מסכת חולין דף ס״ד עמוד א׳

עוברי דגים ביצי הדגים כמות שהן מחוברים יחד:

שכודרת עבה ככדור פלוט"א:

כודרת ועגולגולת חדא היא דאי תנא עגולגולת לחודה הוה משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תנא כודרת ועגולגולת כעיגולה של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי והדר מפרש ראשה אחד כד וראשה אחד חד דלא ככדור ממש אלא משוכה לארכה ועגולה לרחבה:

כד פלט"א בלע"ז. שאינו חד אלא ככדור:

חלבון אלבו"ן:

חלמון מויי"ל:

ביצת השרץ צב והלטאה מטילין ביצים. ולקמן מפרש למאי הלכתא אשמעינן שהיא ביצת השרץ ליתני טמאה סתמא:

בחתוכות דליכא למיקם אכודרת ועגולגולת:

כודרת פי' הקונט' כדור פלוט"א בלעז משמע דגרס כודרת ברי"ש דכדור שהוא פלוט"א אחרונה ברי"ש כדאמר בחגיגה (דף ג) דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות ומהא דכתיב (ישעיהו כב) צנוף יצנפך [צנפה] כדור אל ארץ רחבת ידים ופי' שם בקונטרס פלוט"א אין ראיה משם דא"כ הוה ליה למימר ככדור אלא אומר ר"ת דכף שימוש הוא כגר שהולך וגולה אל ארץ רחבת ידים במקום שאין מכירים אותו דור כמו (תהלים פד) (גר) מדור באהלי רשע ובסוף פרק אין מעמידין (ע"ז דף מ.) גריס בקונט' כודדת בדל"ת ופירש עגולה ככד:

סימנין לאו דאורייתא אומר ר"ת דדוקא סימני ביצים משום דאיכא דעורב דדמו לדיונה אבל סימני עוברי דגים דאורייתא יש לסמוך עליהם כדאמר סוף פרק אין מעמידין (ע"ז דף מ. ושם) דאמר רב קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ופריך ל"ל מומחה לבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כו' ומשני שנימוחו ולא משני סימנים לאו דאורייתא וכי תימא משום דמשמע ליה דבכל ענין אין ניקחין אלא מן המומחה אפילו אמר של דג פלוני וטהור דאז היה ראוי לסמוך עליו דעל כרחך לא איירי בכל ענין דבאומר מלחתים נקחים אף שלא מן המומחה ועל זה אנו סומכים לאכול אותן דגים שקורין ברבט"א בלע"ז ואפילו לא ידעינן אם נשרו הקשקשין בשעה שעולה מן המים סמכינן אסימני עוברי דגים ומיהו בירושלמי משמע דאין לסמוך על סימני עוברי דגים דגרסי' התם נתן בר אבא קם קמיה דשמואל אמר ידענא מפרשא בין עוברי דגים טהורים לעוברי דגים טמאים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים אחזי ליה (דהדר בקליפתה) אמר ליה כזה מהו א"ל טמא אמר ליה לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור אלמא אין בודקין בסימנין כדהדר ליה שמואל לנתן בר אבא ומשמע אפי' על סימני הברייתא אין לסמוך מדלא אמר לו שיבדוק בסימני הברייתא וגם מה שאמר נתן בר אבא הן סימני הברייתא והש"ס דידן הוה מצי לשנויי הכי אלא דשפיר קא משני ומה שאנו לוקחין מן העובדי כוכבים ביצים אע"פ שאינם אומרים של עוף פלוני וטהורים הם אנו סומכים על רוב ביצים שמצויין בינינו דשל עופות טהורים הם ומה שאנו לוקחים מן העובדי כוכבים אובליא"ש וקנטיא"ש שנילושו בביצים אע"ג דאסרי' הכא ליקח מהם ביצים טרופות בקערה לא דמיא דהכא איכא ריעותא מדזבין להו עובד כוכבים טרופות בקערה ש"מ דמוכחא מילתא דישראל מכרם לו לפי שהיו של טרפה אבל עיסה שנלושה בביצים לא חיישינן ואזלינן בתר רוב ביצים שאינן של טריפות ולא חיישינן שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין בהם דם ומעשים בכל יום שאנו אוכלין ביצים מגולגלות אע"פ שאין יכולות ליבדק ומיהו ר"ת היה אוסר ליקח מן העובדי כוכבים אובליא"ש וקנטיא"ש משום בשולי עובדי כוכבים אע"ג דאמר בירושלמי דפת נמנו עליו והתירוהו שאני הכא שנילושו בביצים ונאסרו מטעם שלקות שלא היה בכלל ההיתר דשתי גזירות היו דגזרה דפת מי"ח דבר דגזור תלמידי שמאי והלל אבל גזרה דשלקות קדמה הרבה תדע מדבעי למימר בסוף פרק אין מעמידין (ע"ז דף לז:) דהויא מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה ולבסוף מסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא ואי מי"ח דברים היתה לא היה טועה בה הש"ס שידועות לכל היו כדאמר בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לו.) שפשט איסורן בכל ישראל ומיהו נראה דאע"ג דאמרינן הלכה כמאן דאסר ביצים משום בישולי עובדי כוכבים בפ' אין מעמידין דתניא כוותיה מכל מקום עיסה שנלושה בביצים אין לאסור משום דקמחא עיקר כיון דמברכין עליה המוציא לחם מן הארץ ואנו סומכין על היתר דירושלמי דפת ואמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לח.) גבי (קרבי דגים) אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא יש בהם משום בישולי עובדי כוכבים ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל קימחא עיקר משמע דאי הוה הרסנא עיקר היה מותר ואע"פ שהקמח מעורב בו ומטעם זה אין להתיר עיסה של פשטיד"א שאפאו עובד כוכבים שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחילתו הוא נאסר משום בישולי עובדי כוכבים ולא דמי לעיסה שנלושה בביצים שהביצה נתבטלה מתחלה ולא נאסר מעולם:

שאם ריקמה וניקבה מטמא בכעדשה דווקא ניקבה כדתנן בפרק העור והרוטב (לקמן חולין קכו:) ביצת שרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהוא טמאה:

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ כו' וא"ת לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא כדתניא בפ"ק דבכורות (דף ה:) ומהאי טעמא אסרינן התם מי רגלים של חמור וכן בסמוך דדריש ביצת טמאה דאסירא מדכתיב ואת בת היענה ל"ל (וכי האי גוונא) משמע בפ' גיד הנשה דקרא דבת היענה לא איצטריך לגופיה אלא למידק מניה הא דעוף טהור שריא דס"ד אמינא דאסירא משום דלא אשכח מידי דאתי מחי ושריא כדאמר בפ"ק דבכורות (דף ו:) גבי חלב של בהמה טהורה דבעי התם קרא למשרי ואין הלשון משמע כן דקאמר מנין לביצת טמאה שאסורה ולא קאמר מנין לביצת טהורה שמותרת ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפקא לן דשרי מדדרשינן לקמן (חולין דף קמ.) גבי שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך דממעטינן מיניה עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא ולהכי אצטריך בת היענה לאסור ביצי עוף טמא דס"ד דשרו משום דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והך ביצה כי אבר מן החי היא ושריה רחמנא הלכך הויא שריא אפילו בעוף טמא ודיוקא דלך ולא לכלביך הוה אוקמינן אאפרוחים טמאים אבל ביצים לישתרו דכה"ג קאמר בפ"ק דבכורות (דף ו:) גבי חלב בהמה טמאה והשתא ניחא הא דנקט ביצת שרץ דוקא ריקמה אסירא ואי לא ריקמה שריא מטעם חידוש כמו דעוף טהור שבעופות הוא דכתב קרא דבת היענה ולא בשרץ ומיהו קשה כיון דביצת השרץ לא ילפי מביצת עוף טמא כל שכן ביצת טרפה ובריש מסכת ביצה (דף ג:) משמע דאסירא מדאורייתא וי"ל דמסברא דעוף מעוף ילפינן אע"פ שזה מין היתר אבל ביצת השרץ אדרבה מסתברא דילפינן מטומאה כדדרשינן פרק העור והרוטב (לקמן חולין קכו:) לטומאה בעינן ריקום כדכתיב השרץ מה שרץ ריקם אף ביצת שרץ שריקם ושפיר ילפינן איסור מטומאה כיון דאשכחן במסכת מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) דמשוו להו לענין בכעדשה ואע"ג דהשתא דאיכא תרתי דאתי מחי ושרו כמו חלב וביצים מ"מ חשיב להו חידוש שפיר משום דאין שניהן באין מן החי בענין אחד וכן יש לפרש גבי דבש של דבורים דדריש מקרא בפרק קמא דבכורות (דף ז:) דשרי דלא דמי לחלב אי נמי כיון דכל שאר אבר מן החי אסור מקרי הנך חידוש ועוד היינו יכולים לומר דכל ביצים מותרות בין דטמא בין דטהור מההיא טעמא דבפ"ק דבכורות (דף ז:) דשרינן הני יאלי דיחמורתא לפי שהוא זרע האיל שנקרש וכן עור הבא כנגד פנים של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי משכבת זרע של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר ולא שייך לצורת הולד מידי ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת השכבת זרע דהויא כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרש ונעשה עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טרפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי נמי משכבת זרע קאתו ושרו מהאי טעמא חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב להכי איצטריך קרא וביצת טריפה ילפינן מיניה כדפירשנו ומיהו אין מתיישב טעם זה גבי ביצים דכולהו מתחלתן מעורות בגידין וחשובים כבשר:

לא צריכה בחתוכה כלומר שאין יכולין לעמוד על סימני ראשיה אם שניהם כדודין או חדודין או אחד חד ואחד כד, ולבדוק בחלבון וחלמון, דהא תרי סימני קא מסיימא ברייתא בהו אם שלמין בודק בראשיהן ואם חתוכין בודק בחלבון וחלמון, והכא נמיאמאי איצטריכיה לעדותו של נכרי המוכר ולומר של עוף פלוני הוא וטהור אפילו בסתמא בבדיקה סגי להו, ופרקינן בטרופות בקערה שאין יכול לעמוד עליהן. וקשיא לן אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור היכי מהימנן ליה, והלא מצי משתמיט ליה דהא אי אפשר לעמוד עליהן, ואם תאמר דהיינו דאקשיה ליה ואזיל מדתניא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, הא ודאי לא משמע הכי, דאדרבה משמע [מ]דקתני לפיכך אין לוקחין מהן נראה דעיקר איסור לקיחת ביצת טרפה בקערה מן הנכרי אינה אלא משום היתר שהתירו חכמים למכור להן ביצת טרופה שנטרפת בקערה, הא לאו הכי משרא שרי ליקח מן הנכרי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא. עוד נראה לי דאפילו בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני טהור מדינא מהימן דרתותי מרתת, דילמא יהב ישראל דעתיה עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפ(י)ן ועל ידי כך יכיר ויפריש ביניהם, שאי אפשר לשני מיני[ם] חלוקין שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן. ועם תירוץ זה יעלה לנו תירוץ גם כן להא דאמרינן לקמן (חולין סד, א) דסימנין לאו דאורייתא, משום דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה, ואפילו הכי כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמויך עילויה, וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוי, הא מצי משתמט ליה למימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא, אלא ודאי שמע מינה דאף על גב דדמו אהדדי אכתי רתותי מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפן לדיונה ומכיר. ומיהו נראה מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב בע"ז (מ, א) דהא דאמרינן לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, עיקר אסורה משום דמצי משתמיט היא, ולא משום דמוכרין להן, ואדרבה משום שאין לוקחין [משום הכי] (ו)מוכרין להן כמו שאנו עתידין לכתוב בשמו בס"ד. ומיהו לא(ו) משמע הכי, מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהן דאדרבה משמע דעיקרא דמלתא משום דמוכרים הוא דאין לוקחים, הא לאו הכי משרא שרי כמו שכתבתי, ועוד דאם כן אפילו בביצה שלמה תיקשי לן אמאי זבנינן מינייהו, ואף על גב דקאמר של עוף פלוני וטהור כיון דאיכא טמאין דדמו לטהורין, וצריך עיון לפי דברי רבינו ז"ל.

אלא אמר רבי זירא סימנין לאו דאורייתא קשיא לן דבמסכת ע"ז (בסופו) [בסוף אין מעמידין] (מ, א) אמרינן אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה, ואקשינן למה לי מומחה, ליבדק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותירצ' רבינא בשנמוחו, דאלמא שמעינן מינה דסיטמנין דאורייתא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דברי ר' זירא, ובשלהי פרק אין מעמידין (שם) כתב ההוא דקרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלל מה שהקשו עליה בגמרא ויבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנמוחו, נראה דעת רבינו ז"ל בכך ששתי הסוגיות חולקות אי סימנין דאורייתא או לא, וסמך לו על סוגיא זו דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואף על גב דרבינא בתרא הוא, אפילו הכי מסתבר טעמיה דרבי זירא דהכא, דהא טעמא קאמר, דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות לבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכי עליהו סימני דגים נמי לא סמכינן עלייהו, דהא ברייתא להדדי מדמי להו. ור"ת ז"ל אמר דהא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם, תרוייהו איתנהו, דודאי גבי דגים סימנין דאורייתא נינהו, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי הוינן סמכי בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין כך סימני עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור, ולכאורה כדבריו נראה, דרבינא ודאי כבר עמד על דברי רבי זירא, ועל מה שהקשה משמנה ספיקות ואיך לא חשש להן, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבלם, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי רבי זירא, אחר שדחה אותם רבינא, ועוד דודאי אי דמי להדדי לא הוה שתיק גמרא התם מהך קושיא דרבי זירא, והוה ליה לאקשויי התם אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרחת כדברי ר"ת ז"ל דאין זו דומה לזו, וכן נראית דעת רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמיכ' עילויהו, וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אמר (כההיא) [דההיא] דשילהי פרק אין מעמידין (שם) באומר של דג פלוני וטהור הוא קא מיירי, והילכך אוקמה רבינא בשנמוחו, דאי לאו הכי לכולי עלמא שרי, דהא איכא תרתי לטיבותא וכדאמרינן הכא גבי ביצים, ואם תאמר מאי דוחקיה התם לאקומה באומר של דג פלוני וטהור הוא דאצטריך לדחוקיה ולאוקמיה בשנימוחו, לוקמה סתמא בדלא אמר של דג פלוני וטהור ואף על פי שלא נימוחו כדרבא דסימנין לאו דאורייתא, יש לומר דניחא ליה לאוקמה בכל ענין. ואם תאמר והא על כרחין לא אפשר לאוקומה בכל ענין, דהא לא מיירי באומר אני מלחתים, דאלו אומר אני מלחתים נאמן כדאיתא התם. יש לומר שאינן רגילות שיהא שם בשעת מליחה, אבל רגילות הוא שידע שהוא של דג פלוני וטהור. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דהא דקתני אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מן הנכרי, עיקר איסורא ליתא משום דמוכרין להן, אלא משום דאי אפשר לעמוד עליהן ומצי משתמיט ליה כמ"ש למעלה, דהא דגים ליכא משום טריפות ומשום נבילות, ואף על פי כן כתב רבינו ז"ל כאן דבנמוחו אף על גב דאמר של דג פלוני וטהור אינו נאמן ואין סומכין עליו, וכבר כתבתי מה שקשה לי על זה לכאורה, וצריך עיון. נמצא בין לדברי רבינו אלפסי ז"ל בין לדברי [ר"י] בעל התוספת ז"ל שאין לסמוך על סימני קרבי דגים, דבין בביצים בין בדגים סימנין לאו דאורייתא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו אלפסי ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי שם במס' ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אומר קמי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דיגם טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורין ארוכים, חמי ליה חדא שלפותא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת [על] טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור, משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברי אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גב דרב נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא דידן הוה גמיר, ועלייהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כרבי זירא. ומיהו בעוברין סבירא ליה לרבינו אלפסי ז"ל דטהורין ואינן צריכין סימנין כמ"ש למעלה דס"ל כמאן דאמר התם (ע"ז מ, א) דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים.

חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני וטהור הוא, דאיכא תרתי לטיבותא סמוך עלוי' בסתמא לא תסמוך עלויה דאית בה דעורבתא דדמי לדיונה. ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה, ולא מיחוור, חדא, דהא סתמא קאמרינן חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה משכחת לה טהורה, אי אמר לך של עוף פלוני וטהור דמשמע דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה, וברייתא נמי סתמא קתני לוקחין ביצים בכל מקום, ומוקמינן לה באומר של עוף פלוני וטהור. ואם איתא הא כולהו ביצים ניקחין בכל מקום חוץ משל יונה, ורבי זירא נמי דאמר סימנים לאו דאורייתא טפי הוה עדיף לפרוקי בהדיא הכא במאי עסקינן בביצת היונה, משום דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, ולעולם סימנין בשאר ביצים כולהו דאורייתא, ועוד דאם איתא קושיא דר' זירא משמונה ספיקות אכתי לא אפריקה לה, דאם איתא לבדוק בביצייהו, אלא אם תאמר דכולהו הני ספיקתא משום עורב ומיניו נינהו, והוא דוחק דודאי עורב וכל מיניו שכיחי גבייהו ובקיאין הוו בהן, ועוד דאי משום עורב הוו מספקי בהן. כי קרקבנן נקלף מאי הוי, והא עורב קורקבנו נקלף הוא, ודוחק הוא גם כן להעמידה כר' אליעזר דזרזיר כמ"ש במקומה. ואם תאמר דתרי סימנין הוו להו בר מקורקבן, אם כן לאו מין עורב נינהו, דעורב אין לו זפק, אלא ודאי נראה דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר, אלא דבהאי קים להו דדמי ליונה וספוקי הוה מספקו כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו, והלכך כולהו אינן נקחין אלא באומר של עוף וטהור דאיכא תרתי לטיבותא כך נראה לי.

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ ואם תאמר לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיימא לן דכל היוצא מן הטמא טמא, כדתנן בפרק קמא דבכורות (ה, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, יש לומר דלענין מלקות איצטריך, דנהי דאסורה באכילה אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כתב כן פ"ג של מאכלות אסורות (ה"א) שכל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הריאותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין, שנאמר (ויקרא יא, טז) ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל איסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה. ומדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נראה דאם לא ריקמה אפילו איסורא דאורייתא ליכא. דכיון דשרא רחמנא ביצת עוף טהור כדכתיב (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים וגו' וכתיב ואת הבנים תיקח לך, ודרשינן לקמן בפרק שלוח הקן (חולין קמ, א) תקח לך ולא לכלביך, דאלמא דביצי עוף טהור משרא שרא להו רחמנא, ואף על גב דביצה זו כאבר מן החי, אלא חדוש הוא שחדשה התורה בו, וכיון שחדוש הוא אף כל ביצה אסורה מדינא מותרת, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי ביצת עוף טמא כדכתיב ואת בת היענה, דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא משרא שריא, וכי האי גוונא אמרינן בבכורות (ג, ב) גבי חלב בהמה טמאה סלקא דעתך אמינא כיון דחלב טהור חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב בטמאה נמי לשתרי, קא משמע לן קרא, וביצת טרפה שאסורה מדאורייתא כדמשמע בביצה (ז, א) היינו משום דילפינן עוף מעוף, אבל ביצת השרץ לא ילפה מעוף אלא מטומאה ילפה, ולענין טומאה בעינן ריקום כדאיתא לקמן מדכתיב (ויקרא יא, מא) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה. ולדבריהם (כל שכן) דאיצטריך הכא לאוקומה בשריקמה ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, ואפשר היה לומר דביצת עוף טמא אפילו לא ריקמה לקי אביצתה כמו עליה, אבל בביצת השרץ לא לקי עליה עד שעת ריקום, והיינו דאתא לאשמועינן תנא דברייתא, אלא שאין הלשון מתחוור בו כל כך, דהוה לן למימר שעד שלא ריקמה אינו לוקה, דהא עיקר הלכתה דאינו לוקה עד שרקמה הוא. ועוד שראיתי לר"ם ב"ם ז"ל שכתב דאפילו ביצת עוף טמא אינו לוקה עליה אלא אם כן תלויה באשכול שהיא כגון העוף, וזה לשונו אף על פי שחלב בהמה טמאה אינו לוקה עליה עוף טמא אסורין, אין לוקין עליהן שנאמר (שם ח, יא) מבשר' לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עד כאן. ואפשר לומר דלאורויי שהיא ביצת השרץ הוא [ד]אתא, ונפקא מינה להתראה שצריך להתרות משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, ה"ח) דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף, דקשיא לי דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלקמן בשלהי פרקין דאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, דהא קתני בברייתא כל השרץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ואסיקנא הכא דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואם איתא דאפרוח של עוף טמא אסור משום שרץ העוף, אמאי אסמכוה רבנן אקרא דכל שרץ השורץ על הארץ, אקרא דכל שרץ העוף הוה להו לאסמוכיה, ועוד דאמר לקמן (סז, ב) כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין (שבאכלוסין) [שבכלוסים], ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בשהתליעה לאחר שנתלשה, אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אוסרין משום שרץ העוף, ואף על פי שעידין לפרוח אם יצאו חוצה, ומסתברא לי דנפקא מינה למלקות, שבביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפילו בשריקמתה, דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם, וצ"ע.

דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. ופליגי רבנן עליה, ואסיקנא דאפילו ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא משרא שרי. ולענין פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב, פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבנן דשרי. ואיכא מאן דפסק כר' אליעזר בן יעקב, דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. והרב בעל העיטור ז"ל כרבינו אלפסי ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן משנת ר' אליעזר קב ונקי אלא במשנה, אבל בברייתא לא, והרבה יש בתלמוד דאין הלכה כמותן, דהא אפליגו רב ורבי יוחנן באפרוח שנולד בי"ט דרב אסר ור' יוחנן שרי כדאיתא בביצה (ד, א( וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואף הרב בעל התרומות ז"ל כרבנן פסק. אלא שאני תמה במה שכתב, שכך כתב דמכל מקום מן התורה אסור משום נבילה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה, וכן בהמה שלא שהיתה שמונה ימים ואמרינן ביבמות (לו, ב) ובשבת (קלה, ב) כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה אלא אסמכתא דעלמא הוא, וזה תימא, דהא רב ורבי יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול משרא שרי ליה לאלתר, ואפילו בי"ט נמי קיימא לן כר' יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף על גב דאינהו נמי פליגי בעגל שנולד בי"ט, (וק"ל) [והא דקיימא לן] בבהמה דכל שלא שהתה שמנה ימים הרי זה נפל, התם בלא קים ליה שכלו לו חדשיו, ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו, ועוד קשה דאם איתא כיון דאיכא עליה איסורא דאורייתא משום נבילה, למה אסמכוה חכמים אקרא דכל השרץ השורץ, אלא שהרב ז"ל בעצמו תירץ קושיא זו, דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, וצריך עיון. ומיהו קודם שיצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרי הכא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו.

אחר שכל הטהורים אינם אלא כתכונה זו אכל מביצה ששני ראשיה כדין או ששני ראשיה חדין או שחלמון מבחוץ לוקה ומתרין עליו משום שרץ העוף:

היו חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ ואין לספק בה אלא בשל נחש ואם נוצר אפרוח בתוכה וניקבה ונגע בה הרי הוא ספק טומאת השרץ ואם אכלה על צד זה לוקה בכזית ומתרין עליו משום שרץ הארץ אלא שיש בזו חולקים כמו שנבאר בסמוך:

היו הביצים מבושלות וחתוכות נאמן הגוי עדין לומר של עוף פלוני הם הואיל והוא רואה עדיין חלבון מבחוץ היו טרופות בקערה אינו נאמן עוד עליהם ביצי טרפה ונבלה אין מוכרין אותן לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל כיצד הוא עושה טורפן בקערה ומוכרן ואין לחוש שמא יחזור וימכרם לישראל שהרי אמרו אין לוקחין ביצים טרופות מן הגויים:

פירשו חכמי הצרפתים שגויים שלשו פת בביצים או שטחו פניו בביצים לוקחין מהן במקום שנהגו לאכל פת של גויים ואין לחוש לטיחת הביצה שרוב ביצים המצויים טהורים וכשרים:

בפרש"י בד"ה מדרבנן הא דר"א ב"י כו' דקאסר בטהורין אבל טמאין שרץ גמור כו' עכ"ל נראה מדבריו אבל עופות טמאין שרץ גמור הוא והיינו משום שרץ העוף אבל שרץ הארץ לא הוו אלא מביצת שרץ דוקא דאל"כ תיקשי לן למאי הלכתא נקט ביצת שרץ וק"ל:

תוס' בד"ה כודרת פי' הקונטרס כדור כו' כדאמרינן בחגיגה דברי חכמים כדרבונות כו' עכ"ל לא מצאתיו בחגיגה אלא שדרשוהו שם בכ"ף השימוש ומלשון דרבן אלא דבב"ר איתא הך דרשא ככדור כאילו הוה כתיב ככדרבונות בב' כפי"ן ולא חשו לחסרון כ"ף השימוש דכמה קראי כתיבי כה"ג והתוס' שכתבו אהא דכדור על ארץ דאין ראיה משם דא"כ הל"ל ככדור כו' ר"ל דאין ראיה משם לפי פשוטו כיון דחסר כ"ף השימוש יש לנו לפרש טפי כגר וק"ל:

גמ' אין מוכרים ביצת טריפה ברי"ף הגירסא נבילה: