דף ביאור
מסכת מנחות דף ק״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף ק״ב עמוד א׳
מסכת מנחות דף ק״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־297 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואי בעי זריק ליה בלא פיגול:
מאי לאו דפיגל בזריקה דהוה ליה שעת הכושר קודם לכן דאי בעי זריק ליה בהכשר:
ליפלוג בדידה בזבח גופיה:
דקומץ במנחה כשחיטה בזבח ארבעה עבודות המנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח בהקומץ זוטא (לעיל מנחות יג:) מפרש להו:
לן ממש האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהיה שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר (דהוה שהות) והא פירכא נמי פיגול בין בקדשי קדשים וכו' דפיגל בזריקה ודקא קשיא לך דר' שמעון הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אדר' שמעון דפרה דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי לא קשיא דאי בעי פריק אמר דמחוסר פדייה לאו כמעשה דמי דברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמרינן בהו:
אין מועלין בו דלא קדשי ה' הם ואע"ג דהשתא אין לה שעת היתר:
חוץ לזמנה כו' על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה:
מאי לאו לנה ממש הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוה ליה שעת היתר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק שעת היתר קרינא ביה ואין מועלין דאמרי' כיון דאי בעי זריק כזרוק דמי וקשיא לרב נחמן ורב אשי:
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 102a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
דקומץ מנחה כשחיטה דמי תימה הוא שחושב חידוש הא דלא חשבינן ליה כשחיטה לענין טומאת אוכלין:
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא גרסינן והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי אבל רב נחמן לא גרסינן דרבו של רבא היה ונפטר מקמי רבא כדאיתא במועד קטן (דף כח.) וביום שמת רבא נולד רב אשי (קידושין דף עב:) ואי גרסי' רב נחמן בר יצחק ניחא:
דאי בעי זריק לא אמר ולית ליה הא דאמרן לעיל בפ' התודה (מנחות דף עט:) ובפרק קמא דפסחים (דף יג:) לרבי אלעזר בר' שמעון היכא דנתקבל הדם בכוס ונשפך אמרינן כזרוק דמי והא דתנן במרובה (ב"ק עד:) קדשים שחייבין באחריותן משלם ארבעה וחמשה ופריך בגמ' (שם עו.) והרי חזרה קרן לבעלים ומשני רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעליהן והוי שחיטה הראויה משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי ההוא שינויא לא יתכן לרב אשי אלא סבר לה כר"ש בן לקיש דמשני שוחט בעלי מומין בחוץ אי נמי היכא דנזרק (בחוץ) מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי וכן צ"ל דלא תיקשי לר' יוחנן דשמענא ליה בפרק קמא דמעילה (דף ה.) היתר אכילה שנינו אבל היתר זריקה לא מהני ואין לחלק בין מעילה לשאר דברים דאדרבה בסמוך משמע דאמרי' במעילה (ג"ז שם) כזרוק טפי מבטומאה ובמרובה (ב"ק עו:) מייתי ראייה מטומאה:
ה"ג לא ראויה לצאת וראויה ליטמא ולא גרסינן וראויה ללון לא כגון שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא ובטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם שאין בה פסול ומעתה ראויה ליפסל ביוצא ובטומאה שלא יהא בה דבר פסול אלא הוא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא מיקרי ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמר כך פירש בקונטרס וקשה מאי פריך כל שיש לה היתר מיבעי ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר ועוד מאי קאמר מעילה משום קדושה הוא לבתר דפקעה במאי הדרא היכי פקעה כיון דלנה ממש ונראה לפרש ראויה ללון ראויה לצאת וראויה לטמא כלומר שעדיין לא נארע בה שום פסול קאמר דאין מועלין משום דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי ולבסוף נמי כשהיה בה פסול לינה או יוצא או טומאה אין מועלין כדמפרש טעמא בסמוך דכיון דפקעה קדושה תו לא הדרא רכבא והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאת רבותא נקט דכ"ש קודם לכן ולכך פריך כל שיש לו היתר מיבעי ליה שהטעם משום דקודם שיפסל אמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול תו לא רכבא לאחר פסול אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן ומתבטל ראוי דידה והא דמשני במעילה (דף ה.) דלן בשר היינו למ"ד היתר אכילה אבל למאן דאמר היתר זריקה הוי לן דם:
Tosafot on Menachot 102a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
מאי לאו דפגל בזריקה דהיה ליה שעת הכושר קודם לכן, וקשיא דלשני דלא הויא ליה שהות למזרקיה קודם ולא היה לו שעת הכושר כדשני לעיל גבי לן ואע"ג דהוה מצי לפלוג וליתני בדידה כדפי' לעיל בעבור זה לא יניח דהשתא נמי דשני דפגל פריך ליה ושנויא דשני דפגל במנחה אצטריך ליה הוה יכול נמי לשנויי, ושמא נוכל לומר דעדיפא מיניה שני ליה דמיירי דפגל בשחיטה שלא היה הכשר שהפגול בא בראוית העבודות: ומ"מ קשה דאם היה יכול לשנויי שנויא דלית לו שהות לזרוק א"כ מאי הוה מקשה ליה והלא ראה דשני ליה הכי גבי לן והוה ליה למיסק אדעתיה דלשני ליה נמי הכי גבי האי קושיא דפגול ואי משום קושיא דלפלוג ולתני בדידה דבתר הכי שאינו יכול לשנות כדלעיל הרי מ"מ משמע שאין עיקר קושייתו אלא מן הראשונה ולא מן השניה דלפלוג ולתני אלא מזו דפגול, וועוד דמסתמא מיירי לעולם דליכא שהות, {א"ה א"כ נמצא, בכ"י},
Rashba on Menachot 102a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ק״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־297 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 115 מילים
נפתחת ב״וְאִי בָּעֵי זָרֵיק, וְקָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת…״
- קטע 29 מילים
נפתחת ב״אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה, מַאי? הָכִי נָמֵי דִּמְטַמֵּא…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״אַדְּתָנֵי פִּיגֵּל בְּמִנְחָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, לִיפְלוֹג…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״פִּיגֵּל בְּמִנְחָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּאַף עַל גַּב…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״דְּאִי בָּעֵי פָּרֵיק – אָמְרִינַן, אִי בָּעֵי…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי, כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָיְתָה…״
- קטע 87 מילים
נפתחת ב״וְאֵיזֶהוּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים? שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמֵאת, וְשֶׁיָּצְאָה.…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהָא רֵישָׁא שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמֵאת, וְשֶׁיָּצְאָה. מַאי…״
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״לָא, רְאוּיָה לָצֵאת, וּרְאוּיָה לִטַּמֵּא, וּרְאוּיָה לָלִין.…״
- קטע 1222 מילים
נפתחת ב״אֲבָל לִינָה מַמָּשׁ, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּמוֹעֲלִין!…״
- קטע 1319 מילים
נפתחת ב״״כֹּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין…״
- קטע 148 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מְעִילָה אַטּוּמְאָה קָא…״
- קטע 1514 מילים
נפתחת ב״מְעִילָה מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְלָאו קְדוּשָּׁה הִיא, לְבָתַר…״
- קטע 1639 מילים
נפתחת ב״טוּמְאָה מִשּׁוּם אוּכְלָא וְלָאו (מִשּׁוּם) אוּכְלָא הִיא,…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא חָטָא…״
לשון המקור
וְאִי בָּעֵי זָרֵיק, וְקָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. מַאי לָאו דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה? לָא, דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה.
אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה, מַאי? הָכִי נָמֵי דִּמְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.
אַדְּתָנֵי פִּיגֵּל בְּמִנְחָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה, אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין!
פִּיגֵּל בְּמִנְחָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּאַף עַל גַּב דְּפַיגֵּל בִּקְמִיצָה, דְּקוֹמֶץ בְּמִנְחָה כִּשְׁחִיטָה דָּמֵי, אֲפִילּוּ הָכִי – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר מֵעִיקָּרוֹ.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲפִילּוּ תֵּימָא לָן מַמָּשׁ, וַאֲפִילּוּ תֵּימָא דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה.
דְּאִי בָּעֵי פָּרֵיק – אָמְרִינַן, אִי בָּעֵי הֲוָה זָרֵיק – לָא אָמְרִינַן.
מֵיתִיבִי, כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים – אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ, וְכֹל שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים – מוֹעֲלִין בָּהּ.
וְאֵיזֶהוּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים? שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמֵאת, וְשֶׁיָּצְאָה.
וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים? שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ.
קָתָנֵי מִיהָא רֵישָׁא שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמֵאת, וְשֶׁיָּצְאָה. מַאי לָאו לָנָה מַמָּשׁ, וְהָכָא דְּאִי בָּעֵי הֲוָה זָרֵיק הוּא, וְקָתָנֵי דְּאֵין מוֹעֲלִין.
לָא, רְאוּיָה לָצֵאת, וּרְאוּיָה לִטַּמֵּא, וּרְאוּיָה לָלִין.
אֲבָל לִינָה מַמָּשׁ, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּמוֹעֲלִין! הַאי ״כׇּל (שהיה) [שֶׁהָיְתָה] לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים״ וְ״כֹל שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים״?
״כֹּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ״, וְ״כֹל שֶׁאֵין לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מְעִילָה אַטּוּמְאָה קָא רָמֵית?
מְעִילָה מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְלָאו קְדוּשָּׁה הִיא, לְבָתַר דְּפָקְעָה לַהּ קְדוּשְּׁתֵיהּ, בְּמַאי הָדְרָא רָכְבָא לַהּ?
טוּמְאָה מִשּׁוּם אוּכְלָא וְלָאו (מִשּׁוּם) אוּכְלָא הִיא, כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי זָרֵיק מָצֵי זָרֵיק לֵיהּ – מְשַׁוֵּי לֵיהּ אוּכְלָא, וּמְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי (מָצֵי) זָרֵיק לָא מָצֵי זָרֵיק – לָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ אוּכְלָא, [וְלָא] מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.
מֵיתִיבִי: הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא חָטָא – אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: