מסכת ביצה דף ל״ח עמוד ב׳

וחדי וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו:

גולתיכו שקלי מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי:

גולתא תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה:

מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו למי שנתערב לו קב חטין בי' קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה:

חטין בחטין נמי כו' פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כב.):

אמר רב ספרא לרב אושעי':

משה ביקרא דמשה קא משתבע:

שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני':

הרי שנתערב לו קב כו' ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למפרך הכי וי"ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות איסור לממונא אבל הכא במתני' ממונא אע"ג דאיכא איסור תחומים מ"מ איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין כו' משום בטול לא פקע שם בעלים ה"נ משום בטול לא פקע שם בעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל:

וחדי וישמח לבו בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא קשי' דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה] במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ':

נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל מכאן נראה דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר דהא סתמה דהש"ס קאמר הכי:

הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטיל פרש"י אלא ודאי בטל וא"ת והא רב ספרא אתא לקיי' תירוץ דרבי אבא ור' אבא קאמר דאפילו אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין כ"ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה תקשי ליה לנפשיה וי"ל דבשלמא רב ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא מממונא אע"ג דיש לו תובעין והכא מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט' כו' לכך בטל אע"ג דיש לו תובעין ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין נמי אע"ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו בטול:

וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני' רבי יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו'. אלמא אע"ג דאין לו תובעין קנו שביתה במקומן וא"ת מאי פריך מר' יוחנן בן נורי הא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס"ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני' נימא הכי וי"ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני' אפי' רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי' היכא דליכא תובעין השתא ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו שביתה במקומן אע"ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם תובעין אע"ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן:

רבא אמר עבידי כו' פ"ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה"ה קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים:

מי שנתערב לו קב חטין בי' קבין של חבירו יאכל הלה וחדי שחקו עליו. אמר להן וכי מלבושיכם לקחתי שתשחקו על דברי כו'.

א"ר אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה למה לא אמר חיטין שנתערבו בשעורין משום דהוו ליה מין בשאינו מינו (ולא בטיל) [ובטיל] חיטין בחיטין נמי לר' יהודה דם אין מבטל דם ולא בטיל הא לרבנן מין במינו בטל ברוב.

אמר ליה רב ספרא לר' הושעיא משה שפיר קאמר להו לא שמיעא להו הא דאמר רבה ב"ר חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו משלם לו דמי חיטין כלומר כיון שהיה (מורח) [מוכר] כמו שהוא בצרורותיו ללוקח לא ביטלו ולפיכך חייב לשלם לו. וכ"ש חיטין בחיטין כך אלו המים והמלח כיון שעתידה ללוש בהן העיסה וכי לא תתקיים לישה אלא במים ולא ביטלתם וזה דומה לזה.

א"ל אביי לרב ספרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. כגון מי שנתערב לו חיטין בחיטין או מי שבורר צרור מגרנו של חבירו דודאי לא בטל והאיך ידמו למי שכבר השאילם ואין לו תובעין (לעולם) [ולעולם] דודאי בטל. ואקשינן אלא הא דאמר רב חסדא במסכת מנחות פרק ג' נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. הא נבילה דכי אית. לה תובעין למה בטלה.

ופריק איסורא בטיל וממונא לא בטיל פירוש חתיכת בשר נבילה שנתערבה בחתיכות בשר שחוטה בטלה טומאת הנבילה (מן) [בין] החתיכות כולן ואינן מטמאה במגע ולא אפילו באחת מהן. כי לעולם לא יתכן להיות השחוטה כנבילה לטמא במגע ובמשא. וכי היכי כל היכא דלית ליה תובעין לעולם בטל. והא נכסי הפקר לית להו תובעין וא"ר יוחנן בן נורי דקנו שביתה. ופרקינן נהי דקנו שביתה מיבטל לא בטלי ברובה.

אביי אמר לעולם מים ומלח בטילין לגבי עיסה ומתניתין גזירה היא שמא יעשו עיסה בשותפות כיון דידעי כי משאלת מים ומלח העיסה ההיא כרגלי שתיהן כ"ש העושה בשותפות.

רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל.

נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל תמיה לי אי משום הא מאי חוכא דדילמא אית ליה לרבי אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמלתא נמי הכי הוא דמשום הכי נמי הוא דאמר רב אשי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ועוד דדילמא) [דלמא] רבי אבא כרבי יהודה סבירא ליה ומאן דסבירא ליה כר' יהודה מאן דאית ליה כרבנן אחוכי עליה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א), ועוד דהא רב ושמואל דאית להו כוותיה בשלהי עבודה זרה (עג, ב). וניחא לי דהכא לרבנן דאמרי שהן כרגלי שתיהן קא מקשו דאלו ר' יהודה פוטר במים במתניתין ובמלח בברייתא והכא הכי קא אמרי ליה חטין בחטין נמי דלרבנן בשאילה [כרגלי שתיהן] ולרבנן אפילו מין במינו מיבטל בטיל.

והא תניא אמר רבי יוחנן בן נורי נכסי הפקר קונין שביתה ואף על גב דפליגי רבנן עליה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) מכל מקום שפיר קאמר, דהכי קאמר דמתניתין ליכא לאקשויי עלה למה לא בטילי מים ומלח לגבי עיסה דהא איכא רבי יוחנן בן נורי דאמר דאפילו נכסי הפקר שאין להם בעלים עשאום נמי כמי שיש להם בעלים.

רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל פירש רש"י ז"ל דאביי ורבא לא פליגי אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה, ויש מפרשים דרבא פליג אדאביי דבלא טעמא דגזירת שותפין נמי מים ומלח לא בטיל דמים ומלח לגבי עיסה טעמא יהבי ואדרבה אין העיסה נעשית אלא על ידי מים. ואני תמה אהני רבנן דמקשו ואמרי לבטיל מים לגבי עיסה והא מים מעמידין את העיסה וכל שמעמיד רואין כאלו הוא בעינו ואינו בטל כדברי הרב רבי יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שאמר בגבינה של עכו"ם דאפילו למאן דאמר דאסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה ואף על פי דבשר בחלב בנותן טעם והכא ליכא נותן טעם אפילו הכי אסרו כאן לפי שעור הקיבה מעמיד ורואין הבשר כאלו ישנו כאן, ואם כן אף אנו נאמר כן כאן דמים כאלו הן בעין ואינן בטלים כדברי הרב ז"ל, אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב ז"ל דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו"ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי (היא) העמידה בעור קיבה והרי הוא כאלו האיסור בעין, מה שאין כן כאן שאף על פי שהכל יודעים שלא עמדה בלי מים אין הכל יודעים שהעמידוה על ידי מים שאולין.

