מסכת ביצה דף כ׳ עמוד א׳

ואגלח ממעות מעשר שני קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני:

נדור על התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה:

נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא:

ההוא גברא מצוה מחמת מיתה היה:

להא שמעתא דהאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:

משמיה דנפשיה ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

אתון הכי מתניתו לה מאליה ולא משמיה דר' יוחנן:

אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה דאהדר ליה ר' יוחנן הכי:

נזיר ואינו מגלח ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר אפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר דטעמא דאמר הבו ליה ולנסיב כו' וכן פי' בקונט' שפירש טעמא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא:

ויקרב את העולה וכו' פירש רש"י דקאי אעולה של אהרן שנאמר בפ' שמיני ולא נהירא דהא קאי אעולת צבור דהכתיב שעיר העם ומיד אח"כ כתיב ויקרב את העולה ועולה של אהרן מפורשת בפסוק אחר בפרשה לכך נראה דאין הכי נמי דקאי אעולה של צבור:

למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ותימה דאמר התם דאין טעונין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשתי קרבנות וזו אינה מן המנין אלא (. פר) של ע"ז ופר של העלם דבר ולפי' רש"י דפירש דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא וי"ל דהא דקאמר דאין צריכין סמיכה אלא בב' קרבנות היינו דוקא בקרבנות שהן לדורות אבל הכא מיירי בקרבן המלואים שהיה לפי שעה ומ"מ קשה דהיכי ילפינן דורות משעה דקא למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ועוד היכי ילפינן יחיד מצבור דהא פי' דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן צבור ולפי' רש"י ניחא ועוד י"ל שנויא השוה לשניהם הואיל וגלה לנו קרא דויקרב את העולה וגו' דילפינן שעה מדורות וקרבן צבור מקרבן יחיד דכתיב אדם כי יקריב לדורות וה"ה דלילפי דורות משעה ויחיד מצבור ועוד אמר הר"מ דיש לישב פי' רש"י ולעולם פשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור ואי קשיא הא אינה טעונה סמיכה כדקאמר ב' סמיכות בצבור י"ל דאין ה"נ אלא אם אינו ענין לקרבנות צבור דהא קי"ל דאין טעונין סמיכה אלא בשתי קרבנות צבור וזו אינה מן המנין תנהו ענין לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד:

דלא גמרי שלמי חובה כו' השתא אית ליה לרבי יצחק בר אבא דטעמא דב"ש דאמרי אין סומכין היינו משום דאין טעונין סמיכה ולא כרבי יוסי דקאמר בסמוך דפליגי בתכף כו' ורש"י פי' במתני' טעמא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים ויפה פי' דבפ' אין דורשין (חגיגה דף טז:) משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן:

דלמא מעולת חובה גמרי ואם תאמר והא הוי דבר הבא מן ההיקש דעולת חובה לא ידעינן אלא מנדבה דכמשפט ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב וי"ל דבעיא היא בזבחים (דף נ.) אם חוזר ומלמד בבנין אב ואם לאו והכא קאמר אם תמצי לומר חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש מעולת חובה גמירי לה דחובה מחובה ילפינן:

הזכיר מעשה שדומה לו.

ההוא דאמר הבו ת' זוז לפלוני ולינסוב ברתי אמר רב פפא ת' זוז שקיל דהא אמר הבו ליה ת' זוזי ברתיה אי בעי שקיל ואי בעי לא שקיל ודייקינן מינה טעמא הבו ליה ולינסיב אבל אי פריש ואמר לינסיב והבו ליה אי נסיב ברתיה שקול ואי לא נסיב לא שקיל.

תני תנא קמיה דר' יצחק מאי דכתיב ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה מה עולת נדבה כתיב בה אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' וכתיב בה וסמך ידו על ראש העולה כו' כך עולת חובה טעונה סמיכה א"ל זו לב"ש היא דאע"ג דכתיב סמיכה בשלמי נדבה שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וסמך ידו על ראש קרבנו כיון דבשלמי חובה לא כתיבא סמיכה לא ילפי הני מהני ולפיכך שנו ב"ש במשנתנו מביאין שלמים ואין סומכין דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חגיגה משלמי נדבה לפיכך שנו במשנתנו מביאין שלמים וסומכין עליהן בעולת חובה לב"ה לא היה צריך לכתוב כמשפט וללמוד הימנו סמיכה בעולת חובה אלא אפילו בלא פסוק יליף עולה מעולה כמה דילפי שלמי חובה משלמי נדבה ודחינן וממאי דב"ה זה ששנינו סמיכה בשלמי חובה משלמי נדבה למדו אותה דלמא חובה מחובה למדו שלמי חובה מעולת חובה למדה ועולת חובה גופה בעיא קרא מפורש שיש בה סמיכה ולפיכך אתא כמשפט לומר שעולת חובה טעונה סמיכ' ואמרי' מה ראית שלא ילמדו סמיכה לשלמי חובה משלמי נדבה דאיכא למיפרך מה לשלמי נדבה שכן מצויין בכל השנה כולה ולפיכך טעונין אבל שלמי חובה שאינן אלא בימים טובים בלבד לא עולת חובה נמי איכא למיפרך מה לעולה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאין עולה מהן למזבח אלא דם וחלב בלבד ופרקינן אלא אתיא מבינייא כלומר אתיא משתיהן מעולת חובה ושלמי נדבה.

ושלמי חובה לב"ש לא בעי סמיכה והתניא א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלמי חובה שטעונין כו':

ת"ר מעשה בהלל שהביא עולה לעזרה לסמוך כו'.

הא דאמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. יש מי שפירשה משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאי וכל תנאי שקדמו מעשה תנאו בטל וכדתנן במציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) (האומר), וכן פירש הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דאם כן מאי אתא רב פפא לאשמועינן מתניתין היא, [ואי] לאשמועינן דהלכתא כההיא סתם מתניתין התם היה לו לאומרה, אי נמי לימא דתנן, ועוד מאי שייטיה דהא הכא. והראב"ד ז"ל (בהשגות על הרז"ה) השיב על מי שפירש כן דודאי אם אמר על מנת שישא בתי אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל שאם אי אתה אומר כן יצא משפט מעוקל הוא התנה שלא יטול אלא (טעמא) כשישא ואנו נאמר שיטול ולא ישא, אבל לא אמרו תנאי שקדמו מעשה דתנאי בטל וכן כל מה שאמרו (גיטין עה, א) בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא אם כן נעשה התנאי בחוזק כעין תנאי בני ראובן ובני גד דלפי שבקשו שתנתן להם נחלתן מיד הוצרך משה לחזק התנאי ולכפול אותו ולהקדים הן ללאו וכן בכל שאר הדרכים, [וכן] כשהתנאי ומעשה בדבר אחד כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר איך יתנה עליו מגופו לסותרו, ואף על גב דבמסקנא דההיא מטעמא אחרינא אתי עלה מכל מקום ילפינן מינה למילי אחריני היכא דליכא על מנת אלא באם, ומעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה כגון נתינת גט לידה או קדושין וחליצת היבם שנעשו מיד, וכן בנתינת ממון שהוא ניתן מיד כגון שאמר אדם לחברו הילך מנה זה ויהיה לך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, אם לא כפל תנאו או לא דקדק בענייני התנאים אינו תנאי, ומכל מקום אם לא נעשה שום מעשה, כגון זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי, לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול. והא דאמר רב פפא הכא היינו טעמא לפי שהדיבור הראשון הוא עיקר, כלומר תנו לו ואם ירצה ליקח [ו]אחר כן לישא הבת ישא, וכן בשאמר לינסיב ברתי והבו ליה הכי קאמר יקח בתי ואחר שישאנה אם ירצה תנו מאתים זוז, וכן פירש הרי"ף ז"ל בפרק מי שמת (ב"ב קמב, ב ע"ש) וכן עיקר, והיינו שהביאוה כאן בשמועה זו לפי שהוא דומה [למה] ששאל ר"ל מר' יוחנן האומר הרי עלי (ואצא בהירי) [תודה ואצא בה ידי] חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי הראב"ד מהא דגרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר (ה"ג), דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים [ירדו גשמים] מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ר' מאיר אומר בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו, הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ר' חגי בעי קומי ר' יוסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שנייא הא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ופירשו דבירושלמי סבורין באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שאינו צריך לכפול תנאו לפי שלא חלו הקדושין עכשיו וכאלו לא נעשה בו שום מעשה, והקשו והא של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו לאו (ב)[כ]לאחר הוא ואף על פי כן הוצרך הכתוב לכפול תנאו ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקים בה מעכשיו לפיכך כפל משה רבינו עליו השלום התנאי שאם (כן) לא יקיימו שיטלו הנחלה מידם, אלמא משמע מהכא דכל שלא הוחזקה מתנה בידו הרי אם כלאחר ואינו צריך לכפול תנאו ואפילו לר' מאיר והוא הדין לכל שארי חומרי התנאים.

אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אבל על הסמיכה לא אמרו לו דבר מפני שעדיין לא היה סומך, אבל באותו מעשה דבסמוך דאמר לו מה זו סמיכה מפני שראה אותו סומך, והיינו דהכא גרסינן לסמוך ובאידך גרסינן וסמך.

מי שצוה מחמת מיתה ואמר תנו מנה לפלוני אם ישא את בתי או על מנת שישא את בתי אין נותנין לו את המנה עד שישאנה אבל אם אמר תנו מנה לפלוני וישא את בתו הרי נתן לו שתי מתנות וכל הנותן לאחר שתי מתנות והוא אינו רוצה אלא באחת הרשות בידו והילכך נותנין לו את המנה והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא ומ"מ אם הקדים נשואי הבת ואמר ישא פלוני את בתי ותנו לו מנה אין נותנין לו את המנה עד שישא שמאחר שהקדים נשואי הבת עשאן כתנאי למתנה אחרונה הואיל והקדים את שהוא מפקפק בה אם יקבלנה אם לאו וכן נראה לי בכל מי שנותן לחבירו שתי מתנות ומפקפק באחת מהן אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש זכות אצל הנותן בקבלתה וברור לו באחרת שהוא זכות למקבל שאם הקדים את שהוא ברור לזכות ואח"כ מזכיר את שהוא מפקפק בו ודאי אותו דבר שהוא ברור לו לזכות הוא נותן לו בלא שום פקפוק והאחרת נותן לו אם הלה רוצה בה ואם הזכיר לו תחלה את שהוא מפקפק בה אומדין דעתו שלא נתן לו את הברור אא"כ מקבל את המסופק הואיל ויש בקבלת המסופק זכות אצל הנותן:

י"מ שמועה זו מצד תפוש לשון ראשון ואין נראה לי מפני שאין דין תפוש לשון ראשון נאמר אלא בשתי לשונות שהאחד מתנגד לחברו ואף בזו אין הדבר מוחלט לענין פסק שנאמר בו תפוש לשון ראשון אלא ספקא הוא והלך אחר פחות שבלשונות כמו שביארנו דינין במציעא ובבתרא:

ויש מתגלגלין בה מדין מעשה קודם לתנאי ותנאי קודם למעשה והוא שידוע בדיני התנאים שצריך להיות תנאי קודם למעשה וכשאמר הבו ולינסיב הרי מעשה קודם והמעשה קיים והתנאי בטל ולדעת זה אלו אמר הבו ליה אי נסיב אף בזו הדין ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב וכו' אא"כ בעל מנת וכבר ביארנו במקומו לשטת גדולי הפוסקים שאין דיני התנאי אמורים אלא בגיטין וקדושין שהרי בדיני ממונות אף אומדנא מפקעת כל שכן תנאי אע"פ שאינו כהלכתו ואע"פ שכלם מתנאי בני גד ובני ראובן למדנו והרי זה תנאי ממון מ"מ בזו לא היתה הארץ מוחזקת בידם ואינו דומה לדברים המוחזקים אלא שמ"מ הם משיבים שהאומדנא ראויה להפקיע יותר מן התנאי העשוי שלא כהלכתו מ"מ לדעתם אף אתה צריך לפרש את זו בתנאי כפול אלא שאפשר לפרשה בעל מנת וכל שיש בה קנין הרי הוא כמעכשו וכדתנן הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואמרו שם ובהקנאה אינו צריך שכל קנין כאומר מעכשו הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים:

ועוד ראיתי להם שכתבו על מה שיוצא מדבריהם של אלו הבאים בזו מדין מעשה קודם לתנאי דאפילו אם אמר תנו לו ארבע מאות זוז אי נסיב שנוטל הארבע מאות והבת אם ירצה נושא ואם לאו לאו שאי אפשר לומר כן ונסח דבריהם הוא שכל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומעשה שאפשר לקיים על ידי שליח דוקא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל הגט למפרע אלא אם כן נעשה כראוי ובחזוק כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד ועל זה הוצרך לכפול התנאי שאם לא יקיימוהו יטלו אותה נחלה מהם וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חזק התנאי ובהן קודם ללאו הואיל והמעשה נעשה מיד ואם קדם הלאו אין בו כח לעקור המעשה וכן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה מיד איך יתנה עליו מגופו לסתרו כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר מעתה כל התנאים שבאים לעקור את (התנאי) [המעשה] בקדושין וגיטין שהמעשה נעשה מיד וכן בנתינת ממון שהוא נתן מיד אם אמר הי לך מנה זה ויהא שלך אם תעשה כך וכך אם לא כפל תנאו או לא דקדק בדיני התנאי אינו תנאי גם יש לומר עוד על מתנה זו שאינה כחליצה וגט וקדושין לפי שאלו נתינתם זו היא עשייתם אבל מסירת המנה לידו של זה כיון שעל תנאי נמסר לו אינו אלא פקדון בעלמא וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואם תאמר והרי תנאי בני גד ובני ראובן כך היה אינו דומה שהרי הם זכו בה ובתורת נחלה ובירידתם לנחלה נגמרה העשייה אבל דבר שלא נעשה בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו כך לפלוני אם ישא את בתי לית דין ולית דיין שאם לא ישא לא יטול וטעם המעשה שהוזכר אינו אלא כענין ראשון ומ"מ דברים אלו לפירושנו אינם תלוים בדבר זה אלא על הדרך שפירשנו תחלה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשיעי של בתרא אלא שהוספנו על דבריהם כמו שכתבנו ודיני התנאי כבר ביארנו במקומם בכדי הצורך:

אע"פ שלא נתפרשה בתורה סמיכה לעולה ושלמים אלא בעולת נדבה ובשלמי נדבה אנו דנין אותה אף בעולת חובה מסמך המקראות וכן אנו דנין אותה במדת מה מצינו בשלמי חובה:

לעולם יניח אדם מקום לשלום ואפילו במקום שצריך לו לשנות ישנה ולא סוף דבר במה שאינו עשוי לעלות ומ"מ לכשיתגלה יהא הדבר נכר שמפני השלום שנה מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לסמוך וחברו עליו בית שמאי ואמרו מה טיבה של זו וכשראה שלקנתר הן באין אמר להן נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה ואם על כל פנים אינו רוצה לשנות לא יוסיף על דברי המתחיל אלא יעננו במלות קצרות על הדרך שהתחיל המחרחר מעשה בתלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לסמיכה מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה כלומר מה אתה סבור שאני צריך לשתוק מצד שאין בידי להשיב יש בידי אלא שאני מניח מקום לשלום ואמרו על זה דרך הערה האי צורבא מרבנן לא ליהדר לחבריה מילתא טפי ממאי דאמר ליה איהו וכן כל כיוצא בזה:

תוספות בד"ה דלמא מעולת חובה גמירי וא"ת כו' והכי קאמר את"ל חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש כו' עכ"ל כצ"ל:

ההוא גברא פירש רש"י ז"ל ומצוה מחמת מיתה היה.

אמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וכו' יש מפרשים משום דהוי המעשה דהיינו נתינת המעות קודם התנאי דהיינו הנשואין ואנן בעינן תנאי קודם המעשה כדילפינן מבני גד ובני ראובן. ולא נהיר דהא קיימא לן כרבנן דלא בעינן דקדוקי תנאין דבני גד ובני ראובן ולא מוקמינן הא דרב פפא כר' מאיר דלית הלכתא כותיה. ועוד דשכיב מרע או מצוה מחמת מיתה כולי עלמא מודו דלא בעי תנאי כפול ודקדוקי תנאין כדי שלא תטרף דעתו עליו דהא מקילין עליה דמקנה באמירה בעלמא. והרא"ה פירש דהכא תרי מילי קאמר דכשהקדים מתנות המעות לנשואי בתו גלה דעתו שלא תלה זה בזה. אבל כשהקדים נשואי בתו ודאי גלה דעתו דבתורת נדוניא נתן לו המעות וכן כל כיוצא בזה.

דאמר לך מני בית שמאי היא פירוש דאמרי במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהם חובה ואין סומכין עליהם. ואמרו בתוס' דלאו דוקא ביום טוב דאפילו בחול נמי לבית שמאי אין סומכין. והא דפליגי ביום טוב להודיעך כחן דבית הלל דאפילו ביום טוב סברי בית הלל דסומכין. אבל רש"י שפירש במתניתין דאין סומכין לבית שמאי משום שבות דמשמע דאילו בחול סומכין פירש ז"ל כן אליבא דמאן דאמר דבית שמאי ילפי שלמי חובה משלמי נדבה.

דילמא מעולת חובה גמרי וקשיא לי כיון דשלמי חובה גמרי מעולת חובה ועולת חובה מעולה נדבה הוה ליה למד מלמד ואין למדין בקדשים למד מלמד. תירץ הריטב"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בה בפירוש וכאלו כתיבא סמיכה בה בהדיא.

וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה פירוש דהוא הדין דהוה מצי למפרך מברייתא דלעיל שלמים הבאים ביום טוב סומך עליהם מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב. בתוס'.

בגמרא תני תנא כו' לימד על עולת חובה שטעון סמיכה וקשיא לי אמאי צריך קרא להכי למיגמר עולת חובה מנדבה ות"ל דכולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות וא"כ ה"נ נילף מהאי הקישא לענין סמיכה דהא קיי"ל אין היקש למחצה לכאורה היה נ"ל בזה דלענין סמיכה לא שייך האי הקישא כיון דבכור ומעשר ופסח נמי שייכו בהאי הקישא דזאת התורה כדאיתא להדיא בזבחים דף ז' ע"ב דדרשינן ביום צותו וגומר זה בכור ומעשר ופסח וכה"ג משמע להדיא במנחות דף פ"ג לענין דפסח אין בא אלא מן החולין וילפינן לה מהאי הקישא ואפ"ה אמרינן במנחות דף צ"ב דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אם כן תו לא שייך הך הקישא לענין סמיכה בשאר קרבנות וכה"ג כתבו התוספת בפ"ק דחולין דף כ"א בד"ה כמשפט דלא שייך האי הקישא לענין סמיכה כיון דליתא בבכור ומעשר ופסח ע"ש אלא דקשיא לי בדבריהם דהא במנחות דף צ"ב משמע להדיא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונים סמיכה לאו ממעוטא דקרבנו ילפינן להו דהא מסקינן התם דקרא דקרבנו איצטריך לדרשא אחריתי אלא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה היינו משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות בבנין אב משום דאית להו פירכא ע"ש וא"כ אכתי אמאי לא יליף להו בהקישא ובאמת הקשו שם התוספות כן והניחו בתימא ולפ"ז נמי הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין אמאי לא יליף עולת חובה מעולת נדבה לענין סמיכה מהאי הקישא כיון דלא שייך הך תירוצא שתירצו התוספות בחולין מסוגיא דמנחות דאדרבא בהך סוגיא דמנחות גופא שייך נמי הך קושיא דהקישא לענין סמיכה ונלע"ד בזה דהא דסמיכה לא הוי בכלל האי הקישא דזאת התורה היינו משום דבהאי הקישא כתיבי נמי קרבנות ציבור וכיון דמסקינן במנחות דף צ"ב דגמירי דאין סמיכה בציבור אלא בשני מקומות וא"כ מש"ה אתיא הך הלכתא ואפקה מהקישא לענין סמיכה. ולפ"ז ממילא נתיישב' גם כן קושית התוספות שם לענין סמיכת בכור ומעשר ופסח דלא נילפינהו מהקישא ומש"ה נמי איצטריך הכא בשמעתין קרא דכמשפט לענין עולת חובה שטעון סמיכה כיון דלא שייך הקישא לענין סמיכה וכ"ז דלא כדברי התוספות בפ"ק דחולין שהבאתי לעיל ושיטת התוספות שם צ"ע ליישב כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה ויקרב את העולה כו' שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום כו' עכ"ל. ובאמת יש לתמוה על פרש"'י בזה דהאי קרא דויקרב את העולה לא איירי בקרבנות של אהרן כלל אלא בעולת העם כמו שהקשו בתו' בד"ה ויקרב ומה שתירצו בד"ה למד על עולת חובה דהר"ם מיישב פרש"י דמוקמינן לקרא דויקרב באם אינו ענין לקרבנות של אהרן מלבד שנראה דוחק אלא דיותר קשה דהאי קרא לעיל בקרבנות של אהרן הוי ליה למיכתב דטעון סמיכה בין לענין חטאת בין לענין עולה למאי דפריך בסמוך דלא שייך הקישא דזאת התורה לענין סמיכה וכ"ש לשיטת התוספת דשעה מדורות לא ילפינן להך תירוצא ונלע"ד שיטת רש"י בענין אחר דלית לן לאוקמי הך דרשא דויעשה כמשפט לענין עולת העם לחוד דאיירי ביה קרא דאכתי מאי בא ללמדנו דעולת חובה דטעונה סמיכה דמה דהוי הוי ולדורות נמי לא מצי איירי דהא דורות משעה לא ילפינן כמו שהקשו תוספות ועוד דכיון דעולת העם קרבן צבור הוי א"כ כה"ג לדורות אין טעונין סמיכה כיון דגמירי דאין בצבור אלא שתי סמיכות אע"כ דקרא דויעשה כמשפט שכתוב בסוף ענין בא ללמד על עצמו על כל הקרבנות דלעיל מיניה דהיינו כל קרבנות של אהרן וחטאת העם ושפיר ילפינן להו בק"ו מעולת העם דאע"ג שהיא עולת חובה והיא נמי קרבן צבור אפ"ה טעונין סמיכה אף על גב דאין בצבור אלא ב' סמיכות אפ"ה בקרבנות שעה לא איירי הלכתא כמ"ש התוספת מכ"ש בקרבנות של אהרן שהן קרבן יחיד וה"ה לחטאת העם שדומה לשאר חטאות דכתיב בהו סמיכה וכל חטאת חובה נינהו דלא שייך ביה נדבה א"כ מכ"ש שטעונין סמיכה. ועוד נ"ל דאף לפמ"ש לעיל דלענין סמיכה לא שייך הקישא דזאת התורה היינו בשאר קרבנות משא"כ לענין מלואים דכתיב נמי בהאי הקישא ולמלואים שפיר ילפינן מלואים ממלואים גופייהו בהקישא לענין סמיכה והשתא לפ"ז א"ש דאיצטריך קרא דויעשה כמשפט ללמד על עולת חובה שטעונין סמיכה ולא תקשה מה דהוי הוי למאי דפרישי' דמקרא דויעשה כמשפט למדנו שעולת אהרן ג"כ טעון סמיכה ממילא ילפינן מיניה לעולת חובה שהוא לדורות שטעונין סמיכה מק"ו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה למד על עולת חובה כו' ותימא דאמרינן התם דאין סמיכה בצבור אלא בשתי קרבנות כו' ולפרש"י ניחא ולפי מ"ש התוספת במנחות דף צ"ב ע"ב בד"ה גירסא בעלמא דרש"י פי' הך גירסא בעלמא כלומר דרבי יהודא לית ליה הלכה למשה מסיני אלא בגירסא בעלמא נקט ליה וא"כ אין מקום לכל דברי התוספות כאן דהא שפיר מצינו לאוקמי הך ברייתא הכא דויעשה כמשפט כר"י דלית ליה הלכתא אלא לגירסא בעלמא כדי שלא נטעה בשעיר עבודת כוכבים כדמשמע התם בכל הסוגיא א"כ א"ש הא דרבי קרא לעולת העם לסמיכה והרבה דקדוקים יש לדקדק בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא א"ל דאמר לך מני ב"ש היא ויל"ד דלמאי דמשמע ליה השתא דב"ש לית ליה סמיכה בשלמי חובה כלל א"כ מאי איריא דאין סומכין עליהם ביום טוב ת"ל דבחול נמי אין סומכין ול"ל דבחול נהי דלית ליה סמיכה בשלמי חובה מדאורייתא אפ"ה מדרבנן טעונין סמיכה משא"כ ביו"ט דאיכא שבות להשתמש בבעלי חיים מש"ה לא אתי סמיכה דרבנן ודחי שבות דרבנן הא ליתא דהא למ"ד סמיכה דרבנן ע"כ א"א לסמוך עליו אפילו בכל כחו דהא עבד עבודה בקדשים דאסור מדאורייתא כדמקשה הש"ס בחגיגה דף ט"ז ע"ב לענין סמיכה דקרבן נשים ע"ש ומסיק התם דלא אשכחן סמיכה דרבנן אלא דאמרינן להו אקפו ידייכו שאינה סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדמסיק התם להדיא וא"כ לפ"ז דבסמיכה דרבנן אינו סומך בכל כחו אלא באקפו ידים בלבד א"כ אמאי אסרו ליה ב"ש בי"ט הכא משום שבות ת"ל דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כדאיתא בהך סוגיא דחגיגה גופא דלמאי דקאמר התם דכולהו תנאי דפליגי התם בי"ט משום שבות מדייק מינה רבב"ח דש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאלת"ה מאי קא עביד לסמוך ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין ממ"נ אי לית ליה לב"ש סמיכה מדרבנן כלל א"כ מאי איריא י"ט אפילו חול נמי שלמי חובה אין טעונין סמיכה לדידהו ואי אית להו סמיכה מדרבנן בחול ע"כ היינו באקפות ידים לחוד כי היכי דלא ליעביד עבודה בקדשים א"כ מה"ט גופא אין לאסור הסמיכה בי"ט משום דאין משתמש בבעלי חיים כיון דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כמו שהבאתי מסוגיא דחגיגה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

בגמ' אתיא מביניא ופרש"י דהיינו דגמרינן שלמי חובה מעולת חובה ומשלמי נדבה במה הצד הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים וסמיכה כו' עד סוף הדיבור. נראה דכוונת רש"י מה שכתב וטעונין נסכים ולא סגי ליה לפרש הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן היינו משום דאיכא למימר בכור ומעשר ופסח יוכיחו שהן קרבן יחיד ואין טעונין סמיכה כדאיתא במנחות דף צ"ב מש"ה מייתי מלתא דנסכים דתו ליכא למיפרך מבכור מעשר ופסח דמה להנך שאין טעונין נסכים כדאיתא התם ובהך מילתא דנסכים לחוד נמי לא סגי דאיכא למימר קרבנות צבור יוכיחו דגמירי דשתי סמיכות בצבור ולא יותר אע"ג דכל קרבנות הצבור טעונין נסכים מש"ה הוצרך לפרש תרווייהו דהצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים דהשתא תו ליכא למיפרך מידי כן היה נ"ל לכאורה אלא דאכתי לא הוי צריך לפרש כן דהא אמרינן בחולין דף קט"ו דכל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן והיינו דלא שייך למיפרך דבר פלוני יוכיח. לכך נ"ל לפרש לאידך גיסא שהוכרח רש"י לפרש כן דלא תקשי אהא דמסקינן במנחות שם דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה לאו ממיעוטא דקרבנו ממעטינן להו אלא משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות משום הנך פירכי דפרכינן התם וא"כ מ"ש משלמי חובה דשמעתין דמסקינן הכא דלב"ה אתיא מבינייהו ולא פרכינן ע"ז מפרש רש"י שפיר דשלמי חובה ודאי מצינן למילף מבינייהו משלמי נדבה ועולת חובה שחזר הדין במה הצד והצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים וה"ה לעולת חובה משא"כ בבכור ומעשר ופסח שאין טעונין נסכים דבהדיא ממעטינן להו התם במנחות מדכתיב לפלא נדר או נדבה והנך אינן באין מנדר ונדבה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ודו"ק:

שם וסברי ב"ש שלמי חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך וכו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא הא דאמר ר"י דלא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדרבנן דלמ"ד לא בעינן סמיכה בכל כחו עביד סמיכה גמורה ולמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן אמרינן להו אקפו ידייכו כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין וא"כ שפיר קאמר ר' יצחק בר אבא דהך ברייתא דלעיל ב"ש היא ופשיטא ליה דע"כ לב"ש הך סמיכה דשלמי חובה לאו דאורייתא היא דאי דאורייתא לא היתה נידחת משום שבות בעלמא להשתמש בבעלי חיים דהא קי"ל אין שבות במקדש וכ"ש הכא דאיכא עשה דסמיכה (ודלא כר' יוחנן בחגיגה דאמר בשבות פליגי) ובכך היה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל והנחתי בצ"ע דשפיר מצ"ל דבשלמי חובה כגון בחג השבועות מודו ב"ש דבעינן מיהו סמיכה מדרבנן משא"כ בי"ט אע"ג דאינן אלא שבות בעלמא וכ"ש באקפו ידייכו דאפילו שבות ליכא אלא גזירה בעלמא שמא יסמוך בכל כחו מ"מ כיון דלר' יוסי אליבא דב"ש לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א"כ מצי למיעבד מאתמול בהיתר גמור. והנלע"ד בזה דהש"ס סובר בפשיטות דהא דקאמר ר"י לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדאורייתא דאי מדרבנן א"כ לא א"ש הא דאמר ר"י על מה נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה משום דלענין סמיכה דרבנן דהיינו באקפו ידייכו כדמסיק הש"ס בחגיגה דאין שם סמיכה עליה כלל אלא משום נחת רוח בעלמא א"כ לכ"ע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמ"ש בחידושי ברכות דף מ"ב ליישב שיטת התוספות בסוטה פרק אלו נאמרין דשיעור סמיכה כ"ב אמה ע"ש באריכות שהעליתי כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג וכאן הואיל ואתא לידן אוסיף בהן דברים בתוספת ביאור ואביא לשון הסוגיא דזבחים בקצרה דאמרינן התם לימא מסייע ליה דביאה במקצת שמה ביאה דתניא כל הסמיכות שהיה שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיה בשער נקנור (והיינו אשם מצורע) כו' ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ומשני אמר רב יוסף הא מני ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפון וכו' איכא דאמרי אמר ר"י כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן הלכך לא אפשר ומקשה הש"ס מאי קסבר אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר כו' אמר ר"א בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר ר"א ב"מ וכו' אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא עכ"ל הגמרא וכתבו התוספות שם דלמאי דמסקינן סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא אמרינן להו אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים עכ"ל התוספות וכבר דקדקתי שם דע"כ הא דמספקא ליה להש"ס אי סמיכת אשם דאורייתא אי לאו דאורייתא היינו אי אשכחן שום דרשה באשם מצורע גופיה להטעינו סמיכה אבל כל כמה דלית לן דרשה מיוחדת ע"כ ממילא תליא בסברא דודאי כל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח כדאיתא במנחות וכדפרישית אי משום היקישא דזאת התורה או משום דאתיין מבינייהו והיינו כפירש"י בשמעתין דכל דבר שהוא קרבן יחיד וטעונין נסכים טעונין סמיכה א"כ לפ"ז אשם מצורע נמי טעונין סמיכה דהא אתיא בהיקישא ואיתא נמי בנסכים דילפינן לה התם במנחות מקרא אלא משום דמצורע אסור ליכנס לעזרה מש"ה מסקינן דלא הוי דאורייתא דאין דנין אפשר משאי אפשר דבכל סמיכה דאורייתא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה והכא לא אפשר. נמצא דלפ"ז לסברת המקשה דהתם בזבחים דלא בעינן סמיכה בכל כחו מדייק שפיר אי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך דא"כ מקיים מצות סמיכה דאורייתא ממש כמו בכל הקרבנות ויוכל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אע"כ דשמה ביאה וע"ז מסיק רב יוסף שפיר בלישנא קמא הא מני ר"י בר"י היא דאמר דמרחק צפון וא"כ אי אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה דהוי דאורייתא ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו באקפו ידייכו וא"כ אין שם סמיכה עליה כל עיקר כדאמרינן בחגיגה ומש"ה לא איכפת לן בהא שתהא תיכף לסמיכה שחיטה א"כ שפיר קתני בברייתא דהתם דכל הסמיכות תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו דניחא לן טפי לשחוט סמוך למזבח וסמיכה הוי בשער ניקנור ובכה"ג גופא קאמר רב יוסף לישנא דאיכא דאמרי דכל הסומך ראשו ורובו מכניס הלכך אי אפשר לקיים סמיכה דאורייתא ומש"ה לא היה תיכף לסמיכה שחיטה מה"ט גופא דבסמיכה דרבנן לא איכפת לן כלל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה:

ותדע שכן הוא דאלת"ה תיקשי להך לישנא בתרא דרב יוסף דמשום דבעינן סמיכה בכל כחו מש"ה לא אפשר לקיים תיכף לסמיכה באשם מצורע ובעי ליישב הא דקתני בברייתא חוץ מזו ואכתי כיון דמסקינן דהך סמיכה לא הוי סמיכה דאורייתא כלל כיון דאי אפשר לעשותה תיכף לשחיטה ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו דאמרינן אקפו ידייכו כמ"ש התוס' שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני חוץ מזו הרי אפילו בסמיכה זו יוכל לעשותה תיכף לשחיטה למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה שהרי המצורע עומד בשער ניקנור ויוכל להכניס ידו ולא יסמוך בכל כחו כיון דבלא"ה אמרינן אקפו ידייכו אע"כ כדפרישית דכל היכא שאינו עושה אלא סמיכה דרבנן באקפו ידייכו לא שייך כלל לומר תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה ואם כן שפיר קתני חוץ מזו מה"ט גופא. נמצא דלפ"ז היינו נמי סברת הש"ס דהכא ואם כן מקשה שפיר דע"כ הא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאורייתא דאל"כ לא שייך לומר דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה דב"ה אומרים צריך דודאי ב"ה מודו דבשאר סמיכות דרבנן אין צריך וטפי הו"ל למימר לר"י בהדיא לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך מדרבנן על מה נחלקו בסמיכה מן התורה ומדלא קאמר הכי אלמא דהא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאפי' לב"ש צריך סמיכה מדאורייתא כמו לב"ה כנ"ל נכון. ואף דלפמ"ש בפרק כיצד מברכין יש לחלק בין שחיטת אשם מצורע שתחילת מצותו על יסוד המזבח ומש"ה לא איכפת לן בתיכף לסמיכה שחיטה כלל בסמיכה שאינה אלא מדרבנן משא"כ בשלמי חובה דהכא שכל העזרה כשירה לכך אפ"ה אין לחלק דאדרבה הכא שייך טפי לומר דלא בעינן תכף לסמיכה לב"ש כיון דאיכא שבות וגזירה שמא יסמוך בכל כחו ומש"ה יותר טוב לעשותו מעי"ט ודוק היטיב:

גמ' אמר רב פפא ארבע מאה שקיל עי' נדרים מח ע"א בר"ן ד"ה לא שנו:

גמ' אמר רב פפא ארבע מאה שקיל עי' נדרים מח ע"א בר"ן ד"ה לא שנו:

רש"י ד"ה בית שמאי היא כו' הלכך לא דחיא כו' [אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת חגיגה דף י"ז]: