מסכת ביצה דף י״ד עמוד א׳

מקשרי אצבעותיו ולא בכפו:

מתני' מדוך הוא בוכנא שמכין בו כדרכו ואין צריך שנוי אבל במלח במקום שיש מלח גסה בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה:

או בעץ פרור כף גדולה שקורין פוקי"א דמלח בעי שנוי ובגמרא מפרש טעמא:

והמלח במדוך של עץ שנוי בעי אבל סגי בהאי שנוי זוטא:

גמ' כל הקדרות כל מיני תבשיל צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי לי' לדוכה:

ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר:

מפיגין טעמן ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול ריחו לא נמר (ירמיהו מ״ח:י״א) מתרגמינן לא פג:

דידע מאתמול מאי קדרה בעי בשולי ללישנא קמא בעי שנוי ללישנא בתרא לא בעי שנוי:

בית הלל אומרים תבלין נידוכין במדוך של אבן ותימה דמשמע הכא דתבלין מותר לדוך בלא שנוי ובמסכת שבת (דף קמא. ושם) קאמר פלפלין בקתא דסכינא חדא חדא שרי תרי תרי אסיר וכי תימא דיש חילוק בין פלפלין לתבלין זה אינו דבהדיא קאמר בתוספתא עלה דהכא פלפלין הרי הוא כתבלין וי"ל דהתם מיירי בשבת ותדע דשמעתא דהתם מיירי בשבת דאם רוצה לומר בי"ט היה לו לפרש. כדפירש ר"ח והכא מיירי בי"ט וא"כ שרי כדרכו ואפי' במדוך של אבן אבל מלח של ים צריך שינוי לדוך אותו גרעין גרעין אבל שלינייונ"י אין צריך שנוי הואיל והוא עשוי בידי אדם:

איכא בינייהו דידע כו' בעי לבשולי דללישנא קמא בעי שנוי וללישנא בתרא לא בעי שנוי אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע דללישנא בתרא צריך שנוי וללישנא קמא לא צריך שנוי ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא ומיהו שומין מותר לתקנם בי"ט בלא שנוי מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יו"ט ועוד דאמרינן דרוח רעה שורה עליהן כשנטחנין בלילה ומיהו מהאי פיסקא לא נפיק לן מידי דהא קי"ל כשמואל בסמוך דכל הנדוכין נדוכין כדרכן וכדתניא דמייתי בר ממלח שצרי' אצלויי דרך שנוי מעט וכן פסק רב אלפס דהואיל ואזלי וגררי אמוראי אליבא דהאי ברייתא אע"ג דבמתני' פליגא עלה קיימא לן כברייתא וכן פסק רב יהודאי גאון בהלכות פסוקות וכן יש מנהג הלכה למעשה דהך מלתא תליא באשלי רברבי ומ"מ אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם משום דמחזי כעובדא דחול כשטוחנין ברחים שקורין מוליני"ט בלע"ז כדאיתא בפ"ב (דף כג.) אבל במדוך של אבן מותר לדוכן בלא שנוי ואף לפירוש התוספות דאזלינן לחומרא מכל מקום שמא דפלפלין מותרין היכא דלא ידע מאי קדרה בעי לבשולי לפי שהן מפיגין טעמן ופלפלין נמי מפיג טעמן מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין אבל לפי מה שפירש בשם הגדולים דקי"ל דכל הנדוכין נדוכין כדרכן יש להתיר אפי' כי ידע מאי קדרה בעי לבשולי ואפילו לא מפיג טעמו והמחמיר לדוכן מעי"ט הרבה ביחד יתברך באלהים ובשם המיוחד:

בכל דבר ס"ד פי' ואפילו בדבר שאין ניטל בשבת כגון סיכי זיירי ומזורי דמודי בהו ר' שמעון אלא אימא לכל דבר ואפילו לקדרה ואם תאמר ואכתי מאי מייתי דילמא לעולם בעי שנוי וי"ל כדפ"ה דשיטת התלמוד כך היא דדומיא דלא נחלקו קאמר דנחלקו וכי היכי דלא נחלקו על התבלין ומלח עמהן שנדוכין כדרכן ביחד בלא שנוי דומיא דהכי נחלקו בית שמאי וב"ה על מלח בפני עצמה לדוכה כדרכה בלא שנוי:

תרתי כלומר למה לי למימר תרתי דסתרי אהדדי אין עושין טיסני הא חלקא ודייסא שפיר דמי דאין טרחא מרובה והדר תני אין כותשין כלל כדפ"ה:

כי תניא נמי במתניתא במכתשת גדולה תניא פירוש והשתא נימא דתרתי קאמר והכי קאמר אין עושין טיסני כלל אפי' במכתשת קטנה ואין כותשין שאר דברים בגדולה אבל בקטנה כותשין הכל חוץ מטיסני משום דהאי דליכא רק לתבלין הוי כתישה כלאחר יד:

ואוקמה רבא למלילה אפילו אם מולל באצבעו הגדולה על שאר אצבעותיו שפיר דמי ור' אלעזר אומר מנפח בידו אחת ובכל כחו:

בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ כו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דקיי"ל כר' מאיר דאמר לא נחלקו על כל הנידוכין דנידוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדוך המלח בפני עצמן שבש"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדירה ובה"א נידוך בכל ולכל דבר. ואפי' לקדירה א"ל רב לרב אחא אצלי ודוך כלומר עשה שנוי הטה אסיתא על צדה ודוך.

רב ששת שמע קל בוכנא דהוה ציל קליה ואמר כיון דציל קליה לא אצלו ודכו ותבלין מנבח קליהו והאי לא מנבח קליה לאו מביתי הוא:

ת"ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת תרתי קתני אין עושין טיסני אבל במכתשת כותשין והדר תני אין כותשין במכתשת קשיין אהדדי ופרקינן הכי קתני אין עושין טיסני מ"ט לפי שאין כותשין במכתשת ופריק רבא ואמר הא דתניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה לדידן אבל לבני א"י אפילו במכתשת קטנה לא כדתניא אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת רב פפי לא אכל דייסא בבית מר שמואל משום פריצותא דעבדי:

מתני' ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן. ומהכא שמעינן דהא דאמר רב יהודה בשלהי פרק תולין (שבת קמא, א) הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שריא תרתי אסור (והכא) [ורבא] אמר כיון דקא משני אפילו טובא נמי, בשבת היא ולא ביום טוב דאלו ביום טוב נדוכין כדרכן כדתנן הכא, ופלפלין כתבלין כדתניא בתוספתא דמכילתין (פ"א, הי"ב) ולא כפירוש רש"י ז"ל שפירש שם דביום טוב קאמר.

גמרא איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי למיכל אי נמי במוריקא. וכל חד וחד מהני לישנא אית ביה חומרא וקולא, ולפיכך אמרו בתוס' וכן בספר המאור דנקטינן כחומרי דמר ודמר, דליכא למימר בכי הא הלך אחר המיקל דהא לא ידעינן מאן מנייהו מחמיר. אבל הרי"ף ז"ל וכלהו רבוותא כבעל הלכות פסוקות ובה"ג פסקו דכל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח כדתנא דברייתא וכדפסק רב יהודה אמר שמואל כוותיה ואמרי כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח, והא דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא (לבריה) כי דייכת אצלי אצלויי ודוך ורב ששת דשמע קול בוכנא ואמר האי לאו מגוויה דביתאי הוא לא פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דהנהו במלח לחוד הוא, דאף על גב דאפילו מלח נדוכת כדרכה כלומר ואפילו במדוך של אבן מכל מקום כיון (דרבה) [דרכה] היא ואפשר לדוכה במעט הטייה. ותדע לך דההיא דרב ששת ודאי במלח היא מדאמרו ליה ודילמא תבלין נינהו שמע מינה דאיהו סבר דמלח הוא וכי היכי דרב ששת במלח דרב נמי במלח, ואפשר דרב יהודה נמי מודה בהא ואף על גב דנידוכין כדרכן ואפילו מלח קאמר דלמא כיון דאף בחול לפעמים דרכה בהטייה מתוך (דכוותא) [רכותה] היינו כדרכה אבל תבלין שאין דרכן בהטייה לעולם מתוך שהן קשין לא קרי כדרכן אלא כולהו שלא בהטייה כלל. ואפשר דרב ורב ששת פליגי אדרב יהודה בהא, משום דרב סבר כיון דקתני בברייתא כל הנדוכין נדוכין כדרכן ובמלח לא קתני כדרכה אלא לכל דבר שמע מינה שחלוק יש בין מלח לתבלין, (שלו) [שאילו] בכל דברים הנדוכין לא בעי שנוי כלל וכדקתני נדוכין כדרכן אבל במלח דלא קתני כדרכה (כפי) [בעי] שינוי קצת והיינו דצריך הטייה. ומכל מקום כולהו מודו דתבלין אינו צריך הטייה כלל וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות, מדאקשינן ודילמא אצלויי אצלי ודוך ופריק דשמע דהוה ציל קליה והדר אקשינן ודילמא תבלין הוו שמע מינה דתבלין לא בעו הצלאה. (ומי) [ומיהו] מהא לא שמעינן לכל תבלין דדילמא שאר תבלין דלא בעו הצלאה נינהו קאמר אבל מוריקא דילמא בעי שינוי ונידוך כדרכו, ועוד דאפילו מלח דאית (בהו) [ביה] כלהו טעמי דאינו מפיג טעמו וכל הקדרות צריכות מלח ואפ"ה נדוך כדרכו אלא מתוך (דכותא) [רכותה] בעי הטייה שאף בחול לעתים שעושים כן.

ירושלמי (פ"א ה"ט) רבי ירמיה ורבי אמי בשם רבי יוחנן השום השחליים והחרדל נדוכין כדרכן. ומיהא מסתברא דלרבנן דאסרי לקמן בפרק י"ט (ביצה כג, א) לשחוק את הפלפלין בריחים שלה משום דמחזי טפי כעובדין דחול חרדל נמי אין שוחקין אותו ברחים שלו מהאי טעמא. ירושלמי (שם): ר' יצחק דיהבא שאל לר' יוחנן מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא אמר לי' שרי, ר' יצחק עטישיא שאל לריש לקיש מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל שרי, ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שרי ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו מאן דעביד טבאות לא שחיק ליה מאיתמל א"ל אין מחלפה שיטתיה דרבי אבהו הכא הוא אמר שרי וגו' אלא בגין דרבי אבהו ידע דרבי זעירא מחמיר ואינון מחמירין והוא עביד כוותהון, ואית דבעי מימר הכין א"ל מאן דבעי דייא טב לא שחק ליה מן דאתמול ר' זעירא שאל לקלה דרומה עבדיה דר' יודן נשייא שחק הוא מרק קונדיטון ביומא טבא א"ל אין וכל מיני סיקריקן.

מאחר שביארנו טעם היתר שחיקת התבלין מפני שהן מפיגין טעמן למדת שאפילו היה יודע מערב יו"ט איזה תבשיל אוכל ויודע שאותו תבשיל צריך תבלין אעפ"כ מותר לו לשחקן ביו"ט שהרי מ"מ אלו שחקן מבערב היו מפיגין טעמן והכרכום לדעת זה שאינו מפיג טעמו צריך שנוי כמלח ומ"מ טעם אחר הוזכר בגמרא והוא שהתבלין הותרה שחיקתן ביו"ט בלא שנוי מפני שאפשר שלא היה יודע מבערב אם יאכל תבשיל שיהיו צריכין לו הא מלח הרי כל הקדרות צריכות מלח ולדעת זה כל שידע מבערב ולא שחק אף התבלין צריכין שנוי ואם לא ידע אף הכרכום אינו צריך שנוי אבל מלח שאינו בספק ידיעה צריך שנוי ונראה לפסוק בטעם שהזכרנו מהפגת הטעם ולי נראה לפסוק כשניהם לקולא שאם לא ידע יהא הכל נדוך בלא שנוי חוץ מן המלח ואם ידע יהא הכרכום והמלח בשנוי ושאר תבלין שלא בשנוי וקצת חכמי הדורות פוסקים בשניהם לחומרא וכל שידע כלם צריכים שנוי ואם לא ידע כרכום מיהא צריך שנוי ודעת הראשון נראה מכלם שמן הסתם קדירת יו"ט אין לספק בה לצורך תבלין והילכך כל התבלין נדוכין שלא בשנוי מצד הפגתן חוץ מן הכרכום והמלח:

וגדולי הפוסקים כתבו שכלם נדוכות בלא שנוי אפילו כרכום וכברייתא שהוזכרה בגמרא שלא נחלקו אלא על המלח בפני עצמה ואף המלח אם היה מערבו עם שאר תבלין דכו עמהן ואין תבלין בטלין אצלו אדרבה הוא בטל אצל התבלין ואף המלח בפני עצמו דכו במדוכה של אבן ובלבד בהטייה מועטת ר"ל שיטה המכתשת מעט והוא שאמרו אצלי ודוק אבל תבלין אין צריכין הטייה כלל שהרי הקשו ודילמא אצלויי אצלו והשיב שמעיה דהוה ציל קליה והקשה ודילמא תבלין הוו אלמא תבלין אין צריכין הטייה ולא נאמרה הטייה אלא במלח שהוא נוח ליכתש אף בהטייה מה שאין כן בתבלין ונמצא לדעת זה שאף כרכום כשאר תבלין וכן עקר ומה שנשאו ונתנו בה רב הונא ורב חסדא והסכימו שניהם שהמלח צריך שנוי לתרץ המשנה הוא ומ"מ הלכה כברייתא שהעיד עליה רב יהודה בשם שמואל ומ"מ חכמי הצרפתים פירשו שלא חדש רב יהודה בבריתא אלא מלח מעורב עם שאר תבלין אבל מלת בפני עצמו צריך שנוי אף לרב יהודה ואין נראה כן ומ"מ דברים אלו כלן כשהמלח צריך לכך כגון מקומות שהמלח שלהם גסה או שרוצה לטבל בה בשר וכיוצא באלו אבל כל שאינו צריך לכך ודאי אסור:

יראה מ"מ שלא הותרה שחיקת תבלין אלא במדוכה על הדרכים שהזכרנו הא בריחים שלהם אסור שהרי בתוספתא אמרו הפלפלין כתבלין והרי אמרו שאין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם מפני שהוא כטוחן ואע"פ שאין בה טחינה כדרכה מ"מ טחינה גמורה היא ובתוספתא אמרו אמר ר' אלעזר בר' צדוק פעם אחת היה אבא מיסב בבית רבן גמליאל הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהם פלפלין שחוקין ומשך אבא את ידו כלומר שהיה מכיר בהם שנשחקו בריחים שלהם וכמו שאמרו שבבית רבן גמליאל היו מתירין ואמר לו רבן גמליאל אל תחוש להם שמערב יו"ט הם שחוקים ובתלמוד המערב שנו עליה ויעשה ר' צדוק אצל רבן גמליאל ויאכל אלא כדי שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל ולגדולי קאטאלונייאה ראיתי שאוסרין מכאן שחיקת החרדל בריחים שלהם:

בתלמוד המערב אמרו שמותר לשחוק סמנין ולעשות קונדיטון ביום טוב ובמסכת שבת פרק תולין התבאר שהשום שריסקו ערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין ולא ישחוק אלא יערב וביו"ט מיהא שוחק ונותן לתוכו משקין לבשל ולאכול וכן התבאר במסכת שבת פרק תולין שמותר לדוך פלפלין בשבת ביד הסכין אפילו הרבה ויש פוסקין אחת אחת ויש מתירין כן במלח ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה שם ביו"ט וכן רב אחא בשאלתות ואינו נראה שהפלפלין תבלין הם ובהדיא אמרו בתוספתא הפלפלין כתבלין וביו"ט ודאי נדוכין כדרכן אלא שבודאי בשבת נאמרה ואיידי דאיירי התם בטלטול שעל ידי שנוי נקטה נמי לההיא דהויא על ידי שנוי:

אין כותשין את הריפות ביו"ט במכתשת גדולה שרגילין לכתשן בהן כתישה מרובה הנקראת בלשון תלמוד טיסני שהחטה מתחלקת בו אחד לארבעה אבל כתישה בינונית כגון שלנו בדייסא או כתישה הנקראת בלשונם חילקא וטירגיס והם אחת לשנים ואחת לשלש ובמכתשת קטנה שאין רגילין לכתשן בהן בחול מותר לבני בבל וכן הדין עכשו לכל העולם ולא נאסרה לבני ישראל באותו זמן אלא שאין רגילין בתבשיל של דייסא וכשאוכלין ממנו אין אוכלין אלא מעט ואין זה שנוי אצלם וי"מ מפני שהיו להם עבדים פריצים ומזלזלים לכתוש במכתשת גדולה דרך חול וי"מ מפני שחטים שלהם חזקות ויפות לכתשן מבערב בלא הפסד וי"מ מפני שחטים שלהם נוחות ליכתש אף בקטנה ואין כאן שנוי ומ"מ לדברי הכל במכתשת קטנה ולבני גולה מותר אלא שלרוב הפירושין יש אומרין שלא נתברר לנו איזה מקום ראוי להתיר ואיזה ראוי לאסור ומתוך כך מחמירין בדבר ואינו נראה שמ"מ בני גולה לכל דבר אחר בני בבל הם הולכים ונגררים:

המשנה השלש עשרה הבורר קטנית ביום טוב בש"א בורר אוכל ואוכל בה"א בורר כדרכו ובחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא לא בנפה ולא בכברה רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה אמר הר"ם פי' בורר ואוכל הוא שילקט האוכל מן הפסולת אחת אחת וכשהפסולת יותר מן האוכל אין מחלקת שבורר ונוטל את האוכל ומדיח ושולה פירושו שיתן מים על העדשים הטחונים או הפולין ודומיהם וכשיגבה ועולה הפסולת על פני המים וירד האוכל והוא מסיר אותו הפסולת בידו זהו ענין שולה כלומר מסיר הפסולת וחוטף אותו מעל פני המים ואין הלכה כרבן גמליאל:

אמר המאירי המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה הבורר קטנית ביו"ט ר"ל לצורך אכילת יו"ט עצמו בית שמאי אומרים שהוא צריך שנוי והוא שבורר את האוכל ואינו מטלטל את הפסולת אלא שמניחו ואינו ביררו לזרקו כדרך שהוא עושה בחול מפני שהיה אפשר לו לבררו מערב יו"ט והיה מן הדין שלא להתיר לו ברירה כלל אלא מתוך שאי אפשר לו לפעמים אלא בכך התירו לו על ידי שנוי ובית הלל מתירין ברירה כדרכה ר"ל פסולת מתוך אוכל שלא הוצרכה עשייה מבערב אלא למכשירי אוכל אבל לא באוכל עצמו וברירה כדרכה מותרת בחיקו ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלה גדולה מפני שנראה כבורר לאוצר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיח ושולה ופי' ענין זה בגמ' שהיו מביאין כלי מלא עדשים ומציפין עליו מים ופסולת הקל שבהם עם העדשים הנרקבות צפות למעלה ומשליך אותו הפסולת בידיו אבל לא דרך ברירה ושולה פירושו ששולה הפסולת הצף למעלה כמו משישלה בחביות שפירושו הסרת חרצנים הצפים על החביות ולמדת שרבן שמעון בן גמליאל להחמיר בא שאינו בורר אלא מדיח ושולה שאין בו טורח יותר ואין גורסין אף מדיח ושולה אלא מדיח ושולה וכן נראה מתלמוד המערב והוא שאמרו שם הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים והא תני בורר כדרכו ביו"ט בקנון ובתמחוי והשיב הא דמר סופג את הארבעים אתיא כרבן שמעון דאמר מדיח ושולה אבל לא בורר והא תני של בית רבן גמליאל היו שוחקים פלפלין בריחים שלהם מותר לטחון ואסור לברור בתמיהה אמר ר' יוסה לא הותרה טחינה כדרכה כלומר אלא על ידי שנוי וריחים שלהם אינה טחינה כדרכה הא בלא שנוי בטחינה סופג את הארבעים וכן בברירה ומ"מ לרבנן טחינה בריחים שלהם אסורה אף בשנוי כמו שיתבאר ומ"מ למדת מדבריהם שרבן גמליאל להחמיר בא ואין גורסין אף ויש גורסין בדברי רבן שמעון אף מדיח ושולה והוא אצלם קולא יתירא על של בית הלל ואינו נראה שהרי אין בזה עמל כעמל הברירה אלא שברוב הספרים גורסין אף ואפשר שאמרוה מפני שהיא דרך חול ומ"מ קולא או חומרא אין הלכה כדבריו אלא שעקר הדברים לומר שהוא בא להחמיר ומכיון שהותרה ברירה כל שכן שהותרה במדיח ושולה וכן עקר:

תוספות בד"ה בה"א תבלין נדוכין כו' אבל מלח של ים צריך שינוי כו' אבל שלנו א"צ שינוי כו' עכ"ל התוספ' כן הוא בספרים מוגהים ואיך שיהיה לא ידענו בכוון דבריהם באיזה מלח איירי בשמעתין ומאין יצא להם חילוק זה:

בד"ה א"ב דידע כו' ומיהו מהאי פיסקא לא נפקא לן מידי דקי"ל כשמואל כו' עכ"ל ולכאורה ק' דא"נ קי"ל כשמואל הא צריך במלח אצלויי טפי מתבלין וע"כ דהיינו מהני טעמי דהני אמוראי ושפיר נפקא לן מהאי פיסקא ועיין בזה בספר מלחמות ובר"ן באורך על דברי הרי"ף וק"ל:

גמ' אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו' לפי הסוגיא לכאורה הל"ל אלא אמר אביי כו' ונראה דלאביי אפשר דהמתרץ לעיל נתכוון לזה וה"ק אי תנא אין כותשין ה"א במכתשת גדולה אבל בקטנה אימא ש"ד אף בטיסני קמ"ל בהדיא אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה אבל אין כותשין במכתשת כדקאי קאי במכתשת גדולה דוקא דסתם מכתשת בגדולה קמיירי ובדייסא קמיירי והיינו כדברי אביי ולפי שאפשר לפרש דברי המתרץ אי תנא כו' כרבא וכמו שהבין המקשה והתניא כו' להכי לא קאמר לעיל אלא אי תנא כו' ודו"ק:

ברש"י במתני מדוך הוא בוכנא וכו' צ"ל שמכין בו כדרכו דתבלין א"צ אלא שינוי זוטא:

בתוס' ד"ה ב"ה אומרים וכו' עד ותדע דשמעתא דהתם איירי בשבת וכו' כדפ"ה ויש גורסים ודלא כפרוש הקונטרס אבל בפרש"י שלפנינו אינו מפרש שם כלל אי איירי בשבת או בי"ט אלא שבתוס' שם כתבו בשם השאלתות שמפרשים דבי"ט איירי:

גמרא כל הקדרות צריכות מלח פירוש והיה לו לדוכה מאתמול. והא במכשירין הוא דמחלקין בין איפשר לעשותן מערב יום טוב לשאי איפשר אבל באוכלין לא וי"ל דחכמים הם שחלקו בזה דמדאורייתא שרו בלא שנוי.

מאי קדרה בעי לבשולי פירוש וללישנא קמא תבלין בעי שנוי לפי שכבר ידע שצריכה תבלין והיה לו לדוכן מערב (ודינין) ודינן כמלח. וללישנא בתרא דיהיב טעמא שמפיגין טעמן לא בעו שנוי.

לצלי פירוש דבמלח מועט סגי ולית ביה טרחא אבל לא לקדרה ואפילו בשנוי נמי לא משום דאיכא טרחא יתירה.

ובית הלל אומרים בכל דבר בכל דבר סלקא דעתך פירש רש"י ואפילו בדבר שאינו ניטל בשבת עד כאן. וכתב מורי ז"ל פירוש לפירושו אפילו באבן שאין תורת כלי עליו ואינה נטלת בשבת אפילו לצורך גופה כדאיתא בפרק כל הכלים. דודאי לא פריך מכלי שמלאכתו לאיסור דהא נטל בשבת לצורך גופו ולצורך מקומו. וכן פירש הריטב"א ז"ל.

אלא אימא לכל דבר פירש רש"י מותר כדרכה בלא שנוי בין לצלי בין לקדרה. ואמרו המפרשים ז"ל דכיון דסתמו בית הלל דבריהם כל כך ולא אמרו בהדיא ואפילו מלח כדרכה סברי רב ורב ששת דבעיא שנוי קצת דהיינו אצלויי המדוך של אבן או של נחושת. אבל תבלין לא בעי שנוי כלל שאין איסור זה אלא מדרבנן כיון דאוכל נפש הוא. אבל הרב זרחיה הלוי ז"ל פסק לחומרא ומצריך שנוי אפילו בתבלין כלישניה דרב הונא ורב חסדא ולחומרא. וכן בתוספת. ולא נהיר אלא תבלין לא בעו שנוי. והא דאמרינן פרק תולין האי פלפלי למידק חדא חדא אקתא דסכינא שרי בשבת קאמר דאלו ביום טוב נדוך כדרכה. וכן ודאי משמע מדתני ליה בהלכות שבת ולא תני ליה בהלכות יום טוב.

אמר אביי כי תנן במתניתין נמי במכתשת גדולה תנן פירש רש"י ז"ל דלאביי לאו מה טעם קאמר אלא תרתי קאמר אין עושין טיסני אפילו בקטנה ואין כותשין דייסא וחלקא במכתשת גדולה. דהתם מכתשת גדולה היא וקא משמע לן דדייסא וחלקא בקטנה שפיר דמי עד כאן. והריטב"א ז"ל פירש אין עושין טיסני לפי שצריכה מכתשת גדולה ואין כותשין במכתשת גדולה. ואילו קתני אין כותשין במכתשת סתם הוה משמע אפילו בקטנה. ופליג על פירוקא דלעיל. והראשון נראה עיקר:

במשנה ב"ש אומרים תבלין וכו' וב"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן וקשה למה התירו תבלין לדוך כדרכן והא שחיקה תולדה דטוחן הוא והטחינה אסורה בי"ט לקצת פוסקים מדאורייתא דאסורי' כל המלאכות אוכל נפש שקודם לישה כמ"ש התוספות בריש מכילתין ובר"פ אין צדין ואף הסוברים דמותר מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא מודה דאסור מדרבנן ומ"ש בגמרא דתבלין מפיגין טעמן אינו מספיק לפ"ז ונהי דלשיטת רש"י בפרק אין צדין משמע דכל המלאכות שא"א מעי"ט שרי וא"כ אי מפיגין טעמן שרי מ"מ קשה לאידך לישנא בשמעתין דאף במוריקא דאינו מפיג טעם נמי מותר משום דלא ידע מאתמול מאי קדירה בעי בשולא ומ"ש מכל המלאכות כגון קצירה וטחינה וצידת דגים דלא שרינן להו מה"ט אע"ג דלא ידע מאתמול אם נצטרך להם למחר ואפ"ה בכל ענין אסור. ובתחלה עלה בלבי לחלק ולומר דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא אפילו בשבת דלא דמי לטחינה ולשחיקת סממנין במקדש דמעיקרא לא חזיא כלל למלתייהו מה שעומדים אחר הטחינה דא"א לעשות עיסה משבלים כ"א ע"י טחינה וכן שחיקת סמנין לצבע צריכין גבול ולא חזיין כ"א ע"י שחיקה. משא"כ תבלין דעבידי לטעמא ומעיקרא נמי חזיא להכי וכמה בני אדם נותנין לקדירה מחוסרין שחיקה וא"כ אין זה אלא כמי שמחתך האוכל דק דק דלא מיקרי טחינה מזה הטעם. וכן נראה ממה שהביא הרא"ש והב"י בשם ר' חננאל גבי הא דפרים סילקא ובהכי הוי מיושב ג"כ הא דמקשינן לעיל בסוגיא דדקר נעוץ והא קעביד כתישה ולא אמרינן מתוך דהותרה לצורך בשחיקת תבלין הותרה שלא לצורך אע"כ דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא וכן מצאתי בירושלמי לא הותרה שחיקה כדרכה אלא שרוב הפוסקים לא ס"ל הא דר"ח כמ"ש הרמב"ם להדיא דאפילו מחתך הירק דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הב"י בשם כמה פוסקים בסי' שכ"א. ועוד מצאתי בירושלמי פ' כלל גדול הדין דחסף פלפלין חייב משום טוחן לכך לא מלאני לבי לפרש כן. ואין לנו בזה אלא כמ"ש הר"ן בפרק א"צ דכל המלאכות שנאסרו באוכל נפש בין למ"ד מדאורייתא בין למ"ד מדרבנן היינו במלאכות שרגילין לעשות לימים הרבה וכ"כ הראב"ד ז"ל דתליא במלאכות שדרך העבדים לעשות לאדוניהם כגון קצירה וטחינה שנעשית לימים הרבה משא"כ שחיקת תבלין אין דרכו לעשות לימים הרבה אלא מה שצריך לקדירה וג"כ אין דרך עבדות בכך מש"ה לא החמירו ע"ש ומכ"ש דא"ש טפי לפי הטעם שאמרו בשמעתין דתבלין מפיגין טעמן ואם כן מה"ט גופא אין דרך העבדים לעשות מלאכה זו לימים הרבה ועיין בלשון הר"ן ז"ל באריכות ועיין בק"א:

סליק פרק ראשון