יש דברים בסוגיא זו שאתה צריך בהם לביאור והוא ששאלו ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דהויא לה רובא ולפי מסקנת הסוגיא הוא הדין שנשאלה בתבלין ותמה ר' אבא על שאלתם וכי משום דחלק המשאיל מועט אמרינן ליבטיל אצל חלק השואל וכי מי שנתערב קב חטין שלו בעשרה קבין חטים של חברו מי בטיל והיו סבורים עליו דמדקאמר חטים בחטים משום מין במינו אתי עלה בשאינו מינו הוא ואחיכו עליה דהא מתניתין מין בשאינו מינו הוא דלא בטיל הא חטים בשעורים יהא אף הוא מודה שבטל הואיל ומין וכשראו שאינו חוזר בדבריו ותמה על ליצנותו חזרו והוסיפו בטענתם שאף כשנדין את משנתינו במין במינו הרי מכל מקום לרבנן בטל וא"כ לרבנן מיהא ליבטיל ואף כשיהא נדון במין במינו ובא רב ספרא לבאר שתמיהתו של רב אבא לא מדין מין במינו הוא שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא אלא מדין שאין לומר דין בטול אלא לענין איסור שנתערב וכל שמתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו בכך ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו ואם תאמר שבממון מועט כזה אינו חייב והלא בבורר צרור מתוך גרנו של חברו משלם לו דמי חטים הואיל והוא היה מוכרן עם החטים ונמצא הוא מחסר את מדתו והכא נמי כי לא חסריה ולאו דוקא חסרון מדה אלא כך היא הכונה הכא נמי אע"ג דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו ומאחר שכן אע"ג דלגבי איסורא בטיל אין ראוי לפקע שביתת המשאיל ממנו ומה שבא בלשונו חטים בחטים לאו דוקא דהוא הדין חטים בשעורים אלא דממונא לא בטיל שלא יהא שם בעליו עליו ובא אביי להשיבו דבורר צרור הוא ממון שיש לו תובעין אבל מים ומלח אין להם תובעין ופירשו גדולי הרבנים שאין להם תובעין היום ואיסור תחומן שאינו אלא היום בטל והגירסא הנכונה שאחר זה אלא הא דאמר רב חסדא וכו' ואין גורסין אמר ליה רב ספרא שאינה קושיא בפני עצמה אלא מקושיא דאביי היא כלומר אפילו תימא דלא שני לך בין ממון שיש לו תובעין לשאין לו ואף בשאין לו תובעין לא בטיל אלא הא דאמר רב חסדא לענין טומאה נבלה בשחוטה ר"ל כזית נבלה שנתערבה בכמה זיתים של שחוטה שהשחוטה אי אפשר לחזור כנבלה והוה ליה מין בשאינו מינו והנוגע בכלן טהור הואיל ואי אפשר למבטל ר"ל הרוב לחזור כמתבטל ר"ל כמיעוט אבל כזית שחוטה שנתערבה בכמה זיתים של נבלה אין השחוטה בטלה לשם שהרי הרוב אפשר לחזור כמיעוט לענין טהרה דלכי מסרחא אינה קרויה נבלה והוה ליה כמין במינו שאינו בטל לענין טומאה כמו שנבאר ואין השחוטה מטמאה במגעה ומ"מ למדנו לענין נבלה בשחוטה דבטלא וסתם נבלה אין לה תובעים הכי נמי דאי אית ליה בעלים לא בטלא וכי תימא הכי נמי והרי חפצי הפקר לר' יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך שם אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ [לאלפים] ממקום מציאתם ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים (שמא) [אלמא] בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים וכל שאין להם תובעים אע"פ שיש להם בעלים בטל וא"כ אכתי הדר קושיין ליבטל מים ומלח הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין והשיבו רב ספרא לסיועי לר' אבא ומי קא מדמית איסורא לממונא כלומר נבלה בשחוטה והדומה לה עקר התערובת הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרין ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני וראוי לומר שיבטל כלומר שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון וממון ומים ומלח עקר התערובת (וזכר) [נזכר] בו שם ממון וממון אע"פ שאיסור תחומין (לגרר) [נגרר] אחריו והילכך אין ראוי לומר שיבטל והשתא קמא לן מילתא דר' אבא שפיר שאין לומר שיהו מים ומלח בטלות אצל העיסה והגירסא הנכונה שאחר זה אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כלומר דאע"ג דקמא לה מילתא דר' אבא שפיר אביי קאי בהריקיה דכל שאין לו תובעין בטל והדרא קושיין מתרץ לה שמא אם תאמר כן יזדמן פעם אחרת שיהיו עושות עיסה בשותפות ותוליך כל אחת למקומה וזו ודאי כרגלי שתיהן היא ורבא אמר תבלין לטעמא עבידי כלומר לא חלק על אביי אלא שהשאלה כשם שהיתה במים ומלח כך היתה בתבלין ותירץ אביי זו של מים ומלח ובא רבא לפרש שבתבלין לקדרתה מיהא אין צריך לבא בה מטעם גזרה דתבלין נותן טעם הוא ולא בטיל לענין תחומין שאף בתערבתו מתוך טעמו שמו עליו וכשם שאינו בטל לענין איסור כך אינו בטל לענין תחומין ורב אשי תירצה משום דדבר שיש לו מתירין כזו שהיא נתרת למחר לא בטיל ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו דכל בשאינו מינו אף בשיש לו מתירין בטיל בזו אמרו שאינו בטל מפני שהתבלין והמלח מטעימים הרבה והמים הם הם שעושין את הלחם והדבר הוא כאלו הוא בעין זהו הנראה לי בפירוש שמועה זו ובגירסאות שבה אע"פ ששאר מפרשים משנים בה הרבה הן לענין גירסא הן לענין פירוש ומעתה אנו חוזרין לכתוב היוצא ממנה דרך פסק:

שם מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דה"ל מין כו' יש לדקדק דהא דקאמרי' מין בשאינו מינו בטל לכ"ע לענין איסורא אתאמרא בעלמא וא"כ ר' אבא ע"כ דמדמה מלתא דהכא לממונא דאל"כ תקשי ליה אמאי לא תקשי ליה הכי בכל דוכתי דאמרי' חד בתרי בטל כמ"ש התוס' וא"כ אכתי תקשי ליה אמאי לא קאמר להו מחיטין בשעורין דא"נ דמין בשאינו מינו בטל באיסורא הכא דממונא הוא לא פקע שם בעלים מיניה וי"ל דודאי איכא סברא לדמות הך מלתא לממונא דמש"ה לא תקשי ליה לר' אבא הכי בעלמא דאמרי' חד בתרי בטל כמ"ש התוס' מיהו כיון דאיסור תחומין הוא איכא לדמויי נמי לאיסורא והשתא ה"ק מ"ש חיטין בשעורין דלא קאמר ליה דהא הך דהכא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא אלא דע"כ היינו משום דמספקא ליה לר' אבהו דאפשר לדמויי מלתא דהכא לאיסורא ומין בשאינו מינו בטל באיסורא לכ"ע ומש"ה קא"ל מחיטין בחיטין דבאיסורא נמי לא בטיל וכיון דאפי' באיסורא ממש לא בטיל מין במינו הכא דקצת ממונא הוא אף בשאינו מינו לא תיבטל מסברא ואהא קאמר ר' אושעיא נהי דלר"י באיסורא לא בטיל לרבנן הא בטיל אף במין במינו ולרבנן איכא למימר דקשיא להו ובזה יתיישב גם קושיית מהרש"ל בזה ודו"ק:

שם א"ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה כו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ותימה אמאי לא דקדק הכי אהך פלוגתא גופה דר"י ורבנן דבין לר"י בשאינו מינו ובין לרבנן אף במינו דבטל ה"נ דכי אית ליה בעלים לא בטיל וי"ל דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים [א] דמסתמא בעלים מפקירים להו ובהכי ודאי מצינן לאוקמא מלתא דר"י ורבנן אבל מלתא דרב חסדא לא משמע ליה הכי דהא קאמר שחוטה אינה בטילה לפי שאפשר כו' ושחוטה מסתמא אית לה בעלים ואפ"ה אי לאו לפי שאפשר כו' היה בטילה ודומיא דהכי נבילה דבטילה אפי' באית לה בעלים וקאמר וכ"ת דא"ה אי בעית לדחוקי במלתא דרב חסדא נמי למימר דכי אית לה בעלים לא בטלה והתניא אר"י כו':

תוס' בד"ה ה"נ דכי אית לה בעלים כו' פרש"י כו' וא"ת והא רב ספרא אתא לקיים תירוץ כו' עכ"ל ועיין בבעל המאור שכתב לפי גירסתו דכל זה מדברי אביי לדחות דברי ר' אבא וע"ש באורך:

אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי. וקשיא לי ומה זו תשובה דאינהו לא קא בעו שיתבטלו המים והמלח שלא תפרע להן אלא שיתבטל כח שביתתן וכמו שפירש רש"י ז"ל. ופירש הריטב"א ז"ל דהכי קאמר להו אדמדמיתו ביטול תחומין לביטול איסורין דעלמא ובעיתו לאוקולי בה טפי לבטולי חד בתרי כדין תורה בביטול איסור אדרבה נימא דלא שייך בה ביטול לפי שזה כמתערב קב חטין בעשרת קבין דלא בטיל אפילו מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר. והא דנקט עשרה לאו דוקא דאפילו באלף לא בטיל אלא כיון דאינהו אמרי דליבטיל חד בתרי כביטול איסורין לדין תורה מסתייה דנקיט אחד בעשרה ופשיטא מלתא דכל דלא בטיל בדאורייתא חד בעשרה דאפילו באלף לא בטיל. ומתניתין להא דמיה שאין זה ביטול איסור אלא ביטול דין ממון ושם בעלים וכיון שקנו שביתה המים והמלח ברשות הבעלים בין השמשות אפילו בבית השואל חשבינן ליה כאלו הן בבית המשאיל ואפילו לאחר לישה כקודם לישה.

ואחיכו עליה כו' אמר רב הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו כו'. וגם זה תמה דר' אבא נמי הכין סבירא ליה וחד מינייהו נקט דבין במינו בין שאינו מינו לא בטיל כיון דאמר דליכא לדמויי מתניתין לביטול איסורין אלא לביטול דין ממון. ומורי נ"ר פירש דאינהו אחיכו עליה דכיון שדקדק להביא ראיה מין במינו הבינו דמדמי ליה לשאר איסורין שאינם בטלין מין במינן ולא שנחמיר בזה משאר איסורין משום דקא מפסיד לחבריה וכדאמר רב ספרא דכילא חסריה. ואי הוו מים ומלח כחטים בשעורים דינא הוא דבטלי כי היכי דאיסורא בטיל מין במינו כשאינו מינו. ונמצא לפי דבריו תערובת ממון חברו ותערובת איסור שוין ואם כן מה הועיל ר' אבא כי מדמה מים ומלח בעיסה לחטים בחטים. ולא נהיר בעיני משום דאיפשר דנקיט לה דומיא דמים ומלח שהן מין אחד בעיסה ולא בדוקא. אבל נראין מקצת דבריו דרב הושעיה מדמה איסורא לממונא וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא. אבל ודאי ר' אבא לממונא קא מדמה להו כמו שפירש. ויש מפרשים דכיון דמתניתין בלא ביטול דין ממון ושם בעלים איכא נמי ביטול איסור שביתה ותלו הא בהא ואיכא לדמויה לביטול איסורין דעלמא טפי עדיף לדמויה לקולה מלדמויה לביטול דין ממון גרידא ולחומרא דעיקרא דמלתא איסורא דאית ביה נידון דינא. ור' אבא נמי כן סבר אלא כיון דאיכא תרתי איסורא וממונא איסורא דמין במינו לא בטיל ועוד ממונא דלא בטיל לעולם אפילו בשאינו מינו אמר רב הושעיא דמה הכריחו לר' אבא למנקט מין במינו כדי שלא יתבטל וזה אינו אלא לר' יהודה. והקשה הרשב"א ז"ל דדילמא ר' אבא כר' יהודה סבירא ליה ואמאי אחיכו עליה. ובמקצת חדושיו ראיתי שעלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו אמר דאין זו קושיא כלל דר' אבהו ור' חנינא לאו אליבא דר' יהודה קא מקשו דהא איהו פטר במים ומלח אלא אדרבנן דפליגי עליה דאמרי דהרי הן כרגלי שתיהן קא מקשו והכי קאמר חטין בחטין כו' לרבנן בטיל כלומר לרבנן דמתניתין דאקשו אליביהו בטיל וכדאמרינן במנחות. ונמצאו דברי ר' אבא בטלין. ור' יהודה דקאמר דמין במינו לא בטיל היינו דוקא במין לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דמיניה יליף ר' יהודה בפרק הקומץ רבה והכא בקמח מיירי שהוא דבר לח דאי לא חטים בשעורים היכי בטילי והרי השעורין ניכרים בתוך החטין אלא בקמח חטים (אם) עם קמח שעורים מיירי. אבל בדבר יבש מין במינו בטיל כדמשמע בפרק הנזקין גבי אגוזי פרך דלא בטלי משום קנסא דאלמא אי לאו משום קנסא בטלי אף על גב דהוו מין במינו.

גרסת הספרים אמר ליה רב ספרא משה קאמר להו פירוש דרך כבוד אמר ליה אתה הגדול בדורך כמשה בדורו מה אתה משיב על ר' אבא כי בודאי שפיר אמר להו ר' אבא ואין לך לקלסם על דאחיכו עליה. ואי נמי גדול כמשה. ולא נהיר שזה לא תירץ כלום על תשובתו ר' הושעיה וכמו שנפרש בסמוך. ורש"י ז"ל גריס משה שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין. וביקרא דמשה קא משתבע וכאומר לחברו חי ראשך כן הוא. ולא שמיע להו הא דאמור רבנן הבורר צרור מתוך גורנו של חברו משלם לו דמי חטין אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה. ורש"י ז"ל לא גריס הכא נמי כילא חסריה ופירש ז"ל מפני שחיסר מדתו נתחייב לו אף על גב דלא שווי מידי. וכל שכן מים ומלח דלא בטלי מטעמיהו דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל. ויפה פירש לשון הגמ'. ומה תשובה היא זו לרב הושעיה לסייע לר' אבא. ואי רב ספרא סבר דאין טעם ר' אבא לומר דמין במינו לא בטיל באיסורין ולא סבירא ליה לר' אבא טעמיה דר' הושעיא הוה ליה למימר כן. ומורי נר"ו פירש דמדברי רש"י נראה דאתא רב ספרא לומר דאף על גב דבאיסורא גרידא בטיל היכא דשייך תערובת ממון כמתניתין לא בטיל. ולא בא רב ספרא לתרץ קושייתו שהקשה רב הושעיה לר' אבא דהא דברי ר' אבא בטלין אלא תמה על ששכח ר' אבהו וחבריו שהקשו על המשנה. וכן פירש הריטב"א ז"ל אלא שהוסיף ואמר דרב ספרא הכי קאמר ליה לר' הושעיה אפילו תאמר כי ר' אבא לא דקדק יפה בדבריו שתפס מין במינו מכל מקום למאי דאיקשו אינהו למתניתין תשובה קצת יש בדברי ר' אבא דכיון שיש במשנתינו דין ממון ומצינו דין ממון חמור כל כך בבורר צרור מתוך גורנו דין הוא למימר במתניתין דלא ליבטול מים ומלח לגבי עיסה ותו לא תקשי להו מתניתין והוה להו למינקט מדברי ר' אבא הסלת ולהניח הפסולת. וכן מוכח לישנא דגמרא דאמר ולא שמיע להו ולא אמר לא שמיע לך. ועוד יש לומר דרב ספרא לפירושי טעמיה דר' אבא אתא ולהקשות לר' הושעיא ולומר דר' אבא לא אתי למתניתין אלא מטעם ממון דלית ליה בטול וכיון דאשכחן חומר בממון בבורר צרור שאינו ממון כלל ואפילו הכי חייב כל שכן ממון גמור שאינו יוצא מתורת ממון לעולם. ולפירוש זה גרסינן הכא נמי כילא חסריה ולומר שהעיסה גדולה בשבילם ואלים ליה לקושייה דכל שכן הכא דהוא ממון גמור ואינו דין שיתבטל מפני מיעוטו.

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. מדברי רש"י ז"ל נראה דהכי קאמר ליה אביי לרב ספרא דמלבד קושית רב הושעיה אין בדברי ר' אבא ממש לתרץ משנתינו דכיון דמתניתין ממון שאין לו תובעין הוא לא דמיא לההיא שנתערב לו קב חטין כו' לא לבורר צרור הוי ממון שיש לו תובעין. אלא הנכון לומר דאיסור קל הוא ועל דין איסור אתיא בה ודין הוא שיתבטל חד בתרי כדין תורה שהרי כאילו אין לו בעלים היום דמי.

ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו' אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתניתין הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל. דאם כן הא דאמר רב חסדא וכו'. וכתב רש"י ז"ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא עד כאן. ופירש מורי נר"ו פירוש לפירושו דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין דלא בטלין. והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין ותו בעין דבטלים. אבל הריטב"א ז"ל פירש לשון רש"י ז"ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא בבעלים תלי בההיא דר' יהודה גם כן נימא דאי הוי ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש"י ז"ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו'. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתניתן בטלה והתנן ר' יוחנן וכו' דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא. והילכך שפיר תנן במתניתין דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי ולהעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש"י ז"ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית ליה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה. וכתב מורי נר"ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים. אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם לא בטילי רק משום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מיקריא ממון. אבל מים ומלח דחזו לא בטילי ואף על פי שאינן ממון. אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר' יוחנן בן נורי. והדר גריס רש"י ז"ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתניתין לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי דלבטיל. ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל עד כאן לשונו. וזה מוכיח כפירוש מורי נר"ו דר' אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא אם כן במתניתין ליבטול מים ומלח. ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו'. ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסור הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון. דאילו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אף על גב דהשתא אינם תובעים דלא תבטול. וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי. וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטול במתניתין חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידין בדינה. אבל מתניתין דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופירוש רש"י עיקר. הא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה לא שלא יהא טמא אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהויא מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מין במינו לא בטיל כדאיתא התם. אבל לרבנן בטלה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. ויש מפרשים דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתינן בה דינו כלח בלח. והא דמייתינן הא דנבלה ולא מייתינן מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאף על גב דאית להו בעלים בטלים. משום דהא דר' יהודה דומה למתניתין דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכוין אסורות דומיא דמים ומלח. ויש אומרים דר' יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפילו הכי טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שלא יחוש ר' יהודה לזה והוא נכון.

וטעמא מאי פירוש לא ניחא להו בטעמא דר' אבא ובדרב ספרא.

שמא תעשה עיסה בשותפות פירוש אתו למימר בעיסת שותפין שהקמח של אחת מהן מועט ושל חברתה מרובה. אבל רש"י לא פירש כן. וכתב הריטב"א ז"ל דאם השאילה מעט קמח דינא כמים ומלח דהא מייתינן עלה דין דקב חטין בעשרה קבין. ואם נתנה מים ומלח על מנת שתטול בעיסה לדבר הכל חשיבי כשותפות.

א"ל רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עד סוף הסוגיא ולכאורה זו הסוגיא תמוה' מאד והם כדברי ספר החתום וכי רבי אבא ממשיל משלים היה או חד חדות שהרי אין המשל דומה לנמשל כלל דבעיקר מילתא דקאמר יאכל הלה וחדי היינו כפירש"י דאטו יאכלנה מי שלא עמל בו וא"כ מה זה ענין לנדון דידן שהוא מילתא דאיסורא וצד ממון שבו אין לו תובעים ואין כאן לא ריוח השואל ולא פסידא דמשאיל וכן בהא דמדמה ליה לבורר צרורות ולנבילה בטילה בשחוטה שנראה שאינן אלא עניני דמיונות בעלמא מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל בהאי דנבילה בשחוטה ע"ש:

לכן נתתי אל לבי להבין דברי חכמים וחידותם ומצאתי וראיתי שהלכות גדולות שנו כאן וגברא רבה כרבי אבא אמר מילתיה לא אוחיכו עליה כי אם חכמים גדולים וחקרי לב כרבי אושעיא וחביריו שירדו לעומק הדברים לפי דעתן:

ועתה אבאר להיות שכבר נודע דעיקר דין ביטול האיסורים ובהא דאזלינן בתר רובא בכל דבר מתפרש בתורה מקרא דאחרי רבים להטות אלא הא דבעינן ששים בכל איסורין היכא דיהיב טעמא נחלקו הפוסקים ע"פ סוגית הש"ס אי הוי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ולפ"ז נלע"ד דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן דפליגי במין במינו אי בטיל או לא ויליף לה ר"י מקרא דדם הפר ודם השעיר אלמא דלא בטיל ורבנן דפליגי עליה סברי דשאר איסורין דחולין מקדשים לא ילפינן ואם כן צריך ליתן טעם מאי טעמא דר"י דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן. לכך נראה לי דר"י סובר דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דבלא"ה משמע ליה דסברא גדולה יש לומר דמין במינו לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דדומיא דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמועטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כא' וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בעניני איסורין במין בשאינו מינו שטעמו וממשו של איסור המועט נתבטל לגמרי וכמאן דליתא דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב משא"כ במין במינו שהטעם וממשות שוין ואין הרגש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט משו"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והוי ליה כקבוע בפני עצמו ואכתי איתא למיעוטא בעיניה וכדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו משו"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במין במינו שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב משא"כ מין בשאינו מינו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנה על ידו מכמות שהיה וטעמו וממשו של המיעוט ניכר ונרגש ומשו"ה אזלינן בתר טעמא וממשו:

ולפ"ז נתיישב היטב מימרא דרבי אבא שנתכוין לזה הענין בעצמו אפי' אליבא דרבנן והביא ראייה דלא שייך לומר דמים ומלח לבטלי בעיסה כיון דמילתא דפשיטא היא מי שנתערב לו קב חטין דאינו אוכל וחדי וצריך לשלם לו דמי חטין מעליא כיון שהחטין שלו נרגשין וחלק חבירו נתרבה והשביחה על ידי המיעוט ולא שייך לומר דלבטלי אם כן בודאי כמו כן הדין אם נתערב מים ומלח של חבירו ועשה מהם עיסה שצריך לשלם כל דמי מים ומלח אליבא דכ"ע כיון דלא שייך לומר מים ומלח כמאן דליתא דמי שהרי טעם המים ומלח נרגשין הרבה בעיסה ועיקר השבח של הרוב נעשה על ידי המיעוט ומשום הכי מהאי טעמא גופא אפילו צד חלק התחומין של מים ומלח לא שייך לומר דכמאן דליתנייהו דמי ועדיין שביתת תחום הראשון עליהם והיינו כדמסקינן לקמן אליבא דרבי אבא דעיקר טעמא כיון דחפצי הפקר בכהאי גוונא אליבא דכו"ע קונין שביתה וכמ"ש התוספות אלא דכל הנך רבנן דאוחיכו עליה סברי דמדקאמר רבי אבא מחטין בחטין שהוא מין במינו הוי משמע להו דכר"י ס"ל דבמין ומינו לא שייך לומר דלבטיל ברובא וכמאן דליתא דמי כיון שהמיעוט ניכר והשביח בהרוב ומשום הכי מדמה להו מים ומלח דמתניתין דאף ע"ג דמין בשאינו מינו הוא אפילו הכי חשיב כמין במינו כיון שהן ניכרין ונרגשין בעיסה לשבח ומשמע להו דרבי אבא בעי לאוקמי ת"ק דמתניתין נמי כר"י בהך מילתא דמין במינו לא בטיל משום הכי אוחיכו עליה כיון דלרבנן בטיל וכמ"ש התוס' דמכאן נראה דהלכה כרבנן:

נמצא דלפ"ז היינו דא"ל רב ספרא לרב אושעיא משה שפיר קאמרת והיינו דבעי למימר דטעמא דרבי אבא לאו כדסברי אינהו דאליבא דר"י אמר למילתיה אלא דאדרבה אליבא דרבנן טפי איתא למילתיה דכיון דבבורר צרורות מגורנו של חבירו נמי קאמר רבי חייא משלם לו דמי חטין משום דכילא חסריה אלמא דאע"ג דהשתא צרורות בעלמא נינהו ולא שוה מידי אפילו הכי חייב לשלם דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאצל הבעלים הוה ממון גמור אם כן כל שכן במים ומלח דמעיקרא מאתמול בין השמשות הוי חשיבא באפי נפשייהו וקנו שביתה לעצמן ועכשיו לאחר שנתערבו נמי חשיבא טובא כל שכן שאין להמים ומלח להבטל אצל העיסה אלא דהא דלא מייתי רבי אבא מעיקרא מהאי דהבורר צרורות משום דהך דרבי חייא קטוספאה לאו מילתא דפסיקא כל כך משום הכי ניחא ליה לאתויי ממי שנתערבו חטין בחטין דמילתא דפשיטא טובא היא כדפרישית:

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין יש לו תובעים כגון צרורות לאין לו תובעים כמים ומלח דהכא והיינו למאי דלא אסיק אביי אדעתיה הך סברא דהפקר כהאי גוונא קונה שביתה לכולי עלמא כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה רב ספרא שפיר לטעמך וכו' וכוונתו דלטעמך משמע דאי הוי מים ומלח ממון שיש לו תובעים והיינו אם לקח המים ומלח שלא מדעת חבירו ונתן לתוך העיסה היית מודה לרבי אבא דלא בטלו לענין איסורא כיון שיש בהם צד בעלים אם כן בהאי דנבילה בשחוטה נמי נימא הכי דכשיש לה בעלים לא לבטלי ומה שהקשה מהרש"א מאי קשיא ליה מנבילה ושחוטה טפי מבשאר איסורין דפליגי ר"י ורבנן נראה לי דלא קשה מידי דהא ממין בשאינו מינו אליבא דרבנן לא מצי להקשות דלא לבטלו אפילו בששים דהא ודאי ליתא והיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמין בשאינו מינו יותר מס' הוי כאילו הוכר האיסור ולענין איסורא כמאן דליתא דמי וממין במינו אליבא דרבנן נמי לא מצי לאקשויי דנהי דלרבנן במין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אפילו הכי הא ודאי מודו דמדרבנן בעינן ששים דגזרינן מינו אטו שאינו מינו משום הכי מקשה ליה מדר' חייא אליבא דרבי יהודה דאמר נבילה בטלה בשחוטה אע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל והאי נמי מין במינו הוא מצד הטעם וממשות שבה אפילו הכי קאמר דבטיל לפי שאי אפשר לשחוטה וכו' והוי ליה כמין בשאינו מינו אם כן היכא דיש לה בעלים נימא דלא לבטיל ועל זה קאמר שפיר וכי תימא הכי נמי כוונתו דאין הכי נמי דכל שיש לו בעלים אפילו צד האיסור אינו בטל ולפי זה מודית לדרבי אבא דלענין תחומין דמים ומלח נמי אם היה להם תובעים בדין הוא דלא לבטיל אם כן אפילו בדאין לו תובעים נמי שפיר קאמר רבי אבא דהיינו טעמא דאינו בטל כיון דאפילו בחפצי הפקר כהאי גוונא קונים שביתה לעצמן לרבי יוחנן בן נורי ורבנן דפליגי עליה נמי מודו בכהאי גוונא כיון דמעיקרא הוי ליה תובעים כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה אביי שפיר לרבי ספרא דהא דאמר ליה מעיקרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים היינו לדבריו אליבא דרבי אבא אבל אביי גופא בלאו הכי לא סבירא ליה הא דרבי אבא משום דאיסור לעולם לא בטיל דאף על גב דאותו דבר שנתערב לא שייך ביה למימר דכמאן דליתא דמי אפילו הכי צד האיסור שבו ודאי כמאן דליתא דמי היכא דליכא נותן טעם כדפרישית כן נראה לי נכון בפי' סוגיא זו בעזה"י ואפשר דרש"י ותוספות גם כן נתכונו לזה אלא שקיצרו במובן ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה מאי שנא חטין בשעורין וכו' דודאי יאכל הלה וחדי דכיון דשאינו מינו הוא וכו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י במ"ש דודאי יאכל הלה וחדי שאין צריך לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דודאי צריך לשלם לו מה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון שהמיעוט בטל הוי ליה חטין כשעורין כן נראה לי: