מסכת חולין דף צ׳ עמוד א׳

אלמא איסור מוקדשין קדים דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד:

ומשנינן אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסור גיד וחייל הואיל ואיסור חמור הוא שנוהג בבני נח כדקתני מתניתין (לקמן חולין דף ק:) והלא לבני נח נאסר גיד הנשה:

ופרכינן מאן שמעת ליה הא סברא דנוהג בבני נח רבי יהודה בשילהי מתני' (שם):

והאי תנא דרישא דמתניתין דלא כרבי יהודה דקתני בירך של ימין ושל שמאל - ואילו רבי יהודה שמעינן ליה לקמן דאמר אינו נוהג אלא באחד:

סבר לה כוותיה בחדא דנוהג בבני נח:

ופליג עליה בחדא דנוהג בשתי יריכות:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה דאמר דמשום חומריה דגיד דנוהג בבני נח חייל נמי אאיסור אחרינא:

בטמאה שמעת ליה דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה דאע"ג דאיסור טמאה ממעי אמה ואיסור גיד אינו עד שיולד דהא רבי יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתניתין אפילו הכי חייל גיד אטמאה משום דאיסור טמאה לאו בעלמא הוא ואיסור גיד חמור שכן נוהג בבני נח:

אלמא איסור מוקדשין קדים אומר ר"ת משום דמתחלה הכל הוא בשר והבשר עצמו מתקשה אחרי כן ומתלבן ונעשה גיד ובקונטרס פי' לקמן דמתחלה כשהגיד נוצר אינו על הכף ולא חייל עד שיבא ויתקשה על הכף ואע"ג דהשתא ר"ל דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשים על איסור אבר מן החי דלא חמיר כמוקדשים חייל ועוד דאי אפשר לאיסור גיד להיות בענין אחר ועוד דאין איסור אבר מן החי חל עד שיולד דאמר בסוף פרקין (לקמן חולין דף קג.) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי חייל בהדי הדדי:

והא מתניתין דלא כרבי יהודה דקתני נוהג בשל ימין כו' ה"מ למימר מדקתני נוהג בשליל ופליג ר' יהודה אלא רישא דמלתא נקט:

קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה משמע דאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים בעי למימר דלא חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה אע"ג דלאחר זריקה פקע איסור קדשים מדלא אשכחן דחייל אלא במבכרת ותימה כיון דהשתא ליכא איסור קדשים אע"ג דיכול לבא לידי איסור כרת כגון אם אוכלו בטומאת הגוף אמאי לא יחול איסור גיד דאין כאן איסור חל על איסור כדאמר בפרק ארבעה אחין (יבמות דף לב.) דאחות אשה מתלא תלי וקאי כו' וי"ל כיון דמחיים לא חייל איסור גיד דאיכא איסור מוקדשין דיכול לבא לידי כרת על ידי פיגול ונותר וטמא תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה דבעינן שיחול מחיים איסור גיד דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסור גיד לבני נח איתוסף נמי לישראל וי"ל דהא דנאסר לבני נח היינו דוקא לבני יעקב דקודם מתן תורה איקרו בני נח ואפילו נאסר מתחלה לכל אומות העולם הא אמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא"כ לאחר מתן תורה שרו לכולהו לבר מישראל וא"ת ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למאן דאמר בסמוך מחוברין יעלו:

הכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש ובהדי הדדי קאתו וקמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור איסור גיד הקל מלחול עמו וא"ת והא איסור גיד לרבי יוחנן קדים דאמר (לעיל חולין דף עה.) תלש חלב מבן תשעה חי דחלבו כחלב בהמה והדר אתא איסור מוקדשין דחמיר וחייל עליה וא"כ לרבי יוחנן מוקדשין נוהגין בגיד מבעי ליה ונראה דלר' יוחנן לא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא לחוץ ממעי אמו לאויר העולם וכן משמע דבסוף פירקין (לקמן חולין דף קג.) קאמר רבי יוחנן גופיה כשנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו אלמא דליכא איסור חל במעי אמו:

פרשו ירדו רבי היא דתניא כו' תימה אמאי מייתי הך ברייתא קמייתא ונראה דאי לאו ברייתא קמייתא המ"ל דרבנן סברי שיש לרבות כל מה שנוכל לרבות ואפילו פרשו דאיסורא ולית לן למעוטי אלא פוקעים גרידא שהוא סוף העלאה ורבי סבר דרבויא ומיעוטא אית לן לאוקומי בתחלת העלאה ולא נמעט כמו כן אלא דבר אחד דהיינו פרשו דאיסורא אבל מחוברים דאיסורא ופרשו דהיתירא יעלו ולהכי מייתי ברייתא קמייתא דגידים דהיתירא נמי כשפרשו ירדו דומיא דעצמות דהיתירא ועל כרחך רבי היא אלמא לא מרבי רבי כל מה שיכול להרבות דהא אוקי נמי מיעוט בפרשו דהיתירא והכי נמי לרבנן לא מרבי כל מה שיכולין להרבות אלא ממעטין דאיסורא אפילו במחוברין:

אלא הכא במבכרת עסקינן כלומר אף על גב דבשאר קדשים סבירא לן ממעי אמן קדושים, הכא במבכרת היא מתניתין דאינו קדוש עד יציאתו מרחם. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין קמייתא לדוכתא (ו)[ד]אי הכי מוקדשין נוהגין בגיד מיבעי ליה, דהא הכא איסור גיד קדים ואיסור מוקדשין הוא דאתי חאיל אגיד. לא קשיא דתנא דמתני' בחידוש איסור גיד קא מיירי, ועיקר חדוש דתנא היינו כשאיסור גיד נוהג במוקדשין, לפי ששאר וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ולא אתי איסור גיד חאיל עלייהו, והלכך קא משמע לן דאף על גב דבשאר וולדות קדשים אין איסור גיד נוהג בהן, פעמים שיש איסור גיד נוהג, והיכי דמי במבכרת. וכן בתירוץ האחרון שתירץ וולדות קדשים בהווייתן קדושים יש לומר נמי שבא להשמיענו בחדוש שאיסור גיד נוהג בוולדות קדשים, דהוא סלקא דעתך אמינא וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ואין איסור גיד חל עליהן, קא משמע לן דאיסור גיד נוהג בהן ולומר דבהוייתן קדושים.

שכן איסורו נוהג בבני נח פירוש לא בכל בני נח דהא לא כתיב אלא לא יאכלו בני ישראל ותדע דהא אמרינן דהא רבי יהודה היא ואלו בפרק ארבע מיתות אמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י דאמר לבני נח נאמרה אלא ה"פ שכן איסורו נוהג בנו אפי' כשהיינו בני נח דהיינו קודם מתן תורה וקס"ד דמהאי טעמא חמיר למיחל על איסור מוקדשי' דאע"ג דליכא לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ופרכי' דאימור דשמעית ליה לר"י דחייל בטמאה מהאי טעמא כיון דטמאה ליכא אלא איסור לאו גרידא כלאו דגיד הנשה אבל דליחול מהאי טעמא על איסור מוקדשין דיש בו כרת וחמור מאיסור דגיד הנשה מי שמעית ליה.

אלא הכי במבכרת עסקינן פי' והני ולדות קדשים דאמרינן בכור הוא דאין קדושתו אלא מרחם כשיוצא לאויר העולם וס"ל דאינו נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי אתי' מרחם ולהכי קתני גיד הנשה נוהג במוקדשין שנוהג עמו ביחד דאתיא כאחת.

ואביי אמר לעולם בוולדות קדשים בעלמא וקסבר בהוייתן קדושים כשיוצאים מרחם ואינו נוהג בשליל ואתיא תרווייהו בהדדי וכדאמרי' ולשון בהווייתן משום דאמרינן התם רק קדשך אלו קדשי' ממש אשר יהיו לך אלו הולדות.

ולא פליגי כאן להלקותו כא' להעלותו פי' שאם אכלו לוקה עליו והיינו דקתני נוהג אבל אם רצה להעלותו על המזבח במחובר מעליהו והיינו דקתני אינו נוהג. ואיכא דגריס כאן פי' לחלצו כאן להעלותו שאם רצה לחלצו ולהעלותו אינו חוצצו והיינו דקתני נוהג ואם רצה לעלותו במחובר מעלהו ואינו נוהג.

רב נחמן בר יצחק אומר לחלצו פליגי פי' אם צריך לחלצו ולהעלותו ויש גורסין להעלות פליגי פי' להעלותו במחובר וכדמפרש ואזיל דתני' והקטיר הכהן את הכל וגו' לא הוה צריך לאתויי הא מתניתי' אלא אידך מתני' דאיפליגו בה אלא דבעי לפרושי לן אגב אורחי' דהא מתניתא קמייתא רבי היא וכדמוכח ואזיל.

לרבות העצמות והגידי' פי' גידים דהתירא דהא לרבנן גידי' דאסורי אסורי' להעלות כדאיתא לקמן וכן פרש"י ז"ל:

גיד הנשה אין איסורו נוהג בבני נח ודבר זה יתבאר למטה בריוח:

קרבנות שאינן נאכלין כגון עולה בזמן שהגידין מחוברין בבשר מקטירין את הכל וכן הדין בעצמות וקרנים וטלפים פרשו מן הבשר לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם ואם עלו מגדולי המחברים פסקו שירדו ויש שפסקו שלא ירדו ומ"מ אם פקעו מעל האור ולא נתאכלו אינו צריך להחזירן איברי בשר שפקעו אתה צריך להחזיר ולא אלו:

למדת שאין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין לענין העלאה אלא הרי הוא עולה ומוקטר ומ"מ נוהג הוא בו לענין אכילה ולמלקות:

גמ' אימר דשמעת ליה לר"י בטמאה כו' בטמאה גופיה ה"מ לדחות דהאי תנא דמתני' אית ליה בסיפא דאינו נוהג בטמאה לפי מה שהוצרכו התוס' לעיל לתרץ ולא היה יכול להקשות והתנן אינו נוהג בטמאה כו' ע"כ דמשמע להו דהאי תנא דמתני' ס"ל הכי כסתמא דמתני' דסיפא ודו"ק:

רש"י בד"ה בטמאה שמעת כו' דהא ר' יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתני' כו' עכ"ל קושטא דמלתא קאמר לר"י הכי מיהו בלאו הכי דא"נ דנוהג בשליל איסור טמאה קדים כדמוכחת ההיא דנזיר דלעיל דאיסור טומאה נמי קדים כדאיתא לקמן בפרקין ע"ש ודו"ק:

בד"ה להעלותו למזבח כו' כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח עכ"ל הכי אית ליה לרב חסדא לקמן ולא קאמר מדכתיב והקטיר הכהן את הכל דמיניה דריש רבי בסמוך דמחוברין דאיסורא מותר להעלותן משום דרב פפא דקאמר דלא פליגי האמוראים בהעלותו ה"נ לא פליגי תנאי בהכי אלא דרב נחמן ב"י מפרש לפלוגתייהו בהכי וכצ"ל רב הונא דקאמר לקמן גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח ורב חסדא קאמר דלא כתיב לא יאכל המזבח ס"ל דלא פליגי רבי ורבנן בהכי כלל דאם לא כן תקשי דרב חסדא דלא כמאן דהא רבי נמי מוהקטיר הכהן את הכל וגו' מרבה לגיד הנשה במחובר ולא מדלא כתיב ולא יאכל המזבח וק"ל:

תוס' בד"ה אלמא איסור מוקדשין כו' ועוד דא"א לאיסור גיד להיות בענין אחר כו' עכ"ל אע"ג דאכתי לא אסקי אדעתייהו הך סברא שכתבו לקמן דדוקא בעינן שיחול איסור גיד מחיים דומיא דיעקב מ"מ אית להו הכא בפשיטות דודאי איסור גיד סתמא כתיב בין מחיים בין לאחר שחיטה ומחיים א"א לאיסור גיד להיות בענין אחר ודו"ק:

בד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וא"ת ונימא מגו דאתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו כו' עכ"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין ויש לחלק דלשם א"א בענין אחר ודו"ק:

בד"ה הכא במבכרת כו' וא"ת והא איסור גיד לר' יוחנן קדים כו' עכ"ל ולר"מ דמתני' אתיא כוותיה וסבר דנוהג בשליל ודאי לא קשיא להו הא איסור גיד קדים משום די"ל כמ"ש הרא"ש בפ' המקשה דה"מ לאחר שחיטה שיצא חי לאויר עולם אבל במעי אמו קודם שיצא חי לאויר עולם ליכא איסור גיד כלל מיהו שמעתין לא משמע כן ודו"ק:

בד"ה פירשו ירדו כו' אלא ממעטי דאיסורא אפילו במחוברין עכ"ל דמעולותיך הבשר והדם ודאי דלא ממעטין רבנן אלא עיכולי דגידים ועצמות כדתניא בברייתא אלא דממשקה ישראל הוא דממעטי דאיסורא וא"כ אין חילוק בין פירשו למחוברין וק"ל:

בתוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו' וי"ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא וכו'. ר"ל דלעולם מצי לאוקמא כר"מ והא דלא קאמר דמשום הכי לא אתי איסור מוקדשים וחייל אאיסור גיד הנשה משום דסבירא ליה למתניתין דאין איסור חל על איסור משום דאין נראה לגמרא שתחלוק הך סתמא וכו':