מסכת ביצה דף ל״ד עמוד א׳

שצריך לבודקן אם יוכלו לקבל לבונה הלכך ביו"ט לא דלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך:

ואמרי לה שצריך לחסמן להקשותם בהסק ראשון הם מתחזקין ומתקשים הלכך אע"ג דלצורך יו"ט נמי הוא דהא צולין עליהם מיהו כיון דבהסק זה נעשה כלי אסור:

תנן התם באלו טרפות:

דרסה וטרפה בכותל אדם שדרס על העוף או שזרקו וחבטו בכותל:

או שרצצתה בהמה ומפרכס' ואינה יכולה לעמוד:

ושהתה מעת לעת יום א' שלם ושחטה כשרה:

ה"ג א"ר אלעזר בר' ינאי משום ר"א בן אנטיגנוס צריכה בדיקה כי שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או אחד משאר מיני טרפות ושהייה דמעת לעת אצטריך דאי לא שהתה אע"פ שבדקה ולא מצא סימן טרפות טרפה שזו היא אחת משמנה עשרה טרפות ונקרא רסוקי אברים שאבריה מתפרקין כולן ואע"פ שאין רושם ניכר בה וזהו סימנה אם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו אבריה דקים להו לרבנן מסיני דרסוק אברים אינה חיה מעת לעת אבל שאר מיני טרפה חיה כל שנים עשר חדש:

מהו לשחטה ביו"ט מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא:

הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה ויש נזהרים שלא לבשל בתחלה בקדרה חדשה ולא היא דהכא בקדרה רקנית דאז שייך בה לבון רעפים ששופתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה לבון רעפים:

ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר ותימה דאמר לעיל אסור לחסמן אע"פ שהוא עושה נמי כדי לצלות עליהם וי"ל דשאני בין רעפים לתנור דתנור (שאני) כיון דהוא עושה ע"י משקין שאני דאינו ודאי חוסמן:

מולגין הראש והרגלים אבל כל גופו של גדי אסור הואיל ויכול בהפשט הקלה לעשות טפי:

ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת וא"ת והא אמרינן לעיל ואם בשביל לאפות מותר וי"ל דהכא שאני בפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת:

אין נופחין במפוח כו' פירש ר"י מדלא מפליג בין מפוח של אומנין ובין מפוח של בעל הבית כי היכי דמפליג בשל אומן בין מפוח לשפופרת משמע דכל המפוחין אסורים אפילו של בעל הבית נמי ויש ליזהר שלא לנפח בו כלל מיהו העולם נהגו בו היתר ע"י להפכו מלמעלה למטה ואומר מ"ו הר"ר פרץ נ"ע דיש לדחות מה שפיר' מדלא מפליג וכו' דשמא הא עדיפא ליה דכולי בשל אומן קא מיירי:

ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם כו' פרש"י דמשום דקאמר ר"א חדא לעיל גבי נוטל אדם קיסם קאמר הכא ועוד אחריתי לקולא והקשה רש"י הא אפסקו במילי טובא באין מוציאין האור והיינו במלתא אחריתי דלא. אמרו בה רבי אליעזר ורבנן וא"כ לא שייך ביה למימר ועוד דהכי מוכח בעירובין (דף כג. ושם) דכל היכא דאפסקוה בדבר דלא איירו בה לא שייך למימר ועוד ע"כ נראה לפירוש רש"י דהגרסא מהמשנה משובשת היא בספרים והא דאמר ר' אליעזר עומד אדם כו' יש להיות קודם ההיא דאין מוציאין וכו' וקשה דא"כ גם סדר הגמ' אינו כמשפט ור"ת אומר דהיכא דהוו תרוייהו לקולא שפיר קאמר ועוד אע"ג דאפסקו במילי אחריני והא דאמרינן בעירובין דלא שייך למימר ועוד היינו היכא דהוו חדא לחומרא וחדא לקולא והא דאפסקוה זהו לפי שרוצה לשנות מילי דאור גבי הדדי:

ובעינן למפשט מהא [בהא] דתנן דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה ותני עלה ר' אלעזר בן אנטיגנס אומר משום ר' אליעזר בן ינאי אפי' שהתה מעת לעת צריכה בדיקה וכיון שצריכה בדיקה לא שחטינן לה ביו"ט כשם שאין מלבנים הרעפים. ואוקימנא משום דצריך לבודקן. ודחה ר' זירא ואמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה.

ת"ר אחד המביא את האור ואחד שופת קדירה חדשה בלא מים.

ומשום ליבון נגעו בה ואחד נתן בה מים ואחד נתן בה בשר ואחד נתן בה תבלין ואחד מגיס בה כולן חייבין והוא שהיה אור מקודם לכן שכולן עשו מעשה הנותן עצים משום מדליק והנותן מים משום מחמם והנותן בשר משום מבשל כו'. ואם לא הביא האור אלא אחר כולן אינו חייב אלא הנותן האור בלבד:

ת"ר תנור וכירים חדשים נטלין בחצר כשאר הכלים אבל אין סכין אותן בשמן. ואין טשין אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן לחסמן כדי לתקנן ואם בשביל לאפות מותר.

ת"ר (אין) מולגין את הראש ואת הרגלים פירוש מרתיחין אותן בחמין להעביר השיער מעליהן ומהבהבין אותן באור אבל לא טופלין אותם בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות.

ומסיקין ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי פירוש אנטיכי כדתנן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה והני מילי בשבת אבל ביו"ט מותר. ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת:

ת"ר אין נופחין באור במפוח אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין השפוד ואין מחדדין אותו ואין פוצעין קנה לצלות בו מליח אבל פוצעין אגוזים במטלית ואין חושש משום קריעה: אלו כולן פשוטות הן והלכות הן:

(א"נ) [אמר ליה] אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ואיכא מאן דפסק כרבי זירא דאסור ומפרש לההיא מפני שצריך (לחמן) לבדקן, ויש מי שפוסק להתיר כרבי ירמיה דמפרש לה מפני שצריך לחסמן, וכן נראה לי חדא דספק בשל דבריהם היא ולקולא, ועוד נקיט בסמוך ברעפים טעמא דצריך לחסמן דאמרינן שופת את הקדרה מאי קא עביד אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה, והיינו משום חסימה דאיכא חטאת בשבת משום מכה בפטיש, דאי משום בדיקה ליכא חטאת בשבת דבין נמצאת שלימה בין נשברה לאו מידי דאית ביה חטאת קא עביד, כך נראה לי. ומכל מקום לדידן דקיימא לן במוקצה כרבי יהודה נראה שאין בודקין אותו אלא במקום שאינו צריך לטלטלו משם אם ימצא טריפה, דאפילו לראות את הטריפה בעלמא אסרו בירושלמי בפרק אין צדין (ה"ה) לראות אלא במקום שאין צריך לטלטלו, דגרסינן התם בעון קומי [לוי] מהו להראות את הטריפה בבית אפל אמר לו אפיק לבר רבי אמי [בעי] שמעינן אין רואין את הנגעים בבית אפל שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל אמר רב יוסי בר בון ולא מטעם הזה אלא שמא ימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה, וכן אמרו בשבת בשלהי פרק מי שהחשיך (שבת קנו, ב) דלוי סבר במוקצה [כר"י] ולא חזי ביומא טבא אלא אקיקלתא. ותמה אני שלא ראיתי לאחד מן המחברים שהביאה בחיבורם.

ואחד מגיס הקדרה כולן חייבין משום דאף המגיס מקרב את בישולו, בשבת פרק כירה כתבתי יותר.

תנור וכירים אין סכין אותן [ב]שמן ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם תאמר תיפוק לי דאסור לחסמן על האש ולאפות ולבשל בהן מפני שמתחסמין, יש לומר דאין אלו צריכים חיסום דאפייה אלא אפילו בצונן מתחסמין ואסור. ומיהו מההיא דשופת את הקדרה שמעינן שאסור לבשל ביו"ט בקדרה חדשה שלא הוחזרה לכבשונות, וגרסינן בירושלמי במועד קטן (פ"א ה"ט) רבי יודן ברבי ישמעאל אורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביו"ט. והא דאמרינן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר לא להפיגן בצונן קודם שיוסקו קאמר שהרי מתחסמין ואין מתירין משום צורך אפייה שזו היא ששנינו אין מלבנין את הרעפים, אלא שאם הוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת בתנור מותר וכן פירש רש"י ז"ל. ומיהו קשיא לי דאם כן מאי למימר פשיטא, ועוד דמסתמא מאי דאסר התיר משום לאפות, אבל במקצת התוספות ראיתי שכתבו דליבון רעפים הוי תיקון גמור אבל בתנור ליכא תיקון גמור אלא תיקון מועט ולצורך אפייה התירו.

מתני' ועוד אמר ר' אליעזר. כתב רש"י ז"ל [וקשיא לי] דהא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין את האור והנך דבהדיה והני מילתא אחריתי לאו מלתיה, ואמאי לא אותביניה בעירובין (כג, א) גבי ועוד דר' יהודה בן בבא דאותביה מרבי אליעזר דסוכה ושנינן התם לא אפסקוה אלא במלתיה ואלו אותביניה מהא לא הוה מצי לשנויי הכי, ועמד זה לרבינו ז"ל בקושיא. והרז"ה ז"ל תירץ דהכא לא אחשביה הפסקה דכיון דאמר רבי אליעזר מגבב ומדליק כל הני אחריני בהוצאות אור ובלבון רעפים הכל בענין אחד, (וכל) [וכיון] שהתחיל בהדלקה סדרו אחריו ענייני הדלקה.

בהמה שנולד בה ספק עד שמתוך אותו הספק תהא אותה בהמה צריכה בדיקה לאחר שחיטה כגון נפלה מן הגג ולא עמדה ושחטוה אחר שהיית מעת לעת שצריכה בדיקה כנגד כל החלל עד הקדקוד עד הירך אם ימצא בה טרפות אם לאו כמו שיתבאר בשלישי של חולין וכן ספק דרוסה וכיוצא באלו הואיל ובשעת שחיטה שוחט על הספק מפני הריעות שנולד בה ושראוי להעלות איסורה על לב אין שוחטין אותה ביום טוב אע"פ שהתירו בבהמה מסוכנת טעם הדבר מפני שרובן לחיים ולא יצאה מחזקתה לחוש לה שמא לא תפרכס ומגדולי המחברים התירו וכבר רמזתי לך בפירוש המשנה הדבר שמחלוקת זו תלויה בו ושחיטה זו אף בחול יש מי שאומר שאין מברכין עליה עד שתבדק וכן נראה מלשון תלמוד המערב באחרון של ברכות שאמרו שם שחיטה מאימתי מברכין עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחיטה ר' יוסה אומר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטה מעתה משיבקר בסימנין כלומר בניחותא שלא יברך עד שיבדוק בסימנין ואמר אח"כ שחזקת בני מעיים כושר כלומר אין צריך להמתין עד שתבדק הריאה שחזקתה כושר ואע"פ שבשחיטה אין אנו פוסקין כר' יוסה מפני שאף בה אנו אומרין חזקתה כושר שאין הקלקול בשחיטה דבר מצוי הא כל שאינו בחזקת כושר יראה שאין לברך עד שיתברר המעשה וחכמי הדורות שלפנינו דוחין את הירושלמי ומתירין לברך קודם שחיטה כשאר שחיטות ולא נראו לי דבריהם:

היה שבת ונסכמו רבים לעבור ולבשל והביא האחד את האור ואחד את העצים ואחד שפת את הקדרה והיא חדשה ואחד הביא את המים ואחד נער את הקדרה בכף אם בא האור תחלה כלן חייבין המביא את האור והעצים חייבין משום מבעיר והמביא את המים והמגיס חייבין משום מבשל והשופת את הקדרה חייב משום שהוא מחסמה ועושה אותה כלי אבל בקדרה ישנה פטור זה המביאה שאינו עושה כלום ואם מפני מגע האור איסור יש בו חיוב אין בו ואם עשו כלם את שלהם קודם שיבא האור ובא האור לבסוף האחרון חייב וכולן פטורין ואם בא האור באמצע כל שמן האור ולהלן חייבין שמן האור ולמפרע פטורין:

תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר שהרי אע"פ שאין ראויין לישב עליהן עדין ראויין הם להניח איזה דבר בתוכם ואין צריך לומר בישנים שהרי ראויים הם אף לישב עליהם אבל אין סכין אותן שמן כדי להחליקן ולצחצחן ואין חופפין אותן במטלית כדי לנגבם קודם שיצרפום בכבשן הגדול שמצרפין אותם בתוכו ואין מפיגין אותן בצונן אחר צרופם כדי לחסמן והוא שעל ידי צונן הבא להם אחר היסק בעוד שהוא בחומו ומתכבה על ידי אותו הצונן הוא מתחזק יותר שהחום מתכנס בתוכו על ידי הפכו הבא לו מבחוץ ואין הסק לבד מחסמן כראוי אלא על ידי המים הבאים אח"כ ומניעת כל אלו מפני שיש בעשייתן תקון כלי ואם צירפו קרוב לחשיכה ועדין חם ביותר ורוצה לאפות בו ביום טוב אחר שחשיכה ומתירא שמא ישרף הפת לרוב חומו ומפיגו בצונן להפיג את חומו מותר הואיל ואין כונתו לחסם ובראשון של מועד קטן אמרו בתלמוד המערב ר' יודן הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדרה כתחלה ביום טוב:

מולגין ביום טוב את הראש ואת הרגלים ברותחין ופירשו בהלכות גדולות שאין עושין כן בכל הגדי אלא בראש ורגלים שאין הפשט עורן נוח כל כך ואפילו היה מכוין לאכול את העור כמו שנוהגין בכמה מקומות וכן כתבו חכמי התוספות ומצד טורח יתר וחכמי פורווינצא התירו בחבוריהם אף בכלו ולא אמרו ראש ורגלים אלא מנהג ומה שיש לחוש במליגה משום דם ביארנו במסכת חולין והזהרנו שם שלא לעשות כך בכלי ראשון ולא על ידי ערוי עליהם אלא בכלי שני וכן מהבהבין אותה באור אם לא רצו למלוג והבהוב הוא באש קל כדי שלא יתבשל הדם שבתוכו עמו ועכשו נהגו הנשים למלוח הרגלים קודם הבהוב כדי שיפלטו את הדם קודם ההבהוב אבל אין טופלין אותו בסיד ובחרסית להשיר את השער שזהו דרך עבוד ולא באדמה והוא מין אדמה שהוא לענין זה כסיד וחרצית ואין גוזזין שער שלהם במספרים שנראה כמי שהשער צריך לו וגוזזו וירק התלוש שקצת העלים שבו כמושים וצריך לגזוז את הכמוש שבהן אין גוזזין באותו תספורת העשוי לגזוז את הירק כשהוא מחובר שהרי זה נראה כמי שלקטו היום ומתקנין את הקונדיס ואת העכבית שלא בתספורת והן מיני ירקות שיש טורח בתקונן ואעפ"כ הואיל וטרח כדרכו הוא מותר ומגדולי המחברים מתירין בהם אף בתספורת ולא יראה כן ופרימת הכרוב והסילקא והכרתי ושאר התבשילין לענין שבת אמרו עליהן חייב משום טוחן וביום טוב מיהא לצורך אוכל מותר ואף בשבת דוקא להצניע לאחר שעה אפילו ליומו אבל לאכול מיד מותר וזהו שתפשו שם בפרק כלל גדול ע"ד ב' האי מאן דפרים סילקא שהסילקא אינה ראויה היום שאינה ראויה לאכלה חיה ואין לומר שלא יהא חייב אלא פורם לצורך מחר כעין סילקא שהרי אמרו שם בבורר להניח על השלחן מותר ולהניח אף לבו ביום חייב חטאת ובתלמוד המערב אמרו אהן דשחיק תומא כד מפריך ברישיה חייב משום דש כד מבחר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וודאי לא נאמרה אלא להצניע שאין אסור לאכול שום בשבת ולברור את קליפתו והרי אם שחקו מאתמול אמרו שנותן בשבת פול וגריסין כמו שהתבאר פרק תולין והילכך ביום טוב שוחק ונותן משקין ופורס את האוכלין לבשל ולאכול וכן כתבוה גדולי הדור:

זו שכתבנו במנהג הנשים שלנו שהן (מולגות) [מולחות] את הרגלים קודם הבהוב להשרת השער בראש אי אפשר כן אלא בבית השחיטה ומתוך כך צריך להחמיר בו וכן אמרו במסכת חולין ברישא בכיבשא ליתן את בית השחיטה למטה או ליתן קיסם בנחיריו כדי שיפתחו ויצא הדם דרך שם וכן במליגת התרנגולים צריך לעשות בכלי שני ולמלוח תחלה בית השחיטה:

מסיקין ואופין בפורני והם תנורים גדולים שלנו ופיהם בצדם וטורח היסקן יתר ואעפ"כ מותר וכן מחמין חמין באנטיכי והיא יורה גדולה של נחשת ויש טורח גדול בכך ואעפ"כ הואיל ודרכו בכך מותר ואין חוששין לצירוף ואין אופין בפורני חדשה שעדין לא הוסק בו שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך ואפילו למי שמתיר מלאכת יום טוב על הספק בדבר שחששתו קרובה ומצויה כל כך לא התירו ויש מפרשין שמא תפחת ויפול על הפת ונמצא מפסידו:

בתוספתא התבאר שאין חפין את הכלים בנתר ביום טוב ואין מגררין אותן אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן ואפילו בשברו ואין חפין כלי כסף בגרתקון והוא מין עפר שהצורפים מלבנין בו את הכסף אחר שיוצא מן הכור שהשחירו שזה מעשה אומן ומגדולי המחברים התירו לחוף את הכלים בנתר אפילו בשבת:

במסכת תמורה התבאר שהמפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב והרגל זה הוא להפשיט את הבהמה דרך הרגל ומוציא כל הבשר מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם לעשות ממנו נאד והפשט זה יש בו טורח גדול ואינו דרך הפשט שאין רוב בני אדם רגילין בהרגל זה ומפני זה אסור ולא עוד אלא שמתכוין לעשות כלי:

בפרש"י בד"ה עומד אדם על המוקצה כו' כגון אחזי ולא אחזי כו' עכ"ל ותלמודא התם דבעי לאוכוחי דאין מוקצה לחצי שבת מברייתא דהיה אוכל בענבים והותיר כו' ולא ידע הך סברא דמסיק התם כגון אחזי ולא אחזי ה"ה דאהך מתני' דהכא דקתני עומד אדם על המוקצה כו' ה"מ לדקדק הכי ה"ד אי דחזי ל"ל הזמנה אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי כו' כדדייק התם אברייתא אלא דהברייתא מפורש ליה טפי דאיירי בכה"ג וק"ל:

ד"ה ואין מפיגין אותם בצונן וכו' ותימה דאמר לעיל אסור לחסמן וכו' הלשון אינו מדוקדק ור"ל הא דקתני לעיל במתני' ואין מלבנים את הרעפים ומפרשינן לה משמיה דר' יוחנן מפני שצריך לבודקן ואמרי ליה מפני שצריך לחסמן:

הכא בקדרה חדשה עסיקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה וכתבו בתוס' דמכאן נראה שאסור לבשל תחלה בכלים חדשים ביום טוב משום דחסומי מחסם לה. והילכך יש ליזהר בפסח שרגילין העולם לקנות כלים חדשים לבשל בהם דבר מערב הפסח עד כאן. והכי איתא בירושלמי דמועד קטן ר' יודן בר' ישמעאל הוה מרוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביום טוב עד כאן. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה לי דכל זמן שיש בה תבשיל לית בה האי טעמא. שהוא ז"ל כתב בקדרה חדשה עסקינן שנותן אותה על האור ריקנית לחסמה עד כאן. ועוד שמעינן מדבריו דלחששא דפקעה אפילו נותן אותה ריקנית לא חיישינן ומעשים בכל יום דלא שכיחי דפקעי. וכן התיר הרא"ה ז"ל לבשל בקדרה חדשה ביום טוב.

תנו רבנן מולגין את הראש ואת הרגלים פירוש לאחר מליחה דאילו קודם מליחה אפילו בחול אסור. וכתב רבינו (שמעון) שמשון ז"ל דדוקא ראש ורגלים אבל כולה בהמה אסור לפי שיכול להפשיטה. ולא נהיר שהרי ראש ורגלים נמי אפשר בהפשט. אלא אורחא דמלתא נקט וכן כתב בעל העיטור בעשרת הדברות שלו.

והא דאמרינן אין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין את הירק כו' פירושו משום עובדין דחול. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן.

תנו רבנן אין נופחין במפוח אבל נופחין בשפופרת כו' והילכך יש ליזהר שלא לנפוח אש במפוחים קטנים של צורפי כסף ביום טוב. אבל בשפופרת מותר אבל מכיון שאין אנו בקיאין מהו שפופרת צריך לשנות מעט ולהפוך המפוח.

הא דאמרינן לעיל ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת איכא למידק אמאי לא מוכח מהא לעיל דמחזקין ריעותא. וי"ל דאפשר דהוי משיב דמיירי הכא בשרגילה ליפחת.

מתני' ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה וא"ת מאי ועוד דהא אפסקוה רבנן במידי דלאו מילתיה והכין בעינן בעירובין. פירש רש"י ז"ל דודאי גרסת המשנה שלא כסדר. אבל בתוס' תירצו דלעולם לא בעינן מאי ועוד אלא כשאומר חומרא והדר אמר חומרא אחריתי. אבל בקולא בתר קולא כי הכא אף על גב דאפסקוה רבנן במילתיה שפיר קאמר ועוד דכח דהיתרא עדיף.

עומד אדם על המוקצה פירוש כגון גרוגרות וצמוקים לר' שמעון דאחזו ולא איחדו. דאי חזו למה להו הזמנה. אי לא חזו לא מהני בהו הזמנה. וכן פירש רש"י ז"ל. והוא הדין בתמרי דעיסקא וכיוצא בהם לר' יהודה אי נמי במוקצה מחמת חסרון כיס לכולי עלמא. ואקשי עלה בירושלמי מחלפה שטתיה דר' אליעזר דתני בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ור' אליעזר לאו שמותי הוא. ופריקו חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. כלומר דהתם בעי הכנה גמורה דלמא משכח להו כחושין וחייס לחורבן שובכו אבל הכא בדבור בעלמא סגי. וחכמים דפליגי אדרבי אליעזר אליבא דבית הלל הוא דקאמרי הכין. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מיחלפא שיטתהון דרבנן תמן תניא בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ומשני חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. ונראה שיש שבוש בגרסה משום דמשמע דהכנה גדולה הוי עומד ואומר זה וזה אני נוטל טפי מרושם וזה אינו. אלא הכי גרסינן התם לית לן חומר בבעלי חיים כלומר דהתם שאני דכל אחד ואחד גוף חלוק לעצמו. אבל הכא שהפירות הם גוף אחד ובא להכין מקצתו צריך שירשים. ומהכא שמעינן דר' אליעזר וחכמים בהכנה אי זו חשובה פליגי ולא בדין ברירה כמו שפירש רש"י ז"ל. דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דהא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ומוקצה דרבנן הוא כדפירש רש"י ז"ל. וכן עיקר. ועוד שלא הוזכר הך פלוגתא בשום מקום דמייתי דין ברירה בתלמודא (הך פלוגתא). ועוד למה ירשום לרבנן לאפוקי מדין ברירה באומר מכאן ועד כאן אני נוטל סגי וכדאמרינן בפרק קמא.

בגמ' תנן התם דרסה או שטרפה בכותל וכו' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה בי"ט מי מחזקי' ריעותא וכו' ופירש"י דבשלמא בשאר בהמות סמכינן ארובא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי מאי קמיבעיא להו דמאי שנא מבהמה מסוכנת דתנינן לעיל בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ה) דמותר לשחטה בי"ט אם יש שהות לאכול ממנה כזית אע"פ דאתיליד ריעותא טובא דהא קי"ל בחולין דף ל"ז דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס בשעת שחיטה וכל כמה דלא קים לן שפרכסה בודאי הוי ספק נבילה ואפ"ה מותר לשחטה בי"ט אע"ג דאתרע לה רובא מיהו אפשר דשאני התם דהא דמותר לשחטה היינו משום הפסד ממון דמתיירא שמא תמות אם ישהנה לשחטה עד לאחר י"ט משא"כ הכא לענין ספק טרפות לא שייך לומר כן דלאחר שכבר שהתה מעת לעת ולא מצרכינן לה בדיקה אלא משום דחיישינן לפסיקת חוט השדרה או נשתברו רוב צלעותיה כמו שפירש"י וכיון דלא הוי אלא ספק טרפה הא קי"ל דטרפה חיה י"ב חדש א"כ ליכא פסידא אם ימתין לשחטה עד לאחר י"ט ולבודקה מספק טרפות הללו כן נראה לי. מיהו נראה דלא שייך הך איבעיא אלא בכה"ג שטרפה או דרסה בכותל דוקא דכיון שכבר שהתה מעת לעת ורוב בהמות שנתרסקו אבריהם קים להו לרבנן דאינה חיה מעת לעת א"כ איקלשא הך ריעותא טובא מש"ה מיבעיא להו אי אפ"ה מחזקינן ריעותא או לא משא"כ בשאר ספק טרפות שצריכה בדיקה אחר שחיטה אפשר דפשיטא דאסור לשחטה בי"ט כיון דאיתרע טובא הך רובא דרוב בהמות כשירות הן מתוך מה שכתבתי יש ליישב מ"ש בש"ע בהלכות י"ט סי' תצ"ח דעגל שנולד בי"ט אע"פ דקים לן שכלו לו חדשיו אסור לשחטו בי"ט עד שתפריס על גבי קרקע והקשו כל האחרונים שהיא נגד סוגיא דשמעתין דהכא עיין בד"מ ומהרש"ל ובט"ז שנדחקו ליישב ולמאי דפרישית שפיר מצינן לחלק בין האי דהכא דתו לא אלים הך ריעותא כיון שכבר שהתה מעת לעת משא"כ בעגל שנולד בי"ט דלא שייך לומר כן מש"ה סברו הנך פוסקים דאסור לשחטו בי"ט אא"כ הפריס ע"ג קרקע ועיין מ"ש שם בשם הב"ח כן נראה לי ודו"ק:

משנה ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה והקשו רש"י והתוספות דבערובין דף כ"ג משמע דלא שייך למיתני ועוד היכא דאפסקה במילתא אחריתי והכא אפסקה במילתא טובא כבר כתבתי במשנה הקודמת דלפי' הרמב"ם הך דאין מוציאין את האור לא הוי הפסקה במילתא אחריתא כיון דלר"א מותר להוציא את האור דלא גרע ממכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ומה"ט גופא נראה דמתיר ר"א ללבן את הרעפים אלא דלפירש"י והתוס' שכתבו לעיל דהאי אין מוציאין את האור לא הוי טעמא משום דאפשר לעשותן מעי"ט אלא כפשטא דלישנא דגמרא דאסור משום דמוליד אור והיינו משום איסור נולד אפ"ה נראה דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי דכולה חדא מילתא היא והכי קאמר דאע"ג דמיקל ר"א לענין מוקצה דעצים אפ"ה מודה דאין מוציאין את האור משום דהוי נולד גמור כן נראה לי:

רש"י ד"ה ואין חוששין כו' דאין זה קורע ע"מ לתפור קשה לי הא מ"מ אסור מדרבנן ואמאי לא כתב רש"י כפשוטו דהא קיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה לא הוי דהא הוי רק חשש שמא תקרע:

גמרא ת"ר אין מפצעין כו' ואין חוששין שמא תקרע משום דקיי"ל כרשב"ג דדשא"מ שרי ופסיק רישא ליכא דמדאמרינן א"ח שמא תקרע אלמא דאינו ודאי שתקרע, ורש"י ז"ל פירש אפילו נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור, ואיני מבין דהא מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא: