מסכת ביצה דף כ״א עמוד ב׳

הני סופלי גרעיני תמרין:

היכי שדינן להו כיון דלאדם לא חזו ומאכל לבהמה לא משתרי אסירי בטלטול:

עושה אדם כל צרכו בפת ומטלטל ע"י הפת ולא חיישינן לבזיון דאוכלין:

ופליגא דרבי יהושע בן לוי הא דרב הונא דלעיל דאמר אי כי יהבינן רפתא לינוקא כו':

שיורי כוסות של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס:

דידן נמי הא לא חזו דמאיסי:

כנונא כלי שמשימים בו הגחלים:

אגב קטמיה שהיינו צריכין לאפרו והוכן מע"ש לכסות רוק או צואה:

לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי אומר הר"ר שמואל מאייבר"א בשם אחיו הר"ר משה דהלכה כר' יוסי הגלילי ואף ע"ג דקיימא לן דהלכה כרבי עקיבא מחברו דהא אשכחנא סתמא דמשנה כותיה במס' חלה (פ"א מ"ח) בההיא דמייתי לעיל עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב ודוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא לאו הכי לא והכי איתא (בספרי) בהדיא אבל אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה בי"ט:

הני סופלי לחיותא היכי שדינן ואם תאמר מאי מספקא ליה דאמאי היה לו לאסור אי משום טרחא מהא לא משני מידי דמה בכך משום דחזיא להסקה והאיכא טרחא יתירא ואי בעי לאסרו משום מוקצה דאית להו דמאכל לבהמה מוקצה הוא לא היא דאם כן תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה ועוד תנן מטלטלין שער של אפונים הואיל שהוא ראוי למאכל בהמה ועוד דאמר בשר תפוח מטלטלים אותו מפני שהוא ראוי למאכל כלבים ויש לומר דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא על ידי תקון גדול לחתכן ומדרבנן הויא מלאכה ומ"מ ראויין כמו שהם על ידי הדחק והואיל ואינן ראויין להיות עיקר מאכל בהמה אלא על ידי תקון גדול היכי שדינן להו למאן דדריש לכם ולא לכלבים משום דהויא מלאכה ומשני דמותרין לטלטל ליתנם לחיות מפני דחזו להסקה:

עושה אדם כל צרכו בפת ותימה דאמר בשבת (דף קמב:) דלא אמרו היתר ככר או תינוק אלא למת בלבד ויש לומר בדבר שיכול לעשות מבעוד יום אמר התם דלא אמר היתר אלא למת בלבד אבל הני סופלי לא היה יכול לעשותם מערב יו"ט:

כנונא אגב קטמיה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים וא"ת מאי מייתי מהכא דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל כגון קטמא שראוי לכסות בו צואה או רוק אבל בלא קטמא לא שרי משום דהוי בסיס לדבר האסור וא"כ הכא בכוס שיש בו דבר שאסור לטלטלו לא ויש לומר דה"נ מדמה שבכל אחד יש בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא והכא הכוס שרי לטלטל ומה שיש בתוכו אסור וגבי כנונא יש בתוכו דבר המותר והכנונא עצמו אסור לטלטל דמלאכתו לאיסור וה"פ כי היכי דמטלטל כנונא אגב קטמא הכי הוה לן לטלטל השיורין עם הכוס ואין נראה דלפום רהיטא משמע דהא דקאמר מטלטלין כנונא אגב קטמיה לאו מכח הקטמא אלא היינו לצורך גופו ולצורך מקומו ולא דמי לכוס ואם כן אף כי הוי מלאכתו לאיסור שרי לטלטל אלא נראה דטיבותא דכוס הוי משום דשיורי כוסות גריעי טפי וראויין להתבטל אגב הכוס כמו שברי עצים אגב קטמא ור"ת פי' דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות ודאמרינן דבעינן קטמא היינו משום שמטלטל שברי עצים תוך הכנונא והיה לו לנערם אבל אי איכא קטמא לא היה יכול לנערם שלא יפול הקטמא וכ"ש שיורי כוסות אף על גב דליכא היתר עמהן מ"מ שרו לטלטל אגב כסא לפי שאי אפשר לנערם:

לא יחם אדם חמין אא"כ ראויין לשתיה וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש:

לכם ולא לכלבים תנאי היא יש תנא דהוא ר"ע שאומר מותר ביו"ט לעשות מלאכה לכלבים דכתיב לכל נפש ואפי' נפש בהמה במשמע ור' יוסי הגלילי אוסר שנא' לכם ולא לעובדי כוכבים ולא לכלבים ואמרי' לר' יוסי הגלילי סופלי פי' גרעינין איך מטלטלין אותן ומשליכין אותן לפני בהמות ביו"ט והלא אמר לכם ולא לכלבים ופריק משום דאפילו רטיבתא חזיין להסקה גדולה אבל בשבת לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא כשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת.

והא דאמר רב כל מידי דחזי ליה לישראל שרי ליה למיעבדיה לנכרים פליגא עליה הא דריב"ל דאמר מזמנין נכרי בשבת ואין מזמנין נכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ופשוטה היא רב אחא בר יעקב אמר אפי' בשבת אסור לזמוני לנכרי משום שיורי כוסות גזירה שמא ישתה וישייר מן היין בכוס ונעשה יין נסך והוא מאיסורי הנאה ואסור לטלטלו בשבת וא"ת ליהוי כגרף של רעי קי"ל אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה בשבת ולא דמי נמי לכנונא דמטלטל אגב קיטמיה ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים דכנונא לאו איסורי הנאה היא.

מרימר ומר זוטרא כי הוו מיקלעי להו נכרי ביו"ט הוו אמרין ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טרחא יתירא מדעתא דידך לא טרחינן וקיימא לן כוותייהו דבתרא' נינהו וקיימי כריב"ל ונדחת שמועה דרב:

[מתני'] ב"ה מתירין להחם חמין לרגליו אע"פ שאינן ראויין לשתיה וכן אם צריך להתחמם עושה מדורה ביו"ט ומתחמם כנגדה ובית שמאי אוסרין:

ולרבי יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב. ואם תאמר מאי קושיא (אפיל) אף על גב דאין נפש בהמה במשמע להתיר מלאכה דאורייתא מכל מקום טלטול שרי דכיון דראוי למאכל בהמה מטלטלין אותן, ותדע לך דהא אפילו בשבת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה (שבת קנו, ב) ומתירין פקיעי עמיר [לפני בהמה] (שם קנה, א) ומטלטלין את [הלוף] מפני שהוא מאכל לעורבים (שם קכו, ב) ושברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (שם קכח, א). ותירצו בתוס' דהני סופלי לחיותא קשין הן ואינן מאכל לבהמה אלא על ידי שחיקה ששוחקין אותן קצת, אלא שעל ידי הדחק הן אוכלין אותן לפעמים בלא [שחיקה] ולפיכך לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע שוחקין ונותנין לפניהם, אבל לר' יוסי אי אפשר משום דשחיקה תולדה דטוחן ומלאכה דאורייתא היא וכיון שכן אף הן בלא שחיקה אינן מאכל בהמה ואסירי לטלטל.

מטלטלינן להו אגב ריפתא כלומר: אותן שנפלו על הפת אבל ליתן על הפת לכתחלה לא דלטלטולי נמי לתת אותן על הפת מי שרי ליה. ואם תאמר דהא קיימא לן דלא אמרו (כבר) [ככר או תינוק] אלא למת בלבד (שבת קמב, ב), ועוד דהא אמרינן בשבת פרק נוטל (שם) אביי מנח כפא אכיפי ומטלטל להו רבא יהיב סכינא [אבר יונה] ומטלטל ליה, ואמר רב יוסף כמה חריפא שמעתא (דדחיקי) [דדרדקי] אימור דאמור רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור, ואם כן היאך התיר כאן רב יוסף גופיה לזרוק על הפת לכתחלה כדי לטלטלן. ותירצו בתוס' (ד"ה עושה) דשאני הכא שאי אפשר לעשות הטלטול מאתמול. ועוד יש לומר דהתם שאני שמטלטל האיסור ממש על ידי ההיתר שעל גביו אבל הכא שמטלטל ההיתר בעצמו אלא שהאיסור ניטל (עצמו) [עמו] שרי ואפילו לכתחילה נמי. [ואם תאמר] והא אפילו כשמטלטל ההיתר ממש כיון דאפשר לנער האיסור היכי שרי, והא תנן (קמא, ב) נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה, ואוקימנא בכלכלה מלאה פירות ובפירי דמיטנפי דלא אפשר לנעורי הא אפשר לא, ותנן נמי (קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלין מאליהן, יש לומר דהתם כשצריך לגופו אבל בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו.

כדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת הוא הדין דהוה מצי למימר מטלטל להו אגב (פריר') [פתורא], אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דאיתא לדשמואל דלא ממאיס מיהא וכדמשמע נמי בפרק (כיצד מברכין) [שלשה שאכלו] (נ, ב).

ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רב נחמן וכו' כתבתיה בשלהי כירה בשבת (מ"ז א, ד"ה הוה) בס"ד.

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה פירש רש"י ז"ל נהי דכי איתא קמן מסלקין, אבל לאתויי קמן או למיזל גביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקי' מי שרי. ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן באידך פירקא (לו, ב) [בי ריחיא] דאביי [דליף] אתא לקמיה (דרבא) [דרבה] אמר ליה זיל אמטי פורייך להתם כי היכי דלהוי גרף של רעי ואפיק יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי והכי נפל (הסיא) [בי ריחיא דאביי] אמר תיתי לי על דעברי אדמר, אלמא שרי למיזל גביה כי היכי דנהוי גרף של רעי, ויש לומר דשאני התם דאיכא פסידא. והא דאמרינן נמי (שבת קמג, א) רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי, פירוש לגרעינין כשהיו לפניו היו נמאסים בעיניו וזורקן כדאיתא בפרק נוטל, התם נמי כיון שלא היה יכול לסלקן מאתמול אין זה גרף של רעי לכתחלה.

גזירה שמא ירבה בשבילו פירוש: בקדרה בפני עצמה, הא באותה קדרה היה מותר אלא משום שמא ירבה בקדרה בפני עצמה אסור, ואף על גב דקיימא לן כרבה דאית ליה הואיל ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וא"נ (חזינן) לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים דליכא הואיל וכולה חדא גזירה היא. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר לכם ולא לגוים דהא בית הלל אית להו הכין לעיל (כ, ב) ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא הכי סבירא להו וכן ר' יהודה בן בבא ואמוראי נמי כרב חסדא וריב"ל ורבא כלהו נמי סבירא להו הכין וההוא דרב הונא פליגא אכולהו אמוראי דאמרי אין מזמנין את הגוי ביו"ט, ופסק גם כן כההיא דרב הונא ודבר תימא הוא דהא אמרינן בגמרא דפליגן והיכי מזכי שטרא לבי תרי, ושמא בספרי הרב ז"ל ל"ג ופליגא דריב"ל ועבדי לה לר' יהושע מימרא באנפי נפשיה, והוי טעמא דריב"ל משום דהוה ליה כמאן דאפשר למיפלג דהא אי בעי לא אפי' ולא מבשל להו כלל דמדעתא דנפשיה מזמן להו. ואיכא למידק הני עבדי היכי מבשלינן להו, ואפילו בקדרה שלנו היאך מרבין בשבילן והא איכא משום דריב"ל. ויש לומר דבבישול ליכא למיחש שאין דרך לרבות בשבילו בקדרה אחרת ולבשל להם, דבמזומנים שאדם רוצה להתכבד בהם הוא דאיכא למגזר משום דמלתא דשכיחא היא הא בשביל עבדיו ושפחותיו לא שכיחא, ואפילו עביד להו קדרה בפני עצמה אינהו גופייהו (שכח) [שכיח] דמבשלי להו ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר בדאית ליה מידי דאפשר לפרנסן ביה וכדאמרינן לעיל גבי עיסת הכלבים. ומן הטעם הזה אפשר שיש להתיר אפילו בגוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל. ולענין כלבים פסק הרי"ף ז"ל כר' יוסי הגלילי דאסר משום דהוה ליה סתם במתניתין דפרק קמא דחלה דעיסת הכלבים דמייתי לעיל ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין. והר"ז ז"ל הקשה עליו מדאמר ליה אביי לרב יוסף ולר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואצטרך לשנויי בשנויי דחיקי ודלא כהלכתא, ובהדיא תנן (שבת קנו, ב) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ונותנים מזונות לפני בהמה בשבת והרבה משניות ששנינו בשבת דכל מאכל בהמה מטלטלין אותו בשבת וכל שכן ביו"ט והיאך דוחין משניות אלו מפני משנה יחידית עיסת הרועים. ועוד דאפשר דבההוא אפילו ר' עקיבא מודה, הואיל ואפשר להו לכלבים בעיסה לא נאפה להם שלא לצורך. ואין דבריו מחוורים, דאדרבה מדשרינן בשבת ודאי הדבר מוכרח דאינו תלוי במחלוקתן של ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא דמי איכא מאן דשרי אוכל נפש בשבת ולא [יעלה] על דעת לאסור לתת מזונות לפני בהמה בשבת והיכי אקשינן ליה אביי הכא שבת מאי איכא למימר, ועוד דהא בית הלל אית להו לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים כדאיתא לעיל בברייתא, ואינהו אית להו מסלקין מעל השלחן עצמות וקליפין וכל דבר שהוא ראוי לבהמה (קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף הכא בשמעתין הני סופלי לחיותא היכי שדינן, כבר כתבנו למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל הני סופלי לא חזו למאכל בהמה בלא שחיקה. והרמב"ן (נראה) [נר"ו] כתב דאביי משום דנולדין נינהו קא בעי מיניה מדרב יוסף, וכגון תמרים שאכלן ביו"ט והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע כיון שהתמרים מוכנים למאכל אדם מערב יו"ט מוכן לאדם מוכן לכלבים שהרי מוכנים הם לצורך אוכל נפש וצורך נפש בהמה צורך אוכל נפש והרי הן כאלו הכינן אף לכלבים שהרי דבר זה הוכן סתם לאוכל נפש והראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אין במשמע נפש בהמה הראוי לו לאדם מוכן ושאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה שזה מוכן לאוכל נפש וזה אינו אוכל נפש והיכי מטלטלינן, ופרקינן הואיל וחזו להסקה שכיון שהוכנו לצורך אדם מוכנים הן אף להסקה שאף היא צורך אוכל נפש היא, ולא סבירא ליה לרב יוסף למיסר בהסקה משום דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו אלא סבר ליה כיון דמעיקרא גרעינין [והשתא גרעינין] שרי, ובפרק במה מדליקין (שבת כט, א) לא איפשט בגמרא אי רב(א) קבלה אי לא קבלה ואף על גב דפשיטא לן (שבת מד, ב) דרב סבר במוקצה כר' יהודה. ומיהא אנן כיון דקיימא לן ביו"ט כר' יהודה דאמר (שם כ"ט, א) (אין) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן שמעינן מינה דליתא לדרב יוסף ולא מטלטלינן להו ולא שדינן לחיותא ביומא טבא כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ובשבת מטלטלין להו לאותן שעומדים למאכל בהמה בלא ריפתא וכדקיימא לן כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה ולא נולד, ודלא קיימי למאכל בהמה לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא אי נמי אגב (ליקנא) [לקינא] דמיא מטלטלינן להו כדאיתא בפרק נוטל (שבת קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף היכי שדינן, לאו קושיא היא ממה שנהגו כבר אלא שאלה היא היאך נשדי להו לר' יוסי הגלילי כדקאמר לי התינח י"ט שבת מאי איכא למימר ואמר ליה מטלטלינן להו אגב ריפתא, ואי מעשים בכל יום קאמר ליה דמטלטלי להו אגב ריפתא מאי קא מהדר ליה דעבדינן הכי אלא הלכה למעשה קא בעא מיניה למכאן ולהבא, ולית הילכתא כרב יוסף אלא כדקא סלקא דעתיה דאביי דלר' יוסי הגלילי אסור.

מתני' לא יחם אדם (מים) [חמין] לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה וכו'. פירוש: לאו למימרא שאם היו מים יפים וראויים לשתיה שיהא מותר להחם לרגליו דהא טעמא דבית שמאי משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך, אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה ושהחם לשתיה ואם הותיר רוחץ בהם רגליו, וכדתניא לעיל (ביצה יז, א) ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. ומיהא בירושלמי (ה"ה) איכא לישנא אחרינא (כיון) [כאן] דמפרש לה בראויין לשתייה ממש אף על פי שלא שתה מהם, דגרסינן התם על מתניתין דהכא פתר ליה תרין פתרין על דעתיה דבית שמאי והוא שתה מהן על דעתיה דבית הלל והוא שיהיו ראויין לשתיה וכו', פתר לה פתר (אחרון) [אוחרן] על דעתיה דבית שמאי והן שראויין לשתיה על דעתיה דבית הלל ואפילו אין ראויין לשתיה.

גמרא בית שמאי אומרים לא יעשה אדם מדורה להתחמם כנגדה ובית הלל מתירין. ומהא שמעינן דבית שמאי ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי, והא דפליגי [אמוראי] בפרקא קמא גמרא אין מוציאין את הקטן (יב, א) אי פליגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך או לא, הכי קאמר מהא לא תשמעיניה אלא (דהכי) [דהכא] שמעינן לה, ודכוותה איכא טובא בגמרא וחדא מינייהו בעירובין בשלהי כל גגות (עירובין צה, א) גשרים המפולשין. אלא דקשיא לי קצת הא דאמר ליה ר' יוחנן לההוא דתני קמיה (ביצה יב, א) המבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה חמש פוק (קרי) [תני] לברא הבערה ובישול אינה משנה ואם תמצא לומר [משנה] בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל לבית הלל דאמרי מתוך שהותרה לצורך הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, למה ליה לרבי יוחנן למימר כי היכי דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה אמרינן נמי מתוך שהותרה הבערה, לימא אבל לבית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אמרוה הכא בהדיא. ויש לומר דברייתא לא שמיע להו

אין מזמנין את הגוי ביו"ט אף במה שמוכן לו גזרה שמא ירבה בשבילו ואם אמר לו בשעה שנכנס הריני מזמנך על מנת שתתרצה במוכן שאי אפשר לנו להרבות בשבילך מותר ושמא [תאמר] ואף בראשונה מפני מה אסרת והלא התרת בקמחן של בני החיל הואיל ואם נותנין ממנה לתינוק אינם קפדים והרי בזו גם כן אינם קפדים אינו דומה ואין זו גם כן חולקת עם האחרת ואע"פ שאמרו עליה ופליגא יש לנו להשוותה משני צדדין האחת לדעת מה שכתבנו שלא נאמר לכתחלה אלא במקום שיש בו צד אונס ואף לדעת האחר שכתבנו שכל שיש צורך לתינוק הואיל ואין לאכילתו זמן קבוע עושה לכתחלה בלא צד אונס מ"מ כל שמזמן מתוך רוחב לב הוא מזמן ואין דעתו לעקר אפייתו אלא לצורך הגוי אבל לקמחן של בני החיל שלא מצד עצמו באה לו מלאכה זו גומר בדעתו לאפות לצורך התינוק והוא שתמצא בדברי גדולי המחברים שפסקו זו שאין מזמנין לגוי ביום טוב וכן שמועת קמחא דבני חילא אע"פ שנראות כמתנגדות זו לזו אם שהטילו שלום ביניהם על הדרך שכתבנו אם שאינן גורסין בשמועת זימון הגוי ופליגא אלא שעושין אותה שמועה בפני עצמה ומ"מ גדולי הפוסקים דוחין מפני זה שמועת הקמח ולדעתם אפילו אין קפדין בנתינת פת לתינוק אסור אא"כ היה שם הכרח גמור ואף לגדולי הדור ראיתי שמסכימים בה עמהם ועקר הדברים כמה שכתבנו:

ומה שאמרו אין מזמנין את הגוי פירושו אף באותה קדרה שלא אמרו ממלאה אשה וכו' אלא לצורך ישראל וי"מ שלא נאסרה אלא בקדרה אחרת ולא יראה כן וכל שכן שאין לחוש למי שפירש שלא נאסר אלא בהכנת דברים האסורים שהרי שמא ירבה אמרו ואין תוספת אלא באותו המין:

זה שכתבנו שלישראל מיהא מרבה בחתיכות בקדרה אחת פירושו בבת אחת הא משנתבשלה האחת לא ויש מחמירין עד שלא יניחה על גבי האש ואין נראה כן ויש שואלין מאחר שכל מה שאתה מותר לבשל לישראל אתה מוסיף להרבות באותה קדרה מבשל בשבת למה אסרו מפני שמא ירבה אין זה כלום שבשבת אף לרבות באותה קדרה אסור וחכמי התוספות הביאוה ממה שאמרו במסכת מנחות חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן [שתים מייתינן] דחזיין ליה וממעט באוכלא או שלש מייתינן דממעט בבצירה משמע מ"מ שאם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר שתים מייתינן אע"פ שאינו מרבה בבצירה אף הוא צריך להזהר שלא להרבות באכל ומה שאמרו בעירובין דההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה ניחזי אימיה אי צריכה וניחיימו ליה אגבה אלמא מוסיפין אף בשבת יש שפרשוה על ידי גוי ויש שפרשוה על ידי ישראל במקום מצוה התירו:

ממה שכתבנו למדת שאין אופין ומבשלין לגוים ואם עבר ועשה כן בדברים האסורים לוקה ובמותרים אינו לוקה מטעם הואיל וטעם איסור הכנה לגוים מצד שהיא מלאכה ואין לנו בה צורך אוכל נפש הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי סתם גוים האמור בתלמוד פירושו בבעלי האמונות הקדומות בעבודת האלילים ושמא תאמר והלא אף באלו אמרו בראשון של שבת י"ט א' נותנין מזונות לפני הגוי בחצר ומטעם שמזונותם עלינו ממה שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל שאם לא כן אף נתינה לפניהם היה אסור כמו שאמרו באחרון של שבת קנ"ה ב' אין נותנין מזונות לפני חזיר בחצר מפני שאין מזונותם עליך אלמא דגוים מיהא מזונותם עלינו תירצו בתוספות שמזונותם קצת עלינו מפני דרכי שלום ומתוך כך נותנין להם בחצר מן המוכן אף בשבת שאין כאן אלא טורח מדברי סופרים אבל מלאכה כגון הכנה לצרכם ביו"ט אסור על הדרכים שכתבנו:

מה שהתרנו בזימון בעל מנת שיאמר לו שיתרצה במוכן שאי אפשר לו לטרוח בשבילו יש אומרים שאף בדרך זו אין לו לזמנו אא"כ יכנס בביתו מאליו ויאכל עמו ולא יראה לי כן ואע"פ שאין הלשון מוכיח כן אינו אלא מפני שסתם הדברים אין אדם מזמן את הגוי אחר שאינו יכול לטרוח בשבילו אא"כ הוא בביתו מאליו ומשנכנס לביתו מאליו דרכו של אדם לזמנו במוכן מעתה לזמנו בתחלה בעל תנאי זה מותר ואם בא מאליו ואוכל מאליו בלא זימון לדעתי אינו צריך לומר לו כלום אלא אוכל עמהם בסתם וכן כתבו גדולי המחברים מ"מ כל שאפשר לו לישמט ראוי לו וכן כתבו גדולי המפרשים ובשבת מזמנין אותו לכתחלה שהרי אין לחוש להרבות בשבילו ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאין נותנין לפניו כלום אלא שמראין לו והוא נוטל ואין הדברים נראין שהרי אמרנו נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ונותנין מזונות לפני הגוי אלמא שהותר לזה על הדרך שהותר בזה ונתינה לכלב ודאי בנטילה ביד ונתינה לפניו היא:

ממה שהתרנו לזמן את הגוי בשבת למדת שאין חוששין לשיורי כוסות ר"ל ששרה פתו ביין לאחר אכילה ונשארו שם פירורין ויין נסך והשמש מטלטלן להצניע את הכוס ונמצא מטלטל דבר האסור לטלטל שמ"מ אע"פ שאיסורי הנאה הם ואין ראויות לטלטלם אף כדי ליתנם לתרנגולים מ"מ אף איסורי הנאה מיטלטלין אגב כלל כמו שמטלטלין כנונא והוא כלי שנותנין עליו גחלים והסיקו בו מאתמל אע"פ שיש בו שברי עצים הואיל והוא צריך לאפר מטלטלין את כלו אגב האפר ואע"פ שדחהו בסוגיא זו ואמר התם לאו איסורי הנאה מ"מ הואיל ופסקו כר' יהושע לזמן את הגוי בשבת ולא חשש לשיורי כוסות אלמא אף איסורי הנאה ניטלין אגב כלי ואע"פ שנתינת כלי לקבל ביצת תרנגולת אסור שלא לבטל כלי מהיכנו אלמא אין הביצה ניטלת אגב הכלי בזו משום מוקצה גמור אבל פירורין אין מוקצה גמור ומשום בסיס לדבר האסור אין כאן שלא נאמר אלא במניח מאתמל ואע"פ ששברי עצים שבקנון מאתמל הונחו אין בסיס לדבר האסור נאמר במה שבתוך כלי אלא במה שעל כלי כאבן על פי חבית ומ"מ אין מתירין טלטולה מתוך המיאוס לסלקו מלפנינו כדין האמור בגרף של רעי שאין ממאיסין את הדבר לכתחלה כדי להתיר לעצמנו סלוקו מלפנינו ולמדת מ"מ שמזמנין אותו בשבת ואין חוששין לכלום:

כל שהפקענו מלקות בהכנתו מטעם הואיל אף אנו מתירין את המאכל בדיעבד אם לא הערים כמו שביארנו מעתה הוסיף בשביל הגוי מותר לו לאכול וחכמי הדורות שלפנינו אסרו בזו ופירשו הטעם דמאחר שהזמין את הגוי פקע לו הואיל שאין אדם מניח את הקרואים אע"פ שבאו לו אחרים ואין זה כלום שמכין אדם לקצת אורחים וכשבאים אחרים מיטפלין עמהם ועוד שמ"מ ראוים לתינוקות:

הכלבים ושאר הבהמות שמזונותיהן מוטל עלינו גדולי הפוסקים כתבו שאסור להכין להם וכסתמא של משנת עיסת הכלבים שאם אין רועים אוכלין ממנה אינה נאפית ביו"ט ונמצא הענין סתם משנה ומחלקת בבריתא של ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי והלכה כסתם משנה וגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה מגיהים עליהם ולהתיר ממה שמצינו כמה שמועות שהותרה מהן הכנה לבהמה כמו שיתבאר בסמוך ונוח לנו לדחות משנה אחת משנדחה כמה שמועות ועוד שמשנת עיסה אפשר לפרשה מפני שאף העיסה ראויה לכלבים ואין צורך לטרוח באפייתה ואם כן לא בא מדרש של לכם אלא למעט את הגוים הואיל ואין מזונותם עלינו והילכך עיסת הכלבים אף בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה נאפית ביו"ט לצורך הכלבים שלו וגדולי המפרשים מכריעים בדבר זה הכרעה נכונה לאסור כל הכנה שיש בה מלאכה גמורה אלא איסור טלטול מותר והוא שהותרה ביו"ט ובשבת כאותם השמועות שרמזנו עליהם השלכת גרעיני תמרים לפני הבהמה אע"פ שאין ראויות לטלטול כגון שהיו לחות ואין ראויות להיסק או שהיה בשבת ואין אנו צריכין לתרץ ביו"ט משום דחזיין להיסק גדול ובשבת שמיטלטלות אגב פת או אגב שולחן אלא ניטלות בפני עצמן לבהמה הואיל וראויות להן וכן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואפילו בשבת וכן מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה אפילו בשבת וחיה ועוף הנצודין מן הביברין ביו"ט נותנין לפניהם מזונות ובהמת חולין שמתה מזיזין אותה ממקומה לצורך הבהמה וכן קודר אדם קב או קבים ונותן לפני בהמתו כמו שיתבאר וכן אמרו שמפספסין את הכיפים ומהלקטין לתרנגולים וכן נותנין מים למורסן ונותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות:

שם ופליגא דריב"ל כו' מזמנין את הנכרי כו' עכ"ל לשיטת התוס' דרב הונא איירי בדלא אפשר למפלגיה לא הוי רב הונא פליג אדריב"ל וכ"כ הר"ן לדעת הרמב"ם שהוא מפרש נמי הא דרב הונא בענין שלא היה אפשר למשקל ריפתא לינוקא אם לא יאפה כולה כו' ולפיכך נראה שהוא ז"ל לא היה גורס ופליגא דריב"ל כו' עכ"ל ועיין במ"מ שכתב לקיים גירסא ופליגא גם לדעת הרמב"ם ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה כנונא כו' דלפום ריהטא משמע הא דקאמר מטלטלין כנונא כו' היינו לצורך גופו ולצורך מקומו כו' עכ"ל אבל שברי עצים שעליה לא שרי לצורך מקומו רק אגב קטמא דאין עליהן תורת כלי וק"ל:

בתוס' ד"ה הני סופלי לחיותא וכו' עד ואי בעי לאוסרו משום מוקצה וכו' פי' ולר"ע דשרי אפילו במלאכה גמורה משום מאכל בהמה א"ש דכ"ש דשרי טלטול מוקצה אבל לר' יוסי הגלילי בעי לאוסרו משום דאית ליה דמאכל בהמה מוקצה הוא לא היא וכו':

בא"ד וי"ל דהני גרעיני תמרים אינם ראוין לבהמה אלא ע"י תיקון לחתכן ולרככן דהויא מלאכה כצ"ל ומ"מ ראויין כמו שהן ע"י הדחק דאל"כ למאן דדריש לכם דאסור לתקנן למאי יתן אותן לפני הבהמה כלל והואיל ואינן ראוים כמות שהן אפי' לבהמה כ"א ע"י הדחק לכך חשובין מוקצה למאן דדריש לכם כיון דאסור לתקנן לדידיה לכך פריך היכי שדינן להו לבהמה ומשני דאינן מוקצה הואיל וחזו להסקה:

ופליגא דר' יהושע בן לוי פירוש הא דרב הונא דלעיל. ואף על גב דלעיל לא שרי רב הונא לכתחלה אלא משום דוחקא מכל מקום סבירא ליה לר' יהושע דלא שרינן משום דוחקא אלא מיום טוב לחול דלית ביה אלא איסורא דרבנן. אבל לצורך נכרים אפילו איכא הואיל איסורא דאורייתא איכא. ותדע דהא הואיל דר' יהושע עדיף מהואיל דרב הונא דאילו אכל ישראל כולה ליכא מאן דקפליג ובהא אפילו רב חסדא מודה מה שאין כן בהואיל דרב הונא. וכיון שכן כל שכן דלא שרי ר' יהושע בהואיל דבני חילא דהוי הואיל גרוע משום דסבר ר' יהושע דאפילו בהואיל גמור לא שרינן איסורא דאורייתא משום הואיל.

גזרה משום שיורי כוסות פירוש ונאסר הכוס מחמת היין האסור שיש בו דלא חזי בעודו עליו מיהת כיון שהונח שם לדעת ואף על פי שלא היה שם בין השמשות. ומיהו כל שנסתלק משם האיסור הותר הכוס שלא נאסר אלא היכא שהונח שם בין השמשות לדעת ומשום מגו דאיתקצי בין השמשות איתקצי לכולי יומא. ואפילו בעודן עליו אין לאסור אלא בכיוצא בזה שהוא כלי המיוחד ליין והוא בסיס לו גמור מה שאין כן בההיא דלעיל דסופלי אגב ריפתא דלא מיתסרא ריפתא משום דלא מייחד ריפתא לסופלי כן פירש הריטב"א ז"ל. ועוד פירש הרא"ה ז"ל דאילו הונח שם יין שהוא אסור מתחלה קודם הנחה לא היה בסיס לו לפי שאין הכלי מיוחד ליין אסור. אבל מפני שהונח שם כשהוא יין מותר והוא כלי המיוחד לו נעשה בסיס בעודן עליו מיהת. ועוד אמר מורי נר"ו דמדלא שרי ליתן בכוס מים עד שיצאו אותן שיורין לחוץ נהי דלית בהו משום מבטל איסור לכתחלה כיון דאזיל כל האיסור לאיבוד כדשרינן גבי מלוי ועירוי לכתחלה שמעינן שאסור להכשיר בשבת כלי האסור ביין נסך ואפילו נתן כוס לנכרי לשתות ולא נשתיירו בו שיורין אסור להדיחו משום דמחזי כמתקן. ואף על פי שהתירו להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה שאני התם דמילתא דלא שכיחא היא ולפיכך לא גזרו בו חכמים אבל נתינת כוס לנכרי שכיחא טפי. ומשום הכי אמרינן הכא דאסור להזמין את הנכרי בשבת משום שיורי כוסות שהשמש מטלטלו בודאי עם אותן השיורין שהרי הוא זריז להצניעו וכיון שאי איפשר לו להצניעו בהיתר מצניעו באיסור. זו היא פירוש רש"י ז"ל שכתב ומטלטלו השמש להצניעו עליו עד כאן. ואין כונתו של הרב ז"ל לומר דגזרי שמא יטלטלנו עם השיורין שבתוכו קודם שיתן בכוס מים דהא ליתא משום דאותו טלטול עצמו מדרבנן הוא ובדרבנן לא עבדינן גזרה. ועוד שאם אפשר לשפוך בתוכו מים ולהכשירו לא הוה אמר הכין. ואף על גב דקיימא לן כר' יהושע דמותר להזמין את הנכרי בשבת ולא חיישינן לנטילת השמש מכל מקום לפי מסקנת הסוגיא דאסיקנא משום איסורי הנאה כך הוא הדין שהכוס האסור אין לו תקנה להכשירו בשבת דהא לא אשכח בגמ' פתרי לכוס ששתה בו נכרי ויש בו שיורין. ועוד פירש מורי נר"ו דמאן דאסר להזמין הנכרי משום שיורי כוסות טעמו מפני שנראה כמבטל כלי מהיכנו ואסור להשתמש לבו ביום שום דבר. ומיהו לית הלכתא כותיה דהא איהו לא מבטל ליה בידים. אבל ודאי כולהו מודו שאסור לטלטל הכוס דהכי אסיקנא בגמ'. אלא שאין הרשב"א ז"ל סובר כן שכתב בעבודת הקדש דכוס שיש בו שיורין של נכרים נטל בשבת דהא דדחי בגמרא הכא איסורי הנאה דחיה בעלמא הוא עד כאן. ולפי דברי הרב ז"ל כיון דמאן דשרי להזמין את הנכרי בשבת שרי נמי לטלטל הכוס עם השיורין ולנערם אם כן מותר להכשיר הכוס מפני שנראה כמדיח שכן דרכן של מדיחין שניים או שלש פעמים וכדאמרינן מדלין בדלי טמא מפני שנראה כדולה. וכן לכל הכשר כלי האסור שהוא מותר להכשירו ביום טוב אם הוא כדרך תשמישו של כלי. והא דלא אקשי בגמ' וימלאנו מים עד שיצאו השיורין מפני שאין דרך המדיחין להדיח כן ונראה כמתקן ובכי האי הוי אסור. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו וכן פסק לעיל הריטב"א ז"ל. הרי שנתכוונו שניהם ז"ל בענין זה ונקבע בו מסמרות.

הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים פירש רש"י ז"ל כנונא כלי שנותנים בו גחלים והיה בו מערב שבת אפר והוכן מבעוד יום לכסות בו רוק או צואה. ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים דלא חזו כלל לשבת והם מוקצים מטלטלין ליה אגב קיטמא. ועוד פירש ז"ל בשבת דדמיא לכלכלה של פירות והאבן בתוכה. מדבריו נראה דהכלי בעצמו מותר דומיא דכלכלה וכוס לפי שאינו מיוחד להסיקו בלבד. וכדאמרינן פרק המביא תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין ופירש ז"ל משום דחזי למיתן בגוייהו מידי והא דנקט חדשים הוא לרבותא. וא"ת אם כן מי דמי הא דכוס להא דכנונא דשאני כנונא לפי שהוא בסיס לדבר האסור והמותר. פירש מורי נ"ר דהא דמצריך שיהא בו אפר מוכן משום דאי לאו אפר לא הוה שרי לטלטל כנונא עם אותן שברי עצים אלא מנער הכנונא עד שיפולו כדאמרן פרק נוטל ולינערינהו נעורי. אבל השתא דאיכא אפר הצריך לו הוה ליה כנונא ככלכלה שיש בתוכה פירות דמיטנפי שמטלטלה עם הפירות ואף על פי שהאבן בתוכה. אלא דקשיא לי דמדאמרינן אגב קיטמא ולא אמרינן אגב כנונא משמע שהכנונא בעצמו אסור לטלטלו. וי"ל דזו אינה קושיא דודאי הכנונא בעצמו לולי האפר שהוא ראוי בפני עצמו לטלטלו היה אסור לטלטל הכנונא ולא משום לתא דידיה אלא משום שברי עצים שהם מוקצין וחשיבי נעשה כנונא בסיס להם דומיא דכלכלה שיש בה אבן ולא פירות שאסור לטלטלה. אבל השתא דאיכא אפר נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והיינו דקאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמא וכן פירש רש"י ז"ל בשבת בשלהי פרק כירה. ומורי נר"ו כתב דרש"י ז"ל פירש מטלטל להו אגב כנונא. ואם הוא כן שפיר פריך דלטלטל אותן שיורין על ידי הכוס כי היכי דשרי לטלטל שברי עצים אגב כנונא. אלא שאין הספרים מודים לו ולא מצאתי כן בפירוש רש"י ז"ל. ואפילו לדבריו נר"ו קשיא דנהי דהתם גבי כנונא לא מצי מנער ליה כי היכי דלא מפסיד ליה לאפר שהכין מכל מקום הכא דליכא למיחש למידי לינערינהו נעורי לאותם שיורין ואמאי מטלטלן. וי"ל דאין הכי נמי והא כדאיתא והא כדאיתא משום דלא דמי. והא דאקשינן וליטלטלנהו אגב כסא משום כנונא דדיניה בטלטול נקט ליה כן תירץ מורי נר"ו. ועוד פירש נר"ו דדעת המקשה להשוותם לגמרי ומאן דפריק התם לאו איסורי הנאה הוא הדין דהוה מצי פריק דלא דמי דבכנונא איכא הפסד דאפר מה שאין כן בכוס. אלא דמסתפי דאכתי הוה פריך ליה ולנערינהו נעורי אלא במאי דפריק ליה מתרצא כולה מלתא דאסור לטלטל הכוס כלל. ואין לומר דהא דפריך וליטלטלינהו אגב כסא משום דצריך למקומו שאם כן הוה ליה לאתויי הא דמעות שעל גבי הכר דאתמר בגמרא דבצריך למקומן מטלטלן ועודן עליו דהא דמטלטלין כנונא היינו אפילו מחמה לצל והא דטלטול כסא כמחמה לצל הוא שהרי השמש מטלטלו להצניעו עד כאן דבריו נר"ו. אבל בתוספות פירשו דהכי קא מדמה לה האי כנונא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים שהם חשובים ואפילו הכי בטלי חשיבותם משום קיטמא שהוא דבר התר אף על גב דלא חשיב כל כך הכי נמי היה לן לטלטל בהא דכוס שהוא חשוב ולא היה לנו (לבעל חשביתו) לבטל חשיבותו משום שיורי כוסות דלא חשיבי. והרמב"ן ז"ל פירש שהכנונא ודאי בפני עצמו מותר לטלטלו אלא שהאפר ושברי עצים כמו מוקצין נינהו ונולד וכגון שהוסק ביום טוב ואפילו הכי כיון שלא היה עליו בין השמשות לא נתבטל הכלי מהיכנו ומטלטלין אותו בכל מקום הצריך לו משום דכנונא חשיב כל כך דלא בטיל לא משום אפר ולא משום שברי עצים כיון שלא הונחו שם אלא לדעת היתר. וכן נמי בכוס דלא בטיל משום שיורין דלא חשיבי. והא דאמרינן אגב קיטמיה לאו דוקא דאדרבה הקיטמא הוא דמטלטלין אגב כנונא אלא דומה לאותה שאמרו לקמן במכלתין מביאין הבהמה על גב עורה שפירושו מביאין הבהמה אף על פי שיש עמה עורה. ונראה שיש בפירוש הרב ז"ל קצת סיוע לפירוש מורי נר"ו שהוא מפרש לה משום ביטול כלי מהיכנו.

מידי דהוה אגרף של רעי פירוש דהא מאיסי שיורין משום לתא דעבודה זרה דאית בהו צד יין נסך דכתיב שקץ תשקצנו.

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה פירוש שלא לצורך. אבל לצורך כגון זריקת קליפין ועצמות לפנינו בשעה שאנו אוכלין מותר ואפילו לכתחלה.

אדבריה רבא כו' מזמנין את הנכרי בשבת. ואם תאמר וכיון שאין מזונותיו עלינו אמאי שרי דהא מהך טעמא אסרינן ליתן מזונות לפני חזיר. ויש מפרשים דכיון שזימנו ודאי מזונותיו עליו. ואי נמי משום איבה הקלו עליו ואפילו לא זימנו וכן פירש הרשב"א ז"ל. והריטב"א פירש דודאי מזונות דחזו לדידן שרי אפילו לחזיר כל היכא דליכא אלא טלטול אבל מטרח לא טרחינן כלל. ולא אסרו אלא מזונות דלא חזו לישראל וכן כיוצא בו דלא חזו לישראל אסור לגבי נכרים וכן דעת הרא"ה ז"ל.

ואי לא טרחא יתירה אדעתא דידך לא טרחינן פירוש דכיון שאמר לו כן תו ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו.

מתניתן אלא אם כן ראויין לשתיה פירוש והוא ששותה מהם משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה לצורך הנאת הגוף כשהוא דבר השוה לכל נפש. ומיהו להחם חמין לכל גופו אסור אף על פי שהוא שוה לכל נפש דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות כדאיתא בשבת פרק כירה כן פירש הריטב"א ז"ל. גמרא הא דבעינן האי מדורה מאן קתני לה איכא למידק ומה לנו לידע טעמן של בית שמאי דלית הלכתא כותייהו. וי"ל דמכל מקום כדאי הם בית שמאי לעמוד על דעתם כיון שהוזכרה מחלוקתם אף על גב דלית הלכתא כותייהו. וטובא איכא במכלתין.

בתוספות בד"ה לכם ולא לכלבים וכו' אומר הר"ש מאייבר"א בשם אחיו הר"מ דהלכה כר"י הגלילי וכו' דהא אשכחן סתמא מתני' כוותיה וכו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בשם בעל המאור דמשום הא לא איריא דהך מתני' א"ש נמי אפילו אליבא דר"ע ומש"ה פסק הלכה כר"ע מחבירו ומה שיש לדקדק על דבריו עיין בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ובל' הרא"ש והר"ן ז"ל. מיהו לענ"ד בלא"ה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח דהלכה כר"י הגלילי והיינו מדמקשה אביי לרב יוסף ולר"י הגלילי וכו' הנהו סופלי לחיותא היכא שדינן בי'ט ומאי קושיא דילמא אה"נ דלר"י הגלילי אסור ואנן עבדינן כר"ע וליכא למימר דמילתא דפשיטא היא דלכ"ע שרי הא ודאי ליתא דהא בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ט א)"ר להדיא דר"י ור"ש פליגי בה ומשמע התם דלר"י אסור למשדינהו לחיותא וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דהלכה כר"י הגלילי וא"כ מקשה שפיר אביי לרב יוסף ממעשים בכל יום דשדינן להו. אחר זה ראיתי שהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הרגיש בזה והאריך מאד ולפירושו לאו ממעשים בכל יום מקשה והנלע"ד כתבתי:

בגמ' אמר אביי לרב יוסף וכו' הני סופלי לחיותא היכא שדינן להו ביו"ט. ופירש"י הנך סופלי גרעיני תמרים ולפ"ז צ"ל דהני גרעיני דתמרים היינו מתמרי פרסייאתא דאי בארמייתא הא אמרינן להדיא בפרק במה מדליקין דאפילו לר"י שרי בין בשבת ובין ביו"ט הואיל וחזי אגב אימייהו וא"כ לא בעינן ככר או תינוק וכדאמרינן נמי להדיא בשבת בפ' נוטל ע"ש אע"כ דבפרסייאתא איירי ומש"ה בעינן בשבת ככר או תינוק וא"כ אתיא מסקנא דהכא כמסקנא דפרק נוטל. אלא דלפ"ז קשיא טובא הא בפרק במה מדליקין אמר רב להדיא דתמרי דפרסייאתא פלוגתא דר"י ור"ש הוא לענין הסקה ומשמע התם דמה"ט אמר ר' חייא לרב דבי"ט אסור למשדינהו לחיותא ואע"ג דדחי הש"ס התם דאפשר דרב לא קיבלה מיניה מ"מ משמע דדיחוי' בעלמא הוא אדרבה דהא בשילהי שבת מסיק הש"ס להדיא דרב אית ליה מוקצה וכדאיתא נמי להדיא בפ' כירה (שבת ד' מ"ה א)"כ לפ"ז לאביי ורב יוסף דהכא דאית להו נמי במוקצה כר"י כמ"ש התוס' בפרק כירה (שבת ד' מ"ו) בד"ה דנפטא וע"ש בחדושינו וא"כ משמע דלדידהו אסור בפרסייאתא בין בשבת ובין בי'ט וא"כ קשיא טובא מהא דקשיא להו לאביי ורב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן דהא לדידהו לקושטא דמילתא אסור (גם את זה מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ש באריכות ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול):

והנלע"ד ליישב בענין זה הוא לפי מה שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט הלכה י"ב שכתב דאין מסיקין בשברי כלים ביו"ט שהיא מימרא קמייתא לרב בפרק במה מדליקין כר"י וכתב שם ג"כ דאין מסיקין בקליפי אגוזים ושקדים ביו"ט והיינו מימרא בתרייתא דרב התם בפרק במה מדליקין וקשיא לי טובא למה השמיט הך דינא דאין מסיקין בגרעינין שהיא מימרא מציעתא דרב התם והתמיה שלא הרגיש בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם ז"ל. אמנם כשזכיתי לסוגיא דכאן צדקו מאד דברי הרמב"ם ז"ל שמשה אמת ותורתו אמת שמסוגיא דהכא יצא לו כן דמדמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי שהן גרעיני תמרי דפרסייאתא לר"י הגלילי היכי שדינן להו בי"ט והיינו ע"כ דממעשי' בכל יום קשיא להו וא"כ הרי לפנינו דאפילו לאביי ורב יוסף דסברי כר"י במוקצה ונולד אפ"ה פשיטא להו דמעשים בכל יום דשרי והיינו מטעמא דמסקינן הכא דחזי להסקה שעומדין להסקה ולמאכל בהמה א"כ לפ"ז אפילו ר"י מודה דשרי דלא מיקרי נולד כלל דלא דמי לשברי כלים דאין מסיקין דהתם מאתמול הוי כלי והשתא הוי שבר כלי משא"כ בהנך גרעינין שמאתמול היו עומדין ומוכנין לכך ולא הוי נולד מש"ה שרי לפ"ז משמע דרב לא קיבלה מיניה דר' חייא לענין גרעינין כיון דאביי ורב יוסף מסקי הכי בשמעתין ולא דמי לקליפי אגוזים דכיון דאין עומד להסקה א"כ הוי נולד דמאתמול הוי שומר למאכל אדם השתא לא חזי כ"א להסקה ובהיסק גדול ואין לך נולד גדול מזה. ואע"ג דבפ' במה מדליקין משמע דגרעינין חמירי מקליפי אגוזים מ"מ לפי המסקנא דאביי ורב יוסף דהכא ודאי משמע דקליפין גריעי מגרעינין מטעמא דפרישית והיינו נמי לפי המסקנא דהתם דהא דרב בגרעינין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא (וע"ש בתוס' ובחידושינו שסותר קצת למה שהעליתי כאן) ולמאי דפרישית הכא קושטא דמילתא הכי הוא דרב מודה בגרעינין דשרי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל לנכון בלי שום גמגום וממילא רווחא שמעתא. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה בעל לחם משנה בפ"ג מהלכות י"ט גבי בני חיל נותנין קמח דלמאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים א"כ למה פסק בפכ"ו מהלכות שבת דמותר לטלטל בשבת כל הקליפין וגרעינין למאכל בהמה הא בשמעתין משמע להדיא דלר"י הגלילי אסור לטלטל אלא אגב ריפתא ובאמת דאין מקום לקושיא זו כלל דהרמב"ם ז"ל כ"כ לשיטתו דמוקצה ונולד מותר בשבת אלא דבי"ט דס"ל דמוקצה ונולד אסור מש"ה פסק בשברי כלים וקליפין לאיסורא והיינו משום דהו"ל נולד דאסור בי"ט ומש"ה בכוונה גדולה השמיט לדין דגרעינין דאפילו בי"ט שרי כיון דלא הוי נולד מטעמא דפרישית וזה ברור ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הני סופלי וא"ת מאי מספקא ליה וכו' ואי בעי לאוסרו משום מוקצה וכו' דא"כ תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה וכו' עס"ה. ולכאורה תירוצם ופירושם נראה דוחק דלפ"ז העיקר חסר מל' המקשה. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דודאי עיקר הקושיא היינו משום נולד כדמשמע להדיא מכל השקלא וטריא דאביי ורב יוסף בהך מילתא דסופלי בי"ט ובשבת היכי עבדינן להו וא"כ משמע דהיינו משום נולד כדאשכחן להדיא בפרק במה מדליקין ובפרק נוטל וכדפרישית ומעתה לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' ממאי דמשמע מכמה משניות וברייתות ומימרות דמותר לטלטל ולהאכיל הבהמות דבר הראוי להם דודאי פשיטא דשרי כיון דלא שייך בהו נולד דמאתמול היה מוכן ועומד לכך (ובשר תפוח ע"כ נמי לא מיקרי נולד דאי מיקרי נולד פשיטא דאסור למאי דאית ליה נולד והא דשרי ר"ה בפרק מפנין היינו משום דבמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלא דלקושטא דמילתא אפילו לר"י שרי כמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה בשר תפוח ע"ש) משא"כ בהנך סופלי שהן גרעיני תמרים שפיר הוי נולד דמאתמול לא היו מוכנים לכך כדאמרינן בפרק במה מדליקין דהא מעיקרא מיכסי (היינו לפי שהן טפילין ושומר למאכל אדם) והשתא מיגלי וכמו שכתבתי בסמוך באריכות ולע"ד התמיה קיימת על התוס' וסייעתם שלא פירשו כן כיון דסוגיא דבמה מדליקין בהכי רהטא. אלא דנראה לי דמשמע להו דהנך סופלי ע"כ לא דמי להנך גרעיני דתמרי פרסייתא דאל"כ קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דפרק במה מדליקין דמשמע דרב קיבלה מיניה דר' חייא דבי"ט אסור ולא נחתו לפרש הסוגיא כמו שפירשתי בסמוך:

מיהו באמת ראיתי בל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שכתב להדיא דהא דמקשה מהנך סופלי היינו משום נולד וכדפרישית ועדי בשחק שבהשקפה ראשונה זכיתי לכוין מסברא דנפשאי לכל אותן הדברים שיצאו מפי קדוש של הרמב"ן ז"ל מה שכתב בענין זה באריכות:

אלא דבמ"ש שם דהא דמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי לר"י הגלילי ולא לר"ע היינו משום דלר"ע כיון דדריש דנפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ כיון שכלל הכתוב אדם ובהמה בתיבה אחת דנפש א"כ שוב אין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומש"ה לא מיקרי נולד ומתוך כך העלה בסוף דבריו דמותר להרבות במלאכות בשביל כלבים אע"ג דהוי אפשר לפייסינהו במאכלים אחרים שאין צריכין כל הנך מלאכות והיינו כיון דאשכחן הכי באוכל נפש דאדם והשיג בזה על בעל המאור שכתב להיפך ע"ש באריכות והר"ן ז"ל תופס עיקר בזה שיטת הרמב"ן ז"ל דמותר להרבות במלאכות בשביל אכילת כלבים מאותו הטעם עצמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה בזה כיון שבתיבה אחת הוציאם הכתוב ע"ש בל' הר"ן שכתב כן בפשיטות. אמנם אף שאיני כדאי להשיג על מה דפשיטא להו להרמב"ן והר"ן ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו להך גיסא מיבעיא לי טובא לאידך גיסא דלע"ד נראה לי עיקר בזה כשיטת בעל המאור דאסור להרבות במלאכה באכילת כלבים לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל שכתב בר"פ אין צדין דאפילו אוכל נפש דאדם אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מאתמול שלא התירה התורה אלא בשחיטה ובישול ואפיי' שמפיגין טעמן א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא באכילת כלבים כלל דאפשר להאכילן מה שנאפה מאתמול אלא דאפילו לשיטת החולקים על רש"י נמי נראה דאין לדמות כלל מאכל אדם ומאכל בהמה בזה דאע"ג שכללן הכתוב בריבוי דכל נפש אפ"ה היינו לענין עיקר שריותא דמותר לעשות מלאכה בשבילן והיינו היכא דלא סגי בלא"ה אבל היכא דאפשר ודאי אסור להרבות במלאכה שלא לצורך דדוקא באדם התירה התורה להרבות במלאכות משום שמחת י"ט שיש מצוה באכילת משמנים וריבוי מעדנים ודוקא בדברים שהן שוה לכל נפש משא"כ בדברים שאין צריכין אלא למפונקים כגון מוגמר וכיוצא בו אסורין מדאורייתא ואם כן הדעת נותנת דלא שייך הך מילתא כלל באכילת כלבים כיון שלא ריבן הכתוב אפילו לר"ע אלא משום דמזונתן עליו וא"כ מילתא דפשיטא דבכה"ג לא מיקרי מזונתן עליו שאינו מחויב להאכילן מעדנים ומאכלין חמין שאין מפיגין טעמן ועוד אפילו אם לו יהא כדבריהם דמדאוריתא שרי אפ"ה מדרבנן ודאי אסור דהא אפילו באוכל נפש דאדם אסור בכל מידי דהוי מצי למיעבד מאתמול בדברים שאין מפיגין טעמן כדאשכחן להדיא בפ"ק דף י"ד בדיכת תבלין ומלח כן נראה לי ולע"ד הדבר צריך תלמוד אלא דאף לפי מה שכתבתי אפילו הכי א"ש האי דסופלי דשמעתין דדוקא לר"י הגלילי דאוסר לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דאין מזונתן עליו דבאכילה כל דהוא שאין צריך מלאכה סגי להו (דע"כ דהכי הוא דאל"כ לישתרו מטעם מתוך דהוי צורך היום קצת) מש"ה הוי שפיר נולד דמאתמול לא הוי מוכנים לכך משא"כ לר"ע לא שייך הך קושיא כיון דלדידיה שרי לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דמזונתן עליו אם כן לא הוי נולד דהנך גרעינין מאתמול לא היו מוכנים עומדין לכך ואע"ג דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי אפ"ה לית לן בה דכאוכל' דאפרת הוא כן נראה לי נכון בעזה"י וכבר אפשר ליישב ולפרש כן בכוונת סוף דברי התוס' אלא שקיצרו במובן וכתבו ג"כ מוקצה במקום נולד ודו"ק היטב:

בגמרא ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל מזמנין וכו' כבר כתבתי בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל דאיכא דלא גרסי בגמרא הך ופליגא ומש"ה פסק הרמב"ם כר"ה בעובדא דבני באגי ופסק ג"כ כריב"ל בהך דאין מזמנין נכרי ביו"ט לפי שסובר דלא סתרן אהדדי אלא כיון דבגירסת הרי"ף משמע דגריס ופליגא כגירסת רש"י שהרי כתב דליתא לדר"ה מדריב"ל וא"כ מסתמא דגריס לה נמי הרמב"ם ז"ל שהוא תלמידו ומה"ט גופא נמי הקשו על מ"ש הרב המגיד ז"ל דהרמב"ם נמי גריס הך ופליגא אלא דלאו אדר"ה קאי אלא אשקלא וטריא דמוקצה קאי והיינו מדמתיר ריב"ל לזמן הנכרי בשבת ממילא דשרי לטלטל בשבילו ע"ש שזה תמצית דבריו נמצא לפ"ז סוף סוף חולק הרמב"ם על הרי"ף רביה בעיקר הדין דבני באגי מלבד כמה קושיות שהקשו על פי' הרב המגיד ז"ל. ואני אוסיף להפליא על פירושו דמשום מוקצה לא הוצרך הש"ס לומר דאביי ורב יוסף פליגי אדריב"ל דהא בלא"ה פליגי דאביי ורב יוסף ס"ל במוקצה כר' יהודה כמ"ש התוס' והרשב"א בפ' כירה בכמה דוכתי ואילו ריב"ל אמר בהדיא שם בפרק כירה דכר"ש ס"ל במוקצה. לכך נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהא דאמרינן בשמעתין דהך דריב"ל פליגא אהך פיסקא דבני באגי היינו דוקא לפי השקלא וטריא דשמעתין דלעיל דמשמע דפשיטא לתלמודא דר"ה לא ס"ל דהלכה כרשב"א דאל"'כ אין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל דפשיטא דמותר לאפות לבני באגי היכא דיהבי ריפתא לינוקא מהך טעמא דרשב"א וכמו שהקשו בתוס' למילתא דר"ח והוצרכו לדחוק ולחלק וכבר כתבתי דיותר נראה דהנך אמוראי דאיירי בשמעתין דהכא לא ס"ל הך דרבא דאמר הלכה כרשב"א ומש"ה מקשינן מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני ואיצטריך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ולאהדורי אתנאי דפליגי בלכם ולא לכלבים ועל זה סובב והולך כל השקלא טריא דאביי ורב יוסף בהנך סופלי שאם היה מקום לומר דהלכה כרשב"א ולהתיר לגמרי לאפות בשביל פת אחד א"כ פשיטא דמותר לאפות לבני חילא בשביל פת שנותנין לתינוק וממילא דאין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל אע"כ סברי הנך אמוראי דהכא דהלכה כת"ק דרשב"א ולפ"ז ע"כ הא דשרי לאפות לבני חילא היינו משום דאמרינן הואיל כל חדא וחדא חזיא לינוקא ואע"ג דמדרבנן אסור אפ"ה בכה"ג מותר כיון דמדרבנן שפיר סמכינן אדרשב"א בשעת הדחק שהוכרחו לאפות לבני חילא וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני דאיירי בכה"ג גופא שהיתה שעת הדחק אפ"ה אמר ר"י ב"ב יצא שכרכם בהפסדכם ולא התיר להם מטעם הואיל ושמעון התימני מדשתיק אודויי אודי ליה ומש"ה הוצרך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ומקשה לה אביי שפיר מהנך סופלי לחיותא נמצא דכל זה למאי דמשמע לן השתא דלא אמרינן הואיל וכדמשמע נמי בפרק אלו עוברין דאביי אקשי ליה לרבה אהא דאמר התם דאמרינן הואיל ומשמע להו נמי השתא דלא סמכינן מדאורייתא אדרשב"א אם כן לפי זה מסיק הש"ס שפיר ופליגא דריב"ל שאוסר לזמן אדם משום גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דהיכא שמרבה בשבילו יש איסור גמור בריבוי המלאכה אע"ג שהתבשיל משביח בשביל ריבוי המאכל כמ"ש כל הפוסקים וכ"ש הכא דכל חד וחד חזיא לישראל וא"כ שפיר קאמר ופליגא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דאמר לעיל הלכה כרשב"א וקי"ל נמי כרבה בפרק אלו עוברין דאמרינן הואיל וקי"ל נמי דאמרינן מתוך שהותרה לצורך היכא דאיכא צורך היום קצת א"כ פשיטא דמכל הנך טעמי יש היתר גמור לאפות לבני חיל וא"כ דינו של הרמב"ם ז"ל דין אמת שמותר לאפות לבני חיל מכל הנך טעמי וא"כ לפ"ז כי היכי דלא תיקשי הך דרבא דבתראה הוא דקאמר הלכה כרשב"א אדריב"ל דקי"ל הלכה כמותו כמ"ש התוס' במגילה ובכמה דוכתי ע"כ אית לן למימר דהא דקאמר ריב"ל גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שיעשה איזה מלאכה שאין חלקו משביח בשביל ריבוי חלק האחרים כגון לישה וכיוצא בו ומש"ה אסור לזמן דלא שייך נמי הואיל ולא שייך נמי טעמא דמתוך שהרי אין בו צורך היום כלל נמצא דלפ"ז צדקו משפטיו ודיניו של הרמב"ם ז"ל יחדיו דאיתא להא ואיתא להא כן נ"ל נכון בעזה"י ישוב שיטת הרמב"ם ז"ל שדינו דין אמת ודוק היטב ותו לא מידי:

בגמ' ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא וכו' והקשו בתוס' אכתי מי דמי התם נעשה בסיס לדבר היתר ולדבר איסור מה שאין כן הכא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה אין סברא לומר דהא דאמר ר' אחא בר יעקב משום שיורי כוסות היינו משום טילטול הכוס עצמו שנעשה בסיס לדבר איסור דמה"ת לומר כן שיהא בסיס על שהנכרי שורה בהן פתו ביום טוב עצמו כיון שהישראל עצמו לא נתכוין לכך ואף לפי מה שכתבתי בפ' כירה (שבת דף מ"ה) גבי קינה של תרנגולין דמסקינן דאית בה ביצת אפרוח דמשמע לכאורה דהקינה נעשה בסיס עי"כ כיון שדרך הקינה להמצא בה דברים כאלה הוי כמניח לכתחילה ע"מ כן וא"כ ה"נ כיון שהישראל הזמין את הנכרים לשרות בהן פתו הו"ל כמניח על מנת כן מ"מ כבר כתבתי שם דשאני התם שהקינה עצמו לכתחילה נעשה לכך כדמשמע לשון כלום עשוי אלא לתרנגולין כדפרישית התם ע"ש א"כ שפיר אית לן למימר דהוי כמניח ומש"ה הוי בסיס כיון שהכלי מיוחד לכך משא"כ הכא שהכוס כלי גמור הוא ומלאכתו להיתר ומיוחד לישראל כל ימות החול ובעיו"ט בה"ש אם כן אין סברא להחמיר שיהא כמניח ע"י כך במה שהזמין את הנכרים בי"ט דהא לקצת פוסקים לא מיקרי מניח אלא כשמניח קודם שבת דבר האסור משא"כ הכא ועוד דמאן יימר שעכו"ם ישרה בהן פתו ואת"ל שישרה בהן פתו שמא ינערן או ידיח הכלי וא"כ לא גרע מאילו שכחו הישראל עצמו דכל היכא שאין יכול לנער לא מיקרי בסיס ומותר לטלטל כדאמרינן במעות שעל הכר שמותר לטלטל לצורך מקומה ובכלכלה מליאה פירות המיטנפין בר"פ נוטל והכא נמי ע"כ אי אפשר לנער השיורין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק כירה וא"כ לא שייך כאן דין בסיס כלל מכל זה נראה דר' אחא ב"י גופא לאו משום דכלי הוא בסיס חייש לה אלא משום טילטול השיורין עצמן דמשמע ליה דבכה"ג הוי טילטול ולא בטלו אגב כסא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליבטיל אגב כסא כדאשכחן בכנונא דאע"ג דשברי עצים אסורין בטילטול אפ"ה מותר לטלטלינהו כה"ג משום דבטלו לגבי כנונא ולגבי קיטמא דאלת"ה נהי דכנונא לא מיקרי בסיס כיון שג"כ לדבר המותר מ"מ ליתסר מצד הטילטול שברי עצים עצמו אע"כ דבטילי לגמרי לגבי כנונא וא"כ ה"נ דכוותיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן. מיהו כבר אפשר דפירוש ר"ת שכתבו התוס' בסוף הדיבור יש לפרשו ג"כ על הדרך שכתבתי ודו"ק:

גמ' שמזונותן עליך עיין שבת דף יט ע"א תוס' ד"ה נותנין:

שם מזמנין את הנכרי עיין בר"ן פ"ק דשבת בדף הספר ז' ע"ב:

גמרא ולטלטלינהו לשיורי כוסות של יין האסור בהנאה אגב כסא, מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא [כלי שמשימים בו הגחלים] אגב קטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים. הקשו בתוס' דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל היינו קטמא שראוי לכסות בו רוק, אבל בלא קטמא לא שרי דהוי בסיס לדבר האסור וא"כ בכוס שיש בו רק דבר שאסור לטלטלו לא, ותירץ ר"ת דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות דשרי לטלטל אגב כסא, אף שאין היתר עמהם לפי שא"א לנערם. וקשה לי טובא, דנהי דליכא סתירה מהתם דבעי דוקא קטמא משום דאפשר בניעור מ"מ מאי מייתי ראי' מהתם, הא ממנ"פ אם מסברא הוא דשיורי כוסות כיון דגריעי לא נעשה הכוס בסיס להם, יקשה בלא"ה דהיכא דליכא בסיס, וא"א לנער מותר, כההיא דאבן שע"פ חבית דקתני במתני' ואם הוא בין החביות מגביה דכיון דלא הוה בסיס דמיירי בשוכח וא"א לנער שרי, ואי דלא פסיקא כ"כ מסברא דמחמת גריעותא דשיורי כוסות אין נעשה הכוס בסיס להן, מה לזה ראיה מכנונא, הא התם בלא"ה לא הוי בסיס, כיון דיש בו דבר המותר הוי בסיס לאיסור ולהיתר, ודלמא באמת בלא הקטמא היה בסיס לשברי עצים, ואף בלי אפשר לנער היה אסור, וצע"ג [אאב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו סי' תמ"ב]. עוד קשה לי, הא הר"ת עצמו כתב בשבת (דף מז ד"ה אגב) דשברי עצים חשוב יותר מאבן שבכלכלה, והרי (בדף קמג ע"א) פרכינן ותיהוי כלכלה בסיס לאבן, מדלא פריך דינער להאבן, משמע דבעי למפרך דאף בצריך למקומו ליתסר מדין בסיס, והרי דהכלי נעשה בסיס להאבן, וממילא מכ"ש לשברי עצים, וצ"ע:

מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראוין לשתיה, וב"ה מתירין. משמע דוקא לרגליו, אבל לכל גופו אסור, ובתו' פ"ג דשבת [דף לט ע"ב ד"ה וב"ה מתירין וכו' מ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא], מבואר דלהחם חמין לרחיצת כל גופו אסור מדאורייתא וכן אסבר הרשב"א בחידושיו פ"ג דשבת פלוגתת התוס' והרי"ף בחמין שהוחמו מעיו"ט אי שרי לרחוץ כל גופו, דתוס' ס"ל דלהחם לרחיצת כל גופו דאורייתא, ומש"ה בהוחמו מעיו"ט אסור. וקשה לי איך אפשר לומר דהוי דאורייתא, הא בכלל רחיצת כלהגוף ג"כ רחיצת פניו ידיו ורגליו, והוי רק מרבה בבישול לצורך רחיצת שאר הגוף, וזהו שרי מדאורייתא, כדאמרינן בעירובין ניחום אגב אמיה, ועיין בהר"ן פ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדרה מים, וכמו דחזינן לב"ש דבראוי לשתיה יוכל להרבות מים אף יותר מכדי שתיה כמ"ש התו' בשבת שם, [ד"ה אא"כ ראוין לשתיה]:

גמרא מה דלא אנח ערובי תבשילין מ"ט דב"ה [דמותר להטמין את החמין מיו"ט]. קשה לי, הא הטמנה בשבת במעמיד הבל אסור רק משום שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה כדאיתא ספ"ב דשבת, והכא ביו"ט דאף אם ירתיחנה לא יעבור על איסור דאורייתא אי מטעם דצרכי שבת נעשין ביו"ט אי מטעם הואיל, וא"כ דלמא בהטמנה זו ביו"ט לצרכי שבת אף בלא ע"ת שרי ב"ה כיון דהטמנה בעצמותה אין בה איסור מלאכה, ומטעם שמא ירתיחנה אינו אסור כיון דלא מצי למיתי לידי איסורא דאורייתא ויש לדחות דס"ל לסתמא דתלמודא דמ"מ יש לחוש שמא ירתיחנה. אבל הא קשיא לי, למאי דמשני אביי כגון דעירב לזה [אפה ובישל מבעוד יום לשם עירוב] ולא עירב לזה [ולא טמן חמין לשם עירוב] וחנניא היא אליבי' דב"ש [דצריך לערב על כל אחד בפני עצמו] ובהא קשה א"כ מ"ט דב"ש דאסרי דהא ליכא חשש שמא ירתיחנה דהא מעשה רתיחה שהוא בישול עירב עלה מעיו"ט: