דף ביאור
מסכת חולין דף ט״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף ט״ז עמוד א׳
מסכת חולין דף ט״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־291 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
קשיין אהדדי דקתני רישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה אלמא בדיעבד שפיר דמי והדר תני היה צור יוצא כו':
אלא לאו ש"מ כו' והא מתניתין רבי היא דאי רבי חייא אפילו לכתחלה מכשיר:
בסרנא דפחרא גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי:
פחרא חרס וחבירו בדניאל בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר:
סרנא דפחרא שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו:
דמיא שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן (חולין דף לא.) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו':
בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף:
בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 16a · Sefaria
תוספות
אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא ואכפיתה לא מיחייב דלא מיבעיא היה עומד שם וכפתו במקומו דפטור אפילו היה סוף מים לבא עליו דלא רביה רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר כגון כבש עליו לתוך האש או לתוך המים כדתנן בהנשרפין (סנהדרין עז. ושם ד"ה סוף) אבל סוף חום לבא וסוף מים לבא פטור אפילו כפתו במקום אחר והביאו שם פטור אע"ג דאם היה סוף מים לבא עליו היה חייב למאן דאמר אשו משום חציו דמאי שנא מאשו ברוח מצויה דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש דהא כופף קומתו של חבירו לפני הדליקה שיכולה ולבא ברוח מצויה חייב כדאמר בריש הכונס (ב"ק נו. ושם ד"ה אילימא) מ"מ הכא פטור שבשעה שהביאו שם לא היה סוף מים לבא אי לאו דאשקיל אחר כך ואמה דאשקיל לא מיחייב בכח שני ודומה לזרק חץ ותריס בידו וקדם בעצמו וסילק את התריס דפטור:
מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת ואם תאמר והא האי קרא בקדשים כתיב דבפרק התודה (מנחות דף פב: ושם ד"ה ויקח) ובסוף פ' דם חטאת (זבחים דף צז: ושם ד"ה והתם) נפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי ואומר ר"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין ומדכתיב מאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים ואע"ג דהכא דחי רבי חייא דזריזותיה דאברהם קמ"ל התם לא שייך למימר הכי:
לענין עבודת כוכבים הוי תלוש דאמר רב המשתחוה לבית כו' לא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דפליגי במשתחוה לאילן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מח.) דאפילו רבנן דשרו התם היינו דוקא אילן שנשרש ויוצא מן הקרקע וחשיב כמחובר מעיקרו ולא דמי לבית ומתניתין דכל הצלמים (שם דף מז.) דמי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל כו' אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ לא מצי נמי לאתויי דהתם כשבנאו מתחלה לשם עבודת כוכבים או השתחוה מקודם לכל אבן ואבן:
אמר רבי אלעזר תברא כו' לא שייך לשנויי הכא הא בשביל שיודח הכותל נעשה כמי שלא ילקה הכותל כיון דאין לו לתלות זה בזה דאין הטעמים שוין דהא דלא הוי בכי יותן בשביל שיודח היינו משום דחשיב כמחובר ובשביל שלא ילקה הוי משום דלא ניחא ליה ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דבפ"ק דקדושין (דף ה:) דמשני התם נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא דחד טעמא הוא משום דכתיב (דברים כד) כי יקח איש אשה ולא שתקח את עצמה ואם תאמר דהכא משמע דפליגי תנאי בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים ולרב פפא הוי לכ"ע כתלוש וא"כ מאי קא מבעיא ליה לרב יוסף בפ' המוכר את הבית (ב"ב דף סו: ושם ד"ה בעי) מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובל מהו להכשיר בהן את הזרעים וי"ל דלרבי אלעזר דאמר תברא למ"ד מחובר הוי מבעיא ליה דשמא איצטרובל לא הוי מחובר כמו בית:
Tosafot on Chullin 16a · Sefaria
רשב"א
לענין הכשר זרעים תנאי היא קשיא לי דהא רבא קא מהדר לאשכוחי תנא דסבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ואם כן אמאי נקט להא כאוקימתא דרבי אלעזר דאמר תברא, לימא בהכשר זרעים כתלוש דמי וכאוקימתא דרב פפא. וניחא לי דהכי קאמר אפילו תמצא לומר כרבי אלעזר דאמר תברא, לכל הפחות איכא חד תנא דסבירא ליה כתלוש דמי, ולרבותא אמר הכין. ואי נמי יש לומר דרבא משמע ליה טפי כאוקימתא דרבי אלעזר דמוקי לה בחד טעמא, ולא אוקמוה בחד תנא ובתרי טעמא, דפלוגתא דאמוראי היא בבבא מציעא (עא, א) גבי חבית, הי(ה) עדיף [אי] דחקינן ומוקמינא בחד תנא ובתרי טעמא או דחקינן ומוקמינן בחד טעמא ובתרי תנאי.
Rashba on Chullin 16a · Sefaria
מאירי
תלוש ולבסוף חברו אף בבטלו לענין ע"ז דינו כתלוש והמשתחוה לאותו דבר אסרו אם היה שלו וזהו שאמרו המשתחוה לבית אסרו ואלו היה דינו כמחובר כבר ידעת שהמשתחוה להר וכדומה לו לא אסרו שנאמר אלהיהם על ההרים על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ועקר דבר זה בתלמוד ע"ז:
אף לענין הכשר זרעים תלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא והוא שהדבר ידוע שהמים שנתלשו ממקומן שלא ברצון אין מכשירין אפי' נפלו על האוכלין ברצון אבל המים שנתלשו ברצון אם היה אותו רצון לצורך דבר תלוש הרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על האוכלין ברצון ואם לא היה אותו רצון אלא לצורך מחובר אין מכשירין תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כיצד נפלו גשמים על הכותל וכפה הוא קערה על הכותל אם כיון להדחת הקערה הרי מים אלו נתלש ברצון ולדבר התלוש והרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על הפירות ברצון ואם כפה הקערה בשביל שלא ילקה הכותל הרי לא נפלו ברצון ואינן מכשירין כפה את הקערה בשביל לגלגל את המים על ידה במקום מן הכותל כדי שיודח אותו מקום שבכותל הרי שנתלשו ברצון והדבר תלוי אם הכותל נקרא מחובר אם נקרא תלוש מעתה אם היה הכותל כותל בנין הרי אלו מכשירין ואם היה כותל זה גופו של קרקע כגון כותל מערה אין מכשירין וקצת מפרשים כתבו דברים בזו חוץ משטתנו והוא שלדעתם כל שנרצית תלישתם לצורך דבר התלוש אע"פ שנפלו על האוכלין שלא ברצון הוכשרו וכן כתבוה גדולי הרבנים וממה שאמרו בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו מרצון אע"פ שאין סופו ברצון או סופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן ופירשו בה תחלתו ברצון שנתלשו ברצונו כגון בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין אע"פ שאין סופן לרצון שכשנפלו על הפירות לא ניחא ליה או סופן לרצון ר"ל שנוח לו כשנופלים על הפירות אבל עקר תלישתם לא היתה נוחה לו ומ"מ אנו כתבנוה כשטת גדולי המחברים ומשנת מכשירין הם מפרשים בה כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון אע"פ שלסוף קשה לו כגון שנפלו שם יתר מדאי או בהפך כגון שתחלה היה מתירא שיפלו עליהם יותר מדאי ולא נפלו אלא כפי הצורך:
Meiri on Chullin 16a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
ברש"י צור יוצא מן כו' והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל כו' דאף ע"ג דלא מבטל ליה אפ"ה לכתחלה כו' עכ"ל היינו למאי דמסיק הכא דלא שאני לן אלא בין מחובר מעיקרו ובין תלוש ולבסוף חברו ובכל תלוש ולבסוף חברו כשר בדיעבד אית לן למימר הכי אבל למאי דבעי רבא למימר דבתלוש ולבסוף חברו ומבטל ליה פסול אפילו בדיעבד הא מסיק לקמן דפירושי קמפרש ליה ודו"ק:
בד"ה קרא זריזות דאברהם קמ"ל שחט ונזהר כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 16a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש וכו' מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו'. נראה דהא דכתבו התוספות זה השתא משום דבלא זה היינו יכולין לפרש דמדכתיב מאכלת ילפינן תרוייהו כלי גם תלוש דהא מאכלת הוי נמי תלוש אכל השתא דכלי ילפינן לענין קדשים ותלוש אף לחולין לא מסתבר לומר דילפינן תרוייהו מתיבה אחת:
ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ולא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכו'. ר"ל והול"ל לענין ע"ז תנאי כמו שאמר לענין הכשר זרעים דהא רבנן דס"ל דהמשתחוה לאילן לא אסרו ע"כ ס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר דהא סתם אילן היה תלוש ולבסוף נטעי:
Maharam on Chullin 16a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אמר רבי אלעזר תברא שבת דף צב ע"ב כתובות דף עה ע"ב כריתות דף כד ע"ב:
Gilyon HaShas on Chullin 16a · Sefaria
בן יהוידע
מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט" (בראשית כב, י). הכונה הוא דיליף זה מיתורא דקרא דאיכא יתור בפסוק זה דהוה ליה למימר 'וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' ומסתמא משמע שישחט במאכלת, ולהכי יליף רבא יתור הכתוב לאשמעינן שהשחיטה בתלוש כי אין מאכלת במחובר אלא רק בתלוש ולהכי פריך ' וְהָא קְרָא קָאָמַר?' כלומר זו ראיה גמורה מיתורא דקרא וכל ילפות רבותינו ז"ל בעלמא הוא בכהאי גונא והשיב ' קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לָן ' כלומר אין יתור זה בא ללמדינו דין אלא בא ללמד זריזות אברהם אבינו ע"ה דהזמין המאכלת בחיקו וכאשר עקדו תכף הושיט ידו ולקח המאכלת לשחוט שלא היתה המאכלת מונחת במקום אחר רחוק מן המזבח ג' או ד' אמות כדי שיצטרך לקום אחר עקידה להביאה לשחוט בה, אי נמי קא משמע לן שלא נתרשלה ידו אחר עקידה בלקיחת המאכלת אלא תכף אחר עקידה נזדרז ליקח המאכלת במהירות כדי לשחוט. ומה שאמר רבי חייא רבי חייא לרב ' וָי " ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר לָךְ ' הכונה דהבקעת עשויה חריצין כעין ווי"ן אך אלו הווי"ן שוים לא יש בהם אחד רחב יותר משאר אשר אצלו שם כן כאן אין בקרא תיבה יתירה כדי דנילף מינה דין לומר דאין שחיטה במחובר ודע דמה שהוצרך תלמודא לפרש דהוה יתיב אחוריה דרבי חייא, ורבי חייא קמיה דרבי להודיענו שהיתה ישיבתו של רב ורבי חייא סמוכה נמקום רבי דוהאי ישמע רבי מה שהם מדברים זה בזה ועם כל זה לא חש רבי חייא באומרו 'וָי"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר' פן יקפיד רבי בדבריו אלו.
Ben Yehoyada on Chullin 16a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף ט״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־291 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 115 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שָׁאנֵי…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהָתַנְיָא:…״
- קטע 314 מילים
נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא, וְלָא…״
- קטע 435 מילים
נפתחת ב״וְכִי הָא דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן…״
- קטע 543 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב רַב אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר זְרָעִים תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח –…״
- קטע 919 מילים
נפתחת ב״וַהֲדַר תָּנֵי: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל –…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ…״
- קטע 1122 מילים
נפתחת ב״וְהָכִי קָאָמַר: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל…״
- קטע 1226 מילים
נפתחת ב״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכוֹתֶל מְעָרָה, אֲבָל בְּכוֹתֶל…״
- קטע 132 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא:…״
לשון המקור
קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שָׁאנֵי בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר מָר: הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהָתַנְיָא: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסַרְנָא דְּפַחְרָא, הָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, הָא בְּכֹחַ שֵׁנִי.
וְכִי הָא דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא וּמִית – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.
יָתֵיב רַב אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְיָתֵיב רַבִּי וְקָאָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: מַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: וָי״ו דִּכְתִיב אַאוּפְתָּא קָאָמַר. וְהָא קְרָא קָאָמַר! קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה הָוֵי תָּלוּשׁ, דְּאָמַר מָר: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת שֶׁלּוֹ אֲסָרוֹ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מְחוּבָּר – ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם.
לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר זְרָעִים תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״.
הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
וַהֲדַר תָּנֵי: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלָּהּ חַד תַּנָּא הוּא, הָא בַּכּוֹתֶל מְעָרָה, הָא בְּכוֹתֶל בִּנְיָן.
וְהָכִי קָאָמַר: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכוֹתֶל מְעָרָה, אֲבָל בְּכוֹתֶל בִּנְיָן – בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל הוּא דְּאֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
בָּעֵי רָבָא: