מסכת מנחות דף כ״ב עמוד א׳

כי זכי להו רחמנא לשכה למלוח קרבנם משל הקדש לישראל הוא דזכי להו משום דאית להו לשכה כלומר שהם נתנו השקלים בלשכה שמהן נקנה המלח אבל כהנים שאין חייבין לשקול לא להכי איצטריך תנאה:

חדתי לר' אלעזר בן שמוע בעינן חדתי:

הכא נמי בחדתי שעדיין לא נשתמש בהן ארונה:

עיזא עז של ברזל נותנין עליו להכבידו:

עיזא דקורקסא קורקסא נסר גדול מלא יתידות:

דדיישי דישא שנותנין אותו על התבואה וקושרין בו שוורים ומושכין אותו ונידושת התבואה:

מאי קרא מוריגים לצורך דישה דכתיב מורג וכתיב תדוש:

חרוץ יפה ומצמיד:

ועצים דפשיטא ליה לתנא משל צבור מנלן וא"ת ולילף ממלח כדלעיל דאין להשיב מלבונה ושמא יש צד אחד:

שזו בלילתה עבה מנחת נדבה ולוג לעשרון כדדרשי' בפ' שתי מדות (לקמן מנחות פט.) כדכתיב במצורע עני ועשרון סלת בלול בשמן למנחה ולוג שמן דמייתא ליה למנחה ולוג שמן למתנדב מנחה לא יפחות מדבר הטעון לוג ומאי ניהו עשרון ומנחת הנסכים וכהן משיח שלשה לוגין לעשרון כדמפרש בקונט':

שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו אע"ג דקתני פסולה דמשמע האחת נראה דשתיהן פסולות העבה והרכה מדקתני והן בולעות זו מזו ומיהו בבליעה חדא מיפסלי תרווייהו דכי בלע קומץ ממנחת נסכים מיפסיל קומץ דהוה ליה ריבה שמנה ומיפסלא מנחת נסכים דהוה ליה חיסר שמנה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ של חבירתה כשרה והוה ליה למיתני כשרות וכששתיהן בלילתן עבה או רכה אף על פי שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלא:

והן בולעות זו מזו פי' בקונטרס הקומץ בולע מן מנחת נסכים והוה ליה ריבה שמנה ובגמ' גבי הא דפריך לרב חסדא דאמר בתר מבטל אזלינן ממתניתין דשתי מנחות שלא נקמצו דאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרה והא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך הוה ליה שיריים ולא מבטל ליה שיריים לטיבלא ופי' בקונטרס שטיבלא דלא מבטל להו לשיריים דניהוו כריבה סולתה לא מצי למיפרך לרבי חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוי טיבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוי ריבה סולתה דבטילי וכמאן דליתיה דמי ולא מייתר ליה ופירוש זה סותר מה שפירש במשנה דמהאי טעמא לא יחשוב כמו ריבה שמנה ואין לפרש דמה דמיפסלן הכא לאו משום ריבה שמנה אלא משום חיסר שמנה דאדרבה לפי מה שמפרש בגמ' גבי חרב שנתערב בבלול לא מיפסלן אלא משום ריבה שמנה:

והן בולעות זו מזו מין בשאינו מינו חשיב ליה בגמרא משום דאמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של קומץ רבה על השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימה דמהאי טעמא נמי ליפסול לרבי יהודה נתערב קומצה בקומץ חבירתה וזה הוא תימה לומר משום דבלילתן שוות אין זו בולעת מזו ועוד נתערב קומצה בשיריה דקתני סיפא דאם הקטיר עלתה לבעלים ופריך מינה בגמרא דליבטלו שיריים לקומץ ומשני ר' זירא נאמרה הקטרה בקומץ כו' למה לן האי שינויא הא אמרינן דבלילתן שוות ואין בולעות זו מזו ומאי אין קומץ מבטל קומץ שייך כאן ועוד תימה דבגזירה שוה דר' זירא אליבא דרבי יהודה נמי מסקי לה ומשמע דאין הקומץ מבטל חבירו אפי' קומץ דמנחת חוטא וקומץ דמנחת נדבה אף על פי שזה חרב וזה בלול ומה שכתוב בספרים בגמ' גבי חרב שנתערב עם בלול מאי לאו קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה לא גרסינן הכי אלא כספרים דגרסי דאיערב במנחת נסכים אבל שום קומץ אין מבטל חבירו אפי' לרבי יהודה דאי משכחת חד קומץ דמבטל לא תתקיים גזירה שוה והשתא מנלן לרבי יהודה דלא יבטלו זה את זה קומץ דמנחת חוטא וקומץ דמנחת נדבה הא בלעי מהדדי ועוד תימה למאי דמסקינן מגזירה שוה דר' זירא אליבא דר' יהודה א"כ מנחת נסכים וקומץ נמי לא ליבטלו זה את זה ומיהו הא לאו פירכא היא דדוקא בקומץ ושיריים איכא גזירה שוה דהקטרה הקטרה אבל מנחת נסכים כולה כליל ואין כאן קומץ ושיריים:

אם יש בו מראית דם כשר לא באדמומית מעט מתכשר אלא מראית דם גמור קאמר למעוטי היכא דדיהה מראיתו דהא דדם הפר מרובה על דמו של שעיר משמע דאי לאו מטעם עולין או משום מין במינו היה בטל אע"פ שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם שעיר קצת:

הדבר ידוע שדמו של פר מרובה על דמו של שעיר פי' והיה לו לדמו של שעיר להיות בטל תימה דאיפכא הוה ליה למידק דאמרינן ביומא (דף נג:) שעירב דם הפר בדם השעיר וההיא דדם שנתערב במים אמרי' בפ' התערובות (זבחים עח:) ובפרק כיסוי הדם (חולין פז:) לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל והילכך האי דם הפר היה לו להבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף עג.) הכא מודה משום דהוה ליה נראה ונדחה וי"ל דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה ביחד כמו שמחלק בפרק בתרא דמסכת ע"ז (שם) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה ואפילו מאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטל:

רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלים זה את זה, והני דמים דמתני' דזבחים לאו עולין נינהו דהא מינייהו חולין, ל"ה. ר"ל ולכך קאמרי רבנן דכשנתערב בדם בהמה או בחיה דמתבטלי ובנתערב קומץ נדבה במנחת נסכים דמתני' נמי בעולין נינהו ולא מבטלי אהדדי, וצ"ל דפליגי ר' יהודה ורבנן בתרתי דלר' יהודה אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל אבל עולין מבטלין אהדדי מדקאמר במתני' דנתערב קומץ במנחת נסכים דפסולה משום דבולעת זו מזו ואי לא מבטלי אהדדי כי בולעת זו מזו מאי הוי הרי לא נתבטל כלום אלא אית ליה דעולין מבטלי אהדדי ואי משום מין במינו דאית ליה דלא בטיל קסבר דמתני' הוי מין בשאינו מינו כדקאמר וכו', ורבנן סברי איפכא דעולין לא מבטלי אהדדי ולכך מכשירין במתני' הקומץ שנתערב במנחת נסכים אבל דם מבטל דם ומין במינו בטיל ולכך בנתערב בדם החיה פסלי, ותלמודא מקש' דכיון דמדם הפר והשעיר ילפי אימא דנבעי תרתי קודם דנימא דלא ליבטלו אהדדי שיהו עולין ומין במינו ודנימא דבמתני' דהוו עולין דמבטלי כיון דלא הוו מין במינו וגם נתערב בדם החיה דליבטלי אע"ג דהוי מין במינו ודליקשי לר' יהודה כיון דלא הוי עולין, ואין לומר דסברי דבחדא מילתא תליא רחמנא דלא מבטלי משום דהוי מין במינו או משום דהוי עולין הילכך אזל כל חד בתר סברתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משום דדומיא דהאי קרא דאיכא תרתי אית לן למילף בעלמא ודנבעי תרתי ולכך מעמיד הדבר בקושיא בין לרבנן בין לר' יהודה:

וכי בולעות זו מזו מאי הוי מין במינו הוא, בשלמ' לרבנן דאמרי דטעמא דדם פר ושעיר הוי משום עולין לא קשיא להו כמו כן אמאי עולין נינהו דאיכא למימר דסברי כסתמא דמתני' ודסתמא דמתני' אתיא כוותיהו משום דאית לן למימר דסתם רבנן דר' יהודה דמתני' הוו רבנן דסתם מתני' דהכא ולכך מכשרי משום דסברי דעולין לא מבטלי אהדדי אבל לר' יהודה קשיא אמאי פסול משום דנהי דאית ליה דעולין מבטלי אהדדי ויש לפסול מטעם ביטול עולין מ"מ מין במינו הוא וכיון דאית ליה דמין במינו לא בטיל א"כ לא בטיל ואין לפסלם משום רבה שמנה דחד וחסר שמנה דאידך כדפירש"י במתני' משום דכיון דלא מבטלי אהדדי נמצא דשמן דמנחת נסכים שבלע הקומץ הוי כאילו לא נבלע שם מאחר שאינו מתבטל והוי כאלו עדיין הוא במנחת הנסכים ולא חסר שמנה וכן הקומץ נמי מטעם זה לא רבה לבונתה היא: