מסכת ביצה דף ח׳ עמוד א׳

והא קא עביד גומא וחייב משום בנין:

פטור עליה כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים:

מאן דכר שמיה דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:

שהוסק מערב י"ט מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:

אבל הוסק ביו"ט דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור:

ואם ראוי לצלות בו ביצה שיש עדיין רמץ חם:

מותר דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:

בעפר תיחוח והא קא עביד גומא תימה דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה (שבת דף לט. שם) אמרי' אין טומנין ביצה בחול (רב) אמר גזרה שמא יטמין ברמץ (ור' זירא) אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח פירוש למ"ד שמא יטמין ברמץ איכא למגזר אבל למ"ד שמא יזיז אין כאן משום שמא יזיז וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח וכשמגביה הביצה אז נופל הקרקע ואין ניכר כאן שיש גומא אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב והעפר תיחוח באמצע וא"כ כשמגביה (הביצה) נכרת הגומא:

ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחלה וי"ל דמשום שמחת י"ט מותר אפילו לכתחלה וא"ת אם כן למה לי דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מערב יום טוב:

הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא ותימה דאמרי' בפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם) ב"ש אומרים אין מכסין באפר דאפר לא מקרי עפר והיכי קאמר הכא דאפר מוכן הוא לעשות כסוי לכ"ע דהא קתני ליה גבי ושוין במתני' וי"ל דמלתא דהכא באפי נפשה קאמר רבה כלומר ואפר הכירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל א"נ י"ל דהתם מיירי באפר אוכלין דאינו מגדל צמחין הלכך הואיל ואינו מגדל צמחין אין מכסין בו אבל הכא מיירי באפר עצים דמגדל צמחין ואע"פ דלא מקרי עפר מכסין בו דקאמר דבר המגדל צמחין אע"ג דלא אקרי עפר ואי אקרי עפר בשום מקום אע"ג דלא מגדל צמחין מכסין בו דתניא היה הולך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה בו היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו ופריך אשכחן אפר דמקרי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ולכך שורף טליתו ומכסה בו אלא דינר זהב מנא ליה ומשני דכתיב ועפרות זהב לו (איוב כ״ח:ו׳) ועל כרחך עפרות זהב ושריפת טלית לא מגדלי צמחים ולכך הוצרך הפסוק לומר דמקרו עפר דכל דבר המגדל צמחים מרבינן התם מקרא דוכסהו (ויקרא יז) אע"ג דלא אקרו עפר כגון נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן דקה ושחיקת כלי מתכות וא"כ אפר הכירה וחול הדק ונעורת של פשתן וסיד ומגופה שכתשן מותר לכסות:

אמר רב יהודה לא שנו אלא שהוסק מערב י"ט וכו' נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא ועוד דליכא מאן דפליג דאפי' ר"ש מודה דהאי דהוסק בי"ט דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר והויא כמיא בעיבא מבלע בליעי (עירובין דף מה:) דמודה ר"ש וא"ת ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה בי"ט לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראיה מדלקמן פרק אין צדין (ביצה דף כח:) ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי אע"ג שהוסק בי"ט שלא לעקור מצות כסוי:

ואמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' וא"ת מה בא להוסיף על הברייתא דקתני אפי' הכניס לגנתו או לחורבתו וכ"ש מלא קופתו וי"ל דלפי' רש"י ניחא דכשהכניס עפר לגנתו מיירי שהכניס הרבה ביחד וכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל צרכו ואינו בטל אגב קרקע אבל הכא מיירי שלא הכניס הרבה רק מלא קופתו מעט (מפני) עפר וס"ד דיבטל אגב קרקע א"נ י"ל דהתם לא מיירי רק לכסות בו אבל שאר צרכיו לא והכא אשמועינן דהואיל ומלא קופתו עפר עביד בו כל צרכו:

ואי איתא לכסייה כדרב יהודה משמע דקאי אסיפא וכן פי' רש"י בסמוך בהדיא דקאי אסיפא ועל כרחך צ"ל דקאי אסיפא דאי קאי ארישא מאי פריך לכסייה בדקר נעוץ הא ב"ה סבירא להו דלכתחילה לא ישחוט וכו' וכי פריך הש"ס ולעביד כב"ש אבל תימה מדפריך בסמוך והא סיפא וכו' מכלל דעד השתא איירי ברישא וי"ל דלעולם קאי ארישא ולא גרסינן בדקר נעוץ אלא גרס לכסייה באפר כירה עוד י"ל דלמה שפירש ר"ת לקמן (ביצה דף ט: ד"ה אנ (ר ר"י) ניחא דפירש שמוחלפת השיטה דבית הלל אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ש אומרים לא ישחוט והשתא פריך אליבא דבית הלל:

אי הכי מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי תימה מאי אי אמרת בשלמא שייך הכא אפי' כי ליתא דרב יהודה שייך להקשות הכא לכסייה בדקר נעוץ וכו' וצריך לשנויי דלית ליה וי"ל דהכי פי' אי אמרת בשלמא דלית ליה דרב יהודה לא קשיא ליה אברייתא דאיכא למימר דלית ליה דקר נעוץ ואפר כירה דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק מערב י"ט ודרב יהודה אית ליה שיש לו עפר מזומן דשכיח הוא טפי ומ"מ אין לכסות כדרב יהודה בעפר דליתא לדרב יהודה ואין הלכה כרב יהודה ואין להקשות מאי איריא ספק וכו' הואיל וליתא לדרב יהודה ודקר נעוץ לית ליה דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי חיה או עוף אבל מה שאמר רב יהודה ועושה בו כל צרכו לא סבירא לן כותיה ולא שרי לכסויי בו כוי אבל כיון דאיתא לדרב יהודה צריך ליה לשנויי דלית ליה כל הני ואפי' עפר מזומן אין לו ואם כן אפי' ודאי נמי:

ואמר רב בעפר תיחוח כלומר עפר מת שאינו מכתש.

והא עביד גומא כלומר משיתלוש הדקר נעשית גומא. ופרקינן מתני' כר' אבא דאמר בחגיגה פרק ראשון החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה:

פיסקא ואפר הכירה מוכן הוא.

תניא כשאמרו אפר כירה מוכן לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל אם הוסק ביו"ט אסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר.

הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו.

ואסיקנא והוא שייחד לו קרן זוית ואותבינן עליה מיהא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחט אין מכסין את דמו.

ואם איתא ליכסייה כדרב יהודה כלומר בעפר שהכניס.

ודחינן ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ או באפר הכירה אלא דלית ליה אחד מהן לא עפר ולא דקר נעוץ ולא אפר הכירה.

והא קא עביד גומא הכא משמע אפילו בעפר תיחוח חיישינן משום גומא, ואיכא למידק דבשבת פרק כירה (שבת לט, א) לא משמע הכי גבי לא יטמיננה בחול דאמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ ורב זירא אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו, ופירש רש"י ז"ל שמא יחפור ויזיז עפר ממקומו וקא עביד גומא, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח לרבה איכא למגזר דדמי לרמץ. ויש לומר דהתם מיירי בשיש בו עפר תיחוח הרבה סביבות הביצה אבל כאן כשאין שם אלא מעט וכשיחפור בדקר בעפר תחוח נמצא סביבות הגומא עפר קשה. אלא דאכתי קשיא לי דאם כן היאך הקשה כאן להדיא והא קא עביד גומא, דכיון דאוקמי בעפר תיחוח מאן קאמר דליכא אלא מעט. ויש לומר משום דאורחא דמילתא דבבית ליכא עפר תיחוח כולי האי, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה ועדיף מינה קאמר ליה.

והא קא עביד גומא כדר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך לעפרה פטור עליה. כלומר: אע"ג דבעלמא פטור אבל אסור, הכא משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה.

ואפר כירה מוכן הוא יש מפרשים דלאו אמודים קאי דהא לבית שמאי אפר כירה אינו ראוי לכיסוי כדאמרינן בפרק כיסוי (חולין פח, ב) אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי, אלא הכא אבית הלל קאי. (ור"ח) [ור"ת] ז"ל מפרש דלא פליגי בית שמאי התם אלא (בעפר) [באפר] של אוכלין וכדמייתי התם מעפר שריפת החטאת, אבל באפר כירה כולי עלמא שרו דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב (מלכים-ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם.

אבל לא הוסק מערב יום טוב אסור פירוש: ורב לטעמיה דקסבר ליה כר' יהודה (שבת כט, א) דאית ליה מוקצה ואית ליה נולד, אי נמי איכא למימר דאפילו ר' שמעון מודה בהא ואף על גב דרבי שמעון לית ליה מוקצה ולא נולד בנולד כי האי מודה דמאתמול עצים והשתא אפר. ולא דמי לגרעינין וקליפין ועצמות (שבת קמג, א) ולא לביצה (לעיל ביצה ב, א) ולא לשברי כלים בזמן שראויים למלאכה, אלא לשברי כלים שאינן ראויים למלאכה כדתנן דאפילו ר' שמעון מודה דצריך שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות החבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך (שבת קכד, ב).

מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אברייתא דהכניס עפר לגנתו ולחורבתו אלא דלמא לא הוה ידע ליה, אי נמי יש לומר דאדרב יהודה בלחוד קשיא ליה משום דקאמר ועושה כל צרכו. וכן נראה לי מתוך שאמרו בירושלמי דגרסינן התם (ביצה פ"א ה"ג) תני הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו, אית תניי תני אין מכסין בו, ר' יוסי בר בון בשם רב חסדא מאן דאמר מכסין לשעבר מאן דאמר אין מכסין בא לישאל לכתחלה, עד כאן. ומכאן אנו למדין דברייתא דקתני מכסין לא קשיא כלל למה ששנינו כוי אין שוחטין אותו ביום טוב אבל לרב יהודה דאמר מכניס ועושה בה כל צרכו קשיא כך נראה לי.

הא דאקשינן ולכסייה בדקר נעוץ. איכא למידק וכי מדב"ש קא פריך, דהא משמע דאדרישא דברייתא קאי דקתני כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, דמדאקשינן בסמוך והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו משמע דאכתי לא אקשינן אסיפא ולא שקלינן וטרינן עלה אלא אאין שוחטין דרישא בלחוד, ואי לבית הלל אין שוחטין אפילו את הודאי על סמך דקר נעוץ אלמא אליבא דבית שמאי קאמר. ויש לומר דהכי קאמר לכסייה לכולי עלמא או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, אי נמי אפילו לבית שמאי לכשתמצא לומר דמודה בית שמאי באפר עצים [לדברי] ר"ת ז"ל שכתבנו (ד"ה ואפר), ואי נמי [אי] מפכינן להא דהשוחט כדברי רבינו תם ז"ל כדכתבינן לקמן בס"ד (לקמן י, א ד"ה ה"ג) מקשי שפיר אליבא דב"ה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי וליכסייה בעפר מוכן אלא משום דהנו מתנו במתני' אקשי מינייהו, ועוד דאפר כירה היינו כעפר מוכן.

אי הכי (אימא סיפא) [מאי איריא] כו' האי אי הכי לא מפרשינן ליה באי אמרת בשלמא ככולהו אי הכי דמתאמרן בתלמודא, ומקצת יש בדרך זה שאינן מתפרשין באי אמרת בשלמא.

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור שכל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש אומרים שחייב ואף לדעת הפוטר מ"מ אסור מדרבנן ומ"מ במקום שיש בו מצוה בשחיטה לצורך שמחת יו"ט התירוה לכתחלה בדקר נעוץ לבד ובעפר תיחוח וכן כל כיוצא בזה ולפי דרכך למדת שעפר תיחוח יש בו משום גומא [ויש מקשים] בענין מה שאמרו שם לא יטמננה בחול ובאבק דרכים ושאלו בה מאי טעמא רבה אמר שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו כלומר ונמצא עושה גומא ונעשה חורש ואמרו שם מאי ביניהו עפר תיחוח לרבה איכא כלומר דהא דמי לרמץ לרב יוסף ליכא דעפר תיחוח אין בה גומא ותירצו שבאותה שמועה הענין הוא שהכל הוא עפר תיחוח כעין חול ואבק דרכים אבל זו שבכאן אין בה עפר תיחוח אלא מעט וסביביו קשה דארחא דמילתא הכי הוא וזהו שהקשה לו בהדיא והא עביד גומא כלומר דודאי אין בבית עפר תיחוח כל כך:

מי שלא היה לו דקר נעוץ ולא עפר מוכן ולא אפר כירה לא ישחוט חיה ועוף שטעונין כסוי ואם שחט לא יכסה ובמוצאי יו"ט אם רשומו ניכר יכסה ומכאן נהגו רבים להכין עפר מערב יו"ט ומ"מ רבותי מפרשים שדברים אלו נאמרו באותם הזמנים שכל קרקע שבבתיהם היו רצופים באבנים ולא היה עפר בבית מצוי אבל עכשו כל עפר הבית מוכן הוא וכן המנהג הפשוט:

מכניס אדם מלא קפתו עפר מערב יו"ט ומכינה בדעתו לכל מה שתצטרך לו ועושה בה כל צרכיו ובלבד שייחד לו קרן זוית הא אם שטחה ופזרה על גבי קרקע מתוך מיעוטה הרי היא בטלה לגבי קרקע כנס עפר לגנתו ולחורבתו וצברו במקום אחד שבבית מותר לכסות בו שדעתו עליה מן הסתם על כל מה שצריך לו ופירוש הדברים שמותר לשחוט לכתחלה על סמך אותו עפר ויש חולקין בזו אא"כ בשחט ממה שאמרו בתלמוד המערב הביא עפר לכסות את גגו אית תניי תאני מכסין ואית תניי תאני אין מכסין מאן דמר אין מכסין בבא לישאל:

מי שהכין עפר מערב יו"ט אם הכינו בסתם לכל מה שצריך לו מוכן הוא לכל דבר הכינו לספק כגון שמא יטנף הבית ויכסה מקום הטינוף הרי הוא מוכן לודאי כגון לכסות בו דם צפור וכן אם הכינו לודאי כגון לכסות בו דם צפור מוכן הוא אף לספק כגון לכסות בו צואה או כל טינוף שיארע בבית שכל שהוכן מכל מקום הן בסתם הן לאי זה דבר בפרט מוכן הוא מכל וכל שכשהעלו במסקנת הסוגיא טעם איסור כסוי בכוי מפני התרת חלבו כמו שנבאר בסמוך כבר נדחו כל התירוצין שהוזכרו בסוגיא ויש חולקין לומר שכל שהוכן לודאי לא הוכן לספק ואין הדברים נראים שאם כן אף בשהוכן לספק זה היאך מועיל לספק אחר:

כוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו היה לו עפר מוכן או אפר כירה שהרואה שהוא טורח לכסות ביו"ט יחשוב עליו בודאי שהוא חיה ויבא להתיר חלבו ומ"מ לערב אם רשומו ניכר יכסה ויש מתירין בעפר מוכן ולא אסרו אלא בדקר נעוץ ואין הדברים נראין:

בד"ה ואינו צריך אלא לעפרה כו' ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחלה וי"ל דמשום שמחת י"ט כו' עכ"ל לב"ה לא שייך למימר משום שמחת י"ט מותר כיון דלא שרו ב"ה אלא בשכבר שחט ליכא ביה משום שמחת י"ט דמשום דלא מכסי דם לא מתסר באכילה כדאמרינן לקמן אלא דכל דבריהם אלו לב"ש הם דמשמע להו דלב"ש נמי צ"ל והוא שיש לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח דבהא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא דכל מאי דשרי ב"ש לכתחלה לא שרי ב"ה אלא בדיעבד וכן נראה מדברי התוס' שכתבו לקמן אהא דפריך לכסיי' בדקר נעוץ וכי פריך תלמודא דליעביד כב"ש וכ"כ התוס' בהדיא לקמן בד"ה אר"י מוחלפת השיטה והשתא לב"ש שפיר כתבו התוס' דמשום שמחת י"ט מותר אפי' לשחוט לכתחילה ולב"ה ודאי ניחא להו דמשום מצות כיסוי מותר אפי' לכתחלה כיון שכבר שחט וכדאיתא בירושלמי גבי אפר שהוסק בי"ט כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ ל"ל דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט עכ"ל פי' משום דאיכא תרתי איסורא חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא בעי ב"ה דקר נעוץ בשחט אבל באפר שהוסק בי"ט כיון דליכא ביה אלא איסור מוכן לחוד שרי בשחט כדאיתא בירושלמי כמ"ש התוספות לקמן וכ"כ הרא"ש ע"ש:

בד"ה אמר רב יהודה לא שנו אלא שהוסק מעי"ט כו' ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש כו' עכ"ל ומיהו לענין כיסוי אוסר רב יהודה בהוסק בי"ט משום דהאי טלטול [א] אינו משום אוכל נפש אלא משום הכיסוי ואסור בשלא שחט:

בד"ה ואם איתא לכסייה כדר"י כו' וכן פרש"י בסמוך בהדיא כו' עכ"ל נראה דהיינו ממה שפרש"י בסמוך אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קי"ל דאסרי כו' ע"ש:

בד"ה אי הכי מאי אריא ספק כו' תימה מאי אי אמרת בשלמא כו' ויש לומר דהכי פי' אא"ב כו' דא"ל דלית ליה דקר נעוץ ואפר כירה כו' ודרב יהודה אית ליה כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי קמשני אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' כיון דהוה ניחא ליה מאפר כירה ודקר נעוץ ולא הוה קא קשיא ליה אלא מדרב יהודה אמאי לא שבק רבה סברת המקשה דמיירי בלית ליה אפר כירה ואלו ה"ל אפר כירה הוה מוכן גם לספק אלא דה"ל לרבה למימר דהא דר"י מוכן לודאי ואינו מוכן לספק ומי הכריחו למימר באפר כירה דמוכן לודאי ואינו מוכן לספק היפך סברת המקשה וי"ל דודאי עד השתא לפי סברתו שפיר איכא למימר דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי ומש"ה מכסין בו נמי ספק אבל הא דרב יהודה אינו מוכן לכל מילי ומש"ה אין מכסין בו ספק אלא ודאי משום מצות כיסוי אבל לר"י דאית ליה דעושה בו כל צורכו ואפ"ה אין מכסין בו ספק והיינו טעמא כדמסיק רבה דדעתו לודאי ואין דעתו לספק ומש"ה א"נ דעושה בו כל צורכו מ"מ אין מכסין בו ספק דאין דעתו לספק וק"ל:

בתוס' ד"ה בעפר תיחוח וכו' עד אבל הכא מיידי שהוא קשה סביב וכו' ויש לדקדק מ"מ קשה דמנא ליה למקשה דהא דשני ליה דהכא בעפר תיחוח דרצה לומר דמיירי שקשה סביב דמקשה והא קא עביד גומא אימא דמיירי בתיחוח לגמרי גם מסביב ולא תקשה מידי וי"ל דהמקשה סבר דע"כ צ"ל כן דאי ר"ל בעפר תיחוח לגמרי גם מסביב דלא שייך בי' גומא כלל א"כ תקשה למה לא יהא מותר אפילו לכתחלה לב"ה הואיל ואין כאן שום חשש איסור כלל לא משום כתישה ולא משום גומא ולא משום מוקצה דהא איכא דקר נעוץ מבעוד יום ולמה לא התירו ב"ה כ"א באם שחט בדיעבד אלא ע"כ לא מיירי בתיתוח מסביב ולכך אסור לכתחלה לב"ה וא"כ פריך שפיר והא קא עביד גומא ומשני כדרבי אבא וכו' דפטור אבל אסור הוא ולכך לב"ה דוקא בדיעבד שאם שחט התירו לחפור בדקר משום מצות כיסוי אבל לכתחלה לא וכ"ש ס"ל דאפילו לכתחלה מותר לשחוט ולחפור משום שמחת יום טוב וק"ל:

ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה וכו' עד ויש לומר דמשום שמחת י"ט מותר אפי' לכתחלה ר"ל לב"ש אבל לב"ה לא התירו משום שמחת י"ט לשחוט לכתחלה אלא שאם שחט בדיעבד מותר לחפור משום מצות כיסוי כדלעיל:

ד"ה ה"ק ואפר כירה מוכן הוא וכו' עד דמלתא באפי נפשיה קאמר רבא נ"ל דתיבת רבא ט"ס הוא:

בא"ד ואע"פ דלא מקרי עפר וכו' דקאמר דבר המגדל צמחין וכו' נ"ל דצ"ל ואע"פ דלא מקרי עפר מכסים בו דקי"ל דבר המגדל צמחים וכו' דתניא היה הולך במדבר כו' נ"ל דמביא סוגיא זו כדי להוכיח ג"כ דאפר אוכלין אינו מגדל צמחים כמו שכתוב בסוף ועל כרחך עפרות זהב ושריפת טלית לא מגדלי צמחים וכו' דאי לא מביא סוגיא זו אלא כדי להוכיח דקי"ל דדבר המגדל צמחים אע"ג דלא מקרי עפר מכסים בו לחוד שזהו הצריך לו כאן והשייך לו לתירוצו א"כ לא היה לו להביא כ"א הא דמרבינן התם מקרא דוכסהו אע"ג דלא מקרי עפר כגון נסורת של חרשים דקה וכו' וק"ל ועיין שם בפ' כסוי הדם דשם פריך לב"ש והא אפר אקרי עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ומשני עפר שריפה אקרי עפר סתם לא אקרי:

ד"ה ואי איתא לכסיי' כדר"י וכו' עד וכן פרש"י בהדיא בסמוך וכו' היינו הא דכתב רש"י בסמוך ד"ה אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קי"ל דאסרי אפי' דיעבד וכו' אלא שיש לדקדק לפי זה דפריך מסיפא א"כ מאי משני לא מיבעיא קאמר וכו' דהא האי שינויא לא שייך כ"א ארישא ולא אסיפא וצ"ל דה"ק דאין הכי נמי דהיה יכול לשנות דינא דסיפא ואם שחט אין מכסין את דמו אפי' אודאי הואיל ואיירי בדלית ליה אלא משום הכי נקטי' אספק משום דברישא אשמועינן חדוש בספק דלא מיבעיא בודאי דאין שוחטין אלא אפי' ספק דה"א דלשחטיה משום שמחת י"ט ולא לכסיי' ואגב זה תני נמי הסיפא בספק וק"ל:

ד"ה אי הכי מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי וכו' עד אפילו כי ליתא לדרב יהודה שייך להקשות וכו' וצריך לשנוי דלית לית ר"ל וא"כ תקשה נמי מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שמקשה השתא לרב יהודה:

בא"ד דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי וכו' ויש לדקדק לפי' זה דע"כ צריך ליתן טעם דבשביל סברא מה היה סלקא אדעתא לומר דאיתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי ולענין מה שאמר רב יהודה ועושה בו כל צרכיו לא הוה ס"ל כותיה דמ"ש דאי משום שאינו מוכן לספק כדמסיק לקמן משום דאין דעתו אספק א"כ אפר כירה נמי ומלשון התוס' משמע דהוי משמע ליה דאם היה לו אפר כירה היה מוכן לכל דבר אפילו לספק שהרי כתבו דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה וכו' משמע דכשיש להם מכסים בו אפילו ספק ועוד דאם היה יודע סברא זו אפילו הכי הוה פריך אדברי רב יהודה משום דס"ל דמדאמר ועושה בו כל צרכיו משמע מיניה דאפילו לספק הוא מוכן ואם כן מאי משני התרצן בסמוך אפר כירה מוכן לודאי וכו' ובמסקנא אפר כירה מוכן לודאי וכו' ופרש"י וה"ה לדרב יהודה הא רב יהודה ועושה בו כל צרכיו קאמר וק"ל ויש ליישב דבמסקנא השיב המתרץ הכי דאף על גב דרב יהודה קאמר ועושה בו כל צרכיו ר"ל כל צרכי וראי ולא כל צרכי ספק דאין דעתו לספק:

אמר רבה הכי קאמר ושאפר כירה מוכן הוא פירש הריטב"א מוכן הוא ואפילו לשחוט לכתחילה על סמך שיכסה בו ואפילו לבית הלל. אבל לבית שמאי מוכן הוא לכסות בו רוק או צואה ושאר צרכים אבל לא לכסות בו את הדם דהא שמעינן להו לבית שמאי בפרק כסוי הדם דאין מכסין באפר. וכן פירשו בתוספות.

ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר פירוש לפי שהן חשובין כעצים שעדיין הכנה הראשונה בו לפי שהעצים לא הוכנו אלא לבשל ולהסיק ואפר זה עדיין ראוי למלאכה הראשונה. וכן פירש רש"י. ואף על פי שאם זרע בו אינו מצמיח מכל מקום אם היה קר היה מצמיח. ואי נמי דכיון דאיקרי עפר לא בעינן ראוי לזריעה.

ואם איתא ליכסייה כררב יהודה הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא אקשי מברייתא דקתני הכניס עפר לגנתו כו'. תירץ מורי הרב נר"ו שכבר נשמר רש"י מזה שפירש הכניס עפר לגנתו הרבה במקום אחד. והא דרב יהודה בעפר זוטר וקא משמע לן דלא אמרינן דליבטיל אגב קרקע הבית משום דזוטר. והילכך לא מצית לאקשויי אברייתא משום דלברייתא לא סגי אלא אם כן יש עפר הרבה במקום אחד כי היכי דלא ליבטיל אגב הקרקע משום דאורחיה דגנה בהכי והא לא שכיחא ומסתמא דמלתא לית ליה כי האי גונא. אבל לרב יהודה דסגי ליה במכניס מלא קופתו עפר ואפילו זוטר ולא בטיל דלאו אורחיה דבית בהכין ואם כן אקשינן דאמאי לא ישחוט כוי ביום טוב ויכסנו דהא מסתמא כולהו אינשי הכין אית להו שמזמינין עפר לעשות צרכיהן. ובהא ניחא לי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי קא משמע לן רב יהודה דהא ברייתא היא. ולפירושו לא קשיא דאי לאו מדרב יהודה הוה אמינא דאפילו בבית דוקא עפר הרבה דאי לא בטיל לגבי קרקע. והשתא קא משמע לן רב יהודה דדוקא לגנתו או לחורבתו משום דאורחייהו בהכין אבל בבית דאין אורחיה להכניס עפר אפילו זוטר לא בטיל ומכסה בו כן נראה לי.

אי הכי מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי פירשו בתוס' אי אמרת בשלמא דמילתיה דרב יהודה ליתא דאמר כל צרכו דמשמע בין לודאי בין לספק ניחא דאמרינן דלכסות ודאי הוא מוכן ולא לספק. אלא אי אמרת דמילתיה דרב יהודה איתא והיינו טעמא דאין מכסין את הכוי משום דלית ליה אפילו ודאי נמי.

בתוס' בד"ה בעפר תיחוח וכו' ותימא דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה עכ"ל ובד"ה ואינו צריך וכו' ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה וי"ל דמשום שמחת י"ט התירו עכ"ל וקשיא לי האיך אפשר לומר דה"נ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט דהא לקמן דף ט' בסוגיא דמוחלפת השיטה פריך הש"ס אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ומשני ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ א"כ משמע להדיא דבאיכא דקר נעוץ לא צריכינן תו לטעמא משום שמחת י"ט ואי כדברי התוספת לא תירץ הש"ס כלום דנהי דאיכא דקר נעוץ אכתי איכא איסורא דרבנן משום גומא דפטור אבל אסור ואפ"ה מקילין ב"ש משום שמחת י"ט ומכ"ש גבי סולם דליכא אלא משום מראית עין דרואה אומר להטיח גגו וכ"ש באינך דליכא אלא משום טירחא ואפ"ה לא התירו משום שמחת י"ט והמקשה גופא נמי ע"כ לא הוי ס"ד דמקילין ב"ש באיסור דאורייתא משום שמחת י"ט אע"כ דכולא סוגיא מאיסורא דרבנן איירי וא"כ לא תירץ כלום וקושיא זו גדולה היא אצלי לשיטת התוספות וסיעתייהו שדבריהם כאן ע"כ אליבא דב"ש כמ"ש מהרש"א והוא מוכרח דלב"ה דלא שרי אלא אם שחט כבר לא שייך שמחת י"ט אלא משום מצות כיסוי וא"כ קשה מסוגיא דלקמן וע"ק דלקמן מקשה הש"ס אהא דקאמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ"ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי אלא כדרבי אבא ה"נ כדרבי אבא וכו' ומחמת קושיא זו הדר ביה רבא ואמר דעתו לודאי ואין דעתו לספק וע"כ דכיון שאין דעתו לספק אסור משום מוקצה דהוא איסור דרבנן ואי כדברי התוספת דאף לדרבי אבא נמי אסור מיהא מדרבנן אם כן אמאי הדר ביה רבא דהא מצי למימר בפשיטות דנהי דודאי מותר לכסות היינו כדרבי אבא אבל מספק אסור דמ"מ איכא אסורא דרבנן משום גומא ולכאורה נראה דההיא אסורא דגומא חמיר יותר מטעמא דמוקצה ועוד דמ"ש התוספת לחלק בין אפר תיחוח לעפר תיחוח דפרק כירה נראה דוחק ואף שאיני כדאי להשיג על דברי התוס' אמנם הואיל שיש לי עזר וסיוע מלשון רש"י שנ"ל ברור דלא נחית לפרש כפירוש התוספות כמו שאבאר ע"כ אפרש:

והנלע"ד בזה דבכל הסוגיא דהכא לא קשיא ליה לתלמודא כלל משום איסור אב מלאכה גמור דהוא איסור דאורייתא דהא דמקשה מעיקרא והא קא עביד כתישה ע"כ לאו מאיסור דאורייתא קשיא ליה דמאן יימר דבמחוסר כתישה איירי דאף בקרקע קשה נמי לרוב פעמים א"צ כתישה כדמשמע להדיא בפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם חורש בי"ט לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי ומדלא משני מעיקרא כתישה בי"ט מי שרי דהא איירי התם מקרקע קשה דבחרישה קאי אע"כ דאף בקרקע עולם לא שייך כתישה אלא כשיש שם רגבים קשים מאד כמו אבנים מקורזלות שצריך כלי לכתשן אבל בלא"ה הוי כתישה כלאחר יד. ועוד דמאי דקשיא ליה הכא והא קעביד כתישה דהא ראוי לכתשן מיהו כלאחר יד אע"כ דמאיסור דרבנן קשיא ליה דנהי דכתישה כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור והיינו דלא קשיא ליה אהא דמתירין ב"ש לכתחילה די"ל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי משום שמחת י"ט וכן לב"ה נמי לא קשיא ליה אי לאו דאמר רבי יהודה דבעי דקר נעוץ דהוי ניחא ליה מטעם דכתב רש"י דנהי דב"ה לאחר ששחט איירי דלא שייך שמחת י"ט י"ל דאדרבה מש"ה מתירין ב"ה דוקא לאחר שחיטה משום מצות כיסוי דאפילו אי עביד כתישה גמורה אתי עשה ודחי ל"ת אבל קודם שחיטה אסרי אף באיסור דרבנן דלא חיישי לשמחת י"ט אבל מדקאמר רבי יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ משמע דחיישי לאיסור דרבנן דהא לענין חפירה לא מהני דקר נעוץ דהשתא נמי עביד גומא אלא כדרבי אבא ה"נ כדר"א וכ"ש למאי דמסקינן בעפר תיחוח חפירת גופא לא הוי אלא מדרבנן וזה דלא כפרש"י כל חד כדאית ליה ב"ש קודם שחיטה וב"ה לאחר שחיטה א"כ מקשה שפיר והא קעביד כתישה דאסור מיהא מדרבנן בקרקע קשה אף שהיא כתישה כלאחר יד ומשני בעפר תיחוח דלא שייך ביה איסור כתישה כלל וע"ז מקשה והא קעביד גומא והיינו נמי דמאיסור דרבנן קשיא ליה דודאי בעפר תיחוח לא שייך איסור דאורייתא בעשיית גומא דענין חרישה לא שייך ביה כלל דחרישה אינו אלא לרפויי ארעא משא"כ עפר תיחוח שהיא תחוחה ועומדת א"צ לחרישה ואי בבית דגומא אסור בה משום בנין כדפרש"י בשמעתין דמאיסור בנין איירי אפ"ה לא שייך בה חיוב דאורייתא דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאין מתקיים והכי משמע להדיא בפרק כל כתבי דקאמר אבל לא את העמודים ומקשה הש"ס אילימא משום גומא גומות ממילא הוויין ואי ס"ד דבעשיית גומא כי האי אב מלאכה היא לא מקשה הש"ס בפשיטות גומות ממילא הוויין אע"כ משום דהתם בבית איירי שהעפר תיחוח מקשה שפיר ויש חבילות ראיות ע"ז. ולענ"ד אין צורך שהרי תוספות בעצמם כתבו דבפרק כירה משמע דלא שייך גומא כלל בעפר תיחוח. ואף אם נאמר דשייך בה גומא משום בנין אלא שהוא בנין מן הצד דאסור מדרבנן ואפ"ה א"ש בפרק כירה דהתם אינו עושה גומא בודאי דלגירסת רש"י והרי"ף ז"ל גרסי' שמא יזיז עפר ואם כן משני שפיר דאיכא בינייהו עפר תיחוח דכיון דאף אם יזיז ליכא אלא איסור דרבנן לא גזרינן שמא יזיז. ועוד דעיקר האיסור מדרבנן בתיחוח י"ל שהוא משום דגזרינן אטו שאינו תיחוח שהוא מדאורייתא כדמשמע לקמן מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה והתם לא שייך לגזור דלענין הטמנה דאיירי התם י"ל דלא שייך הטמנה באינו תיחוח וזה ברור אבל הכא מקשה שפיר והא קעביד גומא ואסור מיהא מדרבנן גזרה משום אינו תיחוח וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא ואם כן כיון דאפילו באינו תיחוח אינו אסור אלא מדרבנן בתיחוח מותר לכתחלה והיינו דאמרי' לקמן ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ וכפרש"י שם דבאיכא דקר נעוץ לא שייך ביה צד איסור כלל בעפר תיחוח ולא צריכין לטעמא דשמחת י"ט. ונראה מדבריו שכיון למ"ש ודוק היטב שלענ"ד דברים ברורים הם:

ועוד י"ל דבלא"ה י"ל דהא דרבי אבא מותר לכתחלה דהא דקאמר פטור דמשמע אבל אסור היינו אליבא דרבי יהודה כדקאמר ר' אבא להדיא בפרק כלל גדול ופ"ק דחגיגה דאף לר"י דמחייב באינה צריכה לגופה פטור משום דמקלקל הוא ואם כן לפ"זודאי אסור מיהא מדרבנן ככל פטורי שבת משא"כ לקמן דפסיק כר"ש דאיכא תרתי למעליותא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל מותר לכתחלה כמו שכתבו התוספות בריש כתובות ובכמה דוכתא גבי דם מיחבר חבורי דבתרתי למעליותא מותר לכתחלה. מיהו בדר' אבא גופא מ"מ אף לר"ש אסור לכתחילה שהרי מזיז מיהא העפר ממקומו שלכך נתכוין ומזיז עפר אסור משום מוקצה משא"כ הכא דאיירי בדקר נעוץ שהוכן בעפר לכיסוי ע"י כך דמשום מוקצה נמי ליכא א"כ מותר לכתחלה. מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת התוספות דמ"ש כאן דפטור אבל אסור ולא שרי אלא משום שמחת י"ט היינו דאפשר דסברי במלאכה שא"צ לגופה כר"י וא"כ ליכא אלא חדא למעליותא משא"כ לקמן דדחי הש"ס בלשון ודלמא א"ש דדחי דלמא סברי ב"ש כר"ש דאיכא תרתי למעליותא ומש"ה שרי בדאיכא דקר נעוץ ולא צריכי לטעמא משום דשמחת י"ט ודוק היטב:

ועוד נ"ל לישב בד"א בענין שהוא מותר לכתחלה כשנדקדק בלשון רש"י שכתב דקר נעוץ מהני לענין שהוא חפור ועומד ולכאורה הוא תמוה שהרי בהדיא אמרו במתני' יחפור בדקר ויכסה משמע שהחפירה היא בי"ט א"כ מה יתן ומה יוסיף שהתחיל לחפור מעי"ט ולפמ"ש ניחא טובא דבעפר תיחוח נמי ליכא איסור דאורייתא משום שהוא בנין ארעי שאינו מתקיים ובהדיא אמרו לקמן פרק המביא בנין קבע אסרה תורה ולא בנין ארעי ומ"מ אסור מיהא מדרבנן רק שמצינו בהדיא בדוכתי טובא בגמ' דכל בנין ארעי התחיל מעי"ט הוי כמוסיף על אהל ארעי ושרי לכתחלה בי"ט כדאיתא בר"פ תולין וסוף פרק כל הכלים גבי פקק החלון ובפרק המוציא תפילין מוסיף על אהל ארעי ושרי גבי כרך עליו חוט אחד או משיחה מבע"י וכן גבי הנהו דכרי דהוי ליה לרב הונא וא"כ זה כוונת רש"י דכיון שהדקר נעוץ מעי"ט הוי כחפור ועומד לענין דהוי כמוסיף על בנין ארעי ושרי לכתחלה דהא עשיית אהל נמי מתורת בנין אתינן עלה וזה נ"ל נכון מאד דכיון שהיא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל פשיטא דשרי בכה"ג במוסיף על ארעי והא דאסור לב"ה לכתחלה היינו משום דגזרינן משום עפר שאינו תיחוח כדמשמע להדיא מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה ע"ש ודו"ק. ועדיין צריכין אנו למודעי אמאי לא מפרש רש"י הטעם דדקר נעוץ כפשוטו משום הכנה דאיסור מוקצה ול"ל שלא ניחא ליה לפרש כן משום דמוקצה פלוגתא דתנאי היא ולכמה אמוראי לית להו לב"ה מוקצה ל"ש שבת ול"ש י"ט הא ליתא דמוקצה כי האי כגון עפר כ"ע מודו. מיהו מצינן למימר כיון דלמסקנא קי"ל כר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא שמעינן דסתם עפר מוכן הוא לכסות אפילו רוק או צואה וכ"ש לכסות דם חיות ועופות וסובר רש"י דה"ה עפר תיחוח נמי ממילא מוכן הוא כמו קופת עפר דהיא היא וממילא לא בעינן דקר נעוץ כדאמרינן להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ואע"ג דבעינן יחד לו קרן זוית מ"מ דקר נעוץ לא בעי דהיינו מעשה ואנן קי"ל דלא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי. דלרבי יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו וכו' לא בעינן מעשה מוכיח אלא מסתמא מוכן הוא במחשבה בעלמא לכל צרכיו. לכך הוצרך רש"י לפרש דקר נעוץ היינו משום חפירה וכמו שכתבנו. ולפ"ז ג"כ יש ליישב שיטת התוספות דאינהו סברי דעפר תיחוח גרע טובא ממילא קופתו עפר דהיינו שצבור ועומד וממילא שייך בעפר תיחוח איסור בנין ולא שרי אלא משום שמחת י"ט מיהו לקמן גבי מוחלפת השיטה דחי הש"ס דלמא סברי ב"ש דבכה"ג מיקרי מוסיף על בנין ארעי אבל למסקנא אפשר דליתא ודו"ק:

וע"פ מ"ש דלא שייך כתישה דאורייתא אלא כגון אבנים מקורזלות ולא בקרקע עולם והא דמקשה הכא והא קעביד כתישה מאיסור דרבנן קשיא ליה. לפ"ז יש ליישב השיטה דפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם אחרישה לא ליחייב בי"ט הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוין לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי והקושיא מפורסמת דמעיקרא דבעי למימר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי אמאי לא משני חרישה בי"ט מי שרי אע"כ שסובר דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ לענין כתישה נמי נימא הכי וכן הקשו שם התוספות ונדחקו מאד ע"ש ול"ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוי ולא אתי עשה ודחי הא ליתא דבהדיא אמרינן במסכת נזיר גבי כ"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. ובתחלת עיוני הייתי רוצה לפרש משום דאמרינן דהא דאתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה כדאמרינן לקמן בהדי דחפיר קא מכסי ובכה"ג גופא איירי בפסחים דראוי לכסות בשעת החרישה גופא אבל לבתר דמשני דאיירי באבנים מקורזלות שצריך לכתשן א"כ משני שפיר כתישה בי"ט מי שרי שהרי א"א לעשות שני מלאכות כאחד ממש בשעת הכיסוי וא"כ ממ"נ בחד מינייהו עביד איסורא בעידנא דלא מקיים עשה. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר ראוין לכתשן כלאחר יד אם לא שנאמר דה"ק ראוין לכתשן כלאחר יד קודם החרישה ואח"כ יעשה החרישה בעידנא דחפיר קא מכסי. אמנם למאי דפרישית א"ש טפי דהא קי"ל בהא דאתי עשה ודחי ל"ת שאם יוכל לקיים שניהם בהיתר לא דחי וא"כ הא דמקשה מעיקרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי היינו ע"כ במי שאין לו לא עפר מוכן ולא אפר כירה ולא עפר תיחוח ולא דקר נעוץ שזה צריך ודאי לחפור בדקר בקרקע עולם כדי לקיים מצות כיסוי ומש"ה לא לחייב אחרישה אבל לבתר דמוקי הא דמחייב אחרישה באבנים מקורזלות דלא חזיין לכיסוי ומקשי דחזיין ע"י כתישה וע"ז מסיק שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכיון דכתישה מדאורייתא לא שייכא אלא באבנים מקורזלות אבל בקרקע עולם הוי כתישה כלאחר יד וא"כ ודאי אסור לכתוש אבנים מקורזלות לצורך כיסוי שהרי יכול לעשות בהיתר בקרקע עולם שא"א בשום ענין בעולם שלא יהא קרקע עולם ע"י חפירה בדקר ולמה נתיר לו הכתישה כיון שיכול לקיים שניהם משא"כ בחרישה דלא סגי בלא"ה כיון שאין לו עפר תיחוח ולא דקר נעוץ ודוק כנ"ל נכון אף כי אין כאן מקומו:

בא"ד וא"ת ול"ל דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט עכ"ל ופי' הרא"ש והמפרשים דכיון דאית ביה תרי איסורי איסור מוקצה וחופר גומא יש לאסור אפילו במקום כיסוי או במקום שמחת י"ט ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אין צריך לכל זה אלא דמשום איסור דרבנן לא שרינן ליה וכדמשמע להדיא לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה אמר רבי יהודה נראה דהכי הלכתא וכו' ובירושלמי מפרש דהכא איירי בשלא שחט אבל שחט שרי וכו' שלא לעקור מצות כיסוי עכ"ל. וירושלמי זה הביאו כל הפוסקים לפסק הלכה וקשיא לי אמאי שרינן הכא איסור דרבנן דנולד משום מצות כיסוי ומ"ש גבי דקר דבעינן נעוץ מבעוד יום וכתבו התוספות לעיל דהיינו משום איסור מוקצה אף על גב ששחט כבר אפ"ה בעינן דקר נעוץ ול"ל דשאני התם דאי לאו שנעץ מבעוד יום איכא תרי אסורי מוקצה וגומא לעפרה משא"כ הכא דליכא אלא נולד לחוד הא ליתא דלקמן משמע להדיא דבאפר כירה נמי שייך גומא לעפרה דקאמר בגמרא אלא כדר' אבא וא"כ ה"נ איכא תרי איסורי ובלא"ה נמי קשה מהא דמשמע לקמן דבאפר כירה נמי שייך גומא א"כ תקשי מ"ש באפר כירה שהוסק מעי"ט דמודו כ"ע דמותר אף לשחוט לכתחלה ומ"ש מדקר נעוץ דפליגי לכתחלה הא בתרווייהו ליכא מוקצה ואית בהו איסור גומא לעפרה ואף אם נפרש דלא שייך גומא באפר כירה וליישב הסוגיא דלקמן כמו שאפרש בעז"ה אפ"ה יש להקשות כאן להיפך לשיטת הפוסקים לקמן דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב"ה לכתחלה לר"ת אף בלא דקר נעוץ ולר"י ז"ל וסייעתו מיהא שרי לב"ה לכתחלה בדאיכא דקר נעוץ אע"ג דאיכא מיהא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וכתבו שם שמההכרח לפרש כן דמוחלפת השיטה כדי לעמוד פלוגתא דרבה ור"י לעיל בשמעתין אליבא דהלכתא א"כ קשה דאכתי הא דרב יהודה אמר רב דהכא הוא דלא כהלכתא דאי לב"ה דשרו לכתחילה א"כ ה"נ יש להתיר באפר כירה שהוסק בי"ט אף לכתחלה דמ"ש איסור נולד מאיסור גומא לעפרה ומכ"ש לר"ת דמתיר אליבא דב"ה אף בלא דקר נעוץ אע"ג דאיכא תרי אסורי ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דאפשר דאיסור מוקצה ונולד חמירי טפי ואין להתירן משום שמחת י"ט והיינו דס"ל כרב נחמן דהחמירו במוקצה בי"ט טפי מבשבת דלא ליתו לזלזולי ביה משום דקיל וא"כ כ"ש דיש להחמיר בנולד גמור מה"ט גופא אף בשמחת י"ט אלא דלפ"ז לא הוי צריך הרא"ש ז"ל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אלא בפשיטות הו"מ לפרש דאיסור מוקצה חמיר טפי ועוד דהרא"ש ז"ל מסיק להדיא דאפילו איסור מוקצה לחוד שרי משום מצות כיסוי והדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואי איתא כו' משמע דקאי אסיפא וכן פרש"י בסמוך כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו מפרש"י דקאי אסיפא והיינו מדקאמר ולטעמיך לכסייה באפר כירה אכתי תיקשי אמקשה גופא אמאי מקשה מסיפא ולא מרישא וצ"ל לפ"ז דהמקשה אסיק אדעתיה דאע"ג דרבי יהודה מתיר לעשות כל צרכיו אפ"ה אסור לשחוט הכוי לכתחלה והיינו משום דאם יכסה הוי ספק טירחא שלא לצורך כמ"ש מ"ז זצ"ל בס' מג"ש ע"ש דליכא למימר דאסיק אדעתיה דמקשה דאיכא שום צד איסור בלא"ה משום חשש גומא דא"כ היאך עושה בו כל צרכיו אע"כ כדפרישית אלא שכל זה דוחק ועוד כיון דמקשה אסיפא מאי משני לא מיבעיא קאמר והיינו ארישא דאכתי קשה סיפא כדמקשה בתר הכי והא מדקתני סיפא. ועוד דלפ"ז צריך להגיה הספרים שכתוב לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא וצריך למחוק דרישא כמו שהגיה מהר"ם ז"ל וכל זה דוחק למחוק הספרים: