ל ליישב סוגית הש"ס אלא דלפ"ז לא מקשה התוס' מידי בד"ה ס"ס שכתבו ותימא דהכא משמע דרבה אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא ובפרק במה מדליקין משמע דלא ס"ל ולמאי דפרי' אף אי לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה שפיר הדר ביה רבה משום דניחא ליה לאוקמי הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ וא"כ משמע דלא הוי טעמא משום דעשה דוחה ל"ת והיינו כדפרישית כיון דיכול לקיים שניהם בלילה ומש"ה איצטריך לאוקמיה מטעמא דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכן במה שהקשו התוס' בד"ה תני ר"ח וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמאי דפרי' אין כאן עקירת ד"ת דהא אפשר לכסות בלילה דהתם נמי ע"כ לא איירי מהזמנת עפר דקודם שחיטה אלא כיסוי דלאחר שחיטה כדקתני ונתערבו דמן זה בזה אע"כ דהתוס' לא משמע להו כלל הא מילתא דיכול לכסות בלילה וא"כ הדרן כל הקושיות לדוכתא לשיטת התוספת ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וקשה הא קי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואפשר לקיים שניהם לא דחי וא"כ ה"נ יכול לקיים העשה לכסותו אחר י"ט ול"ל דחיישינן שמא יבלע בקרקע כמ"ש הרא"ש לענין כוי דאין שוחטין בי"ט ולא אמרינן דישחוט ויכסהו לאחר י"ט דשמא יבלע בקרקע ולשחטו לתוך כלי א"א דקי"ל אין שוחטין לתוך כלי וכו' ע"ש. אלא דלענ"ד דלא דמי דודאי לענין כוי אמרינן שפיר דאין שוחטין לכתחילה משום הנך טעמי אבל הכא למה ידחה ל"ת דאורייתא כיון דמדאורייתא ודאי יכול לשחוט ולכסות בלילה ולא אסור אלא מדרבנן לחומרא בעלמא וה"ה להאי חששא דשמא יבלע בקרקע דאינו אלא חשש בעלמא מנ"ל למידחי ל"ת בכה"ג ואע"ג דבפרק ר"א דמילה משמע גבי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שחייב לפי שאין קבוע להם זמן ומקשה בגמרא אדרבה כל שעתא ושעתא זימנא הוא א"כ נראה מזה שאין לחלק בין דבר שאפשר לעשותו מעי"ט או לא בכל ענין אית ליה דמכשירי מצוה דחי שבת א"כ מקשה שפיר כל שעתא ושעתא זימנא הוא אבל אליבא דרבנן לענין עשה דוחה ל"ת ודאי שייך לחלק מה"ט דכתיבנא. וראיה לדבר דבמס' יבמות הקשו התוס' אהא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת וילפינן מגדילים תעשה לך אדיליף מגדילים דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי י"ט דקבע הכתוב בוקר שני לשריפתו ותירצו שם התוס' דשאני שריפת קדשים דיכול לעשותן אחר י"ט וא"כ נוכל לומר דאף למאי דילפינן מגדילים היינו דוקא בדבר שנדחה זמנו משא"כ במידי דיכול לעשותו אח"כ בהיתר ילפינן משריפת קדשים דלא דחי. מיהו לפי המסקנא דקי"ל י"ט עשה ול"ת הוא א"כ תו לא מצינן למילף משריפת קדשים ובכל ענין ילפינן מגדילים דמסברא דנפשין מנ"ל לחלק אבל בסוגיא דהכא דאכתי לא אסיק אדעתיה די"ט עשה ול"ת הוא א"כ ודאי קשה וצ"ע ודו"ק. ובלא"ה יש לדקדק במ"ש הרא"ש דלשחוט לתוך כלי א"א וכו' דלכאורה נראה דדוקא לשחוט להדיא לתוך כלי אסור אבל לשחוט על הקרקע ולאספו אח"כ מן הקרקע ליתנו לתוך כלי מנ"ל דאסור ול"ל דבכוי איירי שלא הזמין העפר למטה ומש"ה אסור דא"כ אפילו ודאי נמי לרבה אסור לעיל דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט ועוד דכולה סוגיא משמע דמכיסוי דלאחר שחיטה איירי ודו"ק:

מַהוּ דְּתֵימָא נִגְזַר דְּקִירָה אַחַת אַטּוּ שְׁתֵּי דְּקִירוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן קשה הכא פשיטא ליה דלא גזרינן דקירה אחת אטו שתי דקירות ואילו לקמן דף ל"ה ע"ב קאמר הגמרא סברא גבי שלשול פירות משום הפסד גשמים אף על גב דבשבת שרי ארבע וחמש קופות מכל מקום יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל וכלל לא. ונראה לי בס"ד דהתם עביד להנאתו שלא יתקלקלו הפירות לכן יש סברא לחוש ולגזור אבל הכא שעושה בשביל לקיים מצותו יתברך לא חיישינן שיזלזל ביום טוב כדי לקיים המצוה דהא מצוה והא מצוה.