דף ביאור
מסכת זבחים דף צ״ה עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת זבחים דף צ״ה עמוד ב׳
מסכת זבחים דף צ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־299 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הכי גרסי' וכי תימא דמיבלע להו בהדי שבעה סממנין ומעבר להו לכולהו כחד:
שלא כסדרן כסדר שהן שנויין במשנה זה אחר זה כסדר העברתן:
צריך לכסכס צריך לשפשף הכתם שלשה פעמים בכל אחד והכי אמרינן בנדה:
מתני' ר"ש אומר קדשים קלים כו' ובגמ' מפרש טעמא ואם תאמר הרי הבלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר לאחר זמן מודי רבי שמעון דבעי הגעלה ברותחין ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעיט ליה כדמתרצינן בגמ' גבי תרומה לא נצרכה לכדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג הא אפי' ביין ואפי' במזוג:
גמ' ה"ג בתורת כהנים עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר בו ישבר מדסמיך ישבר אצל בו ולא כתב אם בכלי חרס תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר:
תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום:
מהו מי הוי צריך תנור שבירה או לא:
ואחד שעירה לתוכו אלמא אחדא קפיד דהא עירה לתוכו בלוע איכא בישול ליכא:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Zevachim 95b · Sefaria
תוספות
עירה לתוכו רותח מנין ת"ל אשר תבושל בו ישבר מכאן מדקדק ר"ת דעירוי ככלי ראשון מדחשיב כמבושל ונראה דאדרבה קשה מכאן דהא קרי ליה בסמוך בלוע בלא בישול מיהו י"ל דחשיב ליה בלוע בלא בישול לפי שאינו מתבשל מחמת הכלי דבכלי אחר נתבשל ורבינו שמואל היה מדקדק דעירוי ככלי שני מהא דתנן בפרק כירה (שבת דף מב:) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דמשמע הא לערות מהם על התבלין שרי ועוד היה מדקדק מהא דקי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) והיה מתיר מתוך כך לערות רותחין מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה ור"ת אומר דאדרבה דוק מסיפא אבל נותן לתוך הקערה הא לערות מאילפס על התבלין אסור ועוד לדבריו קשה ההיא משנה למ"ד עילאה גבר אלא איידי דתנא רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים אבל נותן לתוך הכוס תנא סיפא נמי האילפס והקדירה לא יתן לתוכן (מים) [תבלין] אבל נותן לתוך הקערה ובירושלמי משמע דעירוי ככלי ראשון דאמרינן עלה בגמ' מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה רבי יונה אומר עירוי ככלי ראשון חייליה דר' יונה מן הדא וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר מ"מ (וכה אמר הכין) א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל פירוש כלי חרס בולע טפי משאר כלים איתיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע פי' וכי בלע יותר משאר כלים בתמיה השתא מדמי התם כמו שבולע על ידי עירוי כמו כן מבשל ע"י עירוי ש"מ מיתניא כוותיה דרבי יונה אלמא הילכתא כוותיה ואע"ג דקי"ל כוותיה דשמואל דאמר תתאה גבר מודה שמואל דמבשל כדי קליפה דהא ברייתא דמסייע ליה קתני חם לתוך צונן מדיח ופריך הש"ס אדמיקר ליה בלע פירוש קודם שיצטנן חום שלמעלה נבלע ממנו מקצת בתחתון ומשני אימא חם לתוך צונן קולף ועוד מייתי ר"ת ראיה מהא דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לז:) המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין החליטה ב"ש מחייבין ובית הלל פוטרין איזו היא המעיסה ואיזו היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין פירוש מוגלשין מים רותחין ופריך מ"ש המעיסה ומאי שנא החליטה ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלמא מאן דפטר מחלה בקמח על גבי מוגלשין משום דלאו לחם הוא כיון שנילוש ברותחין פטר נמי במוגלשין ששפכן על גבי קמח אע"פ שנשפכו לכלי שני אלמא עירוי ככלי ראשון מיהו קשה היכי פטר הא אינו מבשל אלא כדי קליפה לשמואל דאמר תתאה גבר דקי"ל כוותיה וי"ל דמיירי כגון דליכא אלא כדי חיוב חלה מצומצם או מעט יותר דבתר קליפה אין נשאר כשיעור חלה ועוד מביא ר"ת ראיה מהא דאמר בשילהי ע"ז (דף עד:) נעוה ארתחו אלמא עירוי ככלי ראשון דאין יכול להכשירו אלא בעירוי ועוד יש לדקדק דמיירי בעירוי מדתניא התם רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים והחלטה אינו אלא עירוי כדמפרש בפסחים (דף לז:) מוגלשין ע"ג קמח מיהו אין ראיה משם לשאר דברים דבכמה דברים מיקל ביין נסך שאין מיקל בשאר איסורין דחולטן במי זיתים משמע אפילו צונן כמו חלטי לה בחלא דכל הבשר (חולין דף קיא.) גבי כבדא וכן עירוי שלשה ימים מעת לעת וניגוב והנחה מגת לגת שכל אלו העניינים לא מהני בשאר איסורים וטעמא משום דביין נסך אין איסור רותח כלל אלא שהחמירו בו להרתיחו ואף ר"ת התיר לשפוך רותחין לתוך החבית שהיה בה יין נסך ולהפכם מצד זה לצד זה בתוך החבית אע"פ שכבר היו בכלי שני מיד כששופכן בחבית ולא נפלו על כל צידי החבית אלא מכלי שני שהופכן מצד זה לצד זה ואפילו עירוי מכלי ראשון ליכא ומ"מ עירוי הוא ככלי ראשון לענין שאר איסורין כמה שהוכחתי ומה שכתב בסדר של פסח המתחיל אדיר דר מתוחים הכנת קערות ומיליהם בכלי שני שימושיהם כשופכין מסיר בהן כך שופכין רותחין עליהן אומר ר"ת דליתיה דכל כלים שבעולם מהניא שפיכת רותחין דעירוי ככלי ראשון וקשה לרבינו שמואל נהי דמהני עירוי רותחין מכלי ראשון לתוך קערות ושאר כלים שדרך לערות בהן היאך יועיל לאותן קערות וכלים שהוכנסו כולן לתוך כלי ראשון ומלואן איסורין מכל צד בכל עובי הכלי לענין שיוכל לחזור ולהכניסן בתוך אילפס וקדירה מרותחין של היתר כיון דקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר ואינו מבשל אלא כדי קליפה ואם היינו מפרשים דעירוי ככלי ראשון לגמרי ומבשל יותר מכדי קליפה ומאי דאמר שמואל דאינו מבשל אלא בכדי קליפה זה דוקא בשני דברים יבשים שנוגעין זה בזה ואפילו בדבר לח כגון נטף מרוטבו על הסולת שאותו רוטב אינו כמו עירוי שהרי נפסקה אבל עירוי שאין כח הכלי ראשון נפסק מבשל לגמרי לפי זה יתיישב מה שאומר ר"ת דשופכין רותחין עליהן הוא הכשר גמור אפילו לקערות שנותנן בתוך הסיר והאילפס ולא תקשי נמי מה שפירשתי לעיל דמוגלשין על גבי קמח היכי פטור מחלה והלא אינו מבשל אלא כדי קליפה דאיכא למימר דמבשל לגמרי כדפירשתי מיהו ר"ת לא היה סובר כן מדאיצטריך ליה למימר דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה משום קושיא דתתאה גבר וא"ת הא דתנן בפ' חבית (שבת דף קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין [בשבת] חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין ואי עירוי ככלי ראשון אמאי מדיחין וי"ל התם בכלי שני מיירי ואפי' הכי מדיחין אין שורין לא משום דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין דשרי בפרק כירה (שבת מב:) ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דעשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל אי נמי לרבותא נקט מדיחין דאפי' הדחה אסור במליח ישן וקולייס האיספנין:
ואם טש כל הפת כולה אסורה וא"ת מאי שנא מהא דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנותן טעם בר נותן טעם מותר ובשם רש"י פירש ה"ר יהודה חתנו דדוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדירה שבשלו בה חלב ואסר לעשות מולייתא על גבי בשר ואין להביא ראיה לדבריו מקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם (לקמן ע"ב) דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא שהטעם שני באיסור אבל כאן הטעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי שהוא שני אבל יש לדקדק מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלו בכותח (חולין דף קיא:) דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ולא גרע נתבשל מצנון מיהו לפי לשון אחר שפירש שם בקונטרס היינו טעמא שיש חילוק בין קערה לסכין דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין טעמא שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר כשחותך הוי כצונן טעם הבא מן הממש ולפי זה אין ראיה מצנון שחתכו בסכין והך דתנור שטשו באליה נמי מפרש ר"ת דאי אפשר לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ומיהו יש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי מהא דאמר לקמן (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים בקדירה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקממעט באכילת שלמים דהאידנא דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואפי' למ"ד דשאני התם שהוא טעם שלישי שיש מים בקדירה שמבשלים בה שלמים מטעם זה נמי יהו מותרין הביצים שנתבשלו בקדירה החולבת לעשות מהם מולייתא בבשר שבתוך המים נתבשלו ועוד דגבי שפוד ואסכלא מייתי בסוף ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו על כרחין אין זו ראיה דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע"ז (שם) קשרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ואין נאכלין אלא ליום ולילה גם מיפסלי ביוצא כחטאת ואין שייך כאן להתיר מכח נותן טעם בר נותן טעם כי אם היכא שיש שני נותני טעם של היתר אבל האחד של איסור לא דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ועל כרחין יש לומר שם משום דמין במינו דאורייתא ברובא בטל ובכלי המקדש ברגל אוקמיה אדאורייתא ואע"ג דאסרי לקמן (זבחים דף צז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה גבי כלים אקילו רבנן טפי ותימה אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזירת הכתוב היא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן. ברו"ך:
Tosafot on Zevachim 95b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא בעי רמב"ח תלאו באויר תנור מהו וכו' ע' בהרמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק שהעתיק איבעי' דהש"ס לענין שבירה בכ"ח, ורבים ומכללם הלח"מ תמהו אמאי לא העתיק בסתמא ומה לו להזכיר לישנא דכ"ח. והנה מה שרצו האחרונים ובכללם בעל מרכבת המשנה ליישב בסוגיין דמוכח מהסוגיא דבכ"נ אינו אסור בישול בלא בלוע. תמה אקרא דהרי רבא רוצה למיפשט ממתני' דא שבישל בו וכו' והיינו בכ"נ. א"כ תקשי לרבא הך הוכחה. והעולה על רוחי ליישב הוא בהקדם דברי הרמב"ם דדוקא בחטאת הטעון הכתוב שבירה בכ"ח. אבל לא בשאר ק"ק. ויצא לוכן ממתני' לעיל (דף צג ע"ב) דסיים זה חומר בחטאת מבק"ק וחשיב שבירה בכ"ח. ובאמת קשה הרי כללא בידינו דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ח"כ בפשיטות גם שאר קדשים טעון שבירה מצד בלוע נותר שבו דאינו יוצא ע"י הגעלה. וביארו המפרשים דס"ל להרמב"ם דבודאי הגעלה מהני לכ"ח להחליש טעמו הבלוע כמו בישול ירקות בכ"נ [וע' בב"י סי' צג] עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור כמו דשרי נ"ט בנ"ט דהיתירא מה"ט. וא"כ בשאר קדשים מהני הגעלה קודם שנעשה נותר. ואינו ראוי לחול אח"כ שם נותר. ובחטאת גזה"כ לחול גם נותר אף על טעם קלוש כהאי. וע' בכו"פ (סי' צג). ונ"ל דלכאורה דברי הרמב"ם מוכרחים עפמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה אלא קדירות וכו' ובפסחים (דף ל' ע"ב) ד"ה התורה העידה וכו' והקשו אם נימא דבישול בלי בלוע אסור מנין לנו דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ואי מדכתיב ישבר אימא גזה"כ הוא כמו שהקפידה תורה אבישול בלא בלוע. ותירצו כיון דחזינן דבכ"ח טעון שבירה ובכ"נ מהני מריקה ושטיפה ומה הפרש יש בין זה לזה. ובזה ל"ש לומר גזה"כ. אע"כ דהתורה הקפידה רק דבקדשים להוי בישול בלא בלוע כמו בעלמא. וממילא בכ"ח ישבר דאינו יוצא מידי דפיו ע"ש. וא"כ אם איתא דמצינו בשום פעם גם בהיתירא בלע הא דהתורה העידה. וכו' תקשי מנ"ל. ואי מדכתיב ישבר ולא מהני הגעלה בזמן היתר. אימא גזה"כ דבקדשים להוי האי טעם קלוש כמו טעם ברי וחזק בעלמא. ובכ"ח ישבר דאינו יוצא הכל ע"י הגעלה. ובכ"נ מהני מריקה ושטיפה כיון דיוצא הכל. אע"כ דבאמת כן דבהיתירא בלע מהני הגעלה. ומה דאמרי' בפסחים בחמץ התורה העידה. היינו בחמץ ששמו עליו. וא"צ לחול שם חדש ואסור כיון דאין יוצא הכל. וזהו מוכח שפיר דאם איתא דיוצא הכל א"כ מה הפרש יש בין כ"ח לכ"נ והיינו ממש כדברי הרמב"ם. אך כ"ז אם קיימי' בישול בלי בלוע אסור משא"כ אם בישול בלי בלוע מותר. א"כ מה"ת לנו להמציא זה. יותר יש לנו להוכיח מדכתיב ישבר ולא מהני הגעלה בזמן היתר הוא משום דנשאר בו טעם הרבה. ואף דהיתירא בלע לא מהני הגעלה. וע"כ הא דקתני במתניתין זה חומר בחטאת וכו' היינו דמסברא כן דהגעלה מהני להחליש טעמו עד שאין מהראוי לחול שם איסור. וא"כ י"ל דזהו איבעי' דרמב"ח. דלכאורה קשה מה לו להמציא מבלתי הכרחי לומר בישול בלי בלוע אסור שהוא כמלתא בלא טעמא. ולפמ"ש י"ל דמתני' דוחקתו דקתני זה חומר בחטאת וכו' ואם איתא דבישול בלא בלוע מותר מאין לנו להמציא גזה"כ וכנ"ל. אע"כ דבישול בלי בלוע אסור. א"ד דמותר וס"ל למתני' הכי מסברא. וזהו איבעי' דרמב"ח. וא"כ יפה עשה הרמב"ם שהעתיק בכ"ח. דבכ"נ תקשי מאין לרמב"ח להמציא דבישול בלי בלוע ליתסר. אע"כ דמתני' קשיתי' וכנ"ל. וזהו רק בכ"ח ואפשר לומר דפשוט טעמא דהרמב"ם דדחיק ליה לישנא דזה חומר בחטאת וכו' ולא מפרש דאכיבוס קאי והיינו דחזינן דרמב"ח דקדק הכי. ודוק. והוא לענ"ד כפתור ופרח: ובזה ישבתי דברי רש"י בשמעתין ד"ה קדירות של מקדש וכו' למאי דאוקימנא דטעם משום בלוע וכו' והוא לכאורה תמוה דהיכן מצינו דנפשט איבעי' דרמב"ח. ולפמ"ש י"ל דגם רש"י מפרש לאיבעי' דרמב"ח כמ"ש והיינו שדקדק ופי' באיבעי' דרמב"ח לענין שבירה והיינו בכ"ח וכמ"ש. וא"כ לבתר דחזינן דרבה בר אהילאי אסרה למיכלה לריפתא לעולם אפי' בהיסק ע"כ ס"ל אף בהיתירא בלע לא מהני הגעלה לכ"ח. ואם איתא דבישול בלא בלוע מותר תקשי מנ"ל זה וכנ"ל. ואף אם נימא דמספקא ליה ואסרה מספיקא מ"מ הרי חזינן דעכ"פ לא דקדק לישנא דזה חומר בחטאת וכו' ומפרש דקאי אכיבוס. ובזה ל"ש לומר דמספקא. וממילא מה"ת לומר דבישול בלא בלוע אסור ואף דאיתותב רב"א היינו במה דס"ל אף היסק לא מהני אבל הגעלה בודאי לא מהני אף בהיתירא בלע. וגם במה דפרכי' וכי מאחר דאיתותב רב"א אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. ולא משני בין בב"ח דהיתירא בלע ובין חמץ ששמו עליו. אלא ודאי דאין לחלק וממילא בישול בלא בלוע מותר וכנ"ל. ושפיר פרש"י וד"ק. ומהתימה לי על הרמב"ם מהא דרבה בר אהילאי וכו' והוא תמוה באמת אף בלא דברינו שכתבנו. וצע"ג: וע' בסוגיא זו בכו"פ (סי' קג) שתמה אמ"ש הרא"ש בע"ז ליישב הא דהטעין הכתוב שבירה אף דנפגם בסוף לילה הוא גזה"כ. אבל מנ"ל לרבנן דמריקה ושטיפה בצונן. אימא מריקה בחמין ומגיעולי עכו"ם לא שמעי' הך גזה"כ וע"ש שנכנס לדחוקים: ולענ"ד לק"מ והיינו כמ"ש הרא"ש שם ליישב הא דילפי' דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ואף דבלא"ה גזה"כ. היינו מדחזינן דחילקה התורה בין כ"ח לכ"נ יע"ש. והבאתי דבריהם בדברינו הקודמים. וא"כ שפיר מוכח אם איתא דמריקה בחמין קשה לכתוב רק ושוטף דהוא בצונן כלישנא משטף במים וממילא מוכח דהוא בתר הגעלה. דאל"כ אלא כיון דפגם הוא אינו טעון רק שטיפה בצונן. א"כ מה הפרש יש בין כ"ח לכ"נ. אע"כ דהוא לבתר הגעלה ובכ"ח ישבר דא"א להגעיל מקודם דאינו יוצא מידי דפיו. ומדכתיב ומורק יתירה היינו ע"כ מריקה בצונן. וק"ל. אמנם אי תמוה הא תמוה אימא דאצטריך ומורק בחמין דאם בישל במקצת טעון הגעלה בכולו דלא שמעי' מג"נ. וגם מכ"ח דישבר כולו לא שמעי' דשאני התם דבשבירה ל"ש כבולעו כך פולטו. משא"כ בהגעלה סד"א כבולעו ע"י חם מקצתו חם כולו כך פולטו. וע' בהרשב"א בתהה"א (דף קכח) ואצטריך ומורק דבעי הגעלה בכולו גם אצטריך דבעי הגעלה במים ולא ביין ולא במזוג. וצע"ג: עוד יש לי לתמוה על דברי הרשב"א בתהה"א שם. שכ' שם במשמרת הבית דל"א לענין חם מקצתו חם כולו כבכ"פ. ומה דאמרי' אותה למעוטי תרומה דבישל במקצת כלי אין טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי. היינו בתרומה דהוא היתרא. ומצינו דמקילין בה לענין הרכינה ומיצה יע"ש. ותמוה לי מאד דמ"מ היכי אמרי' בסוגיין וטעמא מה דא"ק ואם בכ"נ וכו' תיפוק ליה בקדשים דמגעילין בזמן שנעשה נותר [וע' בהרשב"א בתהה"א דמוכח דעתו דעיקר מריקה ושטיפה דקרא מיירי לאחר שנעשה נותר ע"ש] ובכה"ג בכל איסורים טעון הגעלה. ועוד יש לתמוה מדברי רש"י במתניתין וע'. וצע"ג. ושאלתי לכמה וכמה רבנים מופלגים ואין פותר לי:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Zevachim 95b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת זבחים, דף צ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־299 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 124 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא דְּמַבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְעָה סַמְמָנִין,…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא דְּמַיבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי חַד מִסַּמְמָנִין…״
- קטע 328 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ…״
- קטע 422 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ״ –…״
- קטע 518 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: תְּלָאוֹ בַּאֲוִיר תַּנּוּר,…״
- קטע 611 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ…״
- קטע 715 מילים
נפתחת ב״בִּלּוּעַ בְּלֹא בִּישּׁוּל – לָא קָמִיבַּעְיָא לַן.…״
- קטע 839 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״הָהוּא תַּנּוּרָא דִּאטְחוֹ בֵּהּ טִיחְיָיא, אַסְרַהּ רַבָּה…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם…״
- קטע 1124 מילים
נפתחת ב״כְּיוֹצֵא בּוֹ – אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר…״
- קטע 1225 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס; זֶה…״
- קטע 1414 מילים
נפתחת ב״וְנַעְבֵּיד הֶסֵּקָה מִבִּפְנִים! חָיֵיס עֲלַיְיהוּ, דְּמִתַּבְרִי. הִילְכָּךְ,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת זבחים דף צ״ה עמוד ב׳ · קטע 12 — “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רַבָּה…”
לשון המקור
וְכִי תֵּימָא דְּמַבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְעָה סַמְמָנִין, וּמְעַבַּר לְהוּ לְכוּלְּהוּ כְּחַד; וְהָתְנַן: הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם!
וְכִי תֵּימָא דְּמַיבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי חַד מִסַּמְמָנִין – וְהָא צָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכׇל אֶחָד וְאֶחָד תְּנַן! אֶלָּא דְּמַבְלַע לְהוּ בְּרוֹק תָּפֵל. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רוֹק תָּפֵל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.
מַתְנִי׳ אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קׇדְשֵׁי (הקדשים) [קֳּדָשִׁים] וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים – טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים קַלִּים אֵין טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ; עֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר״.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: תְּלָאוֹ בַּאֲוִיר תַּנּוּר, מַהוּ? אַבִּישּׁוּל וּבִילּוּעַ הוּא דְּקָפֵיד רַחֲמָנָא, אוֹ דִילְמָא אַבִּישּׁוּל בְּלֹא בִּילּוּעַ?
אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ.
בִּלּוּעַ בְּלֹא בִּישּׁוּל – לָא קָמִיבַּעְיָא לַן. כִּי קָמִיבַּעְיָא לַן – בִּישּׁוּל בְּלֹא בִּילּוּעַ, מַאי?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: תַּנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּישּׁוּל בְּלֹא בִּלּוּעַ לָא קָפֵיד, נֶיעְבֵּיד שֶׁל חֶרֶס! כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁיָרֵי מְנָחוֹת דַּאֲפִיָּיתָן בַּתַּנּוּר, וְאִיכָּא בִּישּׁוּל וּבִילּוּעַ, עָבְדִינַן שֶׁל מַתֶּכֶת.
הָהוּא תַּנּוּרָא דִּאטְחוֹ בֵּהּ טִיחְיָיא, אַסְרַהּ רַבָּה בַּר אֲהִילַיי לְמֵיכְלַהּ לְרִיפְתָּא לְעוֹלָם וַאֲפִילּוּ בְּמִילְחָא, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ בְּכוּתָּחָא.
מֵיתִיבִי: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה.
כְּיוֹצֵא בּוֹ – אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר אֲהִילַיי! תְּיוּבְתָּא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רַבָּה בַּר אֲהִילַיי, אַמַּאי אָמַר רַב: קְדֵירוֹת בְּפֶסַח יִשָּׁבְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: רַב מוֹקֵי לַהּ הָהִיא בְּשֶׁל מַתֶּכֶת.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס; זֶה הֶסֵּיקוֹ מִבִּפְנִים, וְזֶה הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ.
וְנַעְבֵּיד הֶסֵּקָה מִבִּפְנִים! חָיֵיס עֲלַיְיהוּ, דְּמִתַּבְרִי. הִילְכָּךְ, הַאי כּוּבְיָא – הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא, וַאֲסִיר